כמה דימויים חוזרים בספר הזה שוב ושוב. מי שמזהה אותם, שומע איך הם נושאים את השלם; המספרים שבסוגריים הם הפרקים.
השאלה
מִי כָמוֹךָ? נשמעת לראשונה ליד הים (2). המזמורים שרים אותה (7 עד 9), הנביאים לוקחים אותה עמם אל אולם המשפט (10 ו־11), ובחתימת מיכה היא נשמעת במלואה (17). בסירה וליד המשותק מתקרבת התשובה יותר מאי־פעם (19 ו־20). בסוף מחקה אותה החיה (24), והיא מושרת ליד ים הזכוכית (27).
האל הרוכן
גדולתו של אלוהים ניכרת בירידתו. בשם על ההר הוא נושא את העוון, נֹשֵׂא (5), ובאותה נשיאה עצמה פותח מיכה את מזמור החתימה שלו (17). הוא רוכן אל העני שבעפר (7), ובבן הוא יורד עד התחתית (21 ו־22).
השם על ההר
"יהוה, יהוה! אל רחום וחנון, ארך אפים ורב־חסד ואמת, נצר חסד לאלפים, נשא עון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה [...]" (שמות 34:6-7; פרק 5). שבע התכונות האלה חוזרות במזמור 103 (7), אצל יואל, יונה ונחום (14 ו־15) ובמזמור החתימה של מיכה (17), לפעמים כנחמה, לפעמים כתוכחה.
המתנה או הנותן
האם אתה מבקש את אלוהים בשל מה שהוא נותן, או בשל מי שהוא? משה בוחר במדבר עם אלוהים על פני הארץ בלעדיו (4). חבקוק צוהל כשהיבול כלה (16). הבן האובד מגלה מה שווה ירושה בלי אביו (21).
החתן וקנאתו
אלוהים קושר את עצמו אל עמו כפי שאיש קושר את עצמו אל אשתו. בחתונתו שלו בוגדים בו (4), על אותו הר הוא קורא לעצמו רחום וקנא (5), וכבעל נטוש הוא שואל מה עוול מצא בו (11). הוא קונה בחזרה את אשתו הבוגדת (13) וצוהל עליה (16); בסוף חוגגים השמים את חתונת השה, ואלוהים עצמו מוחה כל דמעה (27). אותה אש בוערת בדמעותיו על אויב (11), ומים רבים לא יוכלו לכבותה (פינאלה).
השירה
הספר עוקב אחר השירה, מן הים (2) וחתימת ספר התהלים (9) ועד שירת משה והשה (27). במקום אחד היא מתהפכת, ואלוהים עצמו שר על עמו (צפניה 3:17; פרק 16).
האב הרץ
הוא מלמד את אפרים ללכת (13) ושוכב ער בלילה בגלל ילדו (18). בפרק 21 הוא רץ לקראת בנו האובד, והפינאלה משיבה את הדימוי הזה. במקום שבו דמית אותו קשוח, הבט שוב.
ההד המזויף
מול השאלה עומד זיוף. היריב רוצה להיות כאלוהים, והחיה מניחה לשיר לה "מי כחיה?" (24). מולה עומד המלאך שנושא את השאלה כשם: מִיכָאֵל, מִי־כָּ־אֵל, "מִי כָּאֵל?" (פרולוג ו־26).
כמה דימויים חוזרים בספר הזה שוב ושוב. מי שמזהה אותם, שומע איך הם נושאים את השלם; המספרים שבסוגריים הם הפרקים.
השאלה
מִי כָמוֹךָ? נשמעת לראשונה ליד הים (2). המזמורים שרים אותה (7 עד 9), הנביאים לוקחים אותה עמם אל אולם המשפט (10 ו־11), ובחתימת מיכה היא נשמעת במלואה (17). בסירה וליד המשותק מתקרבת התשובה יותר מאי־פעם (19 ו־20). בסוף מחקה אותה החיה (24), והיא מושרת ליד ים הזכוכית (27).
האל הרוכן
גדולתו של אלוהים ניכרת בירידתו. בשם על ההר הוא נושא את העוון, נֹשֵׂא (5), ובאותה נשיאה עצמה פותח מיכה את מזמור החתימה שלו (17). הוא רוכן אל העני שבעפר (7), ובבן הוא יורד עד התחתית (21 ו־22).
השם על ההר
"יהוה, יהוה! אל רחום וחנון, ארך אפים ורב־חסד ואמת, נצר חסד לאלפים, נשא עון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה [...]" (שמות 34:6-7; פרק 5). שבע התכונות האלה חוזרות במזמור 103 (7), אצל יואל, יונה ונחום (14 ו־15) ובמזמור החתימה של מיכה (17), לפעמים כנחמה, לפעמים כתוכחה.
המתנה או הנותן
האם אתה מבקש את אלוהים בשל מה שהוא נותן, או בשל מי שהוא? משה בוחר במדבר עם אלוהים על פני הארץ בלעדיו (4). חבקוק צוהל כשהיבול כלה (16). הבן האובד מגלה מה שווה ירושה בלי אביו (21).
החתן וקנאתו
אלוהים קושר את עצמו אל עמו כפי שאיש קושר את עצמו אל אשתו. בחתונתו שלו בוגדים בו (4), על אותו הר הוא קורא לעצמו רחום וקנא (5), וכבעל נטוש הוא שואל מה עוול מצא בו (11). הוא קונה בחזרה את אשתו הבוגדת (13) וצוהל עליה (16); בסוף חוגגים השמים את חתונת השה, ואלוהים עצמו מוחה כל דמעה (27). אותה אש בוערת בדמעותיו על אויב (11), ומים רבים לא יוכלו לכבותה (פינאלה).
השירה
הספר עוקב אחר השירה, מן הים (2) וחתימת ספר התהלים (9) ועד שירת משה והשה (27). במקום אחד היא מתהפכת, ואלוהים עצמו שר על עמו (צפניה 3:17; פרק 16).
האב הרץ
הוא מלמד את אפרים ללכת (13) ושוכב ער בלילה בגלל ילדו (18). בפרק 21 הוא רץ לקראת בנו האובד, והפינאלה משיבה את הדימוי הזה. במקום שבו דמית אותו קשוח, הבט שוב.
ההד המזויף
מול השאלה עומד זיוף. היריב רוצה להיות כאלוהים, והחיה מניחה לשיר לה "מי כחיה?" (24). מולה עומד המלאך שנושא את השאלה כשם: מִיכָאֵל, מִי־כָּ־אֵל, "מִי כָּאֵל?" (פרולוג ו־26).