האל שצוהל ובא

שלושה דורות אחרי השיבה מבבל עומד שוב בירושלים מקדש, קטן ופשוט, והכוהנים עייפים מעבודתם. הם מעלים על המזבח בהמות עיוורות ופסחות ומפטירים בבוז: מה תלאה (מלאכי 1:8, 13). נסה להגיש זאת לפחה שלך, אומר אלוהים, וראה אם ישמח בכך. בתוך השעמום הזה נשמע הנביא האחרון של הברית הישנה, ומילותיו הראשונות באות מפי אלוהים עצמו: "אהבתי אתכם, אמר יהוה" (1:2). לא כתב אישום, לא דרישה, אלא הצהרת אהבה לאנשים שמביאים לו טלאים פסחים. העם מושך בכתפיו: "במה אהבתנו?" זו שאלתה של אישה שחיה שנים לצד בעלה ואינה רואה עוד מה הוא עושה למענה. אלוהים מסביר, כאילו זו הפעם הראשונה. הוא מצביע על יעקב, שבחר בו בלי שיעקב היה ראוי לכך (1:2-3), ובהמשך הוא אומר מדוע הם עדיין קיימים: "כי אני יהוה לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם" (3:6).

התשובה מונחת מתחת לרגליהם. את המקדש הקטן הזה בנו סביהם, ביום שלא היה בו הרבה לחגוג. קומץ שבים עמד בין היסודות, והזקנים שעוד הכירו את בית שלמה בכו בקול (עזרא 3:12). אלוהים הכיר את המבט הזה: "מי בכם אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון? ומה אתם ראים אתו עתה? הלוא כמהו כאין בעיניכם" (חגי 2:3). הוא לא ייפה את המצב. הוא בא ועמד לצדם: "וחזק כל עם הארץ, ועשו, כי אני אתכם, נאם יהוה צבאות [...] ורוחי עמדת בתוככם, אל תיראו" (2:4-5). בספר חגי רק שני פרקים, והמשפט "אני אתכם" נשמע בו פעמיים (1:13; 2:4). מבנה קטן, עם מיואש, ואל שנשאר.

באותן שנים שמע זכריה מה חושב אלוהים על ההריסות האלה: "קנאתי לציון קנאה גדולה, וחמה גדולה קנאתי לה" (זכריה 8:2). את מה שהלהט הזה מבקש הראה לו אלוהים בתמונה רגילה כל כך, שנדמה שכמעט אין לה מקום בספר נביאים. ברחובות ירושלים ישבו שוב זקנים וזקנות, איש משענתו בידו מרב ימים, והרחובות יימלאו ילדים וילדות משחקים בהם (8:4-5). כך נראית קנאת אלוהים כשהיא משיגה את מבוקשה: זקנים בשמש, וילדים שרצים בצהלה בין האבנים.

הזקנים שבכו ליד היסודות היו ילדים כשבאו הבבלים. נביא אחד ראה את הצבא ההוא מתקרב ותבע את אלוהים לתת עליו תשובה: "עד אנה יהוה שועתי ולא תשמע?" (חבקוק 1:2). מדוע מניח אלוהים לעוול להימשך, ומדוע הוא משתמש בעם אכזר יותר כדי להעניש את עמו שלו? הסבר סגור לא קיבל חבקוק. הוא קיבל הופעה של אלוהים: "אלוה מתימן יבוא [...] כסה שמים הודו, ותהלתו מלאה הארץ [...] עמד וימדד ארץ, ראה ויתר גוים, ויתפצצו הררי עד, שחו גבעות עולם" (3:3-6). כשזה עבר, עמד הנביא ורעד עוד על רגליו ("רגזה בטני [...] יבוא רקב בעצמי ותחתי ארגז", 3:16). בברכיים כושלות השמיע אולי את הודאת האמונה האמיצה ביותר בברית הישנה: "כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים, כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל, גזר ממכלה צאן ואין בקר ברפתים, ואני ביהוה אעלוזה, אגילה באלהי ישעי" (3:17-18). אין תאנים, אין ענבים, אין עדר. לא היה בידי חבקוק דבר שיוכל להצביע עליו ולומר במה אהבו אלוהים, והוא צהל.

מניין שואב אדם "ובכל זאת" כזה? דור אחד קודם, בימי המלך יאשיהו, שמע צפניה מה מונח מתחתיו. גם הוא פתח ביום, וכבד מכל אחר: "יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה, יום חשך ואפלה" (צפניה 1:15). אש קנאתו של אלוהים תאכל את כל הארץ (3:8). מה שנותר אחרי האש הזאת הוא עם עני ודל שחוסה בשם יהוה (3:12). על השארית הזאת פורץ שיר. העם נקרא לרנן, אבל מי שצוהל ראשון הוא אלוהים עצמו: "יהוה אלהיך בקרבך, גבור יושיע; ישיש עליך בשמחה, יחריש באהבתו, יגיל עליך ברנה" (3:17).

האל שלפניו שחו אצל חבקוק הררי העד, עומד בתוך עמו ושר. אותה אש שאוכלת את הארץ, שרה על השארית. הוא אינו שר על הכוכבים שעשה או על הצבאות שהביס. הוא שר על קומץ אנשים שלא נותר להם דבר, כמו אב המזמזם מעל עריסת ילדו הישן. בין השמחה ובין הצהלה עומדת השורה האמצעית החידתית: הוא מחריש באהבתו. יש אהבה העמוקה כל כך שהיא חדלה מלהתווכח ומלערוך חשבון, ונעשית דוממת מרוב חיבה, עד שהיא פורצת בשיר. האל המסתלק של הפילוסופים, הרחוק ושאינו מתרגש, אינו שר. האל הזה כן. בשעה שאתה ישן, בשעה שאתה מפקפק, בשעה שאינך חושב על כך כלל, נשמע מעליך שיר. אתה הנושא שלו.

כשהכוהנים של מלאכי נשאו את הטלאים הפסחים שלהם אל המזבח ושאלו "במה?", השיר הזה כבר נשמע כמעט 200 שנה מעל ירושלים. אלוהים אפילו אינו מצביע עליו. הוא מתאזר בסבלנות מול הכתפיים המושכות, ואומר זאת שוב. הברית הישנה נחתמת בשחר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי 3:20). אחר כך משתררת דממה של 400 שנה, עד שמלאך במקדש אומר לכוהן זקן שהאור עומד לפרוץ. 400 שנה שבהן אין עוד נביא מדבר, ושבהן הספר האחרון של המגילה עדיין נפתח באותו משפט. אהבתי אתכם.

הערה על נוסח המקור. הקורבנות העיוורים והפסחים, "מה תלאה": מלאכי 1:8, 13; "אהבתי אתכם" ו"במה?": 1:2-3; "אני יהוה לא שניתי": 3:6. הזקנים שבכו ליד היסודות: עזרא 3:12; הבית השני "כאין": חגי 2:3; "אני אתכם": חגי 1:13; 2:4; "רוחי עמדת בתוככם": 2:5. הקנאה לציון: זכריה 8:2; הזקנים והילדים המשחקים ברחובות: 8:4-5; המלך העני על החמור: 9:9-10; הנדקר: 12:10. הקינה: חבקוק 1:2; "צדיק באמונתו יחיה": 2:4; הופעת האל: 3:3-16; השמחה בלי קציר: 3:17-18. היום: צפניה 1:15; אש הקנאה: 1:18; 3:8; השארית: 3:9-13; האל הצוהל ש"מחריש באהבתו": 3:14-17; השווה ישעיהו 62:5. שמש הצדקה: מלאכי 3:20; השווה לוקס 1:78; הבטחת אליהו: 3:23. שם האל: יהוה; הציטוטים בתרגום עבודה עכשווי.