פרק 14
והחמש שעשה
לוקס 15:11-32
25 דק׳ קריאה
במבט אחד
יש עוד דבר שלישי [מלבד להתפלל ולעולם לא להתפלל], והוא הגדול מכולם: הוא עשה אותן [את בקשות התפילה].
המשל, והמספר
1לוקס 15:12
הצעיר
"אבי, תן לי את החלק המגיע לי מן הרכוש": המילה הראשונה של המשל
2לוקס 15:20-22
האב בדרך
הנשיקה באה לפני הווידוי; המשפט השלישי אינו בא
3
המספר
חמש בקשות עשה, את שתי האחרונות עבר על בשרו
סדר קריאה, לא תגלית של כותב בשורה
4לוקס 15:28-32
הבכור
בחוץ, ליד הנגינה: "אני עובד אותך"; האב עונה "ילדי"
אם נכנס, איש אינו מספר
"אבי"
שלוש פעמים, שלושתן מפי הצעיר
"אני עובד אותך"
הבכור עונה לאביו, והמילה "אבי" אינה נאמרת
הפנייה היחידה בסיום באה מן האב: "ילדי" (לוקס 15:31).
πάτερאבי (צורת פנייה)3× לוקס 15
הצעיר
הבכור · 0
שלוש פעמים "אבי" נאמר אליו, שלושתן מפי הצעיר; הבכור עונה לאביו בלי פנייה.
מחושב, על פי ה-Textus Receptus
- מתועד הכתובים לכשעצמם של חמשת המעשים.
- מפורש הסידור כמכלול: דרך קריאה, לא טענה על מרקוס, לוקס או יוחנן.
- מחושב הספירות של πάτερ, ἐσπλαγχνίσθη ו-κατεφίλησεν, ופסוק 21 לצד 18-19.
I. החלק
נער עומד מול אביו, והמילה הראשונה הנאמרת בכל הסיפור הזה היא "אבי".
שום תשובה אינה רשומה. לא תוכחה, לא תנאי, לא שהות למחשבה. כתוב רק מה שהאב עושה: הוא מחלק ביניהם את החיים — כך קורא לזה הכתוב, לא את הכסף אלא את החיים. ולא ימים רבים אחר כך אוסף הצעיר את הכול ויוצא לארץ רחוקה.
שם הוא מבזבז הכול, בחיים בלי בלמים. אחר כך הכול אוזל, וכאילו הארץ חיכתה לו, בא רעב כבד על המחוז ההוא. הוא נדבק באחד מאזרחי הארץ, וזה שולח אותו לשדותיו לרעות חזירים. שם הוא עומד, בין הבהמות, ומשתוקק למלא את בטנו בתרמילים שהחזירים אוכלים — ואיש אינו נותן לו דבר. בארץ שבה חילק הכול כל עוד היה לו, איש אינו נותן לו דבר.
ואז הוא בא אל עצמו, ומחשבתו הראשונה של השב אינה תפילה ואינה וידוי. זה חשבון:
מה שמעמיד אותו על רגליו אינו חרטה על חייו. זה לחם. הוא מחשב שאצל אביו האוכל טוב יותר, ועל החשבון הזה רגליו יוצאות לדרך; מה שעוד צריך לבוא, בא רק בדרך.
כי בדרך הוא מכין את הנוסח שלו. שלושה משפטים, מורכבים בקפידה, מן הכבד אל המעשי: תחילה האשמה, אחר כך המסקנה, אחר כך ההצעה.
זו תוכנית טובה, לפי מידת מה שמגיע לו. מעמד הבן אבד; מעמד השכיר עוד בגדר האפשר. כך הוא יוצא לדרך אל אביו, ושלושה משפטים בפיו ושום דבר בידיו.
II. הדרך
אביו ראה אותו בעודו רחוק.
מי שרואה מישהו בא מרחוק, כבר עמד והביט. לתור את הדרך אינו מן הדברים שאדם עושה במקרה; מישהו עמד שם, יום אחר יום, ועיניו על הנקודה שבה הדרך עוברת את הגבעה.
אביו — איש מזרחי מכובד שאינו ממהר לשום דבר — מרים את גלימתו ורץ, כמו שוטה, אל הדרך, ונופל על צווארו. החסד מגיע לפני הנער. החסד רץ.
הכתוב עצמו אומר זאת בשני פעלים. כשראה אותו האב, נהפכו עליו קרביו; והוא רץ, נפל על צווארו ונשק לו. הנשיקה באה לפני הווידוי. עוד לא נאמרה מילה אחת של אשמה, וכבר מנשקים.
מומחהשני פעלים בפסוק 20
ἐσπλαγχνίσθη — "נהפכו עליו קרביו". הפועל בנוי על המילה לקרביים; אין זו חמלה מרחוק, זה דבר שמתהפך מבפנים. הוא מופיע 12 פעמים ב-Textus Receptus: מתי 9:36 · 14:14 · 15:32 · 18:27 · 20:34 · מרקוס 1:41 · 6:34 · 8:2 · 9:22 · לוקס 7:13 · 10:33 · 15:20. 11 מתוך ה-12 עוסקים בישוע עצמו — במה שעובר עליו למראה המון, מצורע, אם ההולכת אחר מיטת בנה היחיד, או במה שאב נואש מבקש ממנו לעשות — או שהם עומדים במשליו שלו: השומרוני, והמלך המוחל על 10,000 ככרים. פעם אחת הנושא הוא אב, וזה כאן. אצל אותו מלך כבר שקלתי את המילה הזאת: בסוד המלכות קראתי ל-σπλαγχνισθείς במתי 18:27 "המילה היפה ביותר במשל כולו". זו אותה מילה שמוציאה כאן את האב אל הדרך.
κατεφίλησεν — "נשק לו". לא הפועל הרגיל, אלא הצורה המועצמת, שש פעמים ב-Textus Receptus: האישה שנישקה את רגליו והוסיפה לנשק (לוקס 7:38, 45), זקני אפסוס על צווארו של פאולוס (מעשי השליחים 20:37), האב הזה (לוקס 15:20) — ופעמיים נשיקת יהודה (מתי 26:49; מרקוס 14:45). שהמילה של הנשיקה הזאת היא גם המילה של הנשיקה ההיא, זו הבחנה בשימוש הלשון, ויותר מזה איני עושה ממנה. (שתי הספירות: מחושב, על פי ה-Textus Receptus; המשפט האחרון: מפורש.)
ואז, כשזרועות אביו עדיין סביבו, מתחיל הנער בנוסח שלו.
שני משפטים. השלישי אינו בא. הפסוק הבא פותח: "אך האב אמר אל עבדיו [...]" מותר לו לומר את חטאו, מילה במילה כפי ששינן אותו. מותר לו לומר שאינו ראוי להיות בן. אבל תוכניתו להיות שכיר אינה זוכה להישמע. ההצעה שעליה התאמן כל הדרך נתקעת בפה שמנשקים אותו.
מומחהשלושה משפטים, ושניים נאמרו
מה שהוא משנן (15:18-19):
πάτερ, ἥμαρτον εἰς τὸν οὐρανὸν καὶ ἐνώπιόν σου — "אבי, חטאתי לשמים ולפניך"
καὶ οὐκέτι εἰμὶ ἄξιος κληθῆναι υἱός σου — "ואיני ראוי עוד להיקרא בנך"
ποίησόν με ὡς ἕνα τῶν μισθίων σου — "עשני כאחד משכיריך"
מה שהוא אומר (15:21):
πάτερ, ἥμαρτον εἰς τὸν οὐρανὸν καὶ ἐνώπιόν σου, καὶ οὐκέτι εἰμὶ ἄξιος κληθῆναι υἱός σου — וכאן נגמר הפסוק.
שני המשפטים הראשונים עומדים בפסוק 21 מילה במילה כפי שהוכנו בפסוקים 18-19. ההבדל בין החזרה לביצוע הוא בדיוק צירוף אחד: ποίησόν με ὡς ἕνα τῶν μισθίων σου, המשפט על השכירים. הפסוק הבא נפתח ב-εἶπεν δὲ ὁ πατήρ — האב נוטל את רשות הדיבור, ואינו מפנה את דבריו אל הבן אלא אל עבדיו. (מחושב: פסוק 21 הונח מילה במילה לצד 18-19, על פי ה-Textus Receptus. שהאב "אינו נותן לו לסיים" אינו כתוב במפורש; כתוב שהפסוק נגמר ושהאב מדבר — הצעד הזה: מפורש.)
מה שהאב אומר לעבדיו עוסק בבגדים ובאוכל:
בני זה. הנער רצה לבקש מינוי של שכיר; הוא מקבל תואר שכבר לא העז לשאת, הנאמר בקול רם לפני המשרתים שביניהם רצה לעמוד. והם מתחילים לשמוח — הנער שעוד הבוקר השתוקק למאכל החזירים יושב אל שולחן אביו, וטבעת על ידו.
III. המספר
הסיפור הזה יוצא מפה, ומסביב לפה הזה עמד מעגל כפול.
מלפנים המוכסים והחוטאים, שקרבו לשמוע אותו. מאחוריהם הפרושים והסופרים, והם מתלוננים: "זה מקבל חוטאים ואוכל עמהם." הדבר נאמר כהאשמה, ואין מה לגרוע ממנה — הוא יושב באותו רגע לשולחן עם האנשים הלא נכונים. הוא אינו מתגונן. הוא מתחיל לספר: רועה שאבדה לו כבשה, אישה שאבד לה מטבע, ואז, כשלישי: "לאיש אחד היו שני בנים."
מי שמצייר את האב שבסיפור הזה, מצייר את אביו שלו. ואצל המספר הזה הדבר אינו נשאר בציור. מן התפילה שלימד אותנו, ארבע בקשות התפלל הוא עצמו, ואת אחת לא ביקש מעולם. אבל יש עוד דבר שלישי, והוא הגדול מכולם: הוא עשה אותן.
את השם הודיע. את המלכות הכריז. את רצון אביו קרא מאכלו. את הלחם בצע. את המחילה השמיע. ואת שתי הבקשות האחרונות עבר על בשרו: הוא נכנס אל המדבר ועלה על הצלב; את הרע כבר גירש קודם לכן. אף אחד מכותבי הבשורות אינו סוכם זאת כך; אני מניח את המקומות זה לצד זה, ולא יותר.
תחילה השם. בערב שלפני מותו, ועיניו למעלה, הוא אומר לאביו מה נעשה בבקשה הראשונה:
והמשפט האחרון ממש של התפילה הארוכה ההיא עוסק שוב בשם, והוא עומד בשני זמנים בבת אחת: "הודעתי להם את שמך — ואודיע אותו." זמן עבר וזמן עתיד, בנשימה אחת. מי שמדבר כך אינו רואה בבקשה הראשונה עניין סגור; הוא עוד עוסק בה, עד היום.
אחר כך המלכות — הבקשה שמעולם לא התפלל. הוא עשה דבר אחר: הוא הכריז עליה. המשפט הראשון שמרקוס רושם מפיו הוא הודעה, לא בקשה:
וכשאנשי כפר נחום רוצים לעכב אותו, הוא אומר לשם מה יצא לדרך: "גם לערים האחרות עליי לבשר את בשורת מלכות האלוהים, כי לשם כך נשלחתי." את מה שאנו מבקשים שיבוא, הוא מפיץ כחדשות שכבר הגיעו. כך הוא הולך מעיר לעיר, והתשובה לבקשה השנייה בצקלונו.
IV. לקחת, לברך, לבצוע, לתת
לבקשה השלישית נתן שם שאיש מלבדו לא נתן לה מעולם.
צהריים, באר בשומרון. התלמידים הלכו העירה לקנות אוכל; כשהם חוזרים, הם מפצירים בו: "רבי, אכול." והוא: "יש לי מאכל לאכול שאתם אינכם יודעים." הם מביטים זה בזה — האם מישהו הביא לו משהו? אז הוא אומר זאת:
ייעשה רצונך — בשבילו אין זו חובה שיש לבלוע. זה מה שמחזיק אותו על רגליו; הוא קורא לזה אוכל. התלמידים עומדים שם והקניות עוד בידיהם.
ואת הלחם, הבקשה הרביעית — היחידה מן השבע שלא נרשמה ממנו שום תפילה עליה — ענה בידיו. על כר דשא, לעת ערב, חמש ככרות ושני דגים מול 5,000 איש: הוא לקח את הככרות, נשא עיניו השמימה, בירך אותן, בצע אותן, ונתן אותן לתלמידים להגיש להמון.
ארבעה פעלים: לקחת, לברך, לבצוע, לתת. בערב האחרון, ליד השולחן, אותם ארבעה: הוא לקח לחם, אמר את ברכת ההודיה, בצע אותו ונתן להם.
וביום השלישי, ליד שולחן באמאוס, עוד פעם אחת — שני אנשים שלא הכירו אותו לא בפניו ולא בקולו, הכירו אותו בארבע התנועות האלה: הם ראו אותו בדיוק משך מחווה אחת — וזה הספיק.
את לחם חוקנו תן לנו היום. מי שאמר אי פעם את הבקשה הזאת אחריו, צריך לדעת לאילו ידיים היא מגיעה: ידיים שלוקחות את הלחם, מברכות, בוצעות ונותנות — ושאפשר להכיר אותן בכך, גם למי שאינו מכיר אותו.
V. ילדי
כפר נחום, בית, והבית צר מהכיל. אפילו ליד הדלת אין עוד מקום. ארבעה אנשים נושאים משותק, אינם יכולים לעבור, מטפסים לגג, פורצים אותו ומורידים את המיטה עד ממש לפני רגליו. וישוע, בראותו את אמונתם, אומר למשותק — שבא בשביל רגליו — כמילה הראשונה ממש:
ילדי. כך נפתחת הבקשה החמישית כאשר הוא אוחז בה: לא כנוסחה אלא כפנייה, אל מי שבא בשביל דבר אחר. ובביתו של פרוש, אל אישה שנישקה את רגליו והוסיפה לנשק — הכתוב משתמש לנשיקתה באותה מילה מועצמת שבה הוא משתמש לאב בדרך — אמר זאת שוב: "נמחלו חטאייך." את מה שאנו מבקשים לקבל, הוא מחלק; מחל לנו נעשה בפיו מוחל אני, והמילה הראשונה שבאה עמו הייתה "ילדי".
את שתי הבקשות האחרונות לא עשה כך. אליהן נכנס.
את מה שהוא מלמד אותנו לבקש שנזכה להחמיץ — ואל תביאנו לידי ניסיון — לשם הובל הוא, 40 יום, בכוונה, ושמו של היריב נקוב במפורש. ומן הרע חילץ הוא: לא את עצמו, אלא את כל מי שהביאו אליו, חיים אחוזים אחד אחרי השני.
אחר צהריים אחד הכול מתכנס יחד. זה היום שבו תלמיד מבקש: אדוני, למדנו להתפלל — והוא מלמד אותם את התפילה בפעם השנייה, ו"תבוא מלכותך" שוב בתוכה. בהמשך אותו פרק הוא מגרש שד שהיה אילם, והאילם מתחיל לדבר. יש עומדים מן הצד שמייחסים זאת לשר השדים, ואליהם הוא אומר:
הבקשה שהוא שם בפיהם קודם באותו אחר צהריים — שתבוא — נענית כאן בהצבעה על מה שקרה זה עתה: היא כאן. בפסוק האחד הזה נוגעות הבקשה השנייה והשביעית זו בזו: היכן שהרע יוצא, המלכות נכנסה. והראיה עומדת לצדו, והיא מדברת: אדם שאומר משהו בפעם הראשונה בחייו. מה שהוא אומר לא נרשם — שהוא מדבר, זו הידיעה.
תיקהחמש
מה שהבן התפלל מן הבקשות השבע, ומה שעשה:
חמש עשה; את שתי האחרונות עבר על בשרו — וזה מה שכותרת הפרק הזה סופרת. השם הודע, המלכות הוכרזה, הרצון נקרא מאכלו, הלחם נבצע, המחילה הושמעה: חמש. הניסיון והרע עומדים בעמודה האחרת של חייו; אותם לא עשה אלא נשא.
העמודה "הוא התפלל אותה" נשקלה בפרקים 12 ו-13; הפרק הזה מוסיף את העמודה "הוא עשה אותה". ועל העמודה הזאת יש לומר דבר אחד בקול: זהו סדר קריאה, לא תגלית של כותב בשורה. הבשורה עצמה אינה קושרת את הקשר הזה בשום מקום, ומי שמחפש מוצא לכל בקשה יותר מקומות מאלה שנבחרו כאן — השם נעשה ידוע לעתים קרובות יותר, המלכות מוכרזת לעתים קרובות יותר, הלחם נבצע לעתים קרובות יותר. הפרק הזה בוחר לכל בקשה מקום אחד או שניים, ואומר במפורש שהוא בוחר. (הכתובים לכשעצמם: מתועד; הסידור כמכלול: מפורש — דרך קריאה, לא טענה על מרקוס, לוקס או יוחנן.)
VI. הנגינה
חזרה אל בית המשל, כי הסיפור עוד לא נגמר. בפנים יושב הנער עם הטבעת; בחוץ היום מעריב.
הבן הבכור בשדה. כשהוא מתקרב אל הבית, הוא שומע נגינה ומחולות, והוא קורא לאחד הנערים ושואל מה פשר הדבר. "אחיך בא, ואביך שחט את העגל המפוטם, כי קיבל אותו בריא ושלם." אז הוא כועס, ואינו רוצה להיכנס.
ובפעם השנייה באותו יום יוצא האב מביתו, לקראת בן. הבוקר רץ; עכשיו הוא עומד בחוץ באוויר הערב ומפציר במי שאינו רוצה להיכנס. וזה מה שהבן אומר:
הוא עונה לאביו — כך מוסיף הכתוב במפורש — והמילה "אבי" אינה נאמרת. בכל התלונה לא. מה שכן נאמר הוא מילה אחרת: אני עובד אותך — הפועל של עבד. ו"בנך זה", הוא אומר; "אחי" אינו מצליח להוציא מפיו.
עכשיו עומדים שני המשפטים של היום הזה זה לצד זה, והם תמונת ראי זה של זה. הבן האחד רצה לבקש שיותר לו לבוא לעבוד כשכיר, ולא קיבל הזדמנות לומר זאת. השני עובד כבר שנים כעבד, ובכל השנים האלה לא אמר זאת — הוא אומר זאת עכשיו בפעם הראשונה, והוא אומר זאת כתוכחה.
ואל הבן שלא אמר "אבי" עונה האב בפנייה:
ילדי. אל הבן שהכריז על עצמו כמשרת בלי לבקש זאת אי פעם, כשם שלא נתן לבן האחר להכריז על עצמו כמשרת כשזה כן בא לבקש. ואת "בנך זה" הוא מחזיר כ"אחיך זה" — במשפט אחד הוא משקם שני קשרי קרבה בבת אחת.
כאן לוקס עוצר. הנגינה נמשכת; האב עומד בחוץ, ליד הילד שאינו רוצה להיכנס; בפנים יושב הילד ששב. אם הבכור עבר את הסף, איש אינו מספר — המשל מסתיים באב שיצא החוצה ועומד ומבקש, ובתשובה שלא נכתבה. כך הניח לו המספר להסתיים באותו אחר צהריים, כשהאנשים המתלוננים בטווח שמיעה, וכך אני מניח לו להסתיים.
תיקמי אומר "אבי" ומי לא
המילה πατήρ מופיעה 12 פעמים בלוקס 15. צורת הפנייה πάτερ — "אבי", הנאמרת אליו — מופיעה שלוש פעמים: 15:12, 15:18, 15:21. שלושתן מפי הצעיר: פעם אחת בתביעת הירושה, פעם אחת בנוסח המשונן, פעם אחת בדרך, בזרועות אביו.
הבכור מדבר ב-15:29, והפסוק מציין במפורש אל מי הוא מדבר: ὁ δὲ ἀποκριθεὶς εἶπεν τῷ πατρί — "והוא ענה לאביו". אחר כך באה התלונה כולה, ואין בה שום פנייה. מה שכתוב הוא δουλεύω σοι — "אני עובד אותך", הפועל השייך ל-δοῦλος, העבד. הפנייה היחידה בסיום הזה באה מן הצד האחר: האב אומר τέκνον, "ילדי" (15:31).
צורת הפנייה πάτερ לאורך ארבע הבשורות נספרה בפרק 12: 24 פעמים, מהן 16 מפי הבן אל אביו, ושש במשלים — ושלוש מן השש הן בדיוק שלוש אלה. (הספירות: מחושב, על פי ה-Textus Receptus; שלהיעדר הפנייה אצל הבכור יש משקל: מפורש — לוקס אינו סופר את מילותיו שלו.)
המילה הראשונה של התפילה — אב — היא המילה הזולה ביותר במשל כולו — נער אמר אותה בשעה שתבע את ירושתו, והותר לו לומר אותה שוב כשהכול אזל — והיא המילה שהבן שעשה הכול כשורה לא הוציא מפיו שנים. הבן שסיפר את המשל שם את המילה הזאת בראש תפילתנו. וכל מה שבא אחריה בתפילה ההיא, עשה תחילה הוא עצמו.
לבהמילה הראשונה
בסיפור הזה התברר שאת "אבי" אי אפשר להפסיד, ואי אפשר להרוויח. הבן שהפסיד אותה הורשה להמשיך לומר אותה; הבן שחשב שהרוויח אותה לא אמר אותה. המילה חופשית. אין היא שכר המשולם למי ששירת די זמן — היא כתובת, והבית שמאחורי הכתובת הזאת פתוח לשני הכיוונים: רצים אל מי ששב, ויוצאים החוצה אל מי שאינו רוצה להיכנס.
כשאתה אומר "אבינו", אתה אומר את המילה שהצעיר אמר שלוש פעמים והבכור מעולם לא. אולי אתה בא היום מרחוק, ומשפט שלישי בראשך — הצעה להיות מעתה רק משרת, צייתן ומרוחק, כי להיות ילד נראה גבוה מדי אחרי כל מה שהיה. אם כן, דע לך שלא תספיק לסיים את המשפט הזה. בבית הזה איש עוד לא הגיע עד סוף המשפט השלישי שלו: הנשיקה באה לפני הווידוי, ומי שרואה אותך בא מרחוק, עמד והביט כל הזמן הזה.
ואולי אתה גר כבר שנים בסמוך, נאמן, ידיך מלאות עבודה ופיך מלא "אני עובד אותך". אז יש בשבילך מילה שאינך צריך להרוויח, כי היא כבר נאמרה: ילדי. אתה תמיד עמי, וכל אשר לי שלך הוא. הבן צייר את האב כך — ואז קם ועשה הכול: הודיע את השם, הכריז על המלכות, אכל את הרצון כלחם, בצע את הלחם, חילק את המחילה ו"ילדי" בראש דבריו. התפילה שאתה מתפלל עברה דרך כל המעשים האלה לפני שהגיעה אל פיך.