לב בוער

I. לכיוון הלא נכון

בשעה מאוחרת בצהרי היום השלישי הולכים שני אנשים מירושלים והלאה.

60 ריס אל אמאוס, כשלוש שעות הליכה, והם נטלו לכך את הזמן: הם משוחחים על כל אשר קרה, והשיחה נעשית שוב ושוב ויכוח — הלוך ושוב, כמו הרֵעים על האשפתות, עד שאיש אינו מתקדם.1 פניהם זועפות. בידיעה אין להם מחסור. הם יכולים לדקלם את כל התיק, וגם עושים זאת, בלא שגיאה: ישוע הנצרתי, נביא, אַדִּיר במעשׂה ובמילה לפני אלוהים וכל העם; נמסר בידי ראשי הכהנים, נידון, נצלב. אפילו את הידיעה האחרונה יש בידם — נשים שהיו הבוקר ליד הקבר, הגוף שלא היה שם, מלאכים שאמרו כי הוא חי; אחדים משלהם הלכו לראות ומצאו כפי שאמרו הנשים. "אך אותו לא ראו." ועם כל זה בראש הם הולכים מן העיר והלאה.

מישהו בא ומהלך לצדם. עיניהם נאחזות, לבל יכירוהו — המשפט בסביל; משהו נעשׂה בעיניהם. הוא שואל על מה הדבר. הם עומדים דום, וקְלֵאוֹפָס כמעט אינו מאמין: האתה לבדך גר בירושלים ואינך יודע את אשר קרה בה בימים האלה?

ואז בא המשפט שבו הכול גלוי:

"וַאֲנַחְנוּ קיווינו כי הוא העתיד לגאול את ישראל."2

מילת הגואל — והיא עומדת בזמן עבר. קיווינו. קבר שינה את זמן הפועל. ובא עוד ציון זמן בסופו, כהוכחה שהדבר חלף: "ועם כל זה, היום הוא היום השלישי מאז קרה הדבר."2

הם נוקבים ביום השלישי, ובעיניהם אין הוא מביא עוד דבר. עבורם השעון תם.3

II. כבד לב

אז מדבר הגר, והדבר הראשון שהוא אומר אינו נחמה.

"הו חסרי בינה וכבדי לב, מלהאמין בכל אשר דיברו הנביאים. הלא כך היה על המשיח לסבול, ולבוא אל כבודו?"4 הָיָה — עומד פועל ההכרח, והוא נמתח על הסבל וגם על הכבוד כאחד: קשת אחת, שני קצוות, והצלב באמצעהּ. זו בשאלה אחת כל התוכנית. ואז הוא מתחיל להלך כפי שאיש לא הילך מעולם: "והחל ממשה וכל הנביאים ביאר להם, בכל הכתובים, את אשר עליו."

איש לא רשם את השיחה ההיא. שלוש שעות דרך, והכתובים פתוחים, והמבאר הוא בעצמו התוכן. אי־שם בדרך ודאי עלה העפר שהוכתר, והכתר שנותר מונח מחוץ לגן; העבדים ששולחו, השכם ושלוח, ולבסוף הבן; כהן־מלך שיצא לקראת מנצח בלחם וביין; גואל בשער עיר שלקח שדה וכלה ושם בקנייה אחת. באותו ערב עצמו, בירושלים, נוקב הוא בעצמו בקבצים שמהם קרא: תורת משה, והנביאים — והתהילים.5 גם ארבעת השירים של הספר הזה היו אפוא מונחים על אותה דרך. מה שוודאי היה כאשר הגיע תורם — שאלת הרועה אל שמי הלילה, החלטת ציון, השבועה על הכהן לעולם, שיר החתונה — נענים מפי מי שעליו הם נסבים: זה לא נכתב, וכל הספר הזה לא היה אלא ניסיון לעקוב מרחוק אחר אותה הליכה.

זהו אותו הקול כמו תמיד. הוא דיבר מתוך סערה, מהר עשֵׁן, בקול דממה דקה שמפניו הסתיר נביא את פניו — ובמקום שבו כך צלצל, לא נותר אדם עומד. עתה הוא מצלצל שלוש שעות בגובה הליכה, במרחק נשימה, לצד שני אנשים ההולכים לכיוון הלא נכון. והם נשארים עומדים. הם רק חשים שמשהו בוער.

III. שֵׁב עמנו

ליד הכפר הוא עושה עצמו כמבקש להוסיף וללכת.

אין זה מחזה; זו אותה נועם־הליכות כמו תמיד: הצעה הניתנת לסירוב, נשיקה שאינה נכפית. הוא אינו דוחק את עצמו לשום מקום פנימה. אך הם כן דוחקים — המילה הכתובה חזקה, הם מפצירים בו: "שֵׁב עמנו, כי לעת ערב הוא, והיום כבר רד."6 והוא נכנס לשבת עמם.

ליד השולחן זה מתרחש. האורח לוקח את הלחם — זאת עושה המארח, אך איש אינו מוחה — והוא מברך, ובוצע, ונותן להם. ועיניהם נפקחות, באותו פועל שבו פתח בדרך את הכתובים, והם מכירים אותו.6 כבר קודם היה בכתוב מלך שרצה להיות מוכר כך: במה שהוציא וחילק, לחם ויין, לקראת מנצח עייף. אין ציטוט מחבר את שני השולחנות, ואיש אינו צריך לחפשׂ אחד — אך זה אותו המחווה, וזה המחווה שבו כנראה נותן המלך הזה להכירו: לא בפניו, אלא בידיו המושטות.

וברגע ההכרה נעלם מתוכם. השולחן עודו שם. הלחם הבצוע עודו מונח. הם ראו אותו בדיוק מחווה אחד — ודי היה בכך.

IV. באותה שעה

מה שהם אומרים אז זה לזה היה אמת המידה של כל הספר הזה, מן העמוד הראשון:

"הלא היה לבנו בוער בקרבנו, בעודו מדבר אלינו בדרך, בעודו פותח לנו את הכתובים?"7

הלב ידע לפני העיניים. בעוד הם חושבים שגר לצדם, כבר בער בפנים משהו — הכתובים נפתחו והלב אחז אש מן הטקסט הנפתח, שעות בטרם הכירוהו העיניים. כה קרובים הם זה לזה, הדבר הנפתח והלב הבוער; מי שחווה את האחד, כבר החל באחר.

ואז המשפט הנושׂא את הערב הזה:

"וַיָּקוּמוּ בְּעֶצֶם הַשָּׁעָה, וישובו אל ירושלים."7

באותה שעה. האוכל נשאר. ערב הוא, ואלה אותם 60 ריס, עתה בחשכה, ועתה במעלה — והדרך שהלכו בצהריים זועפים, הם הולכים בלילה בחזרה, ודבר בדרך לא השתנה מלבד הם עצמם. לב בוער אינו נשאר יושב. בירושלים הם מוצאים את האחד עשׂר יחד, ובטרם יספיקו למסור את סיפורם, נקרא הדבר לקראתם: אכן קם האדון. הם רצו עם הבשׂורה בלילה, והבשׂורה הקדימה אותם.

V. בוא

אלוהים דיבר, פעמים רבות ובדרכים רבות, ולבסוף בבן — ואחרי אותו דבר לא נותר עוד מה לומר; נותר רק להשיב. בסוף המקרא עומד המענה ההוא, והוא קצר.

"וְהָרוּחַ וְהַכַּלָּה אֹמְרוֹת: בּוֹא."8

לכלה — היא הרשאית לעמוד לימין — יש מילה אחת, והיא קריאה אליו. ומן העבר האחר בא המענה על המענה, האחרון שהוא אומר בכתוב: "כן, אני בא מהר." ובכך נסגר הכתוב בתפילתו האחרונה — התפילה שהקהילות הראשונות כבר שמרו בלשונה שלה, בלא תרגום, כסיסמה: מָרָנָא תָא, אדוננו, בוא.8

מי שחש פעם את לבו בוער, נותרת לו מכל מילות הספר הזה מילה אחת, וזו היא:

"אָמֵן, בּוֹא, אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ."

הערות שוליים על טקסט המקור. כל התרגומים הם תרגומי עבודה עצמיים וקונקורדנטיים; במהדורה המודפסת מופיעות ההערות בתחתית העמוד.