פרק 10
יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם
תהילים 45 · החתונה
במבט אחד
תחילה הבן לימין ההוד; אז הכלה לימין הבן.
מן הלב השופע ועד התהלוכה
1תהילים 45:1; ישעיהו 5:1
שִׁיר יְדִידֹת
"אותה מילה מעל הדלת, האחרית האחרת מאחורי הדלת"
שיר הכרם "הגיע למבוי סתום במשפט"; שיר האהבה השני הזה "אינו מגיע למבוי סתום"
2תהילים 45:7; אל העברים 1:8
הכיסא בשיר החתונה
"מה שהעברית הותירה פתוח, נסגר. כלפי מעלה."
"המקרא היווני בחר בפנייה", ואל העברים 1:8 קורא: "אבל אל הבן: כִּסְאֲךָ אלוהים"; העברית נושׂאת שלוש קריאות: שנוי במחלוקת, "יש להציג כמצבי עניין"
3תהילים 45:8; ישעיהו 61:1-3; לוקס 4:16-21
שמן שָׂשׂוֹן
"השמחה כאן אינה קישוט של השלטון; היא שׂכר."
בנצרת הוא פותח "את הטקסט היחיד במקרא העברי הנוקב בשמן של תהילים 45 בשמו"
4תהילים 45:10-16
הכלה מובאת פנימה
"הכלה עוטה לשון מקדש."
"היא מוּבֶלֶת; הן מוּבָאוֹת."
הוא יושב
"שֵׁב לימיני" (תהילים 110:1)
היא עומדת
"נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר" (תהילים 45:10)
"המקום הגבוה ביותר אינו זז הלאה: מקומה לצדו, ואין לברייה גבוה יותר."
פעמיים בדיוק. "שני המקומות מדברים על משיח המוצב בשמן זה"; ישעיהו 61:1-2 הוא הטקסט שישוע פותח בבית הכנסת של נצרת ומכוון אל עצמו (לוקס 4:16-21).
מתועד היטב, נספר מכנית ועד תום
- מתועד היטב המניין של ידיד ("אהוב"), זה של שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן וזה של מִשְׁבְּצוֹת הזהב (שמונה מתוך התשעה בשמות 28 ו־39); שלושת ה"על כן"; שלתהילים 45:10-16 אין מאחוריו ציטוט בברית החדשה.
- שקול ששני שירי האהבה מכוונים זה על זה במודע; תהילים 45:8 וישעיהו 61 מכוונים תיאולוגית זה על זה ("אין מבשׂר מצטט את תהילים 45"); רֵעי אל העברים 1:9 ו־3:14 כאותם עצמם; הכלה עוטה לשון מקדש; הקו מתהילים 45:10-16 אל התגלות 19:7-9.
- שנוי במחלוקת הקריאה של "כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים" (תהילים 45:7): פנייה, משפט שמני או אליפסה; עֲנָוָה, "ענווה", בתהילים 45:5.
I. לב שופע
האחרון מארבעת השירים אינו מתחיל בשמים.
תהילים 110 נפתח בנאום־אֵל, וחצר המלכות עוצרת נשימה. תהילים 45 נפתח בבית החזה. יושב איש ליד שולחן כתיבה, אי־שם במאות שנות בית המלוכה, ואינו יכול עוד להכיל זאת בקרבו:
נוֹבֵעַ. פעם אחת בכל הכתוב מבעבע דבר כה חזק, וכאן הוא — כמים במעיין שאינם שואלים אם מותר להם לעלות, כדבר הרוֹתֵחַ תחת מכסה קל מדי. המשורר ראה דבר, והנראה גדול ממנו; אין הוא יכול לשמור אותו, הוא יכול רק לפלוט אותו. ואז השורה השלישית: לשוני עט סופר מהיר. לא ידו — לשונו. הוא מדבר מהר כמו שסופר מקצועי כותב, או כותב מהר כמו שהוא מדבר; ההבחנה כבר אינה חשובה, שכן הדבר מקדים אותו, והוא רץ אחריו בקולמוס קנה.
75 מילים לא ירפה מיד מן המלך — מן הפסוק השלישי עד העשירי אין דבר מלבד "אתה", בלא הרף — ואז הוא פונה אל נערה עוטת זהב.
שכן הוא ראה חתונה.
II. שִׁיר יְדִידֹת
מעל השיר עומדת, כמו כתובת מען מעל מכתב, הכותרת: למנצח על "שֹׁשַׁנִּים", לבני קורח; מַשְׂכִּיל — ואז שם הסוג, שתי מילים: שִׁיר יְדִידֹת.
תחילה השושנים. פרח זה גדל במקרא בשני מקומות סמוכים: בשיר השירים, שם הרעיה שושנה בין החוחים והדוד רועה בשושנים — ובבית אלוהים, שם כותרות שני עמודי המקדש היו מעשה שושן ושׂפת ים הנחושת פרחה כפרח שושן. בטרם הושרה שורה אחת, הרי שהלחן כבר מכוון על פרח המכה שורש בשירת האהבה ויצוק במקדש.
ואז "שיר ידידֹת". יש בכל המקרא עוד שיר אחד הנפתח כך, במילת האהוב בשורתו הראשונה, והוא שיר הכרם: אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ. אותו שיר נפתח רך כמו זה — גבעה פוריה, מגדל, יקב — והוא הגיע למבוי סתום במשפט: וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה. הכורמים היכו עבד אחר עבד, ולבסוף את הבן; שיר האהבה של הכרם נעשה השיר האפל בנביאים. ועתה, מעברו האחר של כל אותו דם, פותח המקרא את שיר האהבה השני שלו — וזה האחד אינו מגיע למבוי סתום. אותה מילה מעל הדלת, האחרית האחרת מאחורי הדלת: במקום שבו שיר הכרם מסתיים בצעקה, שיר זה יוצא בתרועה.
מומחהשני שירי אהבה
השורש ידיד ("אהוב, יקיר") מופיע תשע פעמים בכל המקרא: דברים ל״ג:12 · ישעיהו ה׳:1 (פעמיים) · ירמיהו י״א:15 · תהילים 45:1 · ס׳:7 · פ״ד:2 · ק״ח:7 · קכ״ז:2. שלושה מן התשעה עומדים בשורה הראשונה של שיר, ושניים מן השלושה הם ישעיהו ה׳:1 (שיר הכרם: אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי) ותהילים 45:1 (שִׁיר יְדִידֹת); השלישי הוא תהילים פ״ד:2, הנושׂא את אותה צורת רבים נקבית — "מה ידידות משכנותיך". שני שירים אפוא נפתחים במילת האהוב, והם יוצאים לכיוונים מנוגדים: שיר הכרם מתהפך בישעיהו ה׳:7 אל שפיכות דם וצעקה, שיר החתונה שופע תהילה לעולם ועד. סימון: הספירות מתועדות היטב, מכניות ועד תום. ששתי הכותרות מכוונות זו על זו במודע — שקול: ידיד בתשעה מופעים אינו נדיר במיוחד, והוא עומד גם מחוץ לכותרות שירים.
III. יופי וחרב
ואז הוא נושׂא את שירו, והדבר הראשון שהוא אומר על המלך אינו שהוא אַדִּיר.
יָפְיָפִיתָ — העברית מכפילה כאן את המילה, כאילו "יפה" ביחיד קטן מדי למה שהמשורר רואה; הלשון מגמגמת מרוב יופי. והחן על שפתיו הוּצַק, כשם שיוצקים שמן, או מתכת: כל מה שהפה הזה אומר, זורם, וזורם עד גדוֹתָיו.
ואז, בלא מעבר, הפלדה:
הוֹד והָדָר: זוג הזוהר של ההכתרה מונח כאן על ירך, כנשק־מלחמה. ולמסע יש יעדים שאין צבא כותב על דגליו: אמת, ענווה, צדק. מעולם בתולדות העולם לא יצאו למסע למען ענווה. וזה כתוב, לצד החרב. פעם אחת כבר נראה הרוכב הזה עניו, על עיר בן־אתונות, בעוד עיר פורׂשת לפניו את מעיליה; החרב נותרה באותו יום בנדן.
יופי וחרב באותה סטרופה, חן על השפתיים וחיצים בלבבות — המשורר אינו רואה בזה סתירה, והוא צודק. אצל המלך הזה אין היופי קישוט חצר הנשאר בבית בשעת קרב. הוא חוגר את עצמו; הוא רוכב.
IV. הכיסא בשיר החתונה
ואז הוא אומר, באמצע שיר חתונה, את המשפט הכבד ביותר שכיוון אי־פעם התנ״ך אל מלך:
באולם הכיסא אמר האב שורות אלה בעצמו, כחמישית מבין שבע המילים שבהן הוא מכתיר את הבן. אך זו הקרקע שממנה נחצבו: אולם חג, ואדם בעל לב שופע, המביט אל מלכו ונוקט מילים שאין מלך יכול לשאתן — ואינו לוקח אותן בחזרה.
עברית הפסוק הזה מתירה יותר מקריאה אחת; הדקדוק אינו כופה. אך איזו קריאה שתבחר, בשיר חתונה עומד כיסא אשר הוא עולם ועד, ונמען שחייב לעמוד בכך. והמקרא לא הותיר את המשפט הפתוח פתוח: המקרא היווני בחר בפנייה, והאיגרת אל העברים קוראת בחירה זו בחד שבלהב — אבל אל הבן: כִּסְאֲךָ אלוהים. מה שהעברית הותירה פתוח, נסגר. כלפי מעלה.
ויש בפסוק זה עוד מילה שנייה שכל הספר כבר מכיר. שֵׁבֶט מִישֹׁר — שֵׁבֶט, אותה מילה עצמה שבתהילים ב׳ היא של ברזל. שני שבטים, מילה אחת, וכל אחד נכנס לברית החדשה בדרכו שלו: זה של הברזל דרך החזון, שלוש פעמים, בכל פעם על ציר של הדרמה; זה הישר דרך האיגרת, במילה החמישית של ההכתרה. מה שמרוצץ ומה שמחזיק ישר, מונח באותה יד.
מומחה"כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים": מצבי העניין
כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד (45:7). המוצא העממי "כסאך האלוהי" חסום דקדוקית: כִּסְאֲךָ נושׂא כבר כינוי קניין ואינו יכול לשלוט עוד בסמיכות נוספת. מה שהטקסט כן מתיר: (א) הפנייה — "כסאך, אלוהים, עולם ועד" — ללא רבב דקדוקי, עם אֱלֹהִים כפנייה כמו בתהילים מ״ג:1 ונ״א:3; (ב) משפט שמני — "כסאך הוא אלוהים, עולם"; (ג) אליפסה — "כסאך — אלוהים [יִסֵּד אותו] — עולם ועד". המתח אפוא תיאולוגי, לא דקדוקי: העברית נושׂאת את שלוש הקריאות. הודאה ישרה מנגד: בפסוק 8 מחבר טעם מַקֵּף את אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ — בעלי המסורה קראו שם תמורה, "אלוהים, אלוהיך", ולא המשיכו אפוא את הפנייה של פסוק 7. בצד היווני נפלה ההכרעה: תרגום השבעים נותן ὁ θρόνος σου ὁ θεός, ואל העברים א׳:8 מציב שורה זו בניגוד ה־μέν-δέ — על המלאכים אומר הוא זאת, "אבל אל הבן": הפנייה נוגעת לבן, כאלוהים. באל העברים א׳:8 עצמו יש נוסחאות (התוויות סביב ῥάβδος; βασιλείας αὐτοῦ מול σου). סימון: שנוי במחלוקת — יש להציג כמצבי עניין, כמו כאן. המנגנון המלא מצוי בנספח B.
V. שמן שָׂשׂוֹן
שלוש פעמים תולה השיר תוצאה ב"על כן": על כן ברכך אלוהים; על כן משחך אלוהים; על כן עמים יהודוך. בֹרַכְתָּ, נִמְשַׁחְתָּ, הוּדֵיתָ — והאמצעי מן השלושה הוא סיבת כל החג:
על כן. השמחה כאן אינה קישוט של השלטון; היא שׂכר. היה מי שאהב צדק — לא סבל אותו, לא אכף אותו: אהב — ושׂנא רשע, והשמן על הראש הזה הוא תוצאתו.
ולאותו שמן יש שם נדיר יותר משנשמע. "שמן ששון" — הצירוף מופיע פעמיים בכל המקרא העברי. המקום השני הוא ישעיהו ס״א: פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל — ואותו פרק נפתח באותה משיחה: רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי, יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי.
מה שקרה למקום השני כתוב בלוקס. שבת בנצרת, בית הכנסת של הכפר שבו גדל. מוגשת לו מגילת ישעיהו; הוא פותח אותה ומחפש, ומוצא את המקום, וקורא: רוח האדון עלי, יען משח אותי. אז הוא גולל את המגילה, משיב אותה למשרת ויושב — ועיני כל אשר בבית הכנסת נשואות אליו. באותה דממה הוא אומר: "היום נתמלא הכתוב הזה באוזניכם." הוא פותח את הטקסט היחיד במקרא העברי הנוקב בשמן של תהילים 45 בשמו, ומכוון אותו אל עצמו. אין מבשׂר אומר בקול שהמזמור והנביא נוגעים כאן זה בזה; המילים עצמן עושות זאת. ולוקס כותב עוד משפט אחד אחרי כן, על האנשים באולם ההוא: ויתמהו על דברי החן היוצאים מפיו — כפר מלא עדים שאינם יודעים שהם חוזרים על שורת מזמור: חן, מוצק על שפתיו.
תיקשמן ששון, פעמיים
הצירוף שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מופיע בכל המקרא פעמיים בדיוק: תהילים 45:8 — עַל־כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ — וישעיהו ס״א:3 — שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, "שמן ששון תחת אבל". שני המקומות מדברים על משיח המוצב בשמן זה, וישעיהו ס״א:1 נושׂא את אותו פועל: יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי — "יען משח יהוה אותי". ישעיהו ס״א:1-2 הוא הטקסט שישוע פותח בבית הכנסת של נצרת ומכוון אל עצמו (לוקס ד׳:16-21). סימון: הספירה מתועדת היטב, מכנית ועד תום. שתהילים 45:8 וישעיהו ס״א מכוונים תיאולוגית זה על זה — שקול: אין מבשׂר מצטט את תהילים 45. הגשר לקסיקלי מדויק, והוא הָוו הקנוני החזק ביותר שיש למזמור הזה — חזק יותר ממוטיבי החתונה.
מֵחֲבֵרֶיךָ. בטִעֻם של בעלי המסורה זו המילה המבודדת ביותר של השיר — מילה אחת, חלק פסוק אחד, מוצבת לבדה. מי הם? בשיר השירים החברים הם רֵעֵי החתן, האנשים השייכים לו ביום שמחת לבו. והאיגרת הקוראת את הפסוק הזה אל הבן קוראת לקוראיה שלה, שני פרקים הלאה, באותה מילה בדיוק: כי היינו חברים למשיח. יש אפוא שמן שמחה על יותר מראש אחד — אך הוא לא הוצק שם בנפרד. ישראל שר במקום אחר כיצד זה מתרחש: כשמן הטוב על הראש, יורד על הזקן, זקן אהרן, ויורד על פי מידותיו. השמן נמזג על ראש אחד, וכל השייך לו נרטב ממה שנוזל. מֵחֲבֵרֶיךָ — מדרג הדברים כתוב בפסוק עצמו: שמחתם אמיתית, והיא נגזרת, משלו; איש מהם אינו נעשה המשיח.
ועל שמחת המשיח עצמו יש לאיגרת משפט אחד המחדד הכול: תַּחַת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר לְפָנָיו סבל צלב וּבָז לבושת. שמן הששון מוצק לאחר צלב. זה מחיר החג הזה, והמזמור שר את השׂכר.
VI. הכלה מובאת פנימה
ואז נפתחות דלתות האולם, והדבר הראשון הנכנס הוא ריח.
אתה מריח את המלך הזה קודם שאתה רואה אותו. והריחות באים ממקום מה: מור ואהלות מונחים יחד בשני מקומות אחרים בדיוק במקרא העברי — בגן הכלה בשיר השירים, ועל מיטת המפתה במשלי. זהו ריח חתונה; מי שמריח כאן קטורת משכן, מריח דבר שאינו כתוב, שכן שמן המשחה הקדוש מוּרְקָח מבשׂמים אחרים. המקדש עוד יבוא — אך לא דרך הריח.
ואז הזהב.
היא כבר שם. המשורר טרם פנה אליה — הוא יעשה זאת רק בפסוק הבא — אך היא כבר עומדת בסטרופה שלו, לימינו, כאילו הטקסט עצמו לא יכול היה להמתין. והזהב שבו היא עומדת הוא הרחוק והכבד ביותר שהכיר ישראל: כתם אופיר, הזהב שאוניות שלמה הביאו מעבר לים.
רק אז התפנית, והיא התפר הקשה ביותר של כל השיר: המשורר מרפה מן המלך ופונה, בשלושה ציוויים בזה אחר זה, אל נערה:
כל חתונה מתחילה בפרידה. וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ — כבר קודם נקרא במקרא מישהו כך, מארצו וממולדתו ומבית אביו, וכל עם המזמור הזה נולד מאותה יציאה אחת. עתה נשמעת הקריאה מחדש, אל בת, על מפתן אולם חג. ואז המשפט שהטקסט אינו מהפך: המלך יִתְאַוֶּה ליופייך. הוא, יפה מבני אדם, חפץ במה שהוא רואה בָּהּ — כאילו ליפה מכולם היה עוד דבר לקבל, והיא היא. ובאותה נשימה הגבול: הוא אדונַיִך; השתחווי. המילה הזאת היא השרשרת הרביעית המשרשרת את ארבעת השירים — אֲדֹנֵינוּ (8:2), לַאדֹנִי (110:1), אֲדֹנַיִךְ (45:12) — ובכל חוליה אחר הוא הקורא לו כך: העם, המשורר, הכלה (נספח A §A4). תשוקה וסמכות בפסוק אחד. הכלה הזאת נחשקת וגם משתחווה, והאחד אינו מבטל את השני.
פְּנִימָה — המילה ששומר הכתוב לפנימיות של בתים ושל המקדש. כבודהּ שוכן במקום שבו בבניין שוכן הקודש. ולבושהּ מִשְׁבְּצוֹת זהב. מתשע הפעמים שמילה זו עומדת במקרא, שמונה עומדות בשני פרקי שמות, וכולן מתארות אותו דבר: המשבצות הזהב על כתפי חושן הכהן הגדול — המסגרות שבהן שובצו האבנים הנושׂאות את שמות בני ישראל, מפותחות כחותם, נשואות על הלב, אל תוך המקדש. הפעם התשיעית היא כאן, וכאן אין זה כלי שיבוץ על בגד אלא הלבוש עצמו. הכלה עוטה לשון מקדש.
תיקמִשְׁבְּצוֹת הזהב
מִשְׁבְּצוֹת ("משבצות זהב, מסגרות") מופיע תשע פעמים במקרא. שמונה מהן עומדות בשמות כ״ח ול״ט ומתארות את משבצות הזהב של האפוד והחושן של הכהן הגדול: המסגרות שבהן שובצו האבנים "על שמות בני ישראל" (שמות כ״ח:11), נשואות על הלב בבוא אהרן אל המקדש. המופע התשיעי הוא תהילים 45:14: מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ — "ממשבצות זהב לבושה". באותו פסוק עומדת פְּנִימָה ("פנימה"), אשר ב־13 מופעים מציינת כמעט תמיד את פנימיות הבית או המקדש. בשׂמי פסוק 9 לעומת זאת אינם שייכים למקדש: מור ואהלות עומדים יחד עוד רק בשיר השירים ד׳:14 ובמשלי ז׳:17, ושמן המשחה הקדוש של שמות ל׳ נוקט לקציעה מילה אחרת (קִדָּה, לא קְצִיעָה). ריח החתונה הזאת בא משיר השירים; זהב הלבוש הזה בא מן המקדש. סימון: כל המופעים מתועדים היטב, נספרו מכנית ועד תום; הפירוש — הכלה עוטה לשון מקדש — שקול.
ואז מתחיל התהלוכה לנוע.
היא מוּבֶלֶת; הן מוּבָאוֹת. אין בתהלוכה זו מי שנכנס פנימה בכוח עצמו — נושׂאים, מובילים, מגישים, מן הראשון עד האחרון. והצליל רשום: שמחה וגיל, תהלוכה שאתה שומע לפני שאתה רואה אותה. שיר השירים שומר מיום כזה עוד תמונה אחת: מלך בעטרה שאמו עיטרה לו, "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" — הכתרה לא לאחר קרב אלא בחתונה.
מסההכלה בלא ציטוט
יושר על היקף. הפסוקים על הכלה — 45:10-16, למעלה משליש המזמור — אין מאחוריהם בברית החדשה שום ציטוט: אל העברים מביא מן המזמור הזה רק את הכיסא ואת המשיחה (45:7-8, הציטוט היחיד של תהילים 45 בברית החדשה כלל) ושותק לגמרי על המלכה, הבת, התהלוכה וההיכל; וההתגלות, המציירת במלואה את חתונת השֶׂה והכלה כעיר, אינה מצטטת את תהילים 45 בשום מקום. הקו מן הפרק הזה אל התגלות י״ט:7-9 אינו עובר אפוא דרך ציטוט אלא דרך המקרא ברוחבו — נישואי יהוה ועמו אצל הושע וישעיהו נ״ד ונ״ב-ס״ב, "הסוד הגדול" של אל האפסים ה׳, הקהילה כבתולה טהורה באל הקורינתים ב׳ י״א:2 — וכך הוא גם מסומן כאן: שקול, לא מתועד היטב. זהו המשפט הישר האחד שדפים אלה חייבים, ואחריו מותר לחגוג: המקרא מסתיים בכל אופן בחתונה ובכלה — אך בדרך רחבה יותר מציטוט מזמור אחד. סימון: הממצא השלילי עצמו (אין ציטוט בברית החדשה ל־45:10-16; אין ציטוט תהילים 45 בהתגלות) מתועד היטב; קו החיבור שקול. מפת התקבלות מצויה בנספח C.
וחוגגים. בספר האחרון של המקרא פורץ קול כקול מים רבים וקול רעמים חזקים: נשמחה ונגילה ונתנה לו הכבוד, כי באה חתונת השֶׂה ואשתו הכינה את עצמה; וניתן לה להתלבש בשש צח וטהור. וניתן לה — גם שם הסביל השקט של התהלוכה: הכלה עוטה את אשר הוגש לה, עד לבושה. מי ששומע את התרועה הזאת ומכיר את השיר הזה, מזהה את התהלוכה.
VII. מדרגה אחת נמוך יותר
דבר אחד מתגלה רק למי ששומע את שני השירים זה לצד זה.
בתהילים 110 אומר אלוהים אל הבן: שֵׁב לימיני. בתהילים 45 עומדת השֵּׁגַל לימין המלך. אותו מקום — ומדרגה אחת נמוך יותר. תחילה הבן לימין ההוד; אז הכלה לימין הבן. אפילו הפעלים שומרים על הסדר: הוא יושב, המלאכה המושלמת בעמידה אחת; היא עומדת, מובאת, ניצבת, בכתם אופיר. המקום הגבוה ביותר אינו זז הלאה: מקומה לצדו, ואין לברייה גבוה יותר.
והאיגרת שקראה את ההכתרה פונה כאן אל קוראיה, באמצע הטיעון, ומדברת בזמן מושלם עוצר נשימה: אתם נִגַּשְׁתֶּם — לא: תיגשו אי־פעם — אל הר ציון ואל עיר אלוהים חיים, ירושלים של מעלה, ורבבות מלאכים, עצרת חג. ההזמנה כבר אינה סיכוי; היא מען. ומי שנקרא כך, נוסע אחרת: כי אין לנו פה עיר עומדת, אלא את העתידה אנו מבקשים. "שכחי עמך ובית אביך" של הכלה הוא כלל המסע של כל הצפוי לחג הזה — ומה שיש לשכוח אינו שוקל כנגד מי שממתין.
לבהחתן
הוא אהב צדק; על כן השמחה הזאת. השמן על ראשו אינו בושׂם חצר אלא שׂכר — מוצק על ראש שנשׂא קוצים, מֵעל חברים שיש להם שמחתם משלו. הוא היפה מבני אדם, והוא סוקר את האולם אל דמות אחת וחושק בִּיפְיָהּ — כאילו לו, שיש לו הכול, היה עוד דבר לקבל, והיא היא. תחת השמחה אשר לפניו סבל צלב; זו אותה שמחה, והיא עומדת לימינו בכתם אופיר. הוא מבקש ממנה דבר אחד — שמעי, וראי, ושכחי — וכל אשר היא עוזבת אינו שוקל כנגדו. הוא מלביש אותה בזהב המקדש, הוא מצווה להביאהּ בשמחה ובגיל, וההיכל שדלתותיו נפתחות הוא שלו. "באה חתונת השֶׂה, ואשתו הכינה את עצמה." כך חוגג המלך ביופיו את אשר אהב: צדק תחילה — ואותה בתוכו.
תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ — והשיר עוד לא תם.
הערות שוליים על טקסט המקור. כל התרגומים הם תרגומי עבודה עצמיים וקונקורדנטיים; במהדורה המודפסת מופיעות ההערות בתחתית העמוד.