האל שאפשר לעשות

זה נמשך 40 יום, לא יותר. כל אותו זמן עמד משה למעלה בענן, במקום שבו שכנו הרעם והאש, ולמטה החל העם לנוע באי־שקט. כי זה משה – כבר שומעים את הבוז במילה הקטנה – זה משה, האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו. שישה שבועות בלי הנהגה נראית לעין, ואמונתו של עם שלם החלה לנטות. אלוהים לא עשה דבר רע. הוא שתק, הוא היה נעלה, והוא לא נראה. מעט דברים מפחידים אדם כמו אל ששותק; את רעמו אנו נושאים בקלות רבה יותר מאשר את דממתו. בתוך הדממה ההיא החלו ידיהם לגרד אחר משהו מוחשי.

הלכו אפוא אל אהרן, אחיו של משה, האיש שהיה אמור לשמור. קום עשה לנו אלהים, אמרו, אשר ילכו לפנינו. מנהיג חדש לא ביקשו. הם ביקשו אל שאפשר לעשות, משהו מוחשי, משהו שהולך איתם, משהו שאפשר לראות כשההר שותק. אהרן, שהיה אמור לסרב, ביקש את זהבם, התיך אותו ויצק ממנו עגל, פר צעיר, סמל הכוח והפריון שהכירה מחצית המזרח הקדום. העם הצביע עליו והריע: אלה אלהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים.

האיוולת נערמת עד שהיא נעשית דבר שהיה מצחיק, אילולא היה מר כל כך. פסל, שעוד אתמול היה חופן נזמים, מקבל את הכבוד על יציאה שלא השתתף בה. את הזהב שאלוהים נתן להם לשאת ממצרים הם מתיכים לאל שכביכול הוציא אותם ממצרים. המר מכול הוא השם שהם נותנים לחג: "חג ליהוה". הם לא רצו לאבד את האל האמיתי. הם רצו אותו רק בצורה שאפשר לראות ולכוון, אל בגודל המתאים, שנכנס על כן ואינו שותק 40 יום בענן.

לך רד, אמר אלוהים למשה למעלה בענן, כי שחת עמך. עמך, הוא אומר עכשיו, ולא עוד עמי. הניחה לי; ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול. זו הייתה הצעה שכל אדם שאפתן היה חוטף בשתי ידיים. הוא יכול היה להתחיל מחדש כאברהם החדש, עם דף נקי וזרע רב. משה סירב. הוא עמד בין אלוהים לבין העם והתחנן. על טובו של העם לא יכול היה להישען, כי טוב לא היה בו; הוא טען בשני דברים שמחוץ לעם. הראשון היה כבודו של אלוהים. למה יאמרו מצרים שרק להרוג אותם בהרים הוצאת אותם? השני היה השבועה. זכור לאברהם, ליצחק ולישראל, אשר נשבעת להם בך. וכתוב: וינחם יהוה על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. המתפלל עצר את זרועו של אלוהים, ואלוהים הרשה לו לעצור אותו.

מי שמקשיב היטב אינו שומע בחרון הזה חשבון קר. פחות מ־40 יום קודם לכן כרת העם למרגלות אותו הר את הברית בדם ובסעודה (שמות 24). החרון ש"חורה" (חָרָה אַף, מילולית: האף מתלהט) הוא להט של אהבה פגועה. ואל המבקש שיניחו לו משאיר את הדלת פתוחה כדי סדק. הפרשנות היהודית הקדומה שמעה ב"הניחה לי" הזמנה למשה לאחוז בו.

משה יורד, ושני לוחות האבן בזרועותיו, כתובים באצבע אלוהים. יהושע שומע את הרעש מן המחנה וחושב על מלחמה, אבל משה שומע טוב יותר: שם איש אינו צוהל על ניצחון ואיש אינו מקונן על תבוסה. שם שרים. כשהוא מקיף את הסלע ורואה את העגל ואת המחולות, חורה אפו שלו, והוא משליך את הלוחות ומשברם תחת ההר. הברית, החצובה באבן, נשברת למרגלות ההר כשם שהעם כבר שבר אותה מלמעלה. הוא לוקח את העגל, שורף אותו, טוחן אותו עד דק, זורה אותו על פני המים ומשקה את בני ישראל. האל שיצקו לעצמם עובר כאבקה דרך מעיהם. אל שאתה מתיך בעצמך, אתה יכול גם לטחון עד דק, ומה שאפשר לטחון עד דק אינו אל.

מה שבא אחר כך מר ועקוב מדם. הלויים עוברים במחנה, ו־3000 איש נופלים. החטא בעגל הוא בגידה, ולבגידה יש מחיר; הכתוב אינו מייפה אותו. ובכל זאת, אפילו ביום הזה של שברים וקברים, המילה האחרונה עוד לא נאמרה. למחרת אומר משה לעם שהוא עולה אל יהוה; אולי יכפר בעד חטאתם. הוא מטפס שוב אל ההר ומציע הצעה שעוצרת את הנשימה: ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת. המתפלל הרחיק לכת עד שהציע שהוא עצמו יימחה, ובלבד שהעם יוכל להישאר.

עגל הזהב הוא המראה שבה אנו רואים את עצמנו בחדות הרבה ביותר. לבעל ולרע אין אצלנו סיכוי רב; הפיתוי הוא אל בגודל שלנו. האל הזה חושב מה שאנו חושבים, רוצה מה שנוח לנו, ודורש בדיוק כמה שממילא התכוונו לתת. מצוותיו שאינן מתאימות לנו נקראות תלויות זמן, ואת דממתו אנו ממלאים בקולנו שלנו. זו דרך אדוקה לאבד את אלוהים, והיא מרגישה כמו אמונה. אבל אל שאנו יוצקים בעצמנו אינו יכול לשאת אותנו כשהקרקע נשמטת, כי כל מה שיש לו, יש לו מאיתנו. למעלה בענן, מעבר לשברי העגל הזה, עומד האל שאינו ניתן ליציקה ועומד לקרוא בשמו שלו.

הערה על נוסח המקור. עגל הזהב לפי שמות 32. "אלה אלהיך ישראל": 32:4; השוו מלכים א 12:28. תפילת משה ו"חרטתו" של יהוה: 32:11-14; החרון החורה ו"הניחה לי": 32:10; כריתת הברית למרגלות ההר: שמות 24:3-11; יהושע והשירה במחנה: 32:17-18; ההצעה להימחות והסירוב: 32:32-33; "הנה מלאכי ילך לפניך": 32:34. במסגרת "לב": נפדיתם "לא בכסף או בזהב" ו"קדשים תהיו כי קדוש אני": פטרוס א 1:15-19; השוו ויקרא 11:44; "רדפו את הקדושה": עברים 12:14. שם האל: יהוה.