הבן האובד והירידה

חבורה קטנה של פרושים עומדת ומתלוננת. הרבי מנצרת שוב יושב לשולחן עם הסוג הלא נכון של אנשים: מוכסים, זונות, נוכלים, הפסולת שכל יהודי הגון הרחיק מעצמו. האיש הזה מקבל חוטאים ואוכל עמהם, הם רוטנים, כאילו זה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר על אדם. ישוע עונה בשלושה סיפורים, על כבשה, על מטבע ועל בן, שאבדו ונמצאו. השלישי הוא הסיפור המוכר ביותר שסיפר אי פעם, והוא עוסק פחות בנער אובד ויותר באב שמאבד אותו. כך נראה לבו של אלוהים כשהוא מאבד דבר.

זה מתחיל בדקירת סכין. הבן הצעיר בא אל אביו ומבקש את חלק הירושה המגיע לו. ירושה מקבלים רק כשהאב מת. מי שתובע אותה כבר עכשיו אומר בעצם: מבחינתי אתה כבר מת; תן לי את חלקי ותן לי ללכת. האב נותן לו. הוא מחלק את רכושו (כתוב שם מילולית שהוא מחלק ביניהם את "חייו", את מחייתו) ומניח לבנו ללכת. בלי דרשה, בלי איום, בלי בריח על הדלת. הוא מלווה את בנו במבטו עד שהוא נעלם מעבר לאופק, ובכיסו שליש מן הנחלה ובלבו בוז.

הנער רוצה את המתנה בלי הנותן. ליד ההר הציע אלוהים פעם לישראל את הארץ המובטחת בלי קרבתו שלו, ומשה סירב ללכת. הבן האובד חוטף בשתי ידיו את אותה הצעה עצמה ומשאיר את הנותן מאחור. את כספו לא יקבל עוד לעולם. המשתה בשובו הביתה יהיה כולו על דבר אחד: שהם שוב יחד.

האב הזה יכול היה לעצור את בנו. הוא יכול היה לסרב לתת את הירושה, לנעול את הדלת, לשלוח עבדים אחריו שיגררו אותו בחזרה. הוא מסרב לכפות על ילדו, משום שאהבה שנכפית איננה אהבה; בן בשלשלאות הוא אסיר. רק לב שמותר לו ללכת יכול גם באמת לשוב. כזה הוא אלוהים: מעורב די כדי להרפות, וריבון די כדי לדעת שהוא יכול להביא את ילדו הביתה, יהיה נדודו רחוק ככל שיהיה.

עכשיו מתחילה ההמתנה. היא חבויה במשפט קצר אחד בהמשך: בעודו רחוק ראה אותו אביו. נקודה זעירה על הדרך, והאב רואה אותה. הזקן עמד אפוא שם והביט, יום אחר יום, עונה אחר עונה, בבוקר ושוב בערב, ועיניו על הנקודה באופק שבה נעלם בנו. האל שאינו נע של הפילוסופים, נישא ובטוח מעל כל רגש, לא היה טורח כך. לאב הזה יש לב שנשבר מעט בכל יום ריק מול קטע הדרך הריק, ובכל זאת ממשיך להביט.

יום אחד הנקודה שם. הנער מתקרב, רעב ושבור, ובפיו נאום מוכן מראש ובבגדיו עוד ריח דיר החזירים. בעודו רחוק ראה אותו אביו, ונכמרו רחמיו, והוא רץ. לוקס משתמש במילה שכמעט אי אפשר לתרגם: σπλαγχνίζομαι. היא באה מן σπλάγχνα, המעיים, ופירושה להיפגע עד הבטן, להיות מוצף רחמים, לא להתאפק עוד; זה אותו פנים שנהפך אצל הושע והמה אצל ירמיהו על אפרים. מה שפורץ בתוך האב מניע את רגליו. אדון מזרחי מכובד ובעל מעמד לא רץ. לרוץ פירושו להרים את הגלימה, לחשוף את הרגליים, להשליך את הכבוד לעפר לעיני הכפר כולו. האב הזה עושה זאת בכל זאת. הוא מגביה את בגדו ורץ במורד הדרך, כבודו קרוע לגזרים, על פני הפתחים שבהם השכנים כבר עומדים ומביטים. הוא חייב להגיע ראשון. הכפר כבר הכין את גזר דינו לנער שבזבז את הון המשפחה אצל הגויים, והאב סופג את הקלון הזה בגופו הרץ לפני שיוכל לפגוע בבנו. הוא נופל על צווארו ומנשק אותו, וממשיך לנשק אותו; הוא מריח את החזירים ומנשק אותו בכל זאת.

הנאום יוצא עוד למחצה: אבי, חטאתי לשמים ולפניך, ואיני ראוי עוד להיקרא בנך. יותר מזה הוא אינו מגיע. את המשפט על השכיר, שתרגל כל כך הרבה פעמים בדרך, הוא כבר אינו מצליח להוציא, כי האב כבר קורא אל העבדים: הביאו את הגלימה הטובה והלבישוהו, תנו טבעת על ידו ונעליים לרגליו, שחטו את העגל המפוטם. זה היה בני, והוא היה מת, והנה הוא חי; הוא היה אובד, והנה נמצא.

הבן הבכור בא מן השדה, וקרוב לבית הוא שומע נגינה ומחולות. הוא שואל אחד הנערים מה קורה, וכששומע, הוא כועס ואינו רוצה להיכנס. כל השנים האלה עבד, מעולם לא עבר על מצווה, ומעולם לא קיבל ולו גדי אחד כדי לשמוח עם רעיו. האב יוצא בפעם השנייה באותו יום. הוא משאיר את אורחיו יושבים, יוצא אל החצר ומתחנן לבנו שייכנס. כתוב שם παρεκάλει: הוא הוסיף להפציר, כפי שמפצירים במי שאינך רוצה לאבד. בני, הוא אומר, אתה תמיד עמי, וכל אשר לי שלך הוא. אל הצעיר הוא רץ, אל הבכור הוא ממשיך להתחנן. אהבתו מבקשת את שני הבנים, את הבן שנעלם בארץ רחוקה ואת הבן שאבד בבית בלי לצאת מן הדלת אף פעם. כאן קוטע ישוע את הסיפור. אם נכנס הבכור, הוא אינו מספר. הפרושים שעמדו ורטנו נאלצו לכתוב את הסוף בעצמם.

הריצה הזאת היא יותר מדימוי. אלוהים עצמו עושה את התנועה הזאת, עד עומק ששום משל אינו מגיע אליו. שנים אחר כך יושב בתא אסורים איש ששלשלת על פרק ידו, וכותב אל הקהילה בפיליפי. באמצע מכתבו פאולוס פונה אל שיר שהנוצרים הראשונים שרו כנראה עוד לפני שנכתבה בשורה אחת:

הוא, אשר היה בדמות אלוהים, לא חשב את היותו שווה לאלוהים לשלל, לדבר שיש להיאחז בו, אלא רוקן את עצמו, ונטל דמות עבד, ונעשה דומה לבני האדם. ובהימצאו בתבנית כאדם, השפיל את עצמו ונעשה צייתן עד מוות, אף מוות על צלב.

המדרגות יורדות, שלב אחר שלב. בראשן עומדת דמות אלוהים: כבוד, עבודת המלאכים, כיסא מעל לכל הכיסאות. הוא לא היה צריך להיאחז בזה כבשלל; זה היה שלו, ולכן יכול היה להרפות ממנו. הוא רוקן את עצמו, שפך את עצמו עד תום כמו שהופכים כד עד שאין בו דבר, ונטל דמות עבד, קניין, מי שאין לו זכויות. הוא יורד עוד ונעשה צייתן עד מוות; מקור החיים נכנס אל המוות. וכאילו לא הגיע עדיין אל הקרקעית, בא עוד שלב אחד, עד מוות על צלב, המוות המקולל ביותר שרומא יכלה להמציא, השמור לעבדים ולמורדים.

מה עלתה הירידה הזאת אפשר לקרוא מתוך לילה אחד. מטע זיתים למרגלות העיר, שעה מאוחרת, ירח הפסח המלא מעל נחל קדרון. החברים ישנים. מעט הלאה שוכב איש ופניו בעפר, והוא מתפלל בקול נשבר: נפשי מרה עד מוות. אַבָּא, אבי, הכול אפשרי לך; העבר ממני את הכוס הזאת (מרקוס 14:34-36). זו הכוס שעליה דיברו הנביאים, מלאה בחמת אלוהים על הרע (ישעיהו 51:17; ירמיהו 25:15). בלילה ההוא נפגשות קדושת אלוהים ואהבתו: הקדושה שאינה יכולה להניח לרע, והאהבה ששותה את הכוס עד תומה. הזיעה נופלת כטיפות דם גדולות על האדמה. כל שלב בירידה מכאיב, והוא יודע מה מחכה למטה. ובכל זאת הוא קם והולך לקראת הלפידים. יוחנן, שהיה שם בלילה ההוא, יודע סיבה אחת בלבד: הוא אהב את אשר לו, ואהב אותם עד הסוף (יוחנן 13:1). פאולוס מעז לומר זאת בגוף ראשון: הוא אהב אותי ומסר את עצמו בעדי (גלטים 2:20).

עוד מישהו עומד בלילה ההוא, אף שאיש אינו רואה אותו. דורות קודם לכן עלה איש זקן עם בנו על הר, המוריה, עם עצים ואש ומאכלת. את בנך, את יחידך, אשר אהבת, אמר אלוהים. כשהיד כבר נשלחה, נשמע קול: אברהם, אברהם! אל תשלח ידך אל הנער. על ההר ההוא נחשך הבן. על הגבעה שמחוץ לירושלים לא קרא שום קול. אשר לא חשך את בנו שלו, כותב פאולוס, בפועל שבו משתמש התרגום היווני במוריה (רומים 8:32). מה שנחשך מאברהם לא נחשך מאלוהים. כי ככה אהב אלוהים את העולם, עד כי נתן את בנו יחידו (יוחנן 3:16). המתנה הזאת לא הוחלטה בקור, אי שם במרומי השמים. היא נישאה בידי אהבה שדיממה, בבן שעל אדמת מטע הזיתים ובאב שלא הרים את ידו. בעבור השמחה שהייתה לפניו, השמחה עליך, סבל את הצלב (עברים 12:2).

בקרקעית מתהפך השיר שמן התא ועולה בתלילות שבה ירד. לכן הגביהו אלוהים עד מאוד ונתן לו את השם אשר מעל כל שם, למען תכרע בשם ישוע כל ברך, בשמים ובארץ ומתחת לארץ, וכל לשון תודה כי ישוע המשיח הוא האדון. את המילים האלה נשבע אלוהים דורות קודם לכן על עצמו, באולם המשפט מול האלילים: אני אל ואין עוד; כי לי תכרע כל ברך (ישעיהו 45:22-23). עבודת האל שלא נתן אותה לאחר מונחת עכשיו על איש שנתלה על צלב רומי. הוא לא שלל אותה. היא הייתה תמיד שלו, והוא הראה זאת כשחיפש את המקום הנמוך ביותר.

בהתחלה עמדו הפרושים ורטנו: האיש הזה מקבל חוטאים ואוכל עמהם. זה היה כתב אישום, ובלי לדעת סיכמו בו את הבשורה. אלי החכמים נשארים בשמיהם, נעלים מכדי לרדת והגונים מכדי לשבת לשולחן עם מוכסים. האל הזה מגביה את כבודו כבגד ורץ, במורד דרך הכפר ובמורד המדרגות, עד השלב התחתון. בבית האב הנגינה נמשכת. הדלת פתוחה, גם למי שעודו עומד בחוץ.

הערה על נוסח המקור. שלושת משלי האבדה, הפותחים בפרושים הרוטנים: לוקס 15:1-2; הבן האובד: 15:11-32; תביעת הירושה וחלוקתה (βίος, מחיה): 15:12; הנאום המוכן: 15:18-19, הנקטע ב־15:21; "בעודו רחוק [...] נכמרו רחמיו [...] רץ [...] נישק אותו" (ἐσπλαγχνίσθη, κατεφίλησεν): 15:20; הבן הבכור, הנגינה והמחולות: 15:25-32; "הפציר בו" (παρεκάλει): 15:28; "בני, אתה תמיד עמי": 15:31. המתנה בלי הנותן: שמות 33:1-3, 15. Σπλαγχνίζομαι: לוקס 15:20; השוו מתי 9:36; 14:14; 18:27; מרקוס 6:34; לוקס 7:13; 10:33; המעיים אצל הנביאים: הושע 11:8; ירמיהו 31:20. הליכתו של אדם: בן סירא 19:30 (במהדורות לפי הוולגטה 19:27). מזמור הירידה וההגבהה: פיליפים 2:6-11; "רוקן את עצמו" (ἐκένωσεν): 2:7; "תכרע כל ברך" מצטט את ישעיהו 45:23 ("אני אל ואין עוד", 45:22). המניע של הירידה: יוחנן 3:16; 13:1; רומים 8:32 (השוו בראשית 22:12, 16); גלטים 2:20; עברים 12:2; גת שמנים: מרקוס 14:32-36; כוס החמה: ישעיהו 51:17; ירמיהו 25:15; לוקס 22:44; המוריה: בראשית 22:2, 11-12, 16. שם האל: יהוה.