מי יוכל לסלוח חטאים אלא אלוהים לבדו?

הבית בכפר נחום מלא עד אפס מקום. השמועה שהרבי חזר רוקנה את הכפר; הם עומדים עד פתח הדלת ונדחקים ברחוב, ואיש אינו יכול עוד להיכנס. ואז מגיעים ארבעה אנשים ועמם חמישי על מיטה: משותק, אדם שאינו יכול לזוז ממקומו ותלוי לגמרי במי שנושא אותו. הם אינם יכולים להיכנס. הדלת חסומה באנשים. במקום לחזור על עקבותיהם, הם נושאים את חברם במדרגות החיצוניות, אל הגג השטוח, ומתחילים לחפור. הם פורצים את הגג, דרך טיט, ענפים וקנים, בדיוק מעל המקום שבו יושב ישוע, והרגבים נופלים על ראשי ההמון. בחבלים הם משלשלים את המיטה ועליה חברם, דרך התקרה הפרוצה, עד שהיא נעצרת ממש לרגלי ישוע.

זו תמונה מטורפת. בעל בית שרואה את גגו ממטיר. חדר מלא אנשים שקופצים הצידה מפני פסולת נופלת. אדם משותק שמשתלשל בחבלים מן האוויר. וארבעה חברים שמציצים מלמעלה דרך החור, מתנשפים, מלוכלכים מן החפירה, באמונה שאף גג לא היה יכול לעצור. ישוע רואה את אמונתם, כותב מרקוס, את אמונת הנושאים, ופונה אל האיש שעל המיטה. כולם יודעים לשם מה בא האיש: בשביל רגליו. ישוע אומר דבר אחר לגמרי. בני, הוא אומר, נסלחו לך חטאיך.

משתררת דממה, ואחריה רחש של אי־נוחות. בחדר יושבים סופרים, אנשים שיודעים את התורה בעל פה, ובראשם חולפת מחשבה שאינם מעזים לומר בקול. מה הוא אומר כעת? זה גידוף. מי יוכל לסלוח חטאים אלא אלוהים לבדו? הם צודקים. בכל הכתובים אין איש שיכול לשאת חטאים מלבד יהוה. אצל ישעיהו הוא אומר זאת בעצמו: אנכי אנכי הוא מחה פשעיך למעני. לא כוהן, לא נביא, לא מלך יכלו מעולם לעשות זאת מכוח עצמם. הסופרים מגינים, בלי לדעת, על ההוראה הנכונה. רק שאינם רואים שההוראה הזאת יושבת באותו רגע מולם.

מה שהם חושבים הוא למעשה ציטוט ממזמור החתימה של מיכה. מאות שנים קודם לכן הרים מיכה, מעל חורבות ירושלים, את השאלה שנושאת את כל הספר הזה: מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע? איש אינו סולח כפי שיהוה סולח; זה היה האות המובהק של האין־כמוהו שלו. הסופרים חושבים זאת עכשיו מחדש, במילים שלהם.

ישוע אינו מותיר את הטענה תלויה באוויר. הוא יודע מה הם חושבים, והוא מחדד את העניין עד קצהו. מה קל יותר, הוא שואל, לומר "נסלחו לך חטאיך", או לומר "קום, שא את מיטתך והתהלך"? זו שאלה ערמומית. כל אחד יכול לומר "נסלחו לך חטאיך"; איש אינו יכול לבדוק זאת, ושום דבר נראה אינו משתנה. משותק שקם בפקודה, רואים כולם מיד. לכן, אומר ישוע, למען תדעו כי יש לבן האדם סמכות בארץ לסלוח חטאים. את המשפט הוא משלים במעשה. קום, הוא אומר לאיש, שא את מיטתך ולך לביתך. והאיש קם. לעיני כולם הוא מקפל את מיטתו, הרגליים שהיו מתות נושאות אותו, והוא עובר דרך ההמון ההמום החוצה. הנס הנראה הוא החתימה שמתחת לבלתי נראה. מי שמרפא במילה את שיתוק הרגליים, דובר אמת כשהוא אומר שהוא מסיר במילה גם את שיתוק העוון.

בבית הדחוס ההוא קיבל האל שנושא את העוון (נֹשֵׂא עָוֹן, לב שירו של מיכה) פנים: פניו של בן האדם שרוכן אל משותק וקורא לו בני. הסופרים שאלו את השאלה הנכונה, מי יכול לעשות זאת אלא אלוהים לבדו, וקיבלו עליה תשובה שלא יכלו לשאת.

החד ובה בעת המנחם טמון בסדר. האיש בא בשביל רגליו; ישוע התחיל בחטאו. אנחנו היינו עושים זאת הפוך, קודם הבעיה הנראית ואחר כך אולי, מאוחר יותר, העמוקה. ישוע רואה שאדם יכול להיות משותק עמוק יותר מאשר ברגליו, והוא הולך תחילה אל השיתוק שאיש אינו רואה ושאיש אחר אינו יכול לרפא. הוא מרפא גם את הרגליים, כי הוא טוב והוא אוהב אנשים שלמים. למעלה על הגג רוכנים ארבעה חברים מעל שפת החור, והם רואים את חברם מקפל את מיטתו. מה שהם רואים הוא רגליים שהולכות שוב. מה שאינם רואים גדול יותר: עוון שנישא הלאה בידי היחיד שיכול לעשות זאת. לשם כך באו השמים אל הארץ.

הערה על נוסח המקור. ריפוי המשותק: מרקוס 2:1-12 (השווה מתי 9:1-8; לוקס 5:17-26). פריצת הגג: 2:4; "נסלחו לך חטאיך": 2:5; "מי יוכל לסלוח חטאים אלא אלוהים לבדו?": 2:7; "למען תדעו כי יש לבן האדם סמכות": 2:10. מיכה 7:18 (נשא עון); ישעיהו 43:25; תהלים 130:4 (הסליחה כזכות השמורה לאלוהים). בן האדם: דניאל 7:13-14. נשיאת החולי והחטא: ישעיהו 53:4, 12; מתי 8:17. שם האל: יהוה.