חם בהרי חברון, האוויר עומד דומם מעל מכלאות הצאן, ונער בן 17 בכתונת יפה מדי בא אל 10 אחיו הגדולים ובפיו חלום שהוא מוכרח לספר. זו טעותו הראשונה. אתה רואה את האחים עוד לפני שהוא פותח: זה יורק בחול, וזה נושא עיניו מעלה כאילו הוא מצפה משם לעזרה. הנה הוא שוב, אומר גבם, בעל החלומות. אך הוא מספר בכל זאת. "הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד," הוא אומר — עוֹד, כאילו הראשון לא הביא די מריבה — "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית 37:9).
דממה. מן הסוג שאפשר לחתוך אותה בסכין סביב השולחן.
אפילו יעקב הזקן, האוהב את הנער הזה באהבה המעוורת אותו, מקמט הפעם את מצחו. "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה?" (37:10). זו נימתו של אב הנבוך בפני השכנים. האחים מקנאים. אך האב שָׁמַר אֶת הַדָּבָר: הוא אחז במשהו כבד מכדי להשליכו, בלי לדעת מדוע.
ושם, אל שולחן בחברון, בתוך המולתה של מריבת משפחה שתצא מכלל שליטה עד בור, עד שוק עבדים, עד בית סוהר ולבסוף עד כיסא במצרים, תלויה — בלי שאיש שם לב — תמונה באוויר. ארבעה דימויים. השמש. הירח. 11 כוכבים, והנער עצמו ה־12. כל בית יעקב, מכונס בחלום אחד, והוא משתחווה.
עתה דפדף קדימה למעלה מ־2,000 שנה. דפדף מעבר לבור, ולמצרים, וליציאת מצרים, ולמלכים, ולגלות, ולשיבה, ולרומאי בכל פינת רחוב — דפדף מעבר לכל זה, עד שתגיע אל איש זקן על אי סלע חשוף ושטוף שמש בים האגאי.
שמו יוחנן, והוא האחרון שנותר; האחרים מתו זה כבר, רובם לא במיטתם. הוא הוגלה לפטמוס, ערימת אבנים בתוך המים, בַּעֲבוּר דְּבַר הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר עֵדוּת יֵשׁוּעַ (התגלות 1:9). הוא זקן. הוא ראה הכול. ויום אחד נקרעים השמים מעליו, ובלב החזון הבא — בדיוק בנקודה שבה שואגת הסערה בקול הגדול ביותר — נופלת דממה, ויוחנן נושא עיניו, ובאוויר עומד דבר שמעולם לא עמד שם.
"וַיֵּרָא אוֹת גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם:" הוא כותב — אוֹת גָּדוֹל, ואף האיש הזקן נראה כמי שנעתקה נשימתו — "אִשָּׁה מְעֻטֶּפֶת בַּשֶּׁמֶשׁ, וְהַיָּרֵחַ תַּחַת רַגְלֶיהָ, וְעַל רֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹכָבִים" (התגלות 12:1).
השמש. הירח. 12 כוכבים.
אין יהודי מן המאה הראשונה, אין ילד ששמע אי פעם אל שולחן השבת את סיפורי האבות, שלא יזהה את התמונה הזאת בהלמות לב אחת. אין זה חדש; זה תלוי במשפחה מאות בשנים. זהו חלומו של הנער בחברון — השמש, הירח, 11 הכוכבים, והוא ה־12 — עתה לא עוד חלום אל שולחן, אלא מצויר על הרקיע עצמו, גדול דיו למלא את השמים. השמש היא יעקב. הירח היא רחל. 12 הכוכבים הם השבטים. בעל החלומות צדק; רק ארך הדבר קצת יותר משחשבו האחים.
והאישה שבאוויר היא ישראל. לא קדושה בודדת, לא רעיון אדוק, לא מחשבה בראשו של סופר. היא: עם הברית, האומה אשר ממנה הייתה ההבטחה חייבת לצאת, המשפחה אשר ממנה יקבל העולם את גואלו. היא נושאת את בית יעקב על ראשה ועומדת לבושה באורו של מי שכרת עם הבית ההוא ברית.
על מי שאיננה דילגו זמן רב מדי במהירות רבה מדי. היא איננה הכנסייה — ואני אומר זאת בכל הכבוד לכנסייה, אך את החשבון הזה לא ישנו דיבורים: הכנסייה לא ילדה את המשיח; ההפך הוא הנכון — הוא הוליד אותה, מצדו שלו הפתוח, כשם שפעם נבנתה כלה מצלעו של האדם הישן. אם שלא ילדה את בנה שלה אלא נולדה ממנו, אינה אם כי אם בת. אף אין היא מרים לבדה: בסוף הפרק מתברר שיש לאישה הזאת "יֶתֶר זַרְעָהּ" (12:17) — עם שלם של ילדים, ולשום אישה בשר ודם אין כה רבים. מרים שייכת בתוכה, כפנינה בתוך הצדף; אך הצדף גדול מן הפנינה. והיא איננה — ודווקא בספר לקוראים יהודים — חבורה כלשהי הקוראת לעצמה האישה. המסתמך על שמירת המצוות ועדות ישוע כדי לתבוע לעצמו את חסותה במדבר, מצטט בהיסח הדעת את פסוק 17 — וזו בדיוק החבורה אשר נגדה עורך התנין מלחמה, לא החבורה היושבת לבטח. הסימן שבו תובעים את החסות מעמיד את התובע בקו האש. ויתר על כן, הפסוק הזה אינו נוקב בחבורה אחת: תחת "יתר זרעה" עומדים החתומים, המסומנים והנמלטים מן החרון, לא מן החיה (9:4; 13:15), וגם המאמינים־המאוחרים, שעליהם מקבלת החיה שלטון — בניה הנותרים של ציון אצל ישעיהו (66:8) ו"יתר אחיהם" אצל מיכה (5:2 בתרגום השבעים). ישראל הוא ישראל. אין זו פוליטיקה; זהו דקדוק.
ואין זו תמונת ניצחון. "וְהִיא הָרָה, וַתִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ וּבְצִירֶיהָ לָלֶדֶת" (12:2). האישה, מעוטפת בשמש, והדבר הראשון שהיא עושה הוא לזעוק — שכן אין אם מוכתרת על מיטת הלידה; היא מדממת שם. זוהי האמת העמוקה ביותר על העם הזה, עמוקה מכל הדרו: הוא קיים כדי ללדת, והלידה כואבת. כל ההיסטוריה הבלתי אפשרית — הנקרא מאור כשדים, הנישא ממצרים, הנשמר דרך 1,000 אסונות שכל אחד מהם לבדו היה די בו למחות עם רגיל — הייתה לה תכלית אחת: שבלילה אחד, ברפת, בכפר קטן מכדי להיכנס למפה, ייוולד אחד אשר ישוף את ראש הנחש. והנביאים ידעו היכן תיפול הישועה: לא בארמון, כי אם במצוקה. "חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה [...] וּבָאת עַד בָּבֶל, שָׁם תִּנָּצֵלִי, שָׁם יִגְאָלֵךְ יְהוָה מִכַּף אֹיְבָיִךְ" (מיכה 4:10). פעמיים שָׁם — דווקא במקום הגלות.
עליי להיות כן באשר לצליל של כל זה, שכן אינני כותב לחיך המעודן בלבד. יש בתמונה הזאת נימה שכל יהודי נושא אותה בעצמותיו, ושאין פירוש המספר אותה עד תומה: נימתו של הכנר על הגג — אותה מנגינה מחוספסת, מתוקה ומתייפחת שאתה מנגן בעודך משתדל לא לשבור את מפרקתך על גג משופע ברוח. עם שלם אשר, מאה אחר מאה, ממשיך לנגן את נעימתו על מדרון שעליו לא היה אמור להיות מסוגל לעמוד כלל; אשר צוחק ובוכה ומתווכח עם השמים — עד מתי? — וממשיך לנגן. זוהי האישה. לא מדונה משיש בחיוך שלֵו, אלא אם יולדת הזועקת ובכל זאת, בין ציר לציר, אוחזת במנגינה. מעוטפת בשמש, ומייללת מכאב. שניהם בבת אחת. אין כאן סתירה — ישראל.
ואז, בעודה שוכבת שם ויולדת, מופיע לצדה האות השני, וטמפרטורת החזון צונחת. "תַּנִּין גָּדוֹל וְאָדֹם כָּאֵשׁ", ולו שבעה ראשים ו־10 קרניים, והוא "עוֹמֵד לִפְנֵי הָאִשָּׁה הָעֹמֶדֶת לָלֶדֶת, לִבְלֹעַ אֶת בְּנָהּ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵד" (12:3-4). רובץ לפני מיטת הלידה, ולועו פתוח. אך הספר קורא לו בשמו העתיק ביותר — "הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי" (12:9) — ובאותה מילה אחת, קַדְמוֹנִי, הוא מסובב את השעון עד הסוף לאחור, מעבר לרומא ולבבל, אל גן, אל עץ, אל קול מבין הענפים: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים? אין זו ראשית המלחמה. זהו כמעט סופה. והנחש מחטיא: הילד נולד, בן, ובתנועה אחת עוצרת נשימה הוא נֶחֱטָף אֶל הָאֱלֹהִים וְאֶל כִּסְאוֹ (12:5). הלוע נטרק על לא כלום. הילד עומד כבר מעליו. ושים לב לרגע שבו זה קורה, שכן תלוי בו יותר מן הנראה: החטיפה קודמת לכאב. ישעיהו כבר אמר זאת כך — "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה" (66:7), ושם כותב תרגום השבעים שהיא נמלטה (exephygen) — ואין זו שנת 30, כי אם הלידה שעליה מדברים הנביאים כשהם מציירים את הצרה. "חבלי הנביאים", בהמשך החלק הזה, מבאר מדוע.
ואז נחצית התמונה לשתיים, ועם החצייה הזאת מתחיל למעשה כל הספר הזה. הילד עלה מעלה, והחוצה. האישה יורדת מטה, ופנימה: "וְהָאִשָּׁה בָּרְחָה הַמִּדְבָּרָה, אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר הוּכַן לָהּ מֵאֵת הָאֱלֹהִים" (12:6) — ושמונה פסוקים לאחר מכן, כאילו פעם אחת לא הספיקה, שוב, על כנפי נשר (12:14). שני פסוקים. פעמיים היא בורחת. על כך נסב הספר הזה.
ואם אתה מזהה בתמונה ההיא מישהו — אם אמהותיך, העם שממנו באת, האישה שהכוכבים בשערה — עמוד נא רגע, כי שמור שם דבר מה בשבילך. אינך הערת שוליים בספרו של אחר, אינך סמל שמשתמשים בו ומניחים אותו בצד. אתה האישה אשר אלוהים עיטף אותה באורו שלו; וכאשר נאלצה לברוח, לא הניח לה ליפול כי אם נָשָׂא אותה — על כנפי הנשר, אותן כנפיים ממש אשר עליהן נשא אותה פעם ממצרים והביא אותה אליו (שמות 19:4). האלוהים שראה אותה רצה אל המדבר, רץ עמה. "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ? [...] גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ" (ישעיהו 49:15-16). אין זו הכחשה של הצירים; זו ההבטחה העוברת דרכם ממש. היא זועקת — והיא, בעודה זועקת, מעוטפת בשמש. אולי זו בדיוק הנעימה שמנגן הכינור על הגג מאות בשנים.
היא בורחת.
העמקה iאות גדול, ו־12 כוכבים
Sēmeion — אוֹת, לא מופע של נסים: הוא מצביע הרחק מעצמו, אל מה שמאחוריו. מה שמופיע בשמים אינו נועד להתבונן בו כי אם להכיר אותו. 12 הכוכבים הם 12 השבטים; לשון הדימוי באה היישר מחלומו של יוסף (בראשית 37:9; תרגום השבעים נוקט שם באותה מילה עצמה, asteres). אין זו גחמה של מיעוט: אף פרשנים הקוראים את האישה רחב יותר מישראל האתני — ביל, למשל, שאינו פרה־מילניאליסט — מודים שעטרת הכוכבים מצביעה אל 12 השבטים. יתר על כן, האישה היולדת איננה איור בודד כי אם מטריצה קבועה: שישה מקומות בנביאים מניחים חבלים, לידה וישועה של ישראל בנשימה אחת עם צרת השעה האחרונה (ישעיהו 26:17-19; 66:7-8; ירמיהו 30:6-7; מיכה 4:9-10; 5:2; דניאל 12:1-2), ו"חבלי הנביאים" מניח אותם זה לצד זה בהמשך החלק הזה. מתועד היטב.
העמקה iiמי היא האישה? — השקילה, בכנות
על היקפה של "האישה" נחלקות הדרכים, וספר זה אינו מסתיר זאת. הרוב קוראים אותה רחב — עם אלוהים לאורך שתי הבריתות; תומס ר׳ שריינר דוחה במפורש את ההגבלה לישראל האתני (Revelation, על 12:1-6). קול נגד חזק, רוברט ל׳ תומס, פוסק דווקא כי "הראיות להגבלת משמעותה הסמלית של האישה לישראל הלאומית חזקות" (Revelation 8–22, על 12:1). ספר זה הולך, ולשון הדימויים של התנ״ך בידו, בדרך השנייה: האישה היא ישראל, עם הברית אשר ממנו יצאו הן המשיח והן — דרכו — הקהילה. אין כאן תורת ההחלפה: הקהילה אינה באה במקומו של ישראל, אלא יוצאת ממנו. שהאישה מושרשת בישראל — מתועד היטב; גבולה המדויק של דמותה — שקול, וספר זה ישמור על הגבול הזה בכנות.
הערת לשון המקור. התגלות 12:1 — sēmeion mega; עטרת dōdeka asteres ↔ בראשית 37:9. הזיהוי אישה = ישראל משותף לפרשנים מאסכולות שונות מאוד; המתח אינו בשורש (ישראל) כי אם בהיקף. (התגלות 12:1-2; בראשית 37:9-10; רומים 9:5.)
התחל אצל נער שמדבר יותר מדי.
חם בהרי חברון, האוויר עומד דומם מעל מכלאות הצאן, ונער בן 17 בכתונת יפה מדי בא אל 10 אחיו הגדולים ובפיו חלום שהוא מוכרח לספר. זו טעותו הראשונה. אתה רואה את האחים עוד לפני שהוא פותח: זה יורק בחול, וזה נושא עיניו מעלה כאילו הוא מצפה משם לעזרה. הנה הוא שוב, אומר גבם, בעל החלומות. אך הוא מספר בכל זאת. "הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד," הוא אומר — עוֹד, כאילו הראשון לא הביא די מריבה — "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית 37:9).
דממה. מן הסוג שאפשר לחתוך אותה בסכין סביב השולחן.
אפילו יעקב הזקן, האוהב את הנער הזה באהבה המעוורת אותו, מקמט הפעם את מצחו. "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה?" (37:10). זו נימתו של אב הנבוך בפני השכנים. האחים מקנאים. אך האב שָׁמַר אֶת הַדָּבָר: הוא אחז במשהו כבד מכדי להשליכו, בלי לדעת מדוע.
ושם, אל שולחן בחברון, בתוך המולתה של מריבת משפחה שתצא מכלל שליטה עד בור, עד שוק עבדים, עד בית סוהר ולבסוף עד כיסא במצרים, תלויה — בלי שאיש שם לב — תמונה באוויר. ארבעה דימויים. השמש. הירח. 11 כוכבים, והנער עצמו ה־12. כל בית יעקב, מכונס בחלום אחד, והוא משתחווה.
עתה דפדף קדימה למעלה מ־2,000 שנה. דפדף מעבר לבור, ולמצרים, וליציאת מצרים, ולמלכים, ולגלות, ולשיבה, ולרומאי בכל פינת רחוב — דפדף מעבר לכל זה, עד שתגיע אל איש זקן על אי סלע חשוף ושטוף שמש בים האגאי.
שמו יוחנן, והוא האחרון שנותר; האחרים מתו זה כבר, רובם לא במיטתם. הוא הוגלה לפטמוס, ערימת אבנים בתוך המים, בַּעֲבוּר דְּבַר הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר עֵדוּת יֵשׁוּעַ (התגלות 1:9). הוא זקן. הוא ראה הכול. ויום אחד נקרעים השמים מעליו, ובלב החזון הבא — בדיוק בנקודה שבה שואגת הסערה בקול הגדול ביותר — נופלת דממה, ויוחנן נושא עיניו, ובאוויר עומד דבר שמעולם לא עמד שם.
"וַיֵּרָא אוֹת גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם:" הוא כותב — אוֹת גָּדוֹל, ואף האיש הזקן נראה כמי שנעתקה נשימתו — "אִשָּׁה מְעֻטֶּפֶת בַּשֶּׁמֶשׁ, וְהַיָּרֵחַ תַּחַת רַגְלֶיהָ, וְעַל רֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹכָבִים" (התגלות 12:1).
השמש. הירח. 12 כוכבים.
אין יהודי מן המאה הראשונה, אין ילד ששמע אי פעם אל שולחן השבת את סיפורי האבות, שלא יזהה את התמונה הזאת בהלמות לב אחת. אין זה חדש; זה תלוי במשפחה מאות בשנים. זהו חלומו של הנער בחברון — השמש, הירח, 11 הכוכבים, והוא ה־12 — עתה לא עוד חלום אל שולחן, אלא מצויר על הרקיע עצמו, גדול דיו למלא את השמים. השמש היא יעקב. הירח היא רחל. 12 הכוכבים הם השבטים. בעל החלומות צדק; רק ארך הדבר קצת יותר משחשבו האחים.
והאישה שבאוויר היא ישראל. לא קדושה בודדת, לא רעיון אדוק, לא מחשבה בראשו של סופר. היא: עם הברית, האומה אשר ממנה הייתה ההבטחה חייבת לצאת, המשפחה אשר ממנה יקבל העולם את גואלו. היא נושאת את בית יעקב על ראשה ועומדת לבושה באורו של מי שכרת עם הבית ההוא ברית.
על מי שאיננה דילגו זמן רב מדי במהירות רבה מדי. היא איננה הכנסייה — ואני אומר זאת בכל הכבוד לכנסייה, אך את החשבון הזה לא ישנו דיבורים: הכנסייה לא ילדה את המשיח; ההפך הוא הנכון — הוא הוליד אותה, מצדו שלו הפתוח, כשם שפעם נבנתה כלה מצלעו של האדם הישן. אם שלא ילדה את בנה שלה אלא נולדה ממנו, אינה אם כי אם בת. אף אין היא מרים לבדה: בסוף הפרק מתברר שיש לאישה הזאת "יֶתֶר זַרְעָהּ" (12:17) — עם שלם של ילדים, ולשום אישה בשר ודם אין כה רבים. מרים שייכת בתוכה, כפנינה בתוך הצדף; אך הצדף גדול מן הפנינה. והיא איננה — ודווקא בספר לקוראים יהודים — חבורה כלשהי הקוראת לעצמה האישה. המסתמך על שמירת המצוות ועדות ישוע כדי לתבוע לעצמו את חסותה במדבר, מצטט בהיסח הדעת את פסוק 17 — וזו בדיוק החבורה אשר נגדה עורך התנין מלחמה, לא החבורה היושבת לבטח. הסימן שבו תובעים את החסות מעמיד את התובע בקו האש. ויתר על כן, הפסוק הזה אינו נוקב בחבורה אחת: תחת "יתר זרעה" עומדים החתומים, המסומנים והנמלטים מן החרון, לא מן החיה (9:4; 13:15), וגם המאמינים־המאוחרים, שעליהם מקבלת החיה שלטון — בניה הנותרים של ציון אצל ישעיהו (66:8) ו"יתר אחיהם" אצל מיכה (5:2 בתרגום השבעים). ישראל הוא ישראל. אין זו פוליטיקה; זהו דקדוק.
ואין זו תמונת ניצחון. "וְהִיא הָרָה, וַתִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ וּבְצִירֶיהָ לָלֶדֶת" (12:2). האישה, מעוטפת בשמש, והדבר הראשון שהיא עושה הוא לזעוק — שכן אין אם מוכתרת על מיטת הלידה; היא מדממת שם. זוהי האמת העמוקה ביותר על העם הזה, עמוקה מכל הדרו: הוא קיים כדי ללדת, והלידה כואבת. כל ההיסטוריה הבלתי אפשרית — הנקרא מאור כשדים, הנישא ממצרים, הנשמר דרך 1,000 אסונות שכל אחד מהם לבדו היה די בו למחות עם רגיל — הייתה לה תכלית אחת: שבלילה אחד, ברפת, בכפר קטן מכדי להיכנס למפה, ייוולד אחד אשר ישוף את ראש הנחש. והנביאים ידעו היכן תיפול הישועה: לא בארמון, כי אם במצוקה. "חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה [...] וּבָאת עַד בָּבֶל, שָׁם תִּנָּצֵלִי, שָׁם יִגְאָלֵךְ יְהוָה מִכַּף אֹיְבָיִךְ" (מיכה 4:10). פעמיים שָׁם — דווקא במקום הגלות.
עליי להיות כן באשר לצליל של כל זה, שכן אינני כותב לחיך המעודן בלבד. יש בתמונה הזאת נימה שכל יהודי נושא אותה בעצמותיו, ושאין פירוש המספר אותה עד תומה: נימתו של הכנר על הגג — אותה מנגינה מחוספסת, מתוקה ומתייפחת שאתה מנגן בעודך משתדל לא לשבור את מפרקתך על גג משופע ברוח. עם שלם אשר, מאה אחר מאה, ממשיך לנגן את נעימתו על מדרון שעליו לא היה אמור להיות מסוגל לעמוד כלל; אשר צוחק ובוכה ומתווכח עם השמים — עד מתי? — וממשיך לנגן. זוהי האישה. לא מדונה משיש בחיוך שלֵו, אלא אם יולדת הזועקת ובכל זאת, בין ציר לציר, אוחזת במנגינה. מעוטפת בשמש, ומייללת מכאב. שניהם בבת אחת. אין כאן סתירה — ישראל.
ואז, בעודה שוכבת שם ויולדת, מופיע לצדה האות השני, וטמפרטורת החזון צונחת. "תַּנִּין גָּדוֹל וְאָדֹם כָּאֵשׁ", ולו שבעה ראשים ו־10 קרניים, והוא "עוֹמֵד לִפְנֵי הָאִשָּׁה הָעֹמֶדֶת לָלֶדֶת, לִבְלֹעַ אֶת בְּנָהּ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵד" (12:3-4). רובץ לפני מיטת הלידה, ולועו פתוח. אך הספר קורא לו בשמו העתיק ביותר — "הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי" (12:9) — ובאותה מילה אחת, קַדְמוֹנִי, הוא מסובב את השעון עד הסוף לאחור, מעבר לרומא ולבבל, אל גן, אל עץ, אל קול מבין הענפים: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים? אין זו ראשית המלחמה. זהו כמעט סופה. והנחש מחטיא: הילד נולד, בן, ובתנועה אחת עוצרת נשימה הוא נֶחֱטָף אֶל הָאֱלֹהִים וְאֶל כִּסְאוֹ (12:5). הלוע נטרק על לא כלום. הילד עומד כבר מעליו. ושים לב לרגע שבו זה קורה, שכן תלוי בו יותר מן הנראה: החטיפה קודמת לכאב. ישעיהו כבר אמר זאת כך — "בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה" (66:7), ושם כותב תרגום השבעים שהיא נמלטה (exephygen) — ואין זו שנת 30, כי אם הלידה שעליה מדברים הנביאים כשהם מציירים את הצרה. "חבלי הנביאים", בהמשך החלק הזה, מבאר מדוע.
ואז נחצית התמונה לשתיים, ועם החצייה הזאת מתחיל למעשה כל הספר הזה. הילד עלה מעלה, והחוצה. האישה יורדת מטה, ופנימה: "וְהָאִשָּׁה בָּרְחָה הַמִּדְבָּרָה, אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר הוּכַן לָהּ מֵאֵת הָאֱלֹהִים" (12:6) — ושמונה פסוקים לאחר מכן, כאילו פעם אחת לא הספיקה, שוב, על כנפי נשר (12:14). שני פסוקים. פעמיים היא בורחת. על כך נסב הספר הזה.
ואם אתה מזהה בתמונה ההיא מישהו — אם אמהותיך, העם שממנו באת, האישה שהכוכבים בשערה — עמוד נא רגע, כי שמור שם דבר מה בשבילך. אינך הערת שוליים בספרו של אחר, אינך סמל שמשתמשים בו ומניחים אותו בצד. אתה האישה אשר אלוהים עיטף אותה באורו שלו; וכאשר נאלצה לברוח, לא הניח לה ליפול כי אם נָשָׂא אותה — על כנפי הנשר, אותן כנפיים ממש אשר עליהן נשא אותה פעם ממצרים והביא אותה אליו (שמות 19:4). האלוהים שראה אותה רצה אל המדבר, רץ עמה. "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ? [...] גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ" (ישעיהו 49:15-16). אין זו הכחשה של הצירים; זו ההבטחה העוברת דרכם ממש. היא זועקת — והיא, בעודה זועקת, מעוטפת בשמש. אולי זו בדיוק הנעימה שמנגן הכינור על הגג מאות בשנים.
היא בורחת.
העמקה iאות גדול, ו־12 כוכבים
Sēmeion — אוֹת, לא מופע של נסים: הוא מצביע הרחק מעצמו, אל מה שמאחוריו. מה שמופיע בשמים אינו נועד להתבונן בו כי אם להכיר אותו. 12 הכוכבים הם 12 השבטים; לשון הדימוי באה היישר מחלומו של יוסף (בראשית 37:9; תרגום השבעים נוקט שם באותה מילה עצמה, asteres). אין זו גחמה של מיעוט: אף פרשנים הקוראים את האישה רחב יותר מישראל האתני — ביל, למשל, שאינו פרה־מילניאליסט — מודים שעטרת הכוכבים מצביעה אל 12 השבטים. יתר על כן, האישה היולדת איננה איור בודד כי אם מטריצה קבועה: שישה מקומות בנביאים מניחים חבלים, לידה וישועה של ישראל בנשימה אחת עם צרת השעה האחרונה (ישעיהו 26:17-19; 66:7-8; ירמיהו 30:6-7; מיכה 4:9-10; 5:2; דניאל 12:1-2), ו"חבלי הנביאים" מניח אותם זה לצד זה בהמשך החלק הזה. מתועד היטב.
העמקה iiמי היא האישה? — השקילה, בכנות
על היקפה של "האישה" נחלקות הדרכים, וספר זה אינו מסתיר זאת. הרוב קוראים אותה רחב — עם אלוהים לאורך שתי הבריתות; תומס ר׳ שריינר דוחה במפורש את ההגבלה לישראל האתני (Revelation, על 12:1-6). קול נגד חזק, רוברט ל׳ תומס, פוסק דווקא כי "הראיות להגבלת משמעותה הסמלית של האישה לישראל הלאומית חזקות" (Revelation 8–22, על 12:1). ספר זה הולך, ולשון הדימויים של התנ״ך בידו, בדרך השנייה: האישה היא ישראל, עם הברית אשר ממנו יצאו הן המשיח והן — דרכו — הקהילה. אין כאן תורת ההחלפה: הקהילה אינה באה במקומו של ישראל, אלא יוצאת ממנו. שהאישה מושרשת בישראל — מתועד היטב; גבולה המדויק של דמותה — שקול, וספר זה ישמור על הגבול הזה בכנות.
הערת לשון המקור. התגלות 12:1 — sēmeion mega; עטרת dōdeka asteres ↔ בראשית 37:9. הזיהוי אישה = ישראל משותף לפרשנים מאסכולות שונות מאוד; המתח אינו בשורש (ישראל) כי אם בהיקף. (התגלות 12:1-2; בראשית 37:9-10; רומים 9:5.)