אל מי מן המלאכים, מעולם?

נכתבה איגרת לאנשים שעמדו לוותר. מאמינים יהודים, אי־שם במאה הראשונה, שהודו בישוע ושילמו על כך בלעג, בהדרה ובאובדן. עייפים ומפוחדים התגעגעו אל הישן והמוכר, אל המקדש והמלאכים והתורה בלי הצלב. האיגרת אל העברים אינה פותחת כפי שאיגרות אמורות לפתוח. לא ברכה, לא "חסד ושלום", לא שם השולח. היא פורצת כתזמורת באמצע קרשנדו, במשפט אחד ארוך ונטול נשימה שתופס את הקורא בצווארונו: הבט תחילה במי שאתה מפנה לו עורף, בטרם תחזור.

באופנים רבים ובדרכים רבות דיבר אלוהים לפנים אל האבות בפי הנביאים, הוא כותב. זה בא פיסות פיסות: כאן חזון, שם תורה, הלאה הבטחה, דיוקן שנבנה במשך מאות שנים משיכת מכחול אחר משיכת מכחול. אבל עכשיו, באחרית הימים האלה, דיבר אלינו בבן. דברו האחרון של אלוהים הוא אישיות. כל מה שהנביאים גמגמו עומד עכשיו לפניך, בשר ודם.

מי הוא הבן הזה, אומר הכותב בנשימה אחת. אלוהים שם אותו יורש כל, ובו עשה את העולמות. הוא זוהר כבודו של אלוהים וחותם מהותו, והוא נושא את הכול בדבר גבורתו. אחרי כל הגובה הזה בא משפט אחד שמושך את הכול אל הלב: אחרי שעשה את טיהור החטאים, ישב לימין הגדולה במרומים. מי שעשה את העולמות רכן כדי לרחוץ את חטאיך, ואז ישב, משום שהמלאכה נשלמה.

הכותב פותח את המגילות. מן התורה, הנביאים והכתובים הוא משמיע שבעה קולות, ומתחת לכל השבעה נשמעת אותה שאלה: אל מי מן המלאכים אמר אלוהים מעולם את מה שהוא אומר לבן הזה? בני אתה. כסאך אלהים עולם ועד. שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך. אף מלאך לא שמע זאת מעולם, גם לא הנעלה שבהם. עליהם אומר אלוהים דבר אחר: עשה מלאכיו רוחות, משרתיו אש להט. הם עומדים ומשרתים. הבן יושב ומולך.

עמוד אחד אחר כך קורה דבר שאף מלאך לא צפה. הבן שמעל כל המלאכים יורד אל מי שעומדים נמוך מהם בהרבה. "כי לא במלאכים הוא מחזיק," כותבת האיגרת, "בזרע אברהם הוא מחזיק" (עברים 2:16). זה אותו פועל שהאיגרת משתמשת בו מאוחר יותר ליום שבו החזיק אלוהים בעמו "בידם להוציאם מארץ מצרים" (8:9). היד שמשכה פעם את העבדים ממצרים, מושיט הבן עכשיו אלינו. הוא נעשה שותף לבשר ולדם, כדי לשחרר את כל אלה שמפחד המוות היו עבדים כל ימי חייהם (2:14-15). האל שרכן במזמורים להקים דל מעפר, רכן עכשיו עד לתוך רחם אם. הוא אינו בוש לקרוא להם אחים, ובתוך קהלם הוא שר שיר לאביו (2:11-12). הוא יכול היה להישאר בין רוח לאש. הוא בחר בעפר.

מה עלתה הבחירה הזאת, כתוב במשפט אחד שלא היית מצפה לו ממי שזה עתה שר את הכס. "בימי בשרו הקריב תפילות ותחנונים, בזעקה גדולה ובדמעות, אל מי שיכול היה להושיעו מן המוות" (5:7). המילה היוונית לזעקה ההיא היא צווחה, קולו של מי שצועק בכל כוחו. המלאכים הם רוח ולהבה, ולהבה אינה בוכה. הבן שהם משתחווים לו צועק בכל כוחו, ודמעות על פניו. כתוב שנענה בגלל יראתו, ובכל זאת מת. ההיענות באה מעברו האחר של הקבר: הוא לא נחסך מן המוות, הוא הושע מן המוות. אף שהיה הבן, למד ציות ממה שסבל (5:8). לכן הוא יכול להשתתף בצער חולשותינו (4:15). מי שחונק בלילה צעקה בכרית שלו, מתפלל אל מי שהתפלל כך בעצמו.

לקוראים העייפים ששקלו לחמוק בחזרה אל המקדש והמלאכים, זו הייתה התשובה, והיא עודנה. מלאכים יכולים לספר כמה קדוש אלוהים; הם מכסים לפניו את פניהם. אף מלאך לא אחז מעולם אדם בידו ולא חלק את מותו. מדוע תחזור אל המשרתים, כשהבן שהם משתחווים לו כבר אחז בך? הוא יושב גבוה מן השרפים ורכן נמוך מן העפר. על הכס הרם ביותר בשמים יושב מי שיודע מה טעמן של דמעות.

הערה על נוסח המקור. פתיחת האיגרת אל העברים: 1:1-4: אלוהים שדיבר לפנים בנביאים ועתה בבן (1:1-2); יורש ובורא העולמות, "זוהר הכבוד" (ἀπαύγασμα) ו"חותם מהותו" (χαρακτήρ), "נושא את הכול בדבר גבורתו", ו"ישב" אחרי טיהור החטאים (1:3); הכוהנים העומדים והבן היושב: 10:11-12. שרשרת שבעת הציטוטים: 1:5-14: תהלים 2:7; שמואל ב 7:14 (השווה תהלים 89); דברים 32:43 (הנוסח היווני; השווה תהלים 97:7); תהלים 104:4; תהלים 45:7-8 (הבן הנקרא אלוהים); תהלים 102:26-28 (שיר ההלל לבורא, ליהוה, המופנה אל הבן); תהלים 110:1 ("שב לימיני"). אותה השתחוויה בפיליפים 2:6-11, עם ישעיהו 45:22-23; κύριος כתרגום שם האל; ἁρπαγμός: פיליפים 2:6. הבן היורד אל האחים: עברים 2:11-12 (עם תהלים 22:23), 14-16; "בזרע אברהם הוא מחזיק" (ἐπιλαμβάνεται, 2:16), אותו פועל כמו ב־8:9 (ירמיהו 31:32): אלוהים שהחזיק ביד עמו להוציאו ממצרים; "בזעקה גדולה ובדמעות": 5:7-8; השתתפות בצער חולשותינו: 4:15. האל הרוכן ומקים דל מעפר: תהלים 113:6-7. שם האל: יהוה.