פרק 2
שבשמים
מתי 6:9ב · לוקס 11:2ב
20 דק׳ קריאה
במבט אחד
"שבשמים" אינו ציון מרחק. זו כתובת — ולמרחקים אין דלת; לבית יש.
מלמעלה למטה
1בראשית 28:12-15
יעקב, בורח
הסולם כבר עומד; אלוהים מדבר ראשון, אל ישן שלא ביקש דבר
2בראשית 11:4-5
הבונים בשנער
מגדל וראשו בשמים; יהוה יורד לראותו
3שמות 16:4 · יוחנן 6:38 · התגלות 21:2
הלחם, הבן, העיר
בכל פעם מלמעלה למטה; היחיד שרצה לעלות, בנה את בבל
4יוחנן 1:51
האיש שתחת התאנה
המלאכים עולים ויורדים על בן האדם: שער השמים הוא אישיות
ὁ ἐν τοῖς οὐρανοῖςאב שבשמים14× הברית החדשה
מתי 6
מתי, במקומות אחרים
מרקוס
לוקס 11:2
14 פסוקים, 11 אצל מתי, חמישה בפרק התפילה: לא סגנונו של מתי, נושאו של מתי.
מחושב, עם תווית היידוע או ὁ οὐράνιος; בלי תווית יידוע עוד שמונה, כולם אצל מתי
- מתועד בראשית 28:12 LXX ויוחנן 1:51: אותם מלאכים, אותם שני פעלים, אותו סדר, אותה מילת יחס.
- מפורש שבראשית 11:4 ו-28:12 משקפים זה את זה: בראשית עצמו אינו מציב ביניהם הפניה.
- מחושב הספירות של אֵל שַׁדַּי, "ראשו" עם "שמים", καταβαίνω ו"אב שבשמים".
I. אבן תחת ראשו
הוא הולך עד שהשמש שוקעת.
מאחוריו אוהל ששמו נהגה בו מעתה בטינה. הוא רימה את אביו העיוור בעור של גדי עזים, ואחיו אמר בלבו מה יעשה לו ברגע שיתחילו ימי האבל על אביו. הדבר נודע בכל זאת, ואמו אמרה: ברח. אז הוא הולך, הרחק מבאר שבע, לכיוון חרן, עם בית אביו מאחוריו ויעדו עוד רחוק — עד שהאור כלה.
יש לו מקל והבגדים שעליו. וברכת אביו, שניתנה לו בפרידה בתוך שם: אל שדי יברך אותך — יפרה אותך, ירבה אותך, לקהל עמים. ועמה ברכת אברהם: הארץ הזאת, שבה הוא עובר עכשיו כגר, אותה יירש.
אב מבטא שם על בן שהוא שולח מעליו, ואינו יודע אם יראה אותו שוב.
על חרטה אין בכל הפרק מילה. כתוב שהוא מגיע למקום, לוקח אחת מאבני המקום, שם אותה תחת ראשו ושוכב.
זה מה שיש בידו מן הירושה: אבן אחת. ואיתה הוא נרדם, לבד לגמרי.
ואז השמים נפתחים. סולם, מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה; מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. ומעל לכול ניצב יהוה עצמו, והוא מדבר.
הדבר הראשון שהבורח שומע אינו תוכחה. הוא שם: "אני יהוה אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק."
אחר כך באות הבטחות — הארץ שעליה הוא שוכב, זרע כעפר הארץ, פריצה לכל ארבע הרוחות, ברכה לכל משפחות האדמה — שנאמרות על איש שכל רכושו מקל ושכריתו אבן. ובסוף המשפט שנושא את הכול: "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך."
האיש שכל זה מובטח לו שוכב כפי ששכב: לבד, ראשו על אבן — אבן מן הארץ שזה עתה הובטחה לו.
מומחהאֵל שַׁדַּי, והיכן השם הזה חוזר
אֵל שַׁדַּי מופיע בנוסח המסורה בשמונה פסוקים, וחמישה מהם בבראשית: 17:1 (אל אברם) · 28:3 · 35:11 · 43:14 · 48:3; ועוד שמות 6:3 · יחזקאל 10:5 · איוב 35:13. שַׁדַּי לבדו מופיע 48 פעמים, מהן 31 באיוב.
⚠ ושלושה פסוקים שלכאורה שייכים לכאן אינם שייכים. איוב 8:5, 13:3 ו-15:25 קוראים אֶל שַׁדַּי — "אֶל הכול יכול", במילת היחס, לא במילה שפירושה אלוהים. בלי ניקוד אי אפשר להבחין בין השניים; בניקוד אפשר: אֶל מול אֵל. מי שסופר לפי העיצורים מגיע ל-11, ויש בידו שלושה מיותרים. (מחושב, עם מספרי סטרונג: H413 מול H410.)
שלושה מחמשת המקומות בבראשית סובבים את בית אל, והם יוצרים מסגרת. יצחק מבטא את השם כשיעקב יוצא (28:3). בשובו, באותו מקום עצמו, אומר לו אלוהים בעצמו: "אני אל שדי" (35:11). וכשיעקב שוכב במצרים על ערש דווי, הוא קורא לאלוהי הלילה ההוא בשם הזה: "אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען" (48:3) — ולוז הוא שמה הקדום של בית אל (28:19).
שני הראשונים קרובים זה לזה גם בניסוחם. יצחק מתפלל: יְבָרֵךְ [...] וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ [...] לִקְהַל עַמִּים — יברך, יפרה, ירבה, לקהל עמים. בבית אל אומר אלוהים: אֲנִי אֵל שַׁדַּי — פְּרֵה וּרְבֵה [...] וּקְהַל גּוֹיִם. מה שהאב איחל, אלוהים מבטא כדבר שלו. (ספירות: מחושב; המסגרת: מתועד; שהאב מקדים כאן את מה שאלוהים אומר: מפורש.)
⚠ מה פירוש השם, איש אינו יודע בוודאות. התרגום "הכול יכול" בא ממסורת התרגום — תרגום השבעים משתמש ב-παντοκράτωρ באיוב — אבל בבראשית הוא אינו מתרגם את שַׁדַּי כלל: 28:3 קורא פשוט ὁ θεός μου, "אלוהיי". השורש העברי שנוי במחלוקת, והספר הזה אינו מכריע בו.
⚠ ויש לצד זה מתח שהספר אינו רשאי לטשטש. שמות 6:3 אומר: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם." בבית אל הוא מציג את עצמו ב-"אני יהוה" (28:13). זו קושיה עתיקה, והיא נזכרת כאן ואינה נפתרת. הספר הזה עובד על הטקסט המסור ואינו מאמץ שחזורים של שכבות טקסט כממצא.
מסההקול האחר שליד השם הזה
יש שני מקומות בכתובים שבהם מישהו משתמש בשם הזה כדי להאשים את אלוהים, ושניהם משתמשים באותו פועל באותה צורה. האחד הוא איש על ערמת אפר; השנייה היא אלמנה.
איוב 27:2 — "חי אל הסיר משפטי ושדי המר נפשי": וְשַׁדַּי הֵמַר נַפְשִׁי. רות 1:20 — "כי המר שדי לי מאד": כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. פעמיים ההפעיל הֵמַר ושדי כנושא, ובשום מקום אחר לא.
נעמי יצאה מבית לחם מפני הרעב, עם בעל ושני בנים. היא שבה בלי אף אחד מן השלושה. העיר יוצאת לקראתה — "הזאת נעמי?" — והיא עונה: אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא, כי המר שדי לי מאד. אני מלאה הלכתי, וריקם השיבני יהוה.
שלושה דברים שייכים לכך, והשלישי הוא הכבד מכולם.
אחד: היא אומרת זאת על הכול יכול, והשם הולם. בכל מקום שאל שדי נזכר בבראשית, הוא נזכר היכן שעוד שום דבר אינו אפשרי — על איש חשוך ילדים בן 99, על בן שבורח, על שב הביתה עם ירך נקועה. זה שמו של מי שעושה ככל אשר יחפוץ וכטוב בעיניו, גם כשאדם אינו מבין מזה דבר. נעמי אינה מכחישה את כוחו; היא חשה אותו.
שניים: היא טועה במה שהוא עשה, והכתובים אינם אומרים זאת במפורש. לא כתוב שאלוהים עשה לה את זה; כתוב שהיא אמרה זאת. זו לשונה של אישה מרוששת ומרירה. ספר איוב מראה עד כמה יש להיזהר כאן: גם איוב ייחס לאלוהים את מה שקרה לו, ועליו דווקא כתוב במפורש שלא חטא — אבל בסוף שומעים רעיו כי "לא דברתם אלי נכונה". הכתובים אינם מתקנים את נעמי. הם עונים לה.
שלושה: זו נקודת השפל שלפני המפנה. היא מגיעה לבית לחם "בתחלת קציר שערים", ובסוף הספר עומדות הנשים סביבה עם המשפט שעונה על תלונתה: *"ברוך יהוה אשר לא השבית לך גאל היום"* — והילד שמונח בחיקה נקרא עובד, אבי ישי, אבי דוד.
והתשובה חוזרת במילה שלה עצמה. היא אמרה: ריקם השיבני — הֱשִׁיבַנִי. הנשים אומרות על הילד: והיה לך למשיב נפש — לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ. אותו פועל, אותה צורה, והשנייה מבטלת את הראשונה.
מדוע האישה הזאת עומדת בפרק הזה. יעקב שומע בבית אל: "והשבתיך" — באותו פועל, באותו בניין. הוא יצא ריקם ושב מלא. היא יצאה מלאה ושבה ריקם. שניהם הולכים אל בית: הוא אל בית האלוהים, היא אל בית הלחם — כי בית לחם קרויה על שם הלחם, והיא שבה משום ששמעה כי פקד יהוה את עמו לתת להם לחם. מה שיעקב ביקש בבית אל, היא קיבלה בבית לחם.
II. המגדל האחר
בבראשית יש עוד מבנה שראשו היה אמור לגעת בשמים, והוא עומד מוקדם יותר בספר, בבקעה בארץ שנער.
"הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם." כל בבל טמונה בהבה האחת הזאת. אין אבן בבקעה, אז הם שורפים לבנים; אין טיט, אז הם לוקחים חמר. הכול במבנה הזה תחליף — אבן מלאכותית, טיט מלאכותי, ובראש, אם יצליח, שם עשוי בידי אדם.
ואז בא הפסוק שנותן למפעל כולו את מידתו: יהוה יורד לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. המגדל שהיה אמור להגיע עד השמים, אי אפשר לראותו משם למעלה בלי לרדת. יותר לעג מזה הכתוב אינו צריך. הוא מבלבל את שפתם ומפיץ אותם על פני כל הארץ, והבנייה נפסקת.
ודורות אחר כך שוכב יעקב וישן למרגלותיו של דבר שעומד היכן שהמגדל רצה להגיע: מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה. המידה ששנער שמה לעצמה כמטרה הושגה — אבל לא על ידו. הוא לא הניח אבן על אבן; האבן האחת שלו מונחת תחת ראשו. הסולם אינו מוקם אלא נמצא — הוא כבר עומד שם, מוצב ביד שהכתוב אינו מזכיר.
והשם. בשנער רוצים בני אדם לעשות לעצמם שם; מעל הסולם אומר אלוהים את שמו. אני יהוה. העיר טיפסה למעלה כדי לחטוף; כאן הוא יורד כדי לתת — כמו שירד קודם לכן אל זקן חשוך ילדים כדי לתת לו שם. עכשיו שוכב נכדו של הזקן ההוא למרגלות הסולם, והאל שנתן אז שם אומר לו את שמו — ותולה בו הבטחות שהישן לא ביקש.
בבל נגמרת בפיזור: בני אדם שאינם מבינים עוד זה את זה, מפוזרים על פני כל הארץ. בית אל נגמרת באיש אחד במקום אחד, ומעליו המילה: "והשבתיך."
תיקשני ראשים בשמים
רֹאשׁוֹ ("ראשו") ו-שָׁמַיִם מופיעים יחד בכל נוסח המסורה בשישה פסוקים. בארבעה מהם הדבר אינו מוביל לשום מקום: אבשלום תלוי בין השמים ובין הארץ (שמואל ב 18:9), הרעה שבה על ראשו של אדם (מלכים א 8:32; דברי הימים ב 6:23), והגאה אינו מגיע בראשו מעבר לעב (איוב 20:6). בשניים מדובר בדבר שמתנשא מן הארץ עד אל השמים, והשניים עומדים זה מול זה. בראשית 11:4: מגדל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, "וראשו בשמים" — האדם בונה אותו. בראשית 28:12: סולם, מוצב ארצה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, "וראשו מגיע השמימה" — הוא ניתן, למי שישן.
תרגום השבעים שומר על ההקבלה: οὗ ἡ κεφαλὴ ἔσται ἕως τοῦ οὐρανοῦ (11:4) מול ἧς ἡ κεφαλὴ ἀφικνεῖτο εἰς τὸν οὐρανόν (28:12) — אותה מילה ל"ראש", בשתי הלשונות. (הספירה: מחושב, על פני 306,785 מילים; שהפסוקים משקפים זה את זה: מפורש — בראשית עצמו אינו מציב ביניהם הפניה.)
III. בית, ושער
ואז הוא מתעורר.
"אכן יש יהוה במקום הזה ואנכי לא ידעתי." הנוכחות הייתה שם, אם כן, לפני הגילוי. פחד נופל עליו, והפחד מקבל מילים שמגיעות רחוק יותר ממה שהוא יכול לדעת: "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים."
הוא לא הרגיש בדבר כשהגיע: מקום ללון בו, אבנים בשפע. השער לא היה במה שאפשר לראות; הוא נפתח מן הצד השני.
בית. זו המילה שהוא בוחר — המילה למקום שבו משפחה גרה, מפי איש שזה עתה איבד את ביתו שלו.
גם לעיר בשנער היה שער בשמה: את בבל אפשר לקרוא "שער האל" — ואלוהים קרא לה בלבול. שני שערים, בספר בראשית אחד: אחד שבני אדם ייחסו לעצמם ושהסתיים בבלבול לשונות, ואחד שבורח הורו לו עליו בשנתו.
"שבשמים" אינו ציון מרחק. זו כתובת — ולמרחקים אין דלת; לבית יש. האדם הראשון שמצביע על הכתובת הזאת אינו מצביע למעלה: הוא מצביע על האדמה שעליה שכב וישן, כי שם עמדה רגלו של הסולם.
מומחה"שער השמים", פעם אחת
שַׁעַר הַשָּׁמַיִם, "שער השמים", מופיע בכל נוסח המסורה פעם אחת בדיוק: בראשית 28:17. ו-בֵּית אֱלֹהִים, "בית אלוהים", מופיע חמש פעמים (בראשית 28:17 · 28:22 · שופטים 17:5 · דברי הימים ב 34:9 · תהילים 42:5) — שני הראשונים הם המקום הזה והאבן שיעקב מקים בו. (מחושב.)
מומחהמדוע "שמים" באים ברבים
מתי 6:9 נוקט ברבים: πάτερ ἡμῶν ὁ ἐν τοῖς οὐρανοῖς. פסוק אחד אחר כך בא היחיד: ὡς ἐν οὐρανῷ καὶ ἐπὶ τῆς γῆς (6:10). אותו כותב מחליף בין השתיים בתוך שני פסוקים.
ההסבר לשוני. לשָׁמַיִם אין יחיד בעברית — כל 421 ההופעות בנוסח המסורה באות בצורת הרבים — והשמיות הזאת צובעת את היוונית של מתי: οὐρανός מופיע אצלו 84 פעמים: 55 צורות רבים מול 28 צורות יחיד — וצורה אחת שבקורפוס שבו נעשה שימוש אינה מקבלת ניתוח.
מי שרוצה להוציא מן הרבים האלה "שלושה שמים" או תוכנית מבנה אחרת, משתמש בצורה לשונית כטיעון: הרבים הם דקדוק, לא תאולוגיה. מה שהם כן עושים הוא הצליל — הפנייה רחבה, והמקום שבו נעשה הרצון אחד. (ספירות: מחושב; ההתחלפות: מתועד.)
IV. הכיוון
בסולם אפשר ללכת לשני הכיוונים. הכול תלוי במקום שבו מתחילה התנועה.
בבית אל היא מתחילה למעלה: אלוהים עומד בראש ומדבר כלפי מטה, אל ישן שלא ביקש דבר.
במדבר יורד לחם מן השמים כגשם — "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", ואותו פסוק אומר: למען אנסנו.
באפר של ירושלים מתפלל מישהו "לוא קרעת שמים ירדת" — אותו קול שאמר זמן קצר קודם לכן "אתה אבינו"; מי שאין לו עוד מקדש אינו מבקש מדרגות למעלה, הוא שואל אם הוא ירצה לרדת.
בבית הכנסת בכפר נחום אומר הבן: "ירדתי מן השמים" — והרטינה שבאה בעקבות זאת עוסקת בדיוק בכיוון: הלא זה ישוע בן יוסף, אשר אנחנו יודעים את אביו ואת אמו? חשבו שהם מכירים את כתובתו; היא הייתה הכתובת הלא נכונה.
ובדפים האחרונים של הכתובים יורדת עיר, מאת אלוהים, מן השמים.
בכל פעם התנועה היא מלמעלה למטה. בשום מקום ברצף הזה אין מי שמטפס למעלה — היחיד שניסה, בנה את בבל.
"שבשמים" אינו אומר כמה הוא רחוק. הוא אומר מאין בא הכול: הלחם, הבן, העיר — והמילה הראשונה, שבורח שמע בשנתו.
תיקהפועל של הירידה
καταβαίνω, "לרדת", מופיע 81 פעמים בברית החדשה, ב-80 פסוקים. אצל יוחנן יש 18 — ושבעה מהם ביוחנן 6, כל השבעה על הלחם היורד מן השמים (6:33 · 6:38 · 6:41 · 6:42 · 6:50 · 6:51 · 6:58). בהתגלות יש 11, ושלוש פעמים זו העיר שיורדת: 3:12 · 21:2 · 21:10. (מחושב על פי ה-Textus Receptus, 140,987 מילים.)
V. לאן נעלם הסולם
חלומו של יעקב לא נשאר בבית אל.
בראשית הבשורה על פי יוחנן נקרא איש שלפי דברו של מי שקרא לו, כבר נראה לפני שמישהו קרא לו — תחת התאנה. פיליפוס הביא אותו בשתי מילים, "בוא וראה", והאיש בא, מפקפק בקול אם מנצרת יכול לצאת דבר טוב. עליו אומר ישוע: "הנה באמת איש ישראלי אשר אין בו מרמה."
ישראלי: בן יעקב, הקרוי על שם שמו החדש של איש בית אל. אשר אין בו מרמה: בדיוק מה שיעקב כן נשא איתו באותו לילה — הוא ישן עם ברכה גנובה.
ואל בן יעקב הזה, שאין בו מרמת יעקב, הוא מביא את חלום אבי השבט, מילה במילה.
אותם מלאכים, אותם שני פעלים, באותו סדר: זה חלומו של יעקב, שהגיע אל איש אחר, תחת תאנה. דבר אחד שונה: בבראשית הם עלו וירדו בסולם — כאן על בן האדם. היכן שיעקב ראה סולם, הוא מצביע על עצמו. שער השמים התגלה לא כמקום אלא כאישיות.
והסדר נשאר, והוא נשאר מוזר: המלאכים תחילה עולים. הם כבר כאן, אם כן, למטה. החיבור אינו מתחיל בשמים; הוא מתחיל על האדמה — באיש ישן אז, באיש הזה עכשיו.
עוד דבר זז, קטן ונשמע: ההבטחה ברבים. תראו את השמים פתוחים — אתם. מה שבית אל היה לאיש אחד לבדו, בחושך, מובטח כאן לכל מי שעומד שם; הסולם היה חלומו של ישן אחד, האיש עומד בגלוי.
המילה הראשונה של התפילה עושה בפנייה אותו דבר: אבינו. והראשון שזוכה לשמוע את הרבים הזה הוא האיש שתחת התאנה — שרק לפני רגע פקפק בקול אם מנצרת יכול לצאת דבר טוב.
מומחהבית אל, מילה במילה
בראשית 28:12 LXX: καὶ οἱ ἄγγελοι τοῦ θεοῦ ἀνέβαινον καὶ κατέβαινον ἐπ᾽ αὐτῆς. יוחנן 1:51: ὄψεσθε τὸν οὐρανὸν ἀνεῳγότα καὶ τοὺς ἀγγέλους τοῦ θεοῦ ἀναβαίνοντας καὶ καταβαίνοντας ἐπὶ τὸν υἱὸν τοῦ ἀνθρώπου. אותם מלאכים, אותם שני פעלים, אותו סדר, אותה מילת יחס; רק ἐπ᾽ αὐτῆς — על הסולם — נעשה ἐπὶ τὸν υἱὸν τοῦ ἀνθρώπου.
(מתועד. ההשוואה נעשית בין ראלפס 1935 ל-Textus Receptus — שתי מהדורות, לא שני כתבי יד. שסדר הפעלים — תחילה למעלה, אחר כך למטה — נושא משמעות: מפורש.)
VI. הכתובת
עם אור הבוקר הקים איש בית אל את האבן שעליה היה מונח ראשו, יצק עליה שמן וקרא למקום בשמו: בית אל.
והוא נדר נדר, קטן עד כדי נגיעה ללב בשביל מי שזה עתה הובטחו לו ארבע רוחות השמים: אם ייתן לי אלוהים לחם לאכול ובגד ללבוש, ואשוב בשלום אל בית אבי — והיה יהוה לי לאלוהים, והאבן הזאת תהיה בית אלוהים.
לחם, בגד, ולשוב הביתה בשלום: זה מה שילד מבקש. הדרשה על ההר, הפרק שבו עומדת התפילה הזאת, מדברת על אותם דברים בדיוק באותה לשון: אל תדאגו מה תאכלו או מה תלבשו — אביכם שבשמים יודע כי צריכים אתם לכל אלה.
אז המשיך ללכת, קדמה, לקראת גלות ארוכה. הבית לא הלך איתו; ההבטחה כן. אנכי עמך, בכל אשר תלך.
20 שנה אחר כך עמד שם שוב, עם נשים וילדים ועדרים וירך נקועה. ובאותו מקום עצמו שמע את השם שבו שלח אותו אביו — עכשיו מפי מי שהשיב אותו: אני אל שדי.
וכשהבן לימד מאות שנים אחר כך קומץ אנשים להתפלל, נתן להם את הכתובת הזאת כמילה השנייה: אבינו שבשמים.
מי שאומר זאת אינו מצביע על מרחק. הוא מתייצב בבית שדלתו פתוחה כלפי מטה — ושבו התנועה כבר בדרך, התחילה מן הצד השני, כמו תמיד.
מי שמבטא זאת, אומר בכך את הדבר הראשון שילד של הבית הזה צריך לדעת: יש מישהו בבית, והוא דיבר ראשון — כמו בבית אל, על איש שלא ביקש דבר.
תיק"אב [...] שבשמים"
"אב [...] שבשמים" — עם תווית היידוע, ὁ ἐν τοῖς οὐρανοῖς, או בצורת התואר ὁ οὐράνιος — מופיע בברית החדשה ב-14 פסוקים, ו-11 מהם של מתי: 5:16 · 5:48 · 6:1 · 6:9 · 6:14 · 6:26 · 6:32 · 7:11 · 15:13 · 16:17 · 23:9; ולצדם מרקוס 11:25 · 11:26 ולוקס 11:2. חמישה מתוך 11 עומדים במתי 6, פרק התפילה — זה אינו סגנונו של מתי, זה נושאו של מתי.
לצד זה מופיע שמונה פעמים ἐν οὐρανοῖς בלי תווית יידוע, וכל השמונה של מתי: 5:45 · 7:21 · 10:32 · 10:33 · 12:50 · 18:10 · 18:14 · 18:19. מי שסופר מחדש בלי לשים לב למילית האחת הזאת, מגיע ל-22. התפילה עומדת בצד המיודע: πάτερ ἡμῶν ὁ ἐν τοῖς οὐρανοῖς.
הידוע ביותר מבין 11 האלה הוא 6:26: "אביכם שבשמים מכלכל אותם" — τρέφει, 15 פסוקים אחרי בקשת הלחם. תיק τρέφω נמצא בפרק 6 ובפרק 16. (מחושב.)
לבמה נאמר למי שעוד לא תיקן דבר
האיש שראה זאת ראשון היה בבריחה מפני אחיו, אחרי שרימה את אביו העיוור. על חרטה אין בכל הפרק מילה. כתוב שהשמש שקעה, שהוא לקח אבן ושהוא שכב.
ואלוהים אומר לו: אנכי עמך. אשמור אותך בכל אשר תלך, ואשיב אותך; לא אעזבך.
זה נאמר לפני שיעקב תיקן דבר. זה אינו שכר השיבה; זו ההבטחה שמאפשרת את השיבה.
20 שנה אחר כך הוא עומד שוב ליד הירדן, ואומר זאת בעצמו: במקלי עברתי כאן, ועתה הייתי לשני מחנות. אלוהי בית אל עשה בינתיים את כל מה שאמר באותו לילה.
מי שמתפלל "שבשמים" מתייצב בבית ההוא. גם מי ששוכב רחוק מהכול, עם אבן ככרית והרבה מאחוריו. הכתובת אינה דורשת מסע שיבה מראש. הסולם עומד במקום שבו אתם שוכבים — והמילה הראשונה באה מלמעלה.