תיקי העיון מכילים את הספירות ואת תצפיות המבנה של שבעה פרקים, לפי סדר הספר. על כולם חלה אותה מידה: העובדה הניתנת לספירה חוזרת מתועדת, פירושה הוא דרך קריאה, ומדוע הטקסט בנוי כך נשאר בגדר השערה. המילה "מוכח" אינה הולמת אותם.
משפט נגד האלים
לפרק 1, על צפרדעים ועל ברד
10 המכות הן משפט, ואלוהים נוקב בשם הנאשם: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" (שמות 12:12). מצרים עבדה את הכוחות שמאחורי הטבע, ובקריאה הזאת הם מוזמנים לדין אחד אחד ונמצאים חסרים; איזו מכה שייכת לאיזה אל, הכתוב עצמו אינו אומר. היאור, מקור כל חיים, נהפך לדם. הצפרדע, החיה של אלת הלידה חקת, נעשית מכה שחונקת את הארץ, ואחריה באים הכינים והארבה. המקנה, שבו עבדו כוחות אלוהיים, מת בשדה. השמש, האלוהות העליונה ופניו של המלך עצמו, כבה בחושך של שלושה ימים. בלילה האחרון מת בנו הבכור של פרעה, יורש העצר האלוהי, ועמו היומרה שאלוהותה של מצרים נצחית. כך נקרא, מה שנראה כשרשרת אסונות טבע הוא פירוק שיטתי של פנתאון שלם, שבוצע בשטח האויב. במדבר 33:4 מסכם זאת בדיעבד: "ובאלהיהם עשה יהוה שפטים". ה"אין כיהוה" הראשון נשמע אפוא בהליך משפטי, כחלק מגזר הדין.
חותם ה־37 (שמות 34:6-7)
לפרק 5, השם על ההר
לגילוי העצמי הזה יש מידה שנעשית גלויה רק בספירה. כל קורא יכול לבדוק את הספירה, כי היא נשענת על הטקסט כפי שהוא כתוב. שני הפסוקים שבהם אלוהים קורא בשם (שמות 34:6-7) מונים 37 מילים. נספר טקסט העיצורים, כולל הפתיחה הסיפורית ("ויעבר יהוה על פניו ויקרא"). מילים שהמסורה חיברה במקף נספרות בנפרד: המקף הוא הוראת קריאה מאוחרת ואינו חלק מן הטקסט המקורי. המזמור שבו מיכה חותם את ספרו, ושבו נשמעת בקול השאלה "מִי אֵל כָּמוֹךָ?" (מיכה 7:18-20), מונה גם הוא 37. הגילוי העצמי של אלוהים על ההר ושיר ההלל ששר אותו בסוף הברית הישנה הם אפוא באותו אורך.
ב־37 מילים יש מילה אמצעית אמיתית, התשע־עשרה, ו־18 מילים לפניה ו־18 אחריה. המילה האמצעית של נוסחת הרחמים היא נֹשֵׂא, מי שמרים את העוון ונושא אותו הלאה. המילה האמצעית של מזמור החתימה של מיכה היא יָשׁוּב, הוא שב. באותיות נמצא המרכז בכל פעם ממש לצד המילה הזאת. שמות 34:6-7 מונה 134 אותיות, והמרכז (בין ה־67 ל־68) נופל במילה שלפניה, לַאֲלָפִים; מיכה 7:18-20 מונה 143 אותיות, והאמצעית (ה־72) נופלת שתי מילים הלאה, ביִכְבֹּשׁ, הוא כובש.
הקריאה בשם עצמה נחלקת בנוסף לשני חצאים שווים. מ"אל רחום וחנון" ועד "נשא עון ופשע וחטאה" היא מונה 15 מילים; מ"ונקה לא ינקה" ועד הדור הרביעי גם כן 15. החצי השני נפתח ב־וְנַקֵּה, "והוא אינו מנקה".
פירוש המספרים האלה הוא דרך קריאה שקולה. בקריאה הזאת הטקסט נושא עד למספר מילותיו את מה שהוא אומר. בלב דיוקנו העצמי של אלוהים עומדת נשיאת העוון, בלב ההד אצל מיכה השיבה. שני החצאים בני 15 המילים יוצרים כנף של רחמים וכנף של דין, ו־וְנַקֵּה כמעבר, והם מחזיקים רחמים ודין זה לצד זה, אף שהאהבה כבדה יותר: היא מגיעה עד אלפי דורות, פקידת העוון עד השלישי והרביעי (ראו מסגרת המומחה "מילות השם" בפרק 5). שהשכתוב בסוף הברית הישנה נושא גם בהיקפו את מידת המקור, הולם את הקריאה הזאת.
מדוע המספרים יוצאים כך, נשאר בגדר השערה. שאדם "חישב" זאת, אין להוכיח, והספר הזה אינו מדבר בשום מקום על "הוכחה" במובן של עובדה סגורה, מוכחת מתמטית.
מבחן שנקבע מראש על 19 טקסטים מזמוריים (יוני 2026) מראה ששם האל כמילה אמצעית אינו כלל קבוע; באף אחד מ־12 הטקסטים העיקריים אינו עומד שם. אמנם שני שופטים עיוורים הצביעו על המילה האמצעית כמוקד התמטי לעתים קרובות יותר מן המקרה, בעיקר בטקסטים הסובבים את נוסחת הרחמים, אך לא באופן מובהק (p = 0.06 ו־0.16). הפירוש שלעיל יקבל משקל רב יותר רק אם מבחן גדול יותר, שנקבע מראש, יאשר אותו. אם צירופים כאלה מופיעים שם בתדירות שהמקרה מנבא, הוא בטל.
החיים במרכז
לפרק 13, האל השב
לשיר השיבה של הושע 6:1-3 יש, בספירה מן המילה הראשונה ועד האחרונה, מילה אמצעית מדויקת: וְנִחְיֶה, השש־עשרה מתוך 31. גם האותיות האמצעיות (ה־66 וה־67 מתוך 132) נופלות במילה הזאת. בלב השיבה עומדים החיים. אותה תופעה מופיעה במזמור החתימה של מיכה, ובמרכזו יָשׁוּב, ובנוסחת הרחמים שעל ההר, ובמרכזה נֹשֵׂא. שהטקסט מניח בכל פעם את גרעינו במכוון במרכז הגאומטרי, זו קריאה; את הספירות עצמן אפשר לבדוק.
חנון, במרכז
לפרק 14, היום והבורא
גם לקריאת השיבה של יואל (2:12-14) יש מילה אמצעית מדויקת, והיא חַנּוּן: ה־21 מתוך 41. גם האותיות האמצעיות (ה־82 וה־83 מתוך 164) נופלות במילה הזאת. מילת הליבה של נוסחת הרחמים עומדת אפוא במרכז הקריאה לשוב, כשם שאצל הושע "ונחיה" שכב במרכז. שתרי עשר מניחים את החסד שלהם בכל פעם במכוון במרכז הגאומטרי של קריאתם לשוב, זו קריאה; את הספירה עצמה כל אחד יכול לבדוק.
מן המצולה אל המצולה
לפרק 15, חנון מדי, והנוקם
יונה שוקע במְצוּלָה ("ותשליכני מצולה בלבב ימים", יונה 2:4) ומועלה ממנה. מזמור החתימה של מיכה משתמש באותה מילה בכיוון ההפוך: "ותשליך במצלות ים כל חטאתם" (מְצֻלוֹת יָם, מיכה 7:19). מה שהים לא עשה ליונה, להחזיק בו, הוא כן עושה לחטא. הנביא עולה מן המצולה, בעוד העוון יורד אל המצולה ואינו עולה עוד. אם מיכה ויונה מרמזים כאן במכוון זה לזה בתוך תרי עשר, נשאר השערה שקולה. ודאי הוא שאותה מילה נושאת בשני הטקסטים שתי תנועות מנוגדות: השב בתשובה ניצל מן המצולה, החטא נקבר בה.
חותם ה־37 (מיכה 7:18-20)
לפרק 17, מִי אֵל כָּמוֹךָ
מזמור החתימה של מיכה נושא עד למבנהו את מידת הגילוי העצמי שממנו הוא שואב. הספירה נוהגת לפי כלל קבוע: רק העיצורים, ומילים המחוברות במקף נספרות בנפרד, משום שהמקף הוא הוראת קריאה מאוחרת של בעלי המסורה.
- מספר המילים. המזמור מונה 37 מילים, כמו שמות 34:6-7. מי שהולך אחר המקף של בעלי המסורה מונה 31 מול 31; גם אז הם באותו אורך. מזמור החתימה הוא אפוא באורכו של השם על ההר. - המילה האמצעית (התשע־עשרה מתוך 37) היא יָשׁוּב. בלב ההד עומדת השיבה, בעוד שבלב המקור עמדה הנשיאה (נֹשֵׂא, גם היא התשע־עשרה מתוך 37). המילה נֹשֵׂא, שבשמות שכבה חבויה במרכז, עומדת אצל מיכה בראש הכתר. - האות האמצעית. המזמור מונה 143 אותיות; האמצעית, ה־72, נופלת ביִכְבֹּשׁ, הוא כובש, שתי מילים אחרי המילה האמצעית. מרכז המילים ומרכז האותיות שוכנים כך בשתי צורות העתיד הפנימיות ביותר של פעולת אלוהים (19aA ו־19aB). - המעטפת. החלוקה ל־10 צלעות (cola) לקוחה מעבודת התזה לתואר שני ונקבעה שנים לפני הספירה הזאת. לפי צלע מונה המזמור 23, 11, 13, 11, 10, 11, 22, 11, 9 ו־22 אותיות. שש צלעות הן כפולה של 11; הצלעות במקומות האי־זוגיים מונות יחד 77 (שבע פעמים 11), אלה שבמקומות הזוגיים 66 (שש פעמים 11), והשלם 143 (13 פעמים 11). הצלע "כי חפץ חסד הוא" מונה בעצמה 11 אותיות וקודמת ישירות למילה האמצעית. - הסיכוי והמבחן. אם המילים מתחלקות באקראי על פני החלוקה הזאת, נוצרת רשת כזאת בערך בשניים מתוך 10,000 מקרים, גם אם הותר כל מחלק מ־5 עד 30; רק 11 נותן את הדפוס הזה. הרשת נמצאה בחיפוש פתוח ולכן היא גישושית. משום כך נבדקה לאחר מכן, במבחן שנקבע מראש, על 12 טקסטים קרובים, ובהם תהלים 113, דברים 33:26-29, שמות 15 ושמות 34:6-7, בחלוקה עדינה באותה מידה, עם אותו כלל טעמים שאצל מיכה מניב בדיוק את החלוקה מעבודת התזה. אף אחד מ־12 אינו מציג את הרשת, גם לא השיר השלם של דברים 33, לא בחלוקה ההיא ולא בחלוקה עדינה עוד יותר (בכל מקום p ≥ 0.08). אצל מיכה היא נשארת בשתיהן (p = 0.0001 ו־p ≈ 0.002). הרשת אינה אפוא הרגל של הסוגה, אלא תכונה של המזמור האחד הזה; משום שנמצאה במזמור עצמו, היא נשארת גישושית. היא בטלה אם חלוקה של מיכה 7:18-20 שניתן להגן עליה באותה מידה מעלימה אותה.
את הספירות אפשר לספור ביד לפי החלוקה שלעיל. שהצורה היא רשת שתוכננה במכוון, זו קריאה שקולה; מדוע תוכננה כך, נשאר בגדר השערה. המילה "מוכח", במובן של מוכח באופן סגור, אינה הולמת כאן. יהיה הפירוש הנכון אשר יהיה, השכתוב נושא עד לאותיותיו את מידת המקור.
הנוסחה ביום
לפרק 18, היום שאין כמוהו
נוסחת האין־כמוהו ("אין כמוהו") משמשת בברית הישנה לאדם (שאול: אֵין כָּמֹהוּ, שמואל א 10:24, שאצלו האין־כמוהו נכשל), ליום (מֵאַיִן כָּמֹהוּ, ירמיהו 30:7) ובמלוא זכותה, לאלוהים. השתקפויות ופרודיות של הלשון הזאת עוברות לאורך כל הכתובים, עד החיה המניחה להשתחוות לה בקריאה "מִי כַחַיָּה?" (התגלות 13:4). הדפוס עקבי: רק אלוהים מגשים את הנוסחה. היא עומדת על אלוהים עצמו, ובמקום שהוא אומר או נושא אותה: על יומו (ירמיהו 30:7) ועל עבדו איוב (איוב 1:8). כל השאר שואל אותה ואינו עומד בה.
תיקי העיון מכילים את הספירות ואת תצפיות המבנה של שבעה פרקים, לפי סדר הספר. על כולם חלה אותה מידה: העובדה הניתנת לספירה חוזרת מתועדת, פירושה הוא דרך קריאה, ומדוע הטקסט בנוי כך נשאר בגדר השערה. המילה "מוכח" אינה הולמת אותם.
משפט נגד האלים
לפרק 1, על צפרדעים ועל ברד
10 המכות הן משפט, ואלוהים נוקב בשם הנאשם: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" (שמות 12:12). מצרים עבדה את הכוחות שמאחורי הטבע, ובקריאה הזאת הם מוזמנים לדין אחד אחד ונמצאים חסרים; איזו מכה שייכת לאיזה אל, הכתוב עצמו אינו אומר. היאור, מקור כל חיים, נהפך לדם. הצפרדע, החיה של אלת הלידה חקת, נעשית מכה שחונקת את הארץ, ואחריה באים הכינים והארבה. המקנה, שבו עבדו כוחות אלוהיים, מת בשדה. השמש, האלוהות העליונה ופניו של המלך עצמו, כבה בחושך של שלושה ימים. בלילה האחרון מת בנו הבכור של פרעה, יורש העצר האלוהי, ועמו היומרה שאלוהותה של מצרים נצחית. כך נקרא, מה שנראה כשרשרת אסונות טבע הוא פירוק שיטתי של פנתאון שלם, שבוצע בשטח האויב. במדבר 33:4 מסכם זאת בדיעבד: "ובאלהיהם עשה יהוה שפטים". ה"אין כיהוה" הראשון נשמע אפוא בהליך משפטי, כחלק מגזר הדין.
חותם ה־37 (שמות 34:6-7)
לפרק 5, השם על ההר
לגילוי העצמי הזה יש מידה שנעשית גלויה רק בספירה. כל קורא יכול לבדוק את הספירה, כי היא נשענת על הטקסט כפי שהוא כתוב. שני הפסוקים שבהם אלוהים קורא בשם (שמות 34:6-7) מונים 37 מילים. נספר טקסט העיצורים, כולל הפתיחה הסיפורית ("ויעבר יהוה על פניו ויקרא"). מילים שהמסורה חיברה במקף נספרות בנפרד: המקף הוא הוראת קריאה מאוחרת ואינו חלק מן הטקסט המקורי. המזמור שבו מיכה חותם את ספרו, ושבו נשמעת בקול השאלה "מִי אֵל כָּמוֹךָ?" (מיכה 7:18-20), מונה גם הוא 37. הגילוי העצמי של אלוהים על ההר ושיר ההלל ששר אותו בסוף הברית הישנה הם אפוא באותו אורך.
ב־37 מילים יש מילה אמצעית אמיתית, התשע־עשרה, ו־18 מילים לפניה ו־18 אחריה. המילה האמצעית של נוסחת הרחמים היא נֹשֵׂא, מי שמרים את העוון ונושא אותו הלאה. המילה האמצעית של מזמור החתימה של מיכה היא יָשׁוּב, הוא שב. באותיות נמצא המרכז בכל פעם ממש לצד המילה הזאת. שמות 34:6-7 מונה 134 אותיות, והמרכז (בין ה־67 ל־68) נופל במילה שלפניה, לַאֲלָפִים; מיכה 7:18-20 מונה 143 אותיות, והאמצעית (ה־72) נופלת שתי מילים הלאה, ביִכְבֹּשׁ, הוא כובש.
הקריאה בשם עצמה נחלקת בנוסף לשני חצאים שווים. מ"אל רחום וחנון" ועד "נשא עון ופשע וחטאה" היא מונה 15 מילים; מ"ונקה לא ינקה" ועד הדור הרביעי גם כן 15. החצי השני נפתח ב־וְנַקֵּה, "והוא אינו מנקה".
פירוש המספרים האלה הוא דרך קריאה שקולה. בקריאה הזאת הטקסט נושא עד למספר מילותיו את מה שהוא אומר. בלב דיוקנו העצמי של אלוהים עומדת נשיאת העוון, בלב ההד אצל מיכה השיבה. שני החצאים בני 15 המילים יוצרים כנף של רחמים וכנף של דין, ו־וְנַקֵּה כמעבר, והם מחזיקים רחמים ודין זה לצד זה, אף שהאהבה כבדה יותר: היא מגיעה עד אלפי דורות, פקידת העוון עד השלישי והרביעי (ראו מסגרת המומחה "מילות השם" בפרק 5). שהשכתוב בסוף הברית הישנה נושא גם בהיקפו את מידת המקור, הולם את הקריאה הזאת.
מדוע המספרים יוצאים כך, נשאר בגדר השערה. שאדם "חישב" זאת, אין להוכיח, והספר הזה אינו מדבר בשום מקום על "הוכחה" במובן של עובדה סגורה, מוכחת מתמטית.
מבחן שנקבע מראש על 19 טקסטים מזמוריים (יוני 2026) מראה ששם האל כמילה אמצעית אינו כלל קבוע; באף אחד מ־12 הטקסטים העיקריים אינו עומד שם. אמנם שני שופטים עיוורים הצביעו על המילה האמצעית כמוקד התמטי לעתים קרובות יותר מן המקרה, בעיקר בטקסטים הסובבים את נוסחת הרחמים, אך לא באופן מובהק (p = 0.06 ו־0.16). הפירוש שלעיל יקבל משקל רב יותר רק אם מבחן גדול יותר, שנקבע מראש, יאשר אותו. אם צירופים כאלה מופיעים שם בתדירות שהמקרה מנבא, הוא בטל.
החיים במרכז
לפרק 13, האל השב
לשיר השיבה של הושע 6:1-3 יש, בספירה מן המילה הראשונה ועד האחרונה, מילה אמצעית מדויקת: וְנִחְיֶה, השש־עשרה מתוך 31. גם האותיות האמצעיות (ה־66 וה־67 מתוך 132) נופלות במילה הזאת. בלב השיבה עומדים החיים. אותה תופעה מופיעה במזמור החתימה של מיכה, ובמרכזו יָשׁוּב, ובנוסחת הרחמים שעל ההר, ובמרכזה נֹשֵׂא. שהטקסט מניח בכל פעם את גרעינו במכוון במרכז הגאומטרי, זו קריאה; את הספירות עצמן אפשר לבדוק.
חנון, במרכז
לפרק 14, היום והבורא
גם לקריאת השיבה של יואל (2:12-14) יש מילה אמצעית מדויקת, והיא חַנּוּן: ה־21 מתוך 41. גם האותיות האמצעיות (ה־82 וה־83 מתוך 164) נופלות במילה הזאת. מילת הליבה של נוסחת הרחמים עומדת אפוא במרכז הקריאה לשוב, כשם שאצל הושע "ונחיה" שכב במרכז. שתרי עשר מניחים את החסד שלהם בכל פעם במכוון במרכז הגאומטרי של קריאתם לשוב, זו קריאה; את הספירה עצמה כל אחד יכול לבדוק.
מן המצולה אל המצולה
לפרק 15, חנון מדי, והנוקם
יונה שוקע במְצוּלָה ("ותשליכני מצולה בלבב ימים", יונה 2:4) ומועלה ממנה. מזמור החתימה של מיכה משתמש באותה מילה בכיוון ההפוך: "ותשליך במצלות ים כל חטאתם" (מְצֻלוֹת יָם, מיכה 7:19). מה שהים לא עשה ליונה, להחזיק בו, הוא כן עושה לחטא. הנביא עולה מן המצולה, בעוד העוון יורד אל המצולה ואינו עולה עוד. אם מיכה ויונה מרמזים כאן במכוון זה לזה בתוך תרי עשר, נשאר השערה שקולה. ודאי הוא שאותה מילה נושאת בשני הטקסטים שתי תנועות מנוגדות: השב בתשובה ניצל מן המצולה, החטא נקבר בה.
חותם ה־37 (מיכה 7:18-20)
לפרק 17, מִי אֵל כָּמוֹךָ
מזמור החתימה של מיכה נושא עד למבנהו את מידת הגילוי העצמי שממנו הוא שואב. הספירה נוהגת לפי כלל קבוע: רק העיצורים, ומילים המחוברות במקף נספרות בנפרד, משום שהמקף הוא הוראת קריאה מאוחרת של בעלי המסורה.
- מספר המילים. המזמור מונה 37 מילים, כמו שמות 34:6-7. מי שהולך אחר המקף של בעלי המסורה מונה 31 מול 31; גם אז הם באותו אורך. מזמור החתימה הוא אפוא באורכו של השם על ההר. - המילה האמצעית (התשע־עשרה מתוך 37) היא יָשׁוּב. בלב ההד עומדת השיבה, בעוד שבלב המקור עמדה הנשיאה (נֹשֵׂא, גם היא התשע־עשרה מתוך 37). המילה נֹשֵׂא, שבשמות שכבה חבויה במרכז, עומדת אצל מיכה בראש הכתר. - האות האמצעית. המזמור מונה 143 אותיות; האמצעית, ה־72, נופלת ביִכְבֹּשׁ, הוא כובש, שתי מילים אחרי המילה האמצעית. מרכז המילים ומרכז האותיות שוכנים כך בשתי צורות העתיד הפנימיות ביותר של פעולת אלוהים (19aA ו־19aB). - המעטפת. החלוקה ל־10 צלעות (cola) לקוחה מעבודת התזה לתואר שני ונקבעה שנים לפני הספירה הזאת. לפי צלע מונה המזמור 23, 11, 13, 11, 10, 11, 22, 11, 9 ו־22 אותיות. שש צלעות הן כפולה של 11; הצלעות במקומות האי־זוגיים מונות יחד 77 (שבע פעמים 11), אלה שבמקומות הזוגיים 66 (שש פעמים 11), והשלם 143 (13 פעמים 11). הצלע "כי חפץ חסד הוא" מונה בעצמה 11 אותיות וקודמת ישירות למילה האמצעית. - הסיכוי והמבחן. אם המילים מתחלקות באקראי על פני החלוקה הזאת, נוצרת רשת כזאת בערך בשניים מתוך 10,000 מקרים, גם אם הותר כל מחלק מ־5 עד 30; רק 11 נותן את הדפוס הזה. הרשת נמצאה בחיפוש פתוח ולכן היא גישושית. משום כך נבדקה לאחר מכן, במבחן שנקבע מראש, על 12 טקסטים קרובים, ובהם תהלים 113, דברים 33:26-29, שמות 15 ושמות 34:6-7, בחלוקה עדינה באותה מידה, עם אותו כלל טעמים שאצל מיכה מניב בדיוק את החלוקה מעבודת התזה. אף אחד מ־12 אינו מציג את הרשת, גם לא השיר השלם של דברים 33, לא בחלוקה ההיא ולא בחלוקה עדינה עוד יותר (בכל מקום p ≥ 0.08). אצל מיכה היא נשארת בשתיהן (p = 0.0001 ו־p ≈ 0.002). הרשת אינה אפוא הרגל של הסוגה, אלא תכונה של המזמור האחד הזה; משום שנמצאה במזמור עצמו, היא נשארת גישושית. היא בטלה אם חלוקה של מיכה 7:18-20 שניתן להגן עליה באותה מידה מעלימה אותה.
את הספירות אפשר לספור ביד לפי החלוקה שלעיל. שהצורה היא רשת שתוכננה במכוון, זו קריאה שקולה; מדוע תוכננה כך, נשאר בגדר השערה. המילה "מוכח", במובן של מוכח באופן סגור, אינה הולמת כאן. יהיה הפירוש הנכון אשר יהיה, השכתוב נושא עד לאותיותיו את מידת המקור.
הנוסחה ביום
לפרק 18, היום שאין כמוהו
נוסחת האין־כמוהו ("אין כמוהו") משמשת בברית הישנה לאדם (שאול: אֵין כָּמֹהוּ, שמואל א 10:24, שאצלו האין־כמוהו נכשל), ליום (מֵאַיִן כָּמֹהוּ, ירמיהו 30:7) ובמלוא זכותה, לאלוהים. השתקפויות ופרודיות של הלשון הזאת עוברות לאורך כל הכתובים, עד החיה המניחה להשתחוות לה בקריאה "מִי כַחַיָּה?" (התגלות 13:4). הדפוס עקבי: רק אלוהים מגשים את הנוסחה. היא עומדת על אלוהים עצמו, ובמקום שהוא אומר או נושא אותה: על יומו (ירמיהו 30:7) ועל עבדו איוב (איוב 1:8). כל השאר שואל אותה ואינו עומד בה.