מעשה אצבעותיך

א. מן השוליים, במבט

בבניית העולם היה קהל.

הכתובים שומרים על כך זיכרון אחד, והוא אינו עומד בבראשית. אלוהים עצמו מעלה אותו, מן הסערה, מול איש שאיבד יותר מדי מכדי לשאול עוד בזהירות: איפה היית בְּיָסְדִי אֶרֶץ? מי שם מידותיה, מי נטה עליה קו? על מה אדניה הוטבעו, מי ירה אבן פינתה — "בְּרָן־יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר, וַיָּרִיעוּ כל בני אלוהים"?1

זו לשון בנייה משורה ראשונה ועד אחרונה: מידות, קו, אדנים שוקעים, אבן פינה הנקבעת. וסביב לאותו יסוד עמדה ערוכה הבריאה הקדומה יותר, יצורים מלפני הבוקר הראשון. הפועל השני של אותה שורה אינו מילת שירה. זו התרועה שבה מסתער צבא על אויב ושבה מכניס עם את מלכו; חומות יריחו נפלו לאותו קול, וכאשר בא הארון אל מחנה ישראל רעמה הארץ ממנו. אותו קול עמד לאורך השוליים, שורה בשורה, בעת שהיסודות ירדו אל המצולה. הארץ הונחה בתרועת קרב, כאילו כבר היה ביום ההוא ניצחון לחוג.

הם עמדו שם.2 כל הבא מכאן ואילך — מלאכת הדק, העפר, הכתר — מתרחש לנגד עיניהם.

וקהל הבוקר הראשון לא קיבל דבר.

ב. רוחות ולהבות אש

מה טיבם של אותם יצורים? בשום מקום אין הדבר מתבאר. כתוב רק מה מתרחש עם אדם הזוכה לראות אחד מהם.

בימי השופטים מניח איש מצרעה, ממשפחת דן, גדי עזים על סלע. דמות בישרה לאשתו העקרה בן; מנוח התפלל שישוב איש האלוהים ויבוא עוד, וכעת שהוא כאן, מבקש הוא להאכילו — הוא חושב את הדמות לנביא. זבַח אותו ליהוה, אומר האחר. הגדי עולה על הסלע, עם המנחה עמו, ואז עולה להב המזבח מעלה, והמלאך עולה עמו, בתוך הלהב. מנוח ואשתו רואים ונופלים על פניהם ארצה. "מות נמות," אומר מנוח, "כי אלוהים ראינו." אשתו מפוכחת ממנו: לו חפץ יהוה להמיתנו, לא היה מקבל את הקורבן.3 אך על רגליהם הם קמים רק כאשר כבה הלהב מכבר.

מאות שנים אחר כך עומד איש זקן על גדת החידקל. שלושה שבועות התאבל דניאל וצם; אז נושא הוא את עיניו ורואה איש לבוש בדים: חגורת זהב, גוף כתרשיש, פנים כמראה ברק, עיניים כלפידי אש, זרועות ורגליים כנחושת קלל, וקול דבריו כקול המון. האנשים אשר עמו אינם רואים דבר — ובכל זאת בורחים; חרדה נופלת עליהם והם מתחבאים. דניאל נותר לבדו וחש כוחו נמלט: "והוֹדִי נהפך עלי למשחית." הוא שוכב נדהם ופניו ארצה, עד שיד נוגעת בו ומעמידה אותו רועד על ברכיו וכפות ידיו. רק אז יכול הוא להקשיב.4 וליד התעלה בבבל היה מראה אחד של הכבוד די כדי להשכיב כהן שרוע על פניו.5

אלה הם היצורים אשר הריעו את התרועה ביסוד. איגרת אחת מן המאה הראשונה מרכזת את כל קיומם בשתי שורות, במילת תהילים: "העושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהטת." רוח ואש — שני הדברים שאיש אינו יכול לאחוז בהם, והמזיזים כל אשר נקרה בדרכם. ואז מציבה אותה איגרת עצמה, בחתימת אותו פרק, שאלה החותכת דרך כל מעלות השמים: "הלוא כולם רוחות משרתים, שלוחים לשרת את העתידים לרשת את הישועה?"6

שלוחים. לשרת. יצורים שלפניהם מאבד נביא את כוחו, עומדים הכן בפקודת שליחות למען היצורים הנופלים ארצה ברגע שהם רואים אחד מהם.

ג. מעשה אצבע

אלפי שנים אחר אותו בוקר שוכב רועה ער תחת אותה כיפת רקיע. הוא היכה אריות מעל עדרו ועוד יישא ממלכה, אך בשיר הזה הוא איש על גבו בעשב הלילה, ומעליו כל השמים הפרושים. מה שהוא שר הוא טבעת: השורה הראשונה והאחרונה זהות מילה במילה.

"יהוה אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ — אשר תנה הוֹדְךָ על השמים."7

על השמים. גבוה מן הגבוה שעין אדם משגת, מונח הוד אלוהים; שם פותח השיר. ומיד אחר כך, עוד לפני הכוכבים, שורה אחת על פיות: "מפי עוללים ויונקים יסדת עֹז — למען צורריך, להשבית אויב ומתנקם."8 מבצר אלוהים נגד אויביו מוקם מקול היונקים; החלשים שביצורים עומדים בשיר הזה במקום מצודה.

רק אז נושא המשורר את עיניו מעלה.

"כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך — ירח וכוכבים אשר כוננת."9

אצבעות. לא הזרוע הנטויה אשר בה שובר אלוהים עמים, לא היד הבוקעת ים — אצבעות. כדרך שקובע צורף אבן בזרה, כדרך שכותב כותב. הירח והכוכבים כוננו כדרך שמשבץ צורף: מקרוב, בקצות האצבעות, ללא מאמץ. בכל מקום אחר שבו מדברים הכתובים על אצבע אלוהים, אותה אצבע כותבת חוק או מבצעת דין; רק כאן היא עושה שמים.

ואותם שמים מדברים. אותו משורר עצמו אמר זאת בשיר אחר: השמים מספרים כבוד אל, יום ליום, לילה ללילה — "אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם", ובכל זאת בכל הארץ יצא קוום.10 הגדול ביותר שיש לראות, מספר ללא צליל אחד. לדברים כיוון אלוהים דבר אחר.

ד. העפר אשר זכה למענה

בחזרה אל אתר הבנייה, אל חתימת השבוע.

ששה ימים הובדל ונאסף, מולא ואוכלס; המאורות תלויים, הימים שורצים, הארץ נושאת. ואז, אחרי כל הגדול הזה, כורע היוצר על ברכיו. הוא נוטל עפר מן האדמה — החומר הנשאר כאשר כל השאר נעשה. עפר מונח היכן שהוא נופל; באה רוח, והוא מונח במקום אחר. זהו החומר היחיד בכל השטח בלא צורה משלו, בלא רצון משלו, בלא משקל של משמעות. ממנו הוא יוצר דמות — הפועל הוא של היוצר, המעצב את אשר הוא אוחז בידו — ואז הוא מתכופף עמוק יותר ונופח באפיו נשמת חיים.11 הדבר הראשון שקיבל אדם אי-פעם היה אוויר מפי אלוהים עצמו.

העפר קם, ומשהו הביט בחזרה.

השמים מספרים בלא מילים; אל היצור הזה מדבר אלוהים. הדברים הראשונים שהגיעו אי-פעם לאוזן אדם רשומים, ואין הם חקירה: "ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו, מלאו את הארץ וכבשוה — ורדו בדגת הים ובעוף השמים, ובכל חיה הרומשת על הארץ."12 ברכה, ומיד אחריה משרה. העפר אינו רק נראה ומאושר; הוא נדבר, ומתמנה.

מעליו עומד כל אשר נעשה באותו בוקר, והוא כובד. משורר תהילים ח נותן את אותו כובד בשאלה אחת:

"מה אנוש כי תזכרנו — ובן אדם כי תפקדנו?"13

המילה שבה נפתחת השאלה היא המילה לאדם השברירי, בן-התמותה — מילתו של איוב ושל התלונה. והשאלה אינה רטורית: היא שוקלת את המרחק בין הכוכבים הקבועים ובין העפר המנושב, והמרחק לא יישקל. אך היא כבר נענתה בטרם נשאלה — ביום השישי, בנשמה.

ה. ההוד יורד

אז מניח השיר את שורותיו הכבדות ביותר, שתיים, והשנייה היא הכתרה.

"ותחסרהו מעט מאלוהים — וכבוד והדר תעטרהו."14

מעט חסר מאלוהים. המשורר אינו נרתע מפני משפטו שלו; החיסרון הוא מעבר לכך מעשה — מישהו מדד את המעט ההוא והקציבו. ואז פועל ההכתרה. להכתיר אינה לשון בריאה אלא לשון חצר: כאן לא נמסר יצור, כאן מוכתר מלך. בשורות הראשונות של השיר הוד עוד מונח על השמים, גבוה מן הגבוה שנברא. ארבע שורות הלאה מונח ההדר ככתר על ראש של עפר. הדר הוא בכתובים מילת לבושו של אלוהים עצמו — "הוד והדר לבשת" — ואותה מילה נענדת עתה לאדם. אלוהים הכתיר את העפר בדבר מארון הבגדים שלו עצמו.

"תמשילהו במעשי ידיך; כל שתה תחת רגליו."15

השמים היו מעשה אצבעות. מה שהאדם מקבל למשמרת נקרא מעשה ידי אלוהים — המעשה המלא והכבד, המופקד ביד היצור הקל ביותר. והשיר יורד פשוט הלאה, מעבר לכתר, מתחת לרגליים:

"צאן ואלפים כולם, וגם בהמות שדי; צפור שמים ודגי הים — עֹבֵר אורחות ימים."16

מן הדיר שליד הבית אל החיה בשדה, אל האוויר, אל המים, עד נתיבים בקרקעית הים שאין עין אדם מגיעה אליהם לעולם. 20 המילים האחרונות של השיר אין בהן עוד אף פועל נטוי: השירה מאטה עד כדי שמות בלבד, שם אחר שם, כדרך שבמסירת משרה מוקראת רשימת המצאי. כל זה. תחת אותן רגליים.

ואז נסגרת הטבעת: "יהוה אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ."17 מילה במילה כשורה הראשונה. שלוש פעמים שאל השיר "מה" — פעמיים על השם, פעם אחת על האדם, ואותה שאלה אחת עומדת שקועה בין שתי האחרות. הפליאה על העפר מונחת שקועה בשבח השם, כאבן במשבצת.

ו. לא למלאכים

ולאורך השוליים עוד עמד והביט, אותו עם אחר.

איש מהם לא הוכתר באותו שבוע. שום להבה לא נקראה לרדות, שום רוח לא הושבה על כיסא; השלטון חלף על פניהם וירד על היצור אשר מן היום הראשון ראו אותו מוטל כערמת אדמה. האיגרת שנתנה להם את תיאור התפקיד אומרת גם כאן את המילה האחרונה, ערומה ובלא ריכוך, אל קהילות שכמעט לא עמדו עוד: "כי לא למלאכים שיעבד את העולם הבא."18 לא להם. מדרג כל הבריאה מונח קבוע באותה שלילה אחת, והיא לא בוטלה מעולם.

הרוחות המשיכו לנשוב אל אשר הן שלוחות. הלהבות המשיכו לבעור למען העתידים לרשת את הישועה. והכתר עומד על עפר.

הרועה-המלך ידע זאת כאשר שר את שאלתו אל תוך הלילה, והירח והכוכבים לא נתנו לו מענה. השיר מכתיר; אין הוא מבאר דבר. מה עלה בגורלו של אותו כתר, ועל ראש מי ינוח לבסוף, לא ידע באותו לילה איש עדיין.

השיר הושר והכתר עומד על עפר. לא לאורך ימים יעמוד שם.

הערות לטקסט המקור. כל התרגומים הם תרגומי-עבודה עצמיים וקונקורדנטיים; במהדורה המעוצבת ההערות עומדות בתחתית העמוד.