פרק 5
שבע פעמים הוא מדבר
אל העברים 1 — שבעת דברי האלוהים
במבט אחד
התנוחה היא הבשורה.
לאנשים כאלה מקריאים את אלוהים
1אל העברים 1:1-2; 2:1
איגרת שאינה מברכת לשלום
"פן ניסחף"
אין שם, אין כתובת, אין ברכה; רק "גם איגרת יוחנן הראשונה פותחת בלא ברכה"
2אל העברים 1:5-13
שבע פעמים הוא מדבר
"הוא מניח לאלוהים לדבר. ואז שוב. ואז שוב."
"זאת הוקרא לאנשים שהיו נסחפים."
3אל העברים 1:3, 13
המזמור המקיף את האולם
"פעם כהד בפתח, פעם במלואו במוצא"
"הוא המזוזה משני הצדדים."
4אל העברים 10:11-13
הכהן עומד, זה יושב
"אך זה, אחרי אשר הקריב קרבן אחד על חטאים, ישב לנצח לימין האלוהים"
"העומד עדיין עוסק במלאכתו."
בית הדין הארצי
"על מה הוא נידון? על כיסא." (מתי 26:64; מרקוס 14:62)
בית הדין השני
"יש בית דין שני, והוא כבר בישיבה."
תהילים 110:1 ודניאל 7:13 במשפט אחד: "בשום מקום אחר, מלבד דבר החקירה האחד הזה [...] אין הישיבה והעננים נוגעים זה בזה".
- מתועד היטב מתי 26:64, עם מרקוס 14:62, כסצנה היחידה שבה ישיבת תהילים 110 ועַנְנֵי דניאל 7 עומדים במשפט אחד; האיסור של ויקרא 21:10; שתי הקריאות של תהילים 102:24.
- שקול המתח בין האיסור ובין קריעת הבגד; המוטיב של תניית התוכחה הקטועה של שמואל ב 7:14; הגשר מתהילים 102 אל הגוסס הנענה של אל העברים 5:7.
- קריאה הקטנה כהכתרה (הכרזה, הצגה, עליית כיסא): "כקריאה, לא כקונצנזוס"; עליית הכיסא כנושא נתמכת בהרחבה, הטקס כמבנה לא.
- פסק פתוח מה שאירע לעברית של דברים 32:43; אל העברים 1:6 עצמו קורא בכל שמונה המהדורות בלא גרסה.
I. שני בתי דין
לילה הוא בבית הכהן הגדול, וכתב האישום אינו מתגבש. עדים יש למכביר; והם סותרים זה את זה. הנאשם אינו אומר דבר. לכל אורך החקירה לא אמר דבר.
אז קם הכהן הגדול — באמצע האולם, שכן הישיבה כבר אינה מועילה — ומשביע אותו: משביע אני אותך באלוהים חיים, שתאמר לנו אם אתה המשיח בן האלוהים.
ואז הוא מדבר, והוא אינו עונה בהן. הוא עונה בשני מקראות בבת אחת, במשפט אחד, בלי מילת פירוש ביניהם:
הראשון הוא תהילים 110:1. השני הוא דניאל 7:13. בשום מקום אחר, מלבד דבר החקירה האחד הזה (מתי 26:64; מרקוס 14:62), אין הישיבה והעננים נוגעים זה בזה, והדבר נשמע מפי אדם כפות, מול השופט היחיד שיכול לתבוע עונש מוות.
הכהן הגדול קורע את בגדיו. דווקא הוא — התורה אוסרת על הכהן המשוח לקרוע את בגדו, בפירוש ובלא יוצא מן הכלל. האיש שנשא אותו בגד כדי שיוכל להתקרב, פורע אותו כדי שיוכל לגזור דין, והמילה שהוא נוקט היא גידוף.
על מה הוא נידון? על כיסא. לא על נסים, לא על המקדש, לא על השבת. על הטענה שהוא יֵשֵׁב במקום שבו תהילים 110 מושיב מישהו. בית הדין הארצי שומע אותו אומר זאת וקורא לזה גידוף, והוא סוגר את האספה בגזר הדין שהוא חייב מיתה.
יש בית דין שני, והוא כבר בישיבה.
II. איגרת שאינה מברכת לשלום
יש איגרת בברית החדשה שאינה פותחת כדרך שאיגרות פותחות.
כל איגרת של אותה מאה נושאת את אותו כרטיס ביקור. שולח, נמען, ברכה — פאולוס עושה כך, פטרוס עושה כך, יעקב, יהודה, יוחנן באיגרותיו השנייה והשלישית; אפילו האיגרת שכותב קלאודיוס ליסיאס אל הנציב פליקס, ואסיר מצורף לה, שומרת על הצורה. תחילה שם, אחר כך כתובת, אחר כך חסד ושלום, ורק אחר כך העניין. חוץ מאחת: גם איגרת יוחנן הראשונה פותחת בלא ברכה.
גם זו לא.
הפורש את המגילה הזאת נופל לאמצע משפט. אין שם של כותב — עד היום אין איש יודע מי היה. אין כתובת, אין ברכה, אין תפילת ברכה, אין ולו נימוס אחד. ונושא המשפט הראשון אינו הכותב ואינו הקורא:
אין פנאי לברכה. יש כאן מישהו שמדבר, חשוב מן השולח וחשוב מן המקבל, והמגילה עושה מן השורה הראשונה את מה שתוסיף לעשות 13 פרקים: לפסוע הצדה.
III. למי שנכתבה
האיגרת אינה נוקבת בשם קוראיה, אך היא מכירה אותם עד לב לבם, ובהמשך היא מסגירה את מה שהיא יודעת.
הם עברו ימים שהיא מכנה "הימים הראשונים". אז זה מקרוב הוארו, ומיד בא המחיר. הם הוצגו לראווה בפומבי — המילה היא של התיאטרון: הם עמדו על במה, וחירוף וצרה היו המחזה שהעיר ביקשה לראות מהם. אחרים עמדו לצידם ולקחו חלק בגורל ההוא. הם ביקרו את האסירים, אף שכל אדם יכול היה לראות לאן זה מוביל. וכאשר נגזלו נכסיהם — כלי בית, מזון, מה שיש למשפחה — קיבלו את הגזלה בשמחה, כי ידעו שיש להם עצמם קניין טוב יותר, וקניין קיים.
זה היה אז.
עתה הם עייפים. הכותב אומר זאת בלא ריכוך: כבדי אוזניים נעשיתם לשמוע; זה מכבר הייתם צריכים להיות מורים, ושוב אתם צריכים חלב. נבע נזילה, והוא בוחר לה את המילה של אנייה המחטיאה את נמלהּ — לאט, בלא חבטה, בלא שאיש על הסיפון יבחין בכך: פן ניסחף. יש שכבר נוטשים את ההתכנסויות. ודם עוד לא עלה להם בכך — עדיין לא, הוא כותב, ואותה מילה קטנה נושאת את כל האיום של השאר.
אנשים אפוא ששילמו כבר את הגרוע מכל ועתה עמדו לאבד את הטוב מכל — מתוך עייפות, הדרך שבה עוזבים רוב בני האדם. ואם זה דומה לך — כבד אוזניים נעשית, על שום דבר אינך כועס, רק בכל שנה מעט רחוק יותר מן הפתח — הרי זו האיגרת הממוענת אליך, דווקא משום שאין כתובת מעליה.
לאנשים כאלה אין כותבים ברכה.
לאנשים כאלה מקריאים את אלוהים.
IV. השבעה
ואז קורה דבר שלשום איגרת אחרת אין לו מקבילה. הכותב אינו מקים טיעון. הוא עושה דבר פשוט הרבה יותר וכבד הרבה יותר.
הוא מניח לאלוהים לדבר. ואז שוב. ואז שוב.
שבע פעמים, זו אחר זו, ורק נוסחת פתיחה ביניהן — אותה אצבע מורָה: ולמי מן המלאכים אמר מעולם — ואז זה מצלצל. ושוב — וזה מצלצל שנית. אך אל הבן — וזה מוסיף לצלצל, ואיש אינו נכנס לדבריו של אלוהים.
הראשון. שאלה שיש לה תשובה אפשרית אחת בלבד: למי מן המלאכים אמר מעולם —
גזרת ציון, דבר ההכתרה העתיק ביותר שישראל יודע. באולם המועצה הקריא אותו הבן; כאן קורא אותו האב עצמו.
השני, ובשתי מילים מוצמד: ושוב —
ההבטחה לדוד, בת 1,000 שנה ברגע ההקראה, ומעולם לא נפרעה כפי שנשמעה: שלמה בנה בית, והבית נפל. והמעיין בהבטחה בספר שמואל רואה שהיא נמשכת שם עוד משפט אחד: אשר בהעוותו, והוכחתיו בשבט אנשים. האיגרת קוטעת את הציטוט בדיוק לפני אותו משפט. כל מלך מזרע דוד נזקק לתניית התוכחה; לבן הזה היא נשארת לא-נקראת — אין מה להוכיח.
השלישי. המחזה משתנה. וכאשר הוא מביא שוב את הבכור אל העולם, הוא אומר —
מובא מישהו פנימה, וכל החצר כורעת. כוחות הבוקר, היצורים שעמדו והריעו בעת ייסוד תבל — הם שוכבים.
הרביעי, על אותה חצר כורעת:
רוחות ולהבות: הם מה שהוא עושה מהם, היום סערה, מחר אש. גדול מזה לא ייעשה יצור — והוא שוכב.
החמישי. ואז המפנה שסביבו סובבת כל הסדרה. אך אל הבן —
אל המלאכים הוא אומר: רוח. אל הבן הוא אומר: אלוהים.
השישי, על מה שחולף ומה שנשאר —
קינה הייתה זו, תפילת עני כי יעטוף — וכאן היא בפי האב, מכוונת אל הבן, והיא על הבריאה המקופלת כמעיל שעבר זמנו. מבין השבעה זהו הדבר המוזר ביותר, וסודו טמון במזמור שממנו נלקח.
השביעי. האחרון סוגר את המעגל באותה שאלה שבה החל הכול: למי מן המלאכים אמר מעולם —
והבן יושב.
בשום מקום לא נפלה הפוגה. בשום מקום "כי", בשום מקום "מכאן עולה", לא חצי שורת טיעון. שבע פעמים פותח השמים את פיו, שבע פעמים מדובר על אחד, ובסוף הוא יושב.
זאת הוקרא לאנשים שהיו נסחפים.
תיקהשבעה, לפי הסדר
1:5א תהילים 2:7 · 1:5ב שמואל ב׳ 7:14 · 1:6 דברים 32:43 (לפי הטקסט היווני) · 1:7 תהילים 104:4 · 1:8-9 תהילים 45:7-8 · 1:10-12 תהילים 102:26-28 · 1:13 תהילים 110:1. פסוק 14 אינו ציטוט אלא שאלת הסיום של הכותב עצמו. ובפרק 2:6-8 בא עוד אחד: תהילים 8:5-7 — הדבר השמיני, המעשה את ההכתרה אדם. כל השבעה מוצגים בנוסחת דיבור שבה אלוהים עצמו הוא הדובר — הוא אומר; בשום מקום בסדרה אין "הכתוב" או "כתוב" נושא המשפט. שלושה מן השבעה הם מזמורי מלוכה (2 · 45 · 110), ועם תהילים 8 בצירוף עומדים כל ארבעת שירי המלכות של הספר הזה בשרשרת אחת של שני פרקים. שהאיגרת מקימה את כל הכריסטולוגיה שלה כך — בערימת ציטוטים במקום טיעון — הוא הדבר הראשון שיש לומר עליה.
מומחההשורה שאין בתנ״ך העברי
הדבר השלישי, "וישתחוו לו כל מלאכי אלוהים", אינו עומד בנוסח המסורה של דברים 32:43: הוא מונה שם ארבע שורות שיר, מגילת קומראן 4QDeut^q שש, הטקסט היווני שמונה — והשורות שנוסח המסורה מחסיר עוסקות דווקא ביצורי מרום המשתחווים. מה שאירע לעברית של פסוק זה — שתי צורות טקסט זו לצד זו, קפיצת עין של מעתיק, או השמטה מכוונת — הוא פסק פתוח; שני ההסברים הראשונים חזקים, השלישי החלש שבהם. בצד הברית החדשה, לעומת זאת, אין מה לבחור: אל העברים 1:6 קוראת πάντες ἄγγελοι Θεοῦ בכל שמונה המהדורות היווניות הנבחנות, בלא גרסה חלופית. ההסתעפות "מלאכים"/"בנים" יושבת אך ורק בצד תרגום השבעים. האיגרת מצטטת אפוא טקסט קבוע מדברים יווני השלם כאן יותר מן העברית שנמסרה. האפראט בנספח B; הפסק הפתוח בנספח D.
V. מה מתרחש כאן
ישראל ראה פעם הכתרה, והיא נכתבה על כל פרטיה ודקדוקיה.
מלך זקן שוכב על ערש דווי, ובנו אֲדוֹנִיָּה כבר המליך את עצמו. הוא רכש לו רכב ופרשים ו־50 איש הרצים לפניו, ואצל אבן הזוחלת, על יד עין רוגל, הוא חוגג את משתהו בצאן ובקר ומריא ובכל אנשי יהודה — לבד מן המעטים שלא הוזמנו. אז בא הדבר אל חדר משכבו של דוד, והגוסס מתאושש ונותן את פקודתו. קחו את פרדתי שלי. הרכיבו עליה את שלמה. והורידו אותו למטה, אל גיחון.
למטה אפוא, בעוד הכיסא עומד למעלה. הם מרכיבים את הבן על מרכב המלך — הבהמה שאיש אחר אינו רשאי לרכוב עליה — ויורדים אל המעיין למרגלות העיר. שם, אצל המים, מחוץ לחומות, נוטל צדוק הכהן את קרן השמן מן האוהל ומושח אותו. אז השופר, וכל העם קורא: יחי המלך שלמה! ואז הם עולים אחריו במעלה, על המדרון, בחליל, בשמחה גדולה כל כך שספר מלכים נזקק למשפט המדבר עוד רק על סלעים וימים:
בעברו האחר של הגבעה יושב אדוניה אל השולחן; הם זה עתה סיימו לאכול. יואב שומע את השופר ושואל מדוע העיר הומָה. ואז נכנס שליח, נשוף נשימה, ובאמצע דיווחו עומד המשפט הממית את המשתה:
אז קמו כל קרואי אדוניה חרדים, ואיש הלך לדרכו. איש לא נלחם. היה רק, בעברו האחר של הגבעה, מישהו שישב — והישיבה ההיא הצננה כל צלחת בעבר הזה.
זו הכתרה: למטה אל המים, השמן מיד הכהן, הקרן, הקריאה, למעלה אל הכיסא — ומשתה שנדם ממשפט אחד על מישהו היושב.
ואותן שלוש הכאות נושאות, בקריאתו של ספר זה (ראה ה-Excurs), את אל העברים 1. תחילה ההכרזה: בני אתה — השטר, בקול (פסוק 5). אחר כך ההצגה: הבכור מובא פנימה, החצר כורעת ומדוברים אליה על כיסאו ומשיחתו ושנותיו (פסוקים 6 עד 12) — והמשיחה שם, בשם ובכינוי: משחך שמן ששון מחבריך. אחר כך עליית הכיסא: שב לימיני (פסוק 13). האיגרת אינה מפרשת את הסדר הזה בשום מקום; היא מבצעת אותו. אין פרדה ואין מעיין ואין קרן שמן — יש רק קול. אך זהו מהלכה של הכתרה, מן השטר הראשון ועד הישיבה, ובעברו האחר של כל גבעה שהיא רשאי משתה לברר מה משמעה של אותה ישיבה עבורו.
מסהההכתרה, או ארבעת השלבים
הקטנה של אל העברים 1:5-13 נקראת בדרך כלל בשלושה חלקים, על פי רוב על יסוד צורני: שלושת הזמנים של הפועל "אמר" וההקפה בשאלות הרטוריות של פסוק 5 ופסוק 13. חלק מן הפרשנים מקשר את החלוקה המשולשת לטקס חנוכה מזרחי-קדום — הכרזת בן, הצגה, עליית כיסא. זו נותרת השערה שנויה במחלוקת, שאף תומכיה מכירים בכך שהראיות לטקס כזה דלות. את סדר הציטוטים אפשר מלבד זאת להסביר אחרת: ראה (Rhee) קורא את הסדרה כארבעה שלבים בקיום הבן — התרוממות, התאנשות, קיום־קדם, התרוממות — המשקפים את הפרולוג של פסוקים 1-4; בייטמן (Bateman) אינו קורא חלוקה משולשת אלא צירוף מדרשי של הציטוטים; מאייר (Meier) סימטריה עם שבעת התארים של פסוקים 2-4. הספר הזה הולך אחר קריאת ההכתרה כקריאה, לא כקונצנזוס: עליית הכיסא כנושא הקטנה נתמכת בהרחבה, הטקס כמבנה לא. הדגמים והספרות בנספח C §III.
VI. המזמור המקיף את האולם
אחד מן השבעה עושה יותר מלחכות לתורו, והוא עושה זאת כה בחשאי שרוב הקוראים אינו שם לב.
עוד לפני הציטוט הראשון — במשפט השלישי של האיגרת, בטרם נפתח ולו גרש אחד — עומד זה: הוא, אחרי אשר עשה את טיהור החטאים, ישב לימין הגדולה במרומים. אין נוסחת פתיחה, אין "כתוב". רק המילים עצמן, והן מילות תהילים 110:1. 10 פסוקים אחר כך מובא אותו מזמור שוב בקול, כשביעי וכאחרון, והשאלה לפניו. המזמור עומד אפוא פעמיים בפרק הזה: פעם כהד בפתח, פעם במלואו במוצא. הנכנס אל האולם עובר תחתיו בלי לחוש; היוצא ממנו שומע אותו במלוא עוצמתו. הוא המזוזה משני הצדדים.
והוא אינו היחיד. באותו משפט פתיחה עצמו, שורה אחת לפני, נקרא הבן יורש הכול — וזו מילת תהילים 2:8 היווני, הנחלה שהאב מבטיח לבן — המילה שבגללה רצחו הכורמים. שני השירים הפותחים והסוגרים את הסדרה עומדים אפוא שניהם על הבמה כבר לפני הגרש הראשון. האולם בנוי מן המזמורים שיצלצלו בו בעוד רגע.
והמזמור שבמוצא הוא בעצמו כבר דבר-אלוהים לפני שהאיגרת מצטטת אותו. מילתו הראשונה היא הכותרת שבה מדברים הנביאים בישראל: נאום יהוה לאדוני.
אלוהים מדבר לא אחת בספר תהילים — מתהילים 50 עד תהילים 95 הוא בא לדבר בקול, וזה רועם. אך בשום מקום אחר אין שמו מעל השיר, כדרך שחוזה חותם את נבואתו. בכל המקרא רק חופן שירים פותח כך, בשם הדובר ככותרת: בלעם בערבות מואב. דוד, בדבריו האחרונים. אגור, שאת שמו אין איש עוד יודע. ופעם אחת — פעם אחת בלבד, ב־150 שירים וב־39 ספרים — עומד שם השם עצמו.
פעם אחת מתהפך הכיוון. ומה שאלוהים אומר שם הוא: שב לימיני.
כותב האיגרת לא היה מוצא לצליל הסיום שלו פסוק הולם יותר, והוא בונה עליו את כל צורתו: פרק שבו רק אלוהים מדבר, סגור במזמור האחד שכבר עשה בדיוק זאת. הברית החדשה נותנת לו צדק לכל אורך הקו — אין פסוק מן התנ״ך המצוטט בה, בצירוף הרמיזות במניין, תדיר כמו זה.
מומחההספירה שמאחורי הכותרת
נְאֻם עומד 376 פעמים בתנ״ך, מהם 176 פעמים אצל ירמיהו לבדו; בכל ספר תהילים פעמיים. המקום האחר הוא תהילים 36:2, ושם הדובר אינו אלוהים אלא הפשע. ואין זו מילת פתיחה: מתוך אותם 376, ארבע פעמים הוא עומד בראש פסוק, לעומת 276 פעמים בתוכו ו-96 פעמים בסופו. נְאֻם־יְהוָה הוא תו איכות המוצמד אחרי נבואה. שתהילים 110 משתמש בו ככותרת, מהפך את המנהג.
פרופיל צורני שכויַל לאחר מכן מאשש זאת בדרך שנייה: מכל 150 המזמורים עומדים שניים בצד הנבואי — זה ותהילים 49 — ותהילים 110 חב את מעמדו כולו לשני צמדי מילים, נאום יהוה בפסוק 1 ונשבע יהוה בפסוק 4. פיתוח, כיול וגבולות בנספח A §V-bis.
VII. המזמור שקיבל מענה
הדבר השישי של הסדרה בא מן השיר הקודר שבשבעה, ומעל אותו שיר עומדת כותרת שבשום מקום אחר בספר תהילים אינה נשמעת כך: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני יהוה ישפוך שיחו."
האיש המתפלל שם, תש כוחו. ימיו כלים בעשן, עצמותיו נחרו כמו-קד, לבו הוכה ויבש כעשב — הוא שוכח מאכול לחמו. הוא דומה לקאת מדבר, לכוס חורבות; הוא שוקד ער כציפור בודדה על גג, וימיו כצל נטוי. ואז הוא אומר את אשר על לבו: "עינה בדרך כוחי, קיצר ימי. אומר: אלי, אל תעלני בחצי ימי."
כך קורא העברי. אך בפסוק ההוא מונחת מתחת לתנועות דרך שנייה. עיצורי עינה הם גם עיצורי ענה — שורת אותיות אחת, שני פעלים — והמתרגמים היווניים פנו לדרך האחרת: ענה לו. בבחירה האחת ההיא מקבל המזמור דובר שני. הגוסס אינו מתפלל עוד אל החלל הריק; מן העבר מגיע קול חוזר, וכל הבא אינו עוד הקינה אלא המענה. הטקסט היווני אף מוסיף בפסוק 26 פנייה, "אדון", שאין לה יסוד בעברית — תוספת, וכך יש לכנותה; אך דווקא אותה תוספת עושה את ההמשך קריא כדבר אל מישהו.
ואל העברים מצטטת בדיוק את ההמשך ההוא — את הקול השני. מה שהאיגרת שמה בפי האב הוא המענה לגוסס. מישהו שואל, בחצי ימיו, אם לא ילקח. והמענה החוזר אינו דחייה ואינו מילת נחמה; הוא תואר ונצח: אתה, אדון, לפנים הארץ יסדת — ושנותיך לא ייתמו. אל איש שימיו כצל נמוגים, אומר הקול: "כולם כבגד יבלו [...] ואתה תעמוד."
אותה איגרת ראתה את הגוסס ההוא, מקרוב. "בימי בשרו הקריב תפילות ותחנונים, בצעקה חזקה ובדמעות, אל היכול להצילו ממוות — והוא נענה." גת שמנים, שם נפלה הזיעה כטיפות דם; גולגותא, בחצי ימיו. אדם אחד התפלל את תפילת העני עד תום — והוא היחיד שלו נפרע מענה המזמור אי-פעם במלואו: שנים שלא ייתמו, וכיסא לבלותן עליו.
מומחהשורת עיצורים אחת, שני פעלים
בתהילים 102:24 עומד ענה, ואותם עיצורים נושאים בעברית שני פעלים: "לענות, לכופף" ו"לענות (במענה)". בעלי המסורה ניקדו עִנָּה, "עינה כוחי"; המזמור היווני (101:24) קרא ἀπεκρίθη αὐτῷ, "ענה לו" — ובכך נעשה סוף המזמור מענה של אלוהים למתפלל, ואל העברים 1:10-12 מצטטת בדיוק את הקול השני. בפסוק 26 מוסיף היווני מלבד זאת את הפנייה "אדון" (Κύριε), בלא יסוד בעברית: תוספת של המתרגמים, המעגנת את קריאת-הפנייה. גבול אחד חייב להישאר חד: ה"נענה" של אל העברים 5:7 (εἰσακουσθείς) הוא מילה יוונית אחרת מן ה"ענה" של המזמור (ἀπεκρίθη), והאיגרת עצמה אינה מקשרת בין שני המקומות. גשר הגוסס-הנענה מונח בעיצורים העבריים ובעצם העניין, לא במילה משותפת — והוא אינו נטען כאן כבד מזה. *סימון: הקריאות מתועד היטב; החיבור שקול. האפראט בנספח B.*
VIII. הוא ישב
כל כהן שהיה אי-פעם לישראל עשה את עבודתו בעמידה, והאיגרת מצביעה בדיוק על אותה עמידה.
"וכל כהן עומד יום יום משרת, ומקריב פעמים רבות אותם קרבנות עצמם, אשר לעולם לא יוכלו להסיר חטאים." עומד — יום יום. עבודת הכהן לא נגמרה לעולם; כל קרבן קרא לבא אחריו, וכל ערב ידע האיש אצל המזבח שיעמוד שם מחר שנית, ובנו אחריו, ובן בנו, מאה אחר מאה על אותן רגליים עייפות. העומד עדיין עוסק במלאכתו.
"אך זה, אחרי אשר הקריב קרבן אחד על חטאים, ישב לנצח לימין האלוהים, ומעתה מצפה, עד יושתו אויביו הדום לרגליו."
קרבן אחד. ואז: ישיבה. זו התנוחה ההולמת את הדבר שנקרא על הצלב, וחומץ על השפתיים: כילה. האיגרת כבר הזכירה את הישיבה שלוש פעמים לפני שהיא מפרשת אותה — בפתח האולם, אחרי טיהור החטאים; בדבר האלוהים השביעי, כפקודה; ובכלל של הכול: יש לנו כהן גדול כזה, היושב לימין כיסא הגדולה בשמים. התנוחה היא הבשורה. אין עוד מה להקריב, אם כן אין עוד צורך שמישהו יעמוד.
לבהוא ישב
בשמים ישב מישהו, והוא לא קם עוד כדי להקריב. כהנים עמדו, יום יום, דור אחר דור, כי שום קרבן לא היה אי-פעם האחרון; דם אתמול קרא לדם מחר, ואיש אצל אותו מזבח לא היה רשאי לומר: זה תם. הוא כן. הוא אמר זאת בקול, וחומץ על השפתיים — כילה — והאיגרת מראה מה קרה אז: קרבן אחד, ואז הכיסא, ותנוחת מי שאין לו עוד מה לסיים. הוא יושב שם עתה, בעוד הדברים האלה נקראים. הוא אינו נח שם מתבוסה, ואינו יושב שם ומצפה שמא יש לחזור על הקרבן; יש עוד דבר אחד שמצפים לו, והוא עומד בפקודה עצמה: עד. ומי ששייך לישיבה הזאת, רשאי לחדול מעמידה; המלאכה שעליה נשען הכול אינה שלנו, והיא גמורה. "שב לימיני" — פקודה זו לא שמע שום מלאך מעולם, והיא נשמעה, והאולם עוד שקט ממנה.
אל הימין מצפים. יש "עד" בדבר-האלוהים, וטרם חלף.
הערות טקסט-המקור. כל התרגומים הם תרגומי עבודה קונקורדנטיים משלנו; במהדורה המעוצבת עומדות ההערות בתחתית העמוד.