הראני נא את כבודך

היה לילה אחד, 430 שנה קודם לכן. איש זקן ביתר בהמות לשניים והניח את החצאים המדממים זה מול זה, כפי שכורתים ברית בעולם ההוא. מי שקשר את עצמו בברית עבר בין הבתרים ואמר בלי מילים: כך ייעשה לי אם אפר את דברי. אבל כשירד החושך נרדם אברהם ולא עבר. אלוהים הלך לבדו. תנור עשן ולפיד אש חלפו בין הפגרים. רק אלוהים קשר את עצמו. אקָרע לגזרים, אמרה האש, אם אי פעם ארפה מן העם הזה. באותו לילה עצמו כבר סיפר לאברהם את העתיד לבוא, מאות שנים של עבדות בארץ לא להם. הוא ידע זאת כבר אז, ובכל זאת חתם, וחייו שלו ערבון.

מאות בשנים שמע את זה. הצלפות השוטים, הילדים הקטנים ביאור, האנקה שעלתה מכבשני הלבנים. ראה ראיתי את עני עמי, אמר, את צעקתם שמעתי, ידעתי את מכאוביו. אז ניפץ את החומה, והוליך אותם אל המדבר, לפניו, כחתן המביא את כלתו הביתה. על ההר ירד באש, בעשן וברעם שהרעיד את האדמה, וזו הייתה שיבה הביתה. סוף־סוף עמד להראות את עצמו, ולבו שש לקראת זה. השמים רכנו אל חבורה של עבדים נמלטים, כי לא יכול עוד לשאת את המרחק.

אבל הכלה נרתעה. ההר בער, והיא רעדה וקראה אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות. האל הזה קדוש מדי, גדול מדי, קרוב עד מוות. במרחק בטוח עמדו, בעוד החתן ממתין להם למעלה. ובכל זאת נשא אותם. דם נזרק, על המזבח ועל העם, דם הברית, והזקנים אכלו ושתו לפני אלוהים כפי שאוכלים ושותים בחתונה. אחר כך עלה משה ההרה להביא את שטר הכתובה, שני לוחות אבן, כתובים באצבע אלוהים. שניים, כפי שנכתבה בעולם ההוא אמנה בשני עותקים והונחה לפני אלוהיו של כל צד. כאן שמר אלוהים את שני העותקים, בארון. וכשנשברו הלוחות הראשונים, כתב את השניים מחדש, הוא לבדו, כשם שבאותו לילה קדום עבר הוא לבדו בין הבתרים. מאות שנים אחר כך יאמר זאת ירמיהו: בריתי, אשר המה הפרו, ואנכי בעלתי בם.

על ראש ההר דיבר אלוהים עם משה כל אותם ימים על בית. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות 25:8). שבעה פרקים הוא משרטט אותו, עד צבע החוטים ועד פרחי השקד שבמנורה: אוהל לעצמו, בתוך אוהליה, כדי שלא יצטרך עוד לעמוד מרחוק. הוא ביקש לשם כך זהב, מכל איש אשר ידבנו לבו. בעודו רוכן על תוכנית של בית לשניהם יחד, רקדה הכלה למרגלות ההר סביב יציקה של עגיליה שלה.

עתה הוא עומד שם, לבדו, והתוכנית עוד לפניו. 400 שנה חי לקראת היום הזה. ובחתונתו שלו, ודם הברית עוד לח על ידיה, בוחרת הכלה בבובה של זהב, באל שלעולם לא יהיה קדוש מדי, לעולם לא גדול מדי, ולעולם לא יאמר לא. מי שערך פעם שולחן לכבוד מישהו והביט כל הערב בדלת, עד שהאוכל התקרר והנרות כלו, מכיר רסיס ממה שקורה כאן. זהו אל שראוי לחמול עליו עמוקות. הוא לא נחלש ולא נעשה פחות אלוהים. הוא נדחה בידי מי שאהב, ביום שאליו ציפה יותר מכול. אהבה פצועה איננה אהבה פושרת. החרון הניצת על ההר הוא להטה של אותה אהבה עצמה: אל קדוש אינו יכול לבטל את הבגידה בהינף יד, דווקא משום שכה ציפה לכלה הזאת.

כשהשברים נאספו, הוא מציע הצעה שבשמיעה ראשונה נשמעת רכה ובשנייה שוברת את הלב. לך, הוא אומר למשה. לך עלה מזה, אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים. לך אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב, כי הרי נשבעתי. אשלח לפניך מלאך ואני עצמי אגרש את האויבים. הנה, כל הארץ המובטחת, זבת חלב ודבש, על מגש של כסף. ובאותה נשימה נופל המשפט שפוגע קשה מכל מכה שהייתה: אני עצמי לא אעלה בקרבך, כי עם קשה עורף אתה, פן אכלך בדרך. קחי את הארץ, אומר החתן, קחי את המוהר, קחי את כל מה שהבטחתי; אבל הבית ששרטטתי לנו נשאר שרטוט. הוא עומד בדברו ואינו חוזר בו מאות אחת של הברית שכרת בדם ובאש. מה שאין בכוחו עוד הוא לחיות לצדה. אפילו ב"פן אכלך" ההוא יש עוד דאגה. הוא שומר מרחק למענה, כדי שקדושתו וקשיות עורפה לא יצטרכו לעבור יחד מדבר אחד, ומתים יהיו התוצאה.

ההצעה שוברת את הכלה. כשמעם את הדבר הרע הזה התאבלו, ואיש לא שת עוד עדיו עליו. אותן ידיים שהסירו את הזהב כדי לצקת ממנו בובה מסירות עתה כל מה שנוצץ, מצער. בלי החתן, ארץ זבת חלב ודבש נעשית קבר עם נוף.

משה עושה דבר הפוך. הוא נוטה אוהל מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה שחטא, וקורא לו אוהל מועד. כל מבקש יהוה יצא מן המחנה, אל המדבר. שם ירד עמוד הענן אל פתח האוהל, ושם דיבר אלוהים עם משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו. לא רעם על פסגת ההר עתה, לא אש; שני רעים משוחחים בסוף יום. האל שפירק ממלכה שלמה רכן אל שיחה של איש עם איש.

דווקא הרע הזה אינו מסתפק במוהר. הוא רואה שמאחורי ההצעה הנדיבה מסתתר לב פצוע, והוא מסרב להניח לחתן להיפטר בארץ במקום בעצמו. כמעט בחוצפה הוא תופס את הרגע. אתה אומר אלי העל את העם הזה, הוא אומר, ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. כשהכול מונח על הכף הוא דוחף את כל המוהר חזרה על פני השולחן: אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה. מוטב המדבר עמו מן החלב והדבש בלעדיו. כי, הוא אומר, במה ייוודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך, הלוא בלכתך עמנו? רק כך נפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. משה רואה בחדות של סכין שלאין־כמוהו של העם הזה יש מקור אחד, נוכחות אלוהים בקרבו, ושום דבר בישראל עצמו. הסר אותה, וישראל הוא שבט ככל השבטים, עם ארץ ועם צבא ותו לא.

כאילו הרעב רק גדל מכל התחנונים האלה, שואל משה את השאלה הנועזת ביותר בתורה כולה. הוא, שדיבר עם אלוהים כעם רע, מבקש עוד: הראני נא את כבודך. תן לי לראות אותך, לא את ענניך בפתח, לא את קולך באוהל, אלא אותך, את זיוך המלא, את פניך. זו הכמיהה העמוקה ביותר שאדם יכול להכיר. היא עולה כשאתה קרוב ביותר אל אלוהים, כי ככל שאתה טועם ממנו יותר, כך מתחדד הרעב לראותו כפי שהוא.

אלוהים סירב לחצי ונתן את החצי האחר, והחצי האחר היה יותר ממה שאדם יכול לשאת. אני אעביר כל טובי על פניך, אמר, וקראתי בשם יהוה לפניך; אבל לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי. הוא הראה לו מקום על הצור. יש נקרה, אמר; התייצב בה. והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי; ואז אסיר את כפי, וראית את אחורי, ופני לא ייראו.

משה נשאר בנקיק של אבן, ממתין לאל שיעבור, עם ההבטחה לטובו, לשמו ולהצצה באחוריו. פניו לא הובטחו לו. זו עמדתה של האמונה כולה לפני היום האחרון. היא עומדת קרוב די הצורך כדי לשמוע את טובו ורחוק מדי כדי לראות את פניו; יש לה די כדי לחיות, מעט מדי כדי לשבוע. הכמיהה שמשה ביטא בנקיק ההוא תמשיך לרטוט בכתובים מאות בשנים – בכל מזמור הצמא לאלוהים, בכל נפש המבקשת את פניו – עד היום שבו יביט אדם בחבריו ויאמר: מי שראה אותי ראה את האב. בדף האחרון של הכתובים נאמר על כל הגאולים: והם יראו את פניו. עוד לא הגיעה העת. בנקיק, ויד אלוהים עוד עליו, ממתין משה לשם. והשם בא.

*הערה על נוסח המקור. הברית בין הבתרים והעבדות שנובאה: בראשית 15:12-17 (עם 15:13); מנהג המעבר בין הבתרים: ירמיהו 34:18-19. הבהלה ליד ההר ו"דבר אתה עמנו": שמות 19–20 (20:18-19); כריתת הברית בדם ובסעודה: שמות 24:3-11; אמנות בשני עותקים, כל עותק "לרגלי" אלוהיו של צד אחד: G. Beckman, Hittite Diplomatic Texts, מס׳ 6A §13 ו־22D §§6-7; הלוחות בארון: דברים 10:1-5; גשרי המילים מבראשית 15 אל סיני: לפיד ועשן יחד רק בבראשית 15:17 ובשמות 20:18, "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ" רק בבראשית 15:7, בשמות 20:2 ובדברים 5:6, ובתרגום היווני "הדור הרביעי" בבראשית 15:16 ובשמות 20:5; 34:7; "וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם": ירמיהו 31:32, בפרק שבו הכוכבים והזרע של בראשית 15:5 (31:35-37); המקדש "ושכנתי בתוכם" וזהב נדיבי הלב: שמות 25:2-3, 8 (תוכנית הבנייה בשמות 25–31); עגל הזהב: שמות 32. ואז שמות 33: הסירוב "לא אעלה בקרבך": 33:1-5; אוהל מועד ו"פנים אל פנים": 33:7-11; "אם אין פניך הולכים" וההיפלות מכל העמים: 33:15-16; "הראני נא את כבודך": 33:18; הנקרה, הכף והאחור: 33:20-23. "מי שראה אותי": יוחנן 14:9; "והם יראו את פניו": התגלות 22:4. 430 השנים לפי שמות 12:40, בחישוב מן ההבטחה לאברהם. במסה: תהלים 78:40; ישעיהו 63:9; בראשית 6:6; H.G.L. Peels, Wie is als Gij? (2007). במסגרת הלב: סיני וציון, "ביראה ובחרדת קודש, כי אלוהינו אש אוכלה": עברים 12:18-29; השוו דברים 4:24. שם האל: יהוה.*