האלים נקראים לדין

ביום שבו עיר נופלת, מתרחש דבר שהנביא מתאר בהנאה עגומה. האויב עומד בשער, המקדשים מתרוקנים, והאלים הגדולים של בבל, בל ונבו, מורמים מעל כניהם ונטענים על בהמות משא. הנה הם הולכים, על גבם של שוורים ופרדות, נטויים על צדם, קשורים בחבלים, מטען שמזיע את הבהמות. האלים החזקים ביותר של הממלכה החזקה ביותר בעולם אינם יכולים לנקוף אצבע כדי להציל את עצמם. הם אינם יכולים לשאת את המשא, הם עצמם המשא, והם יוצאים לגולה כשלל על עגלת איכרים. בל כורע וגבו מתעקם, נבו קורס ונוטה קדימה; האלים שעם שלם השתחווה להם מיטלטלים הלאה על עגלת שוורים. בתמונה הזאת פותח ישעיהו את כתב האישום, והעוקץ אכזרי: אל שצריך לשאת אותו הוא מטען.

אלוהים קורא לאלילים לבית הדין. בואו, הוא אומר, קרבו ריבכם, הגישו עצומותיכם. ספרו לנו מה היה לפנים, או הגידו מה יבוא; עשו משהו, יהיה אשר יהיה, טוב או רע, כדי שנשתאה ונראה שאתם קיימים. דממה. הנאשמים עומדים אילמים בספסל. הן, אומר אלוהים, אתם מאין, ופעלכם פחות מאין; מי שבוחר בכם בוחר בריקנות. מול השתיקה הריקה הזאת הוא מציב את שאלתו שלו: ואל מי תדמיוני ואשווה? שאו מרום עיניכם. מי ברא אלה? המוציא במספר את צבא הכוכבים, הקורא לכולם בשם, ברב אונים ובדייקנות כזאת שאיש לא נעדר. בצד השני של האולם עומד פסל שהנפח עיבד במכות פטיש ואחר כך חיזק במסמרים, כדי שלא ימוט. הם מסמרים את האל שלהם למקומו. דמיון רב לאל הכוכבים אין למצוא כאן.

הנביא שולף את הלעג החריף ביותר שבמקרא כולו, ושומעים בו את הצחוק המר. הנפח רעב בשעה שהוא מחשל את אלוהיו ונחלש, כי לא שתה מים. החרש מודד את אלוהיו בקו ומתאר אותו בשרד, מסודר ובקומת אדם. ואי־שם עומד איש ביער. הוא כורת עץ, ארז חסון. מחצית העץ הוא משליך לאש. הוא מתחמם בה, אומר "האח, חמותי", אופה עליה את לחמו, צולה עליה את בשרו, אוכל לשובע. מן המחצית האחרת, אותו עץ מאותו אילן, הוא מגלף פסל. הוא כורע לפניו, משתחווה ומתפלל: "הצילני, כי אלי אתה." אותו קרש שעליו צלה את בשרו אחר הצהריים, הוא מבקש בערב שיציל את נפשו. הוא אפילו אינו שם לב, אומר ישעיהו; לבו הותל, הוא רועה אפר, ולא עולה בדעתו לשאול אם אין שקר בימינו. ישעיהו משרטט את השיגעון בחדות כזאת שהיית צוחק אילולא היה עצוב כל כך: חצי מאלוהיך הוא עצי הסקה.

אל של עץ אינו אומר דבר. קוראים לו, והוא אינו עונה; הוא עומד במקום שבו הוצב. באמצע המשפט הזה נגד פסלים אילמים משמיע האל החי את קולו, והדבר הראשון שנשמע הוא קריאת קרב. יהוה כגיבור יצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה, יריע, אף יצריח, על אויביו יתגבר. ואז הקול נשבר. "החשיתי מעולם, אחריש, אתאפק; כיולדה אפעה, אשום ואשאף יחד." דורות על דורות הביט מן הצד, בשעה שעמו צעד אחרי מטען על עגלת שוורים ובבל צחקה לשמו. כל אותו זמן התאפק, כפי שאישה נושכת שפתיים מול הכאב עד שאינה יכולה עוד. עכשיו אינו יכול עוד. הבורא הקורא לכוכבים בשמם שרוי בצירי לידה על עם ששכח אותו. קנאתו של לוחם וציריה של אם, מפה אחד. מדוע אש כזאת? הוא עצמו אומר: "מאשר יקרת בעיני נכבדת, ואני אהבתיך." ואת מה שהוא מביא לעולם בכאב כזה הוא אינו מפקיר: "והולכתי עורים בדרך לא ידעו, אשים מחשך לפניהם לאור. אלה הדברים עשיתים, ולא עזבתים."

מי שיולדת, מתחילה לשאת. לכן בא עתה המשפט הרך ביותר בכל כתב האישום. שמעו אלי בית יעקב, אומר אלוהים, העמוסים מני בטן, הנשאים מני רחם. ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול; אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט. כל ההבדל בין האלים נכנס בהיפוך הזה. את האלילים צריך לשאת, על עגלות שוורים ועל כתפיים עייפות, וכל חייך אתה סוחב את אלוהיך. האל הזה נושא דווקא אותך, מן היום שבו היית קטן מכדי ללכת ועד היום שבו נעשית זקן מכדי שתוכל עוד. כל תולדותיו של אדם, מן הנשימה הראשונה ועד האחרונה, הן תולדות של היותו נישא בידיים שאינן מתעייפות לעולם. לכן הוא יכול לומר את מה שאף אליל לא יכול היה לגמגם: אני יהוה ואין עוד, זולתי אין אלוהים. פנו אלי והושעו, כל אפסי ארץ, כי אני אל ואין עוד.

הבט עוד פעם אחת בעגלת השוורים ההיא, היוצאת מיטלטלת מן השער. בל שוכב על צדו, נבו קשור בחבל לדופן העגלה, והבהמות מתנשפות תחת משאן. כך הוא כל אל שאדם בדה אי־פעם: צריך לסחוב אותו לאנשהו, כי ללכת אינו יכול, וגם לא לדבר ולהושיע. האדם נושא אותו בתקווה שהמשא יישא אותו יום אחד בחזרה, ודבר זה אינו קורה לעולם. לשאת יכול רק אל שאינו נשען על שום דבר, בלי כן ובלי עגלת שוורים, משום שאיש לא עשה אותו. מאותו שער של בבל יצאו שתי שיירות. האחת סוחבת את אליה אל הגולה. האחרת הולכת הביתה, עם זקנים ועם יונקים, והיא נישאת.

הערה על נוסח המקור. האלים על בהמות המשא, בל ונבו: ישעיהו 46:1-2; "ועד שיבה [...] אני עשיתי ואני אשא": 46:3-4; האליל שאינו עונה: 46:7. המשפט נגד האלילים: 41:21-24; 43:9-13. "ואל מי תדמיוני?" והכוכבים בשמם: 40:18-26. הפסל המחוזק במסמרים: 41:7; השוו 40:20. הנפח, החרש והגלף המתחמם בחציו ומשתחווה לחציו: 44:9-20. קנאת הגיבור וצירי היולדה: 42:13-14; העורים המובלים, "ולא עזבתים": 42:16; "מאשר יקרת [...] ואני אהבתיך": 43:4; "צאו מבבל": 48:20. "אני יהוה ואין עוד": 45:5-6, 18, 21; "ואין עוד" כפזמון חוזר: 45:5-6, 14, 18, 21-22; 46:9. שם האל: יהוה.