יש אישה בספר האחרון של כתבי הקודש אשר בורחת, וכמעט איש אינו מלווה אותה במבטו. היא מופיעה בהתגלות 12, מעוטפת בשמש, והירח תחת רגליה ועטרת 12 כוכבים על ראשה — ואז היא רצה, נרדפת בידי תנין, אל תוך מדבר, ושם היא נסתרת וניזונה 1,260 יום. שני פסוקים, לא יותר (12:6 ו-12:14). לעיתים רחוקות מפרשים אותה, ולעיתים רחוקות עוד יותר אוהבים אותה.
ספר זה עוסק בה. הוא מנסה דבר אחד: להשיב אותה אל מי שהיא. שכן הקורא את הכתוב כדרך שהכתוב קורא את עצמו — פסוק לצד פסוק, דימוי לצד דימוי — מגלה שאישה זו אינה חידה כי אם מכרה ותיקה. היא ישראל: העם המעוטף באור אלוהיו, מוכתר ב־12 שבטיו, נישא על אותן כנפיים ממש אשר עליהן נישא פעם ממצרים.
ומשום כך נכתב ספר זה, אף שעניינו הספר המקראי האחרון, בראש ובראשונה לקוראים יהודים. לא כדי לשכנע איש בעל כורחו, ולא כדי לספח עם אל סיפור שאינו שלו. ההפך הוא הנכון. הוא מבקש להראות שדרכה של האישה במדבר היא, מראשיתה ועד סופה, דרכו של ישראל, ושההבטחות שניתנו לה נשארות שלה. ישראל הוא ישראל. במקום שבו מזכיר ספר זה את הקהילה, הוא עושה זאת כענף המורכב על עץ הזית העתיק — לעולם לא כגזע הבא במקום השורש (רומים 11).
ספר של דימויים הוא. ניסיתי להראות את האישה כפי שראה אותה יוחנן — השמש, הנשר, השיטפון, הארץ הבאה לעזרתה — ולתת לדימויים הללו לדבר בכך שהנחתי אותם לצד מקורם: ים סוף, סיני, עיר המקלט, והנביא המבטיח לפתות את כלתו אל המדבר. במקום שבו עוברת הדרך בארץ אפלה, אין הדבר מוסתר. יש לילה בסיפור הזה, והעם הזה אינו מכיר אותו מתוך ספר. אך האישה אינה אובדת בו. היא נישאת דרך הלילה, ובקצה אין היא יוצאת מן המדבר בריצה כי אם נשענת.
מי היא, מפני מה היא בורחת, על כנפי מי היא נחה, ממה היא ניזונה, כמה נמשך לילה שלה וכיצד הוא נגמר — זה מה שמבקשים העמודים הבאים לברר, צעד אחר צעד. השאלה אשר בה נפתח הספר היא גם השאלה אשר בה הוא נחתם, והיא היפה שבשאלות ששואל עליה הכתוב: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ?"
יש אישה בספר האחרון של כתבי הקודש אשר בורחת, וכמעט איש אינו מלווה אותה במבטו. היא מופיעה בהתגלות 12, מעוטפת בשמש, והירח תחת רגליה ועטרת 12 כוכבים על ראשה — ואז היא רצה, נרדפת בידי תנין, אל תוך מדבר, ושם היא נסתרת וניזונה 1,260 יום. שני פסוקים, לא יותר (12:6 ו-12:14). לעיתים רחוקות מפרשים אותה, ולעיתים רחוקות עוד יותר אוהבים אותה.
ספר זה עוסק בה. הוא מנסה דבר אחד: להשיב אותה אל מי שהיא. שכן הקורא את הכתוב כדרך שהכתוב קורא את עצמו — פסוק לצד פסוק, דימוי לצד דימוי — מגלה שאישה זו אינה חידה כי אם מכרה ותיקה. היא ישראל: העם המעוטף באור אלוהיו, מוכתר ב־12 שבטיו, נישא על אותן כנפיים ממש אשר עליהן נישא פעם ממצרים.
ומשום כך נכתב ספר זה, אף שעניינו הספר המקראי האחרון, בראש ובראשונה לקוראים יהודים. לא כדי לשכנע איש בעל כורחו, ולא כדי לספח עם אל סיפור שאינו שלו. ההפך הוא הנכון. הוא מבקש להראות שדרכה של האישה במדבר היא, מראשיתה ועד סופה, דרכו של ישראל, ושההבטחות שניתנו לה נשארות שלה. ישראל הוא ישראל. במקום שבו מזכיר ספר זה את הקהילה, הוא עושה זאת כענף המורכב על עץ הזית העתיק — לעולם לא כגזע הבא במקום השורש (רומים 11).
ספר של דימויים הוא. ניסיתי להראות את האישה כפי שראה אותה יוחנן — השמש, הנשר, השיטפון, הארץ הבאה לעזרתה — ולתת לדימויים הללו לדבר בכך שהנחתי אותם לצד מקורם: ים סוף, סיני, עיר המקלט, והנביא המבטיח לפתות את כלתו אל המדבר. במקום שבו עוברת הדרך בארץ אפלה, אין הדבר מוסתר. יש לילה בסיפור הזה, והעם הזה אינו מכיר אותו מתוך ספר. אך האישה אינה אובדת בו. היא נישאת דרך הלילה, ובקצה אין היא יוצאת מן המדבר בריצה כי אם נשענת.
מי היא, מפני מה היא בורחת, על כנפי מי היא נחה, ממה היא ניזונה, כמה נמשך לילה שלה וכיצד הוא נגמר — זה מה שמבקשים העמודים הבאים לברר, צעד אחר צעד. השאלה אשר בה נפתח הספר היא גם השאלה אשר בה הוא נחתם, והיא היפה שבשאלות ששואל עליה הכתוב: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ?"