שלושת ה״אין״ של חנה

מדי שנה אותו מסע, ומדי שנה אותו פצע. אלקנה העלה את ביתו לשילה, לזבוח בבית יהוה, וליד השולחן חילק את הבשר: לפנינה מנה, ומנה לכל אחד מילדיה, זה אחר זה, שורה שלמה של צלחות קטנות. לחנה מנה אחת, כפולה, כי אישה אהב אותה; אבל היה שם רק פה אחד להאכיל. האהבה שבמנה הכפולה ההיא רק הגבירה את קולה של הריקנות. לידה ישבה האישה האחרת, שיכלה את מה שהיא לא יכלה ודאגה שתרגיש זאת, שנה אחר שנה, עד שגרונה של חנה ננעל וצלחתה נותרה בלי שנגעה בה. עקרות היא מבפנים צער שחוזר לגבות את חובו בכל ארוחה, בכל חג, עם כל שכנה הרה.

חנה, למה תבכי, אמר אלקנה, ולמה לא תאכלי, ולמה ירע לבבך? הלוא אנכי טוב לך מ־10 בנים? הכוונה הייתה טובה, והיא החטיאה כל מטרה, כפי שנחמה מחטיאה לעתים קרובות כל כך, שכן הוא הציע את עצמו במקום שבו היא התאבלה על ילד, ואת החסר אי אפשר לקזז בטוב אחר. לכן קמה אחרי האכילה, הלכה לבדה אל ההיכל ושפכה שם את מה שאיש לא יכול היה לשאת. היא דיברה על לבה; שפתיה נעו, אבל קולה לא נשמע. עלי, הכהן הזקן, שישב ליד מזוזת הפתח והתבונן, ראה אישה ששפתיה נעות ואין קול, וחשב: שיכורה. עד מתי תשתכרי? הסירי את יינך מעלייך. אפילו בבית אלוהים נחשבה תפילתה העמוקה ביותר לשכרות. לא, אדוני, אמרה, יין לא שתיתי; אישה קשת רוח אנכי, ושפכתי את נפשי לפני יהוה.

שם, בדממה, נדרה נדר שעתיד לעלות לה בכל. יהוה צבאות, התפללה, אם ראה תראה בעני אמתך, וזכרתני ולא תשכח את אמתך, ונתת לי בן, אשיב אותו לך, וכל ימי חייו יהיה שלך. לראות, לזכור, לא לשכוח: יותר מזה בעצם לא ביקשה. עלי ראה אישה שיכורה. אלוהים ראה את חנה. הוא ראה אותה כל השנים האלה, ליד כל שולחן שבו נותרה צלחתה בלי שנגעה בה, ושמע כל מילה ששפתיה יצרו בלי קול. כשחזרה הביתה, זכר אותה יהוה. זהו אותו פועל שנאמר על נח, שהיטלטל בתיבה על פני עולם של מים, ועל רחל, שישבה חשוכת ילדים לצד אחותה (בראשית 8:1; 30:22). היא הרתה, ילדה, וקראה את שמו שמואל, כי, אמרה, מיהוה שאלתיו. מי שקרא לנער בשמו, הגה את התפילה שנענתה. במשך כמה שנים היה שלה: הצעדים הראשונים, המילים הראשונות, הילד שעליו בכתה כל חייה, סוף סוף בחיקה.

היא עמדה בדיבורה. מיד כשנגמל הילד, פעוט ולא יותר, החזירה אותו לשילה, אל אותה מזוזה, אל אותו כהן זקן, ואמרה: אל הנער הזה התפללתי, ויהוה נתן לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו; ועתה אני משיבה אותו ליהוה, כל הימים אשר הוא חי. שנים התחננה לאלוהים על הדבר האחד הזה, ועכשיו, כשהתשובה סוף סוף בזרועותיה, היא מניחה את התשובה ליד המזבח והולכת. האישה שלא היה לה דבר מחזירה לנותן את הדבר היחיד שקיבלה אי־פעם. בדרך חזרה מן המזבח היא מתחילה לשיר.

נשמעת תרועה שמרעידה את הקורות, ומילותיה הראשונות הן על אלוהיה, עוד לא על הילד. עלץ לבי ביהוה, היא שרה, רמה קרני ביהוה. שלוש פעמים היא מכה על אותו מסמר, כל מכה עמוקה מקודמתה: אין קדוש כיהוה; אין בלתך; אין צור כאלוהינו. כל אחת מן השלוש באה מחייה שלה. קדוש, כי האל הזה שונה מאלי השכנים, שאפשר להחליף אותם, לשחד אותם ולהכתיב להם; הוא האחר לגמרי, העושה מה שאיש לא יכול לצפות. אין בלתך, כי בשנותיה האפלות ביותר לא היה איש אחר שאפשר ללכת אליו. בלעגה של פנינה לא עמדה, נחמתו של אלקנה לא הועילה, רק לפניו יכלה לשפוך את נפשה. אין צור כאלוהינו, כי במשך שנים היו חייה חול טובעני, והיא שוקעת בבושה בכל ארוחה, ותחת כל החול הזה מצאה אבן אחת שלא זזה. מי שאחרי שנים של שקיעה עומד על קרקע מוצקה, יודע כמו אף אחד אחר מהו צור.

אחר כך היא מהללת את האל שלמדה להכיר, האל ההופך את הכול. קשת גיבורים חתה, ונכשלים אזרו חיל. שְׂבֵעִים בלחם נשכרו, ורעבים חדלו לרעוב. עקרה ילדה שבעה, ורבת בנים אומללה. יהוה ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל; מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם. מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיב עם נדיבים, על כסא כבוד. היא שרה את סיפורה שלה, מוגדל למידותיו של העולם. האישה שהושפלה ורוממה מזהה בגורלה שהתהפך את חתימת ידו של אל השמח להפוך את הקערה על פיה, המוריד את הגאה מכסאו ונותן לנשכח מקום של כבוד. לזה היא קוראת שאין כמוהו: לא שהוא רם, אלא שהוא רם ורוכן אל האשפה. שום אל שבני אדם בדו מלבם לא היה מעלה על דעתו להיעשות גדול בדרך המובילה למטה.

ממש בסוף, שירה מביט רחוק יותר ממה שעיניה יכולות לראות. יהוה ידין אפסי ארץ, היא שרה, ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו. לישראל עוד לא היה מלך; היו אלה ימי השופטים. ובכל זאת שרה אישה שרחמה זה עתה התרוקן שוב, ראשונה בכתובים, על המלך שעתיד לבוא ועל המשוח שלו, משיחו. התקווה למשיח נולדת בגרונה של אישה שזה עתה מסרה את בנה היחיד, הרחק מכל ארמון. מאות שנים אחר כך נאחזת נערה מנצרת בשיר הזה, כשהיא שומעת שתהרה ותלד בן: הוריד חזקים מכסאם ורומם שפלים, רעבים מילא טוב ועשירים שילח ריקם (לוקס 1:52-53).

מדי שנה אחר כך עשתה חנה מעיל לנער, מעיל קטן, והעלתה אותו כשעלתה עם אישה לשילה לזבח הימים. אתה רואה אותה עסוקה כל השנה, במידותיו של ילד שאינה רואה אותו גדל, המעיל בכל שנה ארוך מעט יותר. ויפקד יהוה את חנה. היא הרתה וילדה שלושה בנים ושתי בנות. זו המילה שבה פקד אלוהים פעם את שרה (בראשית 21:1). הוא לא איבד אותה מעיניו ביום שמסרה את ילדה; הוא הביט אחריה כשהלכה הביתה בזרועות ריקות. כמה שנים אחר כך היא יושבת ליד אותו שולחן בשילה, ושוב עומדת שם שורה של צלחות קטנות. הפעם הן שלה.

הערה על נוסח המקור. חנה על פי שמואל א 1–2. ההשפלה השנתית והמנה הכפולה: 1:1-8; התפילה הדוממת וטעותו של עלי: 1:9-18; הולדת שמואל ושמו: 1:19-20; הנדר "אם ראה תראה בעני אמתך": 1:11; "ויזכרה יהוה": 1:19; השוו בראשית 8:1; 30:22; השבת הילד: 1:24-28. שירת ההלל: 2:1-10; שלושת ה״אין״ "אין קדוש [...] אין בלתך [...] אין צור כאלהינו": 2:2; ההיפוך: 2:4-8; "וירם קרן משיחו": 2:10. המעיל הקטן: 2:19; "ויפקד יהוה את חנה" וחמשת ילדיה: 2:21; השוו בראשית 21:1. הצור (צוּר) השוו דברים 32:4, 31. המגניפיקט: לוקס 1:46-55 (1:52-53). שם האל: יהוה.