פרק 4
באחרונה שלח את בנו
תהילים ב
במבט אחד
הכורמים רצו את הנחלה בהריגת היורש; היורש צריך רק לשאול אותה.
השכם ושלוח
1ישעיהו 5:7
שיר האהבה
"ויקו למשפט — והנה משפח; לצדקה — והנה צעקה."
משפט נעשה משפח, צדקה נעשתה צעקה: "כל צמד בפליטת-קולמוס אחת אותה מילה"
2מרקוס 12:6; דברי הימים ב 36:15
עוד אחד היה לו
"באחרונה שלח אותו אליהם, לאמור: מבני ייראו."
"השכם ושלוח, כי חמל על עמו"
3תהילים 2:7-8
החוק מוקרא
"שאל ממני ואתנה גויים נחלתך"
"רצח מול שאלת בן מאב — זהו כל המרחק בין אולם המועצה ובין ציון."
4
לקורא זאת בימים ההם
"אל תאמר אז מהר שאינך מבין את הכורמים."
השיר נגמר בנשיקה המוצעת עדיין: "אשרי כל חוסי בו" (תהילים 2:12)
החוק
"אספרה אל חוק [...] בני אתה" (תהילים 2:7): הכיסא
השם
"אספרה שמך לאחיי" (תהילים 22:23): המשפחה
"אחים יש למלך הזה רק בעבר האחר של המוות — כי שם זכה בהם."
חמש פעמים, כל חמשתן בספר תהילים; פעמיים מאותו פה: החוק (2:7) והשם (22:23).
מתועד היטב, נספר מכנית ועד תום
- מתועד היטב δεῦτε ἀποκτείνωμεν αὐτόν בבראשית 37:20 (השבעים) ובמרקוס 12:7, אצל מרקוס בכל שמונה המהדורות בלא גרסה; המניין של אֲסַפְּרָה ומקום הטעם בתהילים 2:7.
- שקול שבראשית 37:27, "אחינו בשרנו", מכוון כלשון-גואל; שאל העברים מזווג במכוון בתהילים 2:7 ו-22:23 את שני פסוקי אֲסַפְּרָה.
- פסק פתוח מתי הוא ה"היום" של תהילים 2:7: מעשי השליחים 13:33, אל העברים 1:5 ו-5:5 מאירים אותו כל אחד אחרת, "וספר זה אינו בוחר ביניהן".
א. שיר האהבה
בטרם ייפול הדין על אולם המועצה, שר אלוהים שיר אהבה.
זמר יוצא קדימה ומכריז על שירו במילים שלשמען מתיישבים הכול: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו." לשון כלולות. וגם השיר פותח כך: איש, כרם בקרן בן-שמן, ודאגה שאין רואים שכן-איכר משקיע כמותה. הוא עזק את המדרון. הוא סיקל ממנו את האבנים, ביד, אבן אבן. הוא נטע את השורק המובחר. הוא בנה מגדל בתוכו, כי חשב שנים קדימה. וחצב בו יקב, מתוך הסלע — בטרם תלה אשכול אחד על השׂריג. הבציר כבר חושב מראש. כך אין נוטע אריס; כך נוטע מי שבכוונתו להישאר.
"ויקו לעשות ענבים — ויעש באושים."
אז מסתובב הזמר, והשיר אינו שיר עוד. "ועתה, יושב ירושלים ואיש יהודה: שפטו נא ביני ובין כרמי. מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו?" השומעים נעשו מושבעים בעניין שהם הנאשם בו, וכבר הנהנו הן. הדין הוא הסרת הדאגה. הגדר תוסר, החומה תיפרץ, לא יזמר עוד ולא יעודר — ואז המשפט שרק בעל העננים יכול לאומרו: "ועל העבים אצווה מהמטיר עליו מטר."
אז השורה האחרונה, והיא אומרת מי היה זה:
"כי כרם יהוה צבאות בית ישראל, ואיש יהודה נטע שעשועיו. ויקו למשפט — והנה משפח; לצדקה — והנה צעקה."
בעברית עומד בין אותה תוחלת ואותה מציאה פעמיים רק אות אחת. משפט נעשה משפח, צדקה נעשתה צעקה — משפט ושפך-דם, צדקה וצעקה, כל צמד בפליטת-קולמוס אחת אותה מילה. כה קרוב היה מה שביקש: מרחק אשכול הנראה שלם עד היד החשה שהוא רקוב. השיר פוסק. מה שקורה לכרם המופקר לעצמו, אין צורך לשיר; זה צומח פרא מאליו.
ב. הכורמים
700 שנה אחר כך קם שוב זמר, והוא בוחר באותו שיר.
זה השבוע האחרון, והוא עומד במקדש. ראשי הכוהנים והסופרים והזקנים שאלוהו זה עתה באיזו רשות הוא עושה כל זאת, והוא מתחיל לספר: "אדם נטע כרם, ויעש גדר סביבו, ויחצב יקב, ויבן מגדל." גדר, יקב, מגדל — המצאי של ישעיהו. שומעיו סופרים; אחרי משפט אחד הם יודעים איזה שיר זה, איך הוא נגמר ונגד מי הוא. ועליהם לעמוד ולהקשיב בעודו שר אותו מחדש.
אך אין הוא שר אחריו; הוא שר הלאה, במקום שהנביא שתק. אצל ישעיהו היו שני צדדים, הבעלים וכרמו. כאן מחכיר הבעלים אותו לכורמים ונוסע למרחקים, ובעת המיועדת הוא שולח עבד לקבל את חלקו מן הפרי. הראשון: נתפס, הוכה, שולח ריקם. השני: פצוע בראשו ומנוהג בקלון. השלישי: נהרג. "ורבים אחרים — את אלה הכו, את אלה הרגו." זה נעשה רשימה, מוחזקת לאורך דורות, נגד בעלים ההולך ושולח. כל שליח הבא אל החצר הוא תזכורת לחשבון — ולכן מוכה השליח.
ואז בא המשפט אשר בו כל לב אלוהים חשוף, והוא לפי כל אמת-מידה של העולם הזה משפט של איוולת:
"עוד אחד היה לו: בן אהוב. באחרונה שלח אותו אליהם, לאמור: מבני ייראו."
לא צבא. לא הוצאה לפועל. אחר העבדים הקבורים הייתה לבעלים כל זכות וכל סיבה לא לשלוח עוד איש — והיה לו עוד אחד, והוא שולח אותו, אל אותה חצר עצמה שבה שפכו השליחים את דמם. מבני ייראו. מי שמכיר את העולם, שומע במשפט הזה טעות-חשבון. מי שמכיר את אלוהים, שומע בו את התקווה היחידה שעוד נותרה, ושהוא החזיק בה עד הסוף.
הכורמים רואים את הבן בא, והם מחשבים אחרת. "זה היורש. הבה נהרגהו, ולנו תהיה הנחלה." אין הם טועים במי הוא — הם מזהים אותו מרחוק, וקוראים לו בתוארו. דווקא משום כך. הם תופסים אותו, הורגים אותו, ומשליכים אותו מחוץ לכרם, בלא קבורה, כפסולת-זמורות מעל החומה.
המשל אין בו תחייה; הוא נגמר בגופה מחוץ לחומה ובבעלים אשר עוד עתיד לבוא — הוא יבוא ויאבד את הכורמים וייתן את הכרם לאחרים. הדין נופל על הניהול, לא על הכרם; מי ששמע אותו, מבין זאת גם כך — "וידעו כי עליהם דיבר את המשל". והחלל שבו נגמר המשל, ממלא המספר במזמור: "הלוא קראתם את הכתוב הזה — אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה; מאת יהוה היתה זאת, והיא נפלאת בעינינו." הסיפור נתקע על גופה, וספר תהילים משלים אותו. ביום השלישי יתברר איך.
ג. השכם ושלוח
המשל כבר סופר מאות שנים קודם — לא כמשל אלא כדין וחשבון.
הוא עומד בפסקה האחרונה של דברי הימים, בסמוך לפני שהבבלים פורצים את החומה, וכותב הכרוניקה מסכם בו את כל תקופת המלכים: "וישלח יהוה אלוהי אבותיהם עליהם ביד מלאכיו — השכם ושלוח, כי חמל על עמו ועל מעונו. ויהיו מלעיבים במלאכי האלוהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, עד עלות חמת יהוה בעמו, עד לאין מרפא."
השכם ושלוח. צורת-הכפל העברית משרטטת מי שאינו יכול להמתין לשחר — העומד כבר בפתח עם השליח הבא בעוד הקודם עדיין בדרך. בעד ירמיהו אומר זאת אלוהים בגוף ראשון: "ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים, יום השכם ושלוח." מאה אחר מאה שלח בשחר איש אל החצר: עמוס נוקד השקמים, ירמיהו שלא יכול לדבר מדמעות, זכריה שנסקל בין בית המקדש ולמזבח. והמניע כתוב לצידו בדברי הימים, ואינו חרון. מילה אחת: חמלה. אלוהים המשיך לשלוח כי לא יכול היה להרפות מהם.
באותו יום עצמו במקדש, באותה דרשה, מראה מספר המשל מה עלה לו אותו שילוח. המשל היה בגוף שלישי; זה כבר אינו:
"ירושלים ירושלים, ההורגת את הנביאים וסוקלת את השלוחים אליה — כמה פעמים חפצתי לקבץ את בנייך, כאשר תקבץ תרנגולת את אפרוחיה תחת הכנפיים — ולא אביתם."
להרוג ולסקול: פעלי העבדים מן המשל, עתה בלא תחפושת. ומולם הדימוי הקטן ביותר שיש לכתובים לאלוהים: תרנגולת, הפורשת בעת סכנה את כנפיה ושמה את גופה שלה בין הסכנה ואפרוחיה. כמה פעמים חפצתי. שם עומד הבן מן המשל, על החצר, ואומר בקול כמה פעמים ניסה זאת הבעלים. תשובת העיר עומדת באותו משפט: לא אביתם. שני רצונות עומדים זה מול זה, והקטן ניצח — עוד ימים ספורים.
ד. אותו משפט
עצת הכורמים כבר התרחשה בכתובים קודם, מילה במילה, בשדה ליד דותן.
אב שאינו יכול להסתיר את מי הוא אוהב ביותר; כתונת ההופכת אהבה זו גלויה לכול; אחים שאינם יכולים עוד לדבר איתו לשלום. ואז שליחות: "הלוא אחיך רועים בשכם? לכה ואשלחך אליהם." יוסף עונה במילה אחת — הנני — והולך, מעמק חברון, בן אהוב אחר השליחים אשר הלכו לפניו. הם רואים אותו בא מרחוק — הכתונת ניכרת קודם לפנים — ומחשבים את מותו בטרם הוא מגיע אליהם: "הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה, לכו ונהרגהו." הם מפשיטים ממנו את הכתונת — הכתונת תחילה — ומשליכים אותו אל בור בלא מים. ואז השורה הקרה ביותר בספר בראשית: "וישבו לאכל לחם." הקריאה מן הבור כרעש-רקע לסעודה.
בתרגום היווני, ספרם של בתי הכנסת סביב הים התיכון, נשמעת החלטת האחים: δεῦτε ἀποκτείνωμεν αὐτόν — "לכו ונהרגהו". והחלטת הכורמים במשל נשמעת: δεῦτε ἀποκτείνωμεν αὐτόν. אותן שלוש מילים, באותו סדר, בלי אות אחת של הבדל. מי ששמע באותו יום במקדש את המשל וידע את בראשית היוונית שלו, שמע את אחי יוסף מדברים מפי הכורמים. הבן שימות ימים ספורים אחר כך שם בפי רוצחיו את המשפט שבו השליכו אחים פעם בן אהוב אל בור.
והכורמים אומרים לצידו את מה שהאחים רק חשבו. ולנו תהיה הנחלה — ἡ κληρονομία. זו המילה שבה מוסרת תהילים ב היוונית את החלטת האב: "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך"; זו המילה שבה מציינת איגרת מן המאה הראשונה את הבן בעמודה הראשונה שלה: הושם יורש הכול. הכורמים יודעים בדיוק מה הם גונבים. הם קוראים לו בשם שההחלטה נותנת לו — והם חושבים שהנחלה תשתחרר אם רק ימות היורש.
בדותן אין הבן מת. יהודה רואה את האורחה ומחשב: אח מת אינו מכניס דבר. והטיעון שבו הוא מונע את ההריגה הוא בבראשית היוונית נוסחה המרחיקה יותר מכפי שהוא יודע: "כי אחינו בשרנו הוא." בשרנו — לשון החוק שיינתן מאות שנים אחר כך בסיני: לגאול רשאי רק הקרוב, מי משאר בשרו. אף בקרקעית הסיפור הזה, בין מחיר-המכר והבור, מחזיק משפט אחד את הדלת פתוחה שכל הגאולה צריכה לעבור דרכה: הוא בשרנו. ולמעלה מ־20 שנה אחר כך עומד אותו יוסף עצמו, וכל כוח מצרים בידו, בוכה לפני האנשים שמכרו אותו — כה חזק שהארמון שומע זאת מבעד לדלת — ומשתמש באותו כוח לשלח את החצר מן החדר ולומר: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי. גשו נא אלי." האשמה במלואה, והזרועות פתוחות, בנשימה אחת.
תיקשלוש מילים, שמונה מהדורות
הממצא נבחן במכונה, משני צדדיו. בראשית 37:20 (השבעים, מהד' Swete): νῦν οὖν δεῦτε ἀποκτείνωμεν αὐτόν, καὶ ῥίψομεν αὐτὸν εἰς ἕνα τῶν λάκκων. מרקוס 12:7: οὗτός ἐστιν ὁ κληρονόμος· δεῦτε ἀποκτείνωμεν αὐτόν, καὶ ἡμῶν ἔσται ἡ κληρονομία. שלוש המילים זהות, ואצל מרקוס הן עומדות בכל שמונה המהדורות שנבדקו — Nestle 1904, Westcott-Hort, גרסאות NA27/UBS4, נוסח הרוב הביזנטי, נוסח הכנסייה היוונית, Tischendorf 8 ושתי מהדורות ה-Textus Receptus — בלא גרסה; ההבדל היחיד נוגע לסדר המילים של ויאמרו איש אל אחיו מסביב. הקשר הוא אפוא לקסיקלי, לא רק תמטי, והוא נמשך אל הנחלה: ἡ κληρονομία (מר' 12:7) היא מילת תהילים ב היוונית 2:8 (δώσω σοι ἔθνη τὴν κληρονομίαν σου) ושל אל העברים 1:2 (κληρονόμον πάντων). אל אלה שייך בראשית 37:27 (Swete): ὅτι ἀδελφὸς ἡμῶν καὶ σάρξ ἡμῶν ἐστίν — סניגוריית יהודה עם נוסחת-הקרבה של חוק הגואל (ויקרא 25:49). גבול אחד עומד: יוסף אינו מת; הבור ריק ואין בו מים, וקו הדימוי רץ עד המוות ואז לא הלאה. סימן: מתועד היטב. המנגנון המלא עומד בנספח B.
ה. ההקראה
בעצם שיר אולם המועצה נוטל קול חדש את רשות הדיבור, והדבר הראשון שהוא עושה הוא להכריז על מסמך.
"אספרה אל חוק. יהוה אמר אלי: בני אתה; אני היום ילדתיך."
המלך הנסוך על ציון מדבר — ואינו מדבר בשמו שלו. הוא מקריא. יש חוק, קדום מן האספה המבקשת לנתקו, והוא נושא אותו עמו כדרך שיורש-עצר נושא את כתב מינויו. מילת הפתיחה של אותה הקראה נדירה בכל המקרא — חמש פעמים היא נשמעת, וכל חמש הפעמים בספר תהילים: אספרה. נפלאות מבקש משורר לספר, תהילות — וכאן, פעם אחת, חוק. אולמי המועצה של הארץ אוטמים את החלטותיהם בחדרי-אחור; בהחלטה הזאת קורה ההפך: היא מוקראת בקול, לאוהב ולאויב, והחותם עליה: בני אתה.
ואז השורה השנייה של הכתב, והיא הזמנה בתוך ההחלטה עצמה: "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך, ואחוזתך אפסי ארץ. תרועם בשבט ברזל; ככלי יוצר תנפצם."
שם עומדת המילה שהכורמים נטלו בפיהם. הנחלה — הגויים, עד אפסי הארץ — הובטחה בהחלטה לבן, ועומד לצידה תנאי אחד בלבד: שאל ממני. הכורמים רצו את הנחלה בהריגת היורש; היורש צריך רק לשאול אותה. רצח מול שאלת בן מאב — זהו כל המרחק בין אולם המועצה ובין ציון. ומעל כל אספה המחזיקה בכוח את הנחלה, תלוי מאז השבט מן הכתב; הכד הנשבר אז לא ישלם עוד.
מתי הוא אותו היום? הכתובים עצמם מניחים אותו על יותר מרגע אחד. פאולוס, בבית הכנסת באנטיוכיה, קורא אותו בתחייה: אלוהים הקים את ישוע, "כאשר גם כתוב במזמור השני: בני אתה, אני היום ילדתיך". האיגרת אל העברים מביאה את הפסוק פעמיים — כפתיחת שבעת דברי-האלוהים המכניסים אל אולם הכיסא, בלא תאריך; ואחר כך במינוי הכהן הגדול, שלא נטל לעצמו את הכבוד אלא קיבל אותו מאותו קול. שלושה מקומות, שלוש הארות של היום אחד — וספר זה אינו בוחר ביניהן. החלטה מלפני הזמן מניחה להיות מוכרזת בזמן לא פעם אחת.
מומחההפועל הנדיר ביותר, והטעם הכבד ביותר
פעמיים עבודת-יסוד תחת התנועה הזאת. (1) הקוהורטטיב הערום אֲסַפְּרָה ("אספרה", בלא וו) בא חמש פעמים במקרא העברי, כל חמשתן בתהילים: 2:7 (החוק) · 9:2 (כל נפלאותיך) · 9:15 (כל תהילותיך) · 22:23 (שמך, לאחיי) · 73:15 (בתנאי). ספור במכונה ובמיצוי. (2) בתהילים 2:7 נופל ה-עולה ויורד — הטעם המפריד הכבד ביותר של המערכת השירית — אחרי חֹק: אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל־חֹ֥ק ‖ יְֽהוָ֗ה אָמַ֘ר אֵלַ֥י. זה מכריע את מבנה המשפט: בצירוף סמיכות "חוק של יהוה" (חֹק־יְהוָה) לא היה המפריד הכבד ביותר עומד לעולם באמצע. הקריאה המסורתית היא אפוא: "אספרה אל חוק ‖ יהוה אמר אלי [...]" — שם האלוהים פותח את הציטוט ואינו נתלה בחוק. אל העברים 1:5 מציב פסוק זה בראש סדרת שבעת ציטוטיו. המניין ומקום הטעם מתועדים היטב; המנגנון המלא עומד בנספח A.
ו. הרעש
מי הם המלכים הנאספים של השיר, נאמר בירושלים בקול — כמה שבועות אחר כך, במרחק הליכה מגולגותא.
פטרוס ויוחנן משתחררים זה עתה. לילה בתא, חקירה לפני אותה מועצה שהוליכה את הבן להצלב, איסור-דיבור על השם — והם הולכים אל שלהם ומוסרים דין וחשבון. והקהילה אינה עונה בתוכנית פינוי. היא נושאת קול אחד אל אלוהים ומתחילה להתפלל בשיר אולם המועצה: "למה רגשו גויים ולאומים הגו ריק? יתייצבו מלכי ארץ ורוזנים נועדו יחד, על יהוה ועל משיחו." ואז מוסיפה התפילה את השמות, כמזכיר החותם את הפרוטוקול: "כי נאספו באמת בעיר הזאת על עבדך הקדוש ישוע, אשר משחת, גם הורדוס וגם פונטיוס פילטוס, עם הגויים ולאומי ישראל."
שם עומדת המצבה המלאה של תהילים ב, ממולאת בהיסטוריה בת שבועות אחדים. מלכי ארץ: הורדוס. רוזנים: פילטוס. הגויים: הפלוגה עם המסמרים. הלאומים ההוגים ריק: ההמון שקרא הצלב אותו. גולגותא היה היום שבו ירדו שני הפסוקים הראשונים של השיר מן הנייר — האספה מלאה, סעיף היום בוצע, המשיח מת מחוץ לכרם. והתפילה מציבה בנשימה אחת לצידו את המשפט שרק אמונה מעֵזה לכתוב על היום הנורא ביותר בתולדות העולם: הם עשו "את כל אשר ידך ועצתך קבעו מראש להיות". הרצח מאולם המועצה וההחלטה מציון — בגולגותא נפלו יחד, וההחלטה החזיקה בהגה.
ואז אין אנשים אלה מבקשים דבר לעצמם. לא הגנה, לא דרך מילוט; רק אומץ להוסיף ולדבר, אל אותה עיר, אותה הצעה. מענה השמים עומד בפסוק אחד:
"ובהתפללם, נזדעזע המקום אשר נאספו בו."
הארץ רועדת באותו יום בירושלים — לא תחת כיסא הורדוס ולא תחת בית-המשפט של פילטוס, אלא תחת ברכי המתפללים. שתי אספות, מילה אחת: המלכים נאספו על המשיח, ובקרב אחיהם נאסף קומץ אנשים סביבו. משתיהן, אחת מרעידה את הקרקע.
מסהנחשב לטובה
שני משפטים, מאות שנים זה מזה, עם אותה הנהלת-חשבונות בלתי-נסבלת. יוסף, אל האחים שהשליכוהו אל הבור: "אתם חשבתם עלי רעה — אלוהים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה: להחיות עם רב" (בראשית 50:20). וקהילת ירושלים, על רוצחי הבן: הם עשו "את כל אשר ידך ועצתך קבעו מראש" (מעשי השליחים 4:28). אף אחד משני המשפטים אינו מצדיק את הרע ואינו מזכה את העושים — יוסף אומר אתם חשבתם רעה, התפילה נוקבת בהורדוס ובפילטוס בשמם. אך שניהם מציבים תחת הפשע הקיים חתימה קדומה יותר. זו ההגיון של כל חלק זה: אולם המועצה מתכנס באמת, הרצון הרע ממשי — וכאשר הכול נעשה, מתברר שלַנעשה יש בדיוק צורת ההחלטה שכבר נוסכה. הבור נעשה הדרך אל כיסא מצרים; הצלב נעשה ישועת מקימיו. ההקבלה תמטית, לא לקסיקלית, ואינה מובלת חזק מזה.
ז. שני הקטבים
אותו אספרה נדיר נשמע בספר תהילים עוד פעם אחת מאותו פה, והוא פיו של גוסס.
תהילים כב הוא שיר גולגותא; הצלוב עצמו התפלל את שורת הפתיחה, בקול, בחושך אשר על הארץ. השיר יורד לאורך כל אשר נראה באותו יום — הלועגים המניעים ראש, העצמות המניחות למנותן, הבגדים המחולקים, עפר המוות — ואז הוא מתהפך, והמילה הראשונה בעבר האחר של המוות היא זו:
"אספרה שמך לאחיי; בתוך קהל אהללך."
פעמיים בכתובים מכריז קול זה על הכרזה, באותו פועל נדיר. בתהילים ב מכריז הבן על החוק: בני אתה — זה הכיסא. בתהילים כב מכריז אותו קול על השם, והכתובת חדשה: לאחיי — זו המשפחה. והמילה הנופלת שם היא המילה החסרה בכל ארבעת מזמורי המלוכה. בשום מקום בתהילים ב, ח, מה או קי אין המלך קורא לאיש אחיו; היא עומדת בעצם שיר הצלב, בשורה הראשונה אחר העינוי. אחים יש למלך הזה רק בעבר האחר של המוות — כי שם זכה בהם.
האיגרת אל העברים ראתה את שתי השורות וציטטה את שתיהן, בסדר הזה: תחילה החוק, כפתיחת שבעת דברי-האלוהים — אחר כך השם לאחים, בדיוק במקום שבו יורד הטיעון אל העומק והבן נוטל בשר ודם. ובין שני הציטוטים כותב הוא את המשפט הנושא את כל הפרק הזה: "לא בוש מקרוא להם אחים." אותה איגרת גם ראתה מה עלה אותו קריאה: בימי בשרו הקריב תפילות ותחנונים, בצעקה חזקה ובדמעות, למי שיכול היה להצילו מן המוות — ונענה. נענה: התחייה, ובבוקרו של אותו יום ראשון הדבר הראשון שהוא מוסר למרים המגדלית הוא בשורה שבתוכה אותה מילה חדשה: לכי אל אחיי. האנשים שעזבוהו בליל ההסגרה, עומדים באותה ראשון בספרים אחרת מכפי שנכנסו אליהם.
לבהאח
החוק היה לו; אחים לא היו לו. כתב ציון נוקב בגויים ובאפסי ארץ, בנחלה, בשבט — לא במשפחה. והוא לא שאל את הנחלה תחילה. הוא ראשית הלך אל החצר, אחר השליחים ההרוגים, ביודעו מה עושים כורמים ליורש; הוא נתן להיתפס ולהיזרק מחוץ לכרם, ובעצם אותה מיתה נשמע שוב פועל אולם-הכיסא הישן — אך עתה לא על חוק. אספרה שמך לאחיי. למי? לאנשים שמכרוהו, עזבוהו, כיחשו בו; לכורמים. והוא אינו בוש. ואין הוא מעלים עין ממה שאנחנו — הוא נוקב בזה, כמו שנקב יוסף: אשר מכרתם אותי — ובאותה נשימה: גשו נא אלי. ליורש הכול אין די בנחלתו; הוא רוצה אחים לצידה, והוא קנה אותם כאשר לא שאלו, והוא נוקב בשמותם בתוך הקהל, והוא שר.
ח. הנשיקה
אחר שבט הברזל אין איש מצפה עוד להצעה. השיר נותן אחת בכל זאת.
"ועתה, מלכים, השכילו; היוסרו, שופטי ארץ. עבדו את יהוה ביראה, וגילו ברעדה. נשקו בר, פן יאנף ותאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו. אשרי כל חוסי בו."
ועתה — מילת-הציר שבה פותח שופט אחר הבאת הראיות את גזר הדין. ואז מתחיל הקול ללמד. השכילו; היוסרו — לשון בית המדרש, המילים שבהן פונה בישראל אב אל בנו והחוכמה אל תלמידיה. אל מלכים שנחפרו נגדו עם היסוד וכולו, אל שופטים שאספתם נמשכת מאות שנים, מציע הקול על סף הדבר ספסל-לימוד. והמחווה שהוא מבקש קטנה: נשיקה אחת — המחווה שבה מוקיר נחות את מלכו, עור על עור, מקרוב; איש אינו נושק מרחוק. המרד החל בעבותות שנתלשו מעל העור. הוא רשאי להיגמר במגע.
מדוע עומדת ההצעה פתוחה כה זמן רב, אמר אלוהים במקום אחר בשבועה. אל דור בגלות, שכבר מחק את עצמו: "ולמה תמותו, בית ישראל? כי לא אחפוץ במות המת — נאום אדוני יהוה. והשיבו וחיו." ועוד פעם, ובשבועה לצידה, כאילו פעם אחת אינה די: "חי אני — אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה." השופט שגזר-דין-המוות במגירתו, עומד בפתח בית-המשפט וקורא אחר הנדונים שאין הוא חפץ במותם.
ואחר גולגותא לא פסק השילוח. זהו הסוף הבלתי-נשמע של תולדות הכרם: הבעלים, שבנו הושלך מחוץ לחומה, אינו נח — הוא שולח שוב שליחים אל החצר, והפעם אין הם נושאים תביעה אלא הצעת פיוס. פאולוס מתאר את המשרה עצמה: "ציריו של המשיח אנחנו, כאילו אלוהים מפציר בעדנו: אנו מתחננים מטעם המשיח — התרצו לאלוהים." כתוב מתחננים. הצד הנעלב, הצד עם שבט הברזל והיציקה על ציון, כורע בסכסוך הזה על ברכיו לפני הצד שכנגד. השכם ושלוח, עדיין. שיר אולם המועצה טרם הגיע אל ארבע מילותיו האחרונות; אותן הוא מותיר פתוחות לכל הבא היום עוד: אשרי כל חוסי בו.
מסהלקורא זאת בימים ההם
אולם המועצה אינו אולם של אחרים. בכל פעם שמצוות אלוהים מרגישה כחבל על עורך, אתה יושב בו בעצמך, וההצעה כבר מוכנה, והיא נשמעת סבירה. אל תאמר אז מהר שאינך מבין את הכורמים. לרצות את הנחלה בלא היורש — חיים שהם שלך, על קרקע שהיא שלך, בלא מי שבא לגבות חשבון — זה המשאל הרגיל ביותר של לב האדם, והוא היה שלך, ואולי הוא עודנו.
אך המזמור אינו נגמר בשבט. הוא נגמר בנשיקה המוצעת עדיין — אל המלכים עצמם, אל השופטים עצמם, אל הכורמים. והוא אומר לצידה ביושר מדוע יש חיפזון: פן יאנף, כי אפו בוער כמעט, ובא יום שבו נסגרת ההצעה. מי שמעלים זאת ממך, אינו אוהב אותך.
ואז עומדת עוד שורה אחת, ארבע מילים בלשון המקור, והן נכתבו בעבורך: אשרי כל חוסי בו. לחסות — אצל מי שברחת מפניו. זו כל הדרך חזרה: תנועה אחת, אליו. הבן שהתחמקת ממנו, הוא המחסה. יש מי שבוכה מאחורי הדלת, וזה על אודותיך, והדלת אינה נעולה.
מחוץ לכרם לא נשאר היורש. בשמים עומד כיסא נכון — והקול שאמר "בני" טרם סיים לדבר.
הערות לטקסט המקור. כל התרגומים הם תרגומי-עבודה עצמיים וקונקורדנטיים; במהדורה המעוצבת ההערות עומדות בתחתית העמוד.