מי כחיה?

על האי פטמוס, בגלות, רואה איש זקן חזון החוצה את הדורות, וחלק ממנו הוא פרודיה חצופה כל כך שכמעט היית מחמיץ אותה. יוחנן רואה חיה עולה מן הים, ים התוהו הקדום שבו פתח הספר הזה, והחיה היא מפלצת של כוח שאול, כי התנין, הנחש הקדמוני, נותן לה את כסאו ואת סמכותו. פרט אחד הוא קריקטורה של הבשורה. לאחד מראשי החיה יש פצע מוות, והפצע הזה נרפא. מוות ותקומה מזויפים. הארץ כולה הולכת אחרי החיה בתמהון ומשתחווה לה, והעולם שר לה שיר שאתה מכיר מאי שם, מרחוק מאוד: מי כחיה, ומי יוכל להילחם בה?

הנה היא, גנובה, מעוותת, מושמת בפה הלא נכון. השאלה מִי כָמוֹךָ?, שהדהדה לאורך כל הדפים האלה והראויה לאלוהים לבדו, נצעקת כאן על חיה. זו שאיפתו העמוקה ביותר של הרע, עתיקה כמו הנפילה: לחטוף את עבודת האל הראויה לאלוהים, ולהניח לשיר לו את השיר שרק על הבורא ראוי שיישמע. התנין מעולם לא הצליח להמציא דבר חדש; הוא יכול רק לחקות. מה שתמיד רצה יותר מכול הוא שהעולם יצביע עליו ויאמר עליו את מה שהיה מותר לו לומר רק על יהוה: אין כמוהו.

מאחורי החיה עומד התנין, ועם התנין באה גם השקר העתיק מכולם. ממש בהתחלה, בגן, זחל אותו נחש אל שני בני אדם שהיה להם הכול, ולחש להם הבטחה שהוא עצמו לא יכול היה לקיים אף פעם: והייתם כאלוהים. זו הצעתו מעדן ועד החיה. היה לאל של עצמך, תפוס את הכיסא. הוא מבטיח חירות, גדולה ואלוהות, ומספק עבדות.

כדי למכור את ההצעה הזאת, עליו לתת קודם לאלוהים פנים אחרות. התנין נקרא המקטרג. יומם ולילה הוא מקטרג על המאמינים לפני אלוהים (התגלות 12:10), אבל אצל האדם הוא עושה את ההפך ומקטרג על אלוהים. רמיזתו בגן לא הייתה אלא זאת: אלוהים מסתיר ממך משהו, אלוהים אינו מפרגן לך את החירות, אלוהים חושש שתגדל מדי. כך הוא מגלגל את הקנאה הצרה, את תאוות השררה ואת הקטנוניות המאפיינות אותו עצמו אל פתחו של היחיד שנקי מהן. את קנאת אלוהים הוא מעוות לצרות עין; במקום שבו אלוהים בוער כדי לא לאבד את האדם, הוא מציג אותו כמי שאינו מפרגן לאדם דבר. העריץ מתחפש למשחרר ומאשים את המשחרר בעריצות. החיה יכולה לכפות עליך בתו. התנין רוצה דבר גרוע מזה; הוא רוצה שתשנא את אלוהים בגלל מה שהוא עצמו.

עמוק יותר מכל כוח ומכל תו הולך הדבר הזה: התנין שונא. הוא אינו בונה דבר מאהבה, כי אינו אוהב דבר. משום שאינו יכול לפגוע באלוהים, הוא פוגע במה שאלוהים אוהב, באדם. כל מסע המלחמה שלו הוא תאוות הרס שיש לה תכלית. הוא רוצה לגרור כמה שיותר בני אדם אל אבדנו שלו, כדי שלב האב יחסר כמה שיותר ילדים. הוא יודע היכן אפשר לפגוע באלוהים. באל שאינו מרגיש דבר לא היה יכול לפגוע לעולם; העובדה שהתנין מנסה בעקשנות כזאת מסגירה את מה שהוא יודע עליו. "כי לא אחפץ במות המת," אומר יהוה ביחזקאל, "והשיבו וחיו" (יחזקאל 18:32). כל ילד שהתנין גורר עמו הוא ילד שהאב מתאבל עליו. מולו עומד אב הנותן הכול כדי להביא הביתה ולו ילד אחד, והיריב משקיע הכול כדי למשוך ולו ילד אחד הרחק ממנו.

החיה יכולה לכפות, ותו לא. היא שמה תו על היד או על המצח, ובלי התו אי אפשר לקנות ואי אפשר למכור. אין לחם, אין עבודה, אין מקום בחברה. הצטרף, או גווע ברעב. השתחווה, או מות. לחץ, איום וכפייה הם המנעד היחיד שאל החיקוי שולט בו. החיה יכולה לצרוב תו, אבל לא לכבוש לב. האל האמיתי עשה לאורך כל הספר הזה את ההפך. הוא לא גרר איש אליו; הוא משך בעבותות אהבה. על אותו מצח שעליו צורבת החיה את תוה, כתובים אצל ההולכים אחרי השה שמו ושם אביו (14:1), אות של מי שידוע ורצוי. האליל חייב לכפות עליך משום שאינו ראוי לאהבתך; האל החי משחרר אותך משום שרק לאהבה חופשית יש ערך.

החזון מראה גם לאן כל עבודת האל הכפויה הזאת מובילה. עיר עולה, בבל הגדולה, שיאה הראוותני של אנושות בלי אלוהים, בנויה על כלכלת החיה, שיכורה ממותרות ומדם. היא יושבת כמלכה ואומרת בלבה: יושבת אני כמלכה, ואלמנה לא אני, ואבל לא אראה. ואז היא נופלת, בשעה אחת. נפלה, נפלה בבל הגדולה, קורא מלאך, ועשן שריפתה עולה. בצד עומדים הסוחרים ובוכים, על מסחרם ולא על בני האדם. איש אינו קונה עוד את מטענם, את זהבם וכספם ומשיָם וארגמנם, את סוסיהם ומרכבותיהם, ובסוף ממש של רשימת הראווה הזאת עומדים, כאילו היו הסחורה הרגילה ביותר, גופות ונפשות של בני אדם. על זה רצה השיטה. הביטחון שבתו (להצטרף, לקנות, למכור, להשתייך) התברר כעיר הקורסת בשעה אחת.

העולם שר זאת ביראה: מי כחיה, ומי יוכל להילחם בה? התשובה באה מהר משחשב מישהו. בשעה אחת היה הכול חורבות. כך כלה כל נוסחה גנובה. כל ממלכה, כל עריץ וכל ביטחון מדומה שואל בשיאו את הלשון הראויה לאלוהים לבדו. בלתי פגיע, אין כמוהו, נצחי, הוא מכריז על עצמו, ופעם אחר פעם מתברר שזה שאול, ופעם אחר פעם צריך להחזירו. החיה יכלה לחקות את הפצע, לכפות את ההשתחוויה ולבנות עיר עולם, אבל לא יכלה לקיים את מה שהניחה לשיר על עצמה. כשעשן בבל מתפזר, עומד עוד אחד, והוא מעולם לא נזקק לכפות על איש לאהוב אותו.

הערה על נוסח המקור. החיה מן הים וההשתחוויה "מי כחיה?": התגלות 13:1-4; התו והקנייה והמכירה: 13:16-17; החותם והשם על מצחם של אשר לו: 7:3; 14:1. המקטרג: 12:9-10. נפילת בבל "בשעה אחת" והסוחרים המקוננים, עם "גופות ונפשות של בני אדם" כסחורה האחרונה: 18:2, 7, 10-13, 17. הבטחת הנחש: בראשית 3:4-5. "כי לא אחפץ במות המת": יחזקאל 18:23, 32. שאיפת היריב: ישעיהו 14:13-14. עבותות אהבה: הושע 11:4. שם האל: יהוה.