העיר והשם

I. העיר יורדת

בסוף המקרא מבטיח מלאך ליוחנן הבטחה.

"בוא," הוא אומר, "אַראה לך את הכלה, אשת השֶׂה."1 הוא נושׂא את הצופה ברוח, אל הר גדול וגבוה — ומראה לו עיר: יורדת מן השמים, מאת אלוהים, וכבוד אלוהים עליה, וזוהרה כאבן יקרה מאוד, כישפה בהירה כבדולח. יוחנן כבר ראה אותה באה, רגע קודם, וכבר אז זה עמד באותה בטחה זה לצד זה: העיר הקדושה, ירושלים החדשה, מוכנה ככלה מקושטת לבעלה.2 המלאך מבטיח כלה ומראה עיר, והטקסט אינו מתנצל בשום מקום על ההחלפה. היא היא.

ואז מודדים. למלאך קנה מידה של זהב, והוא מעביר אותו לאורך העיר, השערים, החומה; אורך, רוחב וגובה שווים.3 הספר שנפתח בבור בניין — מידות, קו, אדנים, אבן פינה, ולאורך השׂפה כוכבי הבוקר המריעים — נסגר במסירת מבנה. ואז החומר, והוא חומר שאינו קיים: "והעיר זהב טהור, דומה לזכוכית טהורה."4 זהב שהאור עובר בו. הכבד שבני אדם מכירים, וכבר אין לו צד אפל; אפילו הרחוב שם זהב כזכוכית שקופה.

החומה עומדת על 12 יסודות, ועל היסודות עומדים שמות: 12 שליחי השֶׂה. ב־12 השערים, כל אחד מפנינה אחת, עומדים שמות: 12 שבטי בני ישראל.5 במדבר נשׂא איש אחד 12 שמות על לבו אל תוך המקדש — אבנים, מפותחות כחותם, משובצות במשבצות זהב. שיר החתונה עטף אותן משבצות זהב כלבוש על בת מלך. כאן נפתח הלבוש לכדי עיר: שמות, מפותחים ומשובצים בזהב, אך עתה כה גדולים שאפשר לעבור בהם פנימה.6 אין ציטוט נושׂא את הקשת הזאת — זה נאמר, וזה עומד. אך מי שראה את התהלוכה נכנסת אל ההיכל מזהה מן העבר האחר את החומר.

איש אחד המתין לכך כל חייו. הוא עזב את בית אביו על מילה אחת, ובארץ המובטחת מעולם לא היה לו דבר מלבד קבר; הוא ישב באוהלים, "כי חיכה לעיר אשר לה היסודות, אשר אלוהים בונה ועושה אותה."7 יסודות — זו הייתה מילת כמיהתו: דבר שכבר אינו מקופל. יוחנן עומד על ההר וסופר אותם. הם 12, ועליהם שמות.

II. המדרגה האחרונה

והשיר עוד לא תם.

התהלוכה בפנים, דלתות אולם החג סגורות, והמשורר — האיש אשר לבו שפע בתחילה — לו עוד שני פסוקים. הוא פונה בחזרה אל המלך, בפעם האחרונה, ומה שהוא אומר אינו נסב על היום. הוא נסב על ילדים שעוד אינם:

"תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ; תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל־הָאָרֶץ."8

תָּשִׁית — הפועל הקטן כבר עמד פעמיים על ציר. ביום השישי: כֹּל שַׁתָּה — תחת רגליו. באולם הכיסא: שֵׁב לימיני, עד אָשִׁית אויביך — הדום לרגליך. ועתה, בשורה האחרונה לפני התהילה: תְּשִׁיתֵמוֹ — לשׂרים בכל הארץ. שלושה מזמורים, פועל אחד, שלוש מדרגות: תחת הרגליים, להדום, לשׂרים.8 ובמדרגה השלישית התחלפה היד. פעמיים היה זה אלוהים המֵשִׂים; כאן משׂים המלך עצמו. את מה שהונח בידו, הוא מוסר הלאה — הפועל עצמו נעשה ניתן להעברה.

אפילו מילת היחס נסעה עמו. תחת רגליו ותחת אבותיך הם בעברית אותה מילה; הצירוף עם הפועל הזה מופיע בכל המקרא רק בשני המקומות ההם, והמשמעות התהפכה: מה שהונח ביום השישי תחת, מוצב ביום החתונה במקום.8 לשון הכניעה נעשתה לשון הירושה. אבות מתים ובנים קמים — זה מאז הגן היה המשפט העצוב ביותר של כל רשומת יוחסין, דור אחר דור, וימת, וימת. כאן עומד אותו חילוף משמר עצמו, והוא כבר אינו אובדן: הבנים אינם מגיעים אל קבר אלא אל כיסאות, פזורים על כל הארץ.

III. שדה, כלה, שם

ואז מניח המשורר את קולמוסו בנדר, והמזמור מסתיים כשם שהחל: בדבר שאינו יכול לחדול.

"אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל־דֹּר וָדֹר; עַל־כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד."9

זהו ה"על כן" השלישי והאחרון של השיר. על כן ברכך אלוהים; על כן משחך אלוהים; על כן עמים יהודוך — בֹרַכְתָּ, נִמְשַׁחְתָּ, הוּדֵיתָ, ולאחרון מן השלושה אין תאריך קץ.9 האיש שפתח בלב שוֹפֵעַ חותם בהבטחה החורגת הרחק מחייו שלו: דור אחר דור יזכיר את השם — כאילו זמָּר אחד יכול בכוחו שלו לשיר לאורך הדורות. אין הוא יכול. אך השיר הוצב בספר ישראל, והוא עומד שם עדיין, ובערב זה שרים ממנו אי־שם על פני הארץ.

יש במקרא שער אחד שבו שלוש המילים הללו — בנים, ארץ, שם — הוצבו קודם לכן בפעולה אחת. בית לחם, שער העיר, 10 זקנים בשורה, ואיש הבא לסיים עניין. בועז מציע לגואל הקרוב את שדה נעמי, והאיש חפץ בו. אז מניח בועז את החלק השני על השולחן: ביום קנותך את השדה, קנית גם את רות המואבייה, אשת המת — "להקים שם המת על נחלתו."10 שם נסוג הגואל הראשון וחולץ את נעלו. ובועז עושה את כל השלושה: הוא קונה את השדה, נושׂא את הכלה, ומקים את השם על הנחלה — מעשה אחד, שלושה דברים, מוכרזים לפני עדים.

לסיום שיר החתונה יש כל השלושה, בשני פסוקים, ובאותו סדר של משקל: הארץ, כל הארץ, כתחום כהונת הבנים; הכלה, מובאת פנימה במשך שישה פסוקים; והשם, נזכר מדור לדור. ציטוט אין זה, ואיש אינו צריך לראותו כזה — היסודות עומדים שם, ההצבה היא קריאה.10 אך ברות יש חדות המתאימה בדיוק לסיום הזה. השם המוקם שם הוא שם של מת. הגואל קונה ונושׂא אישה כדי שמת לא יישכח על אדמתו שלו; הילד הנולד נושׂא את עתיד האיש שכבר אינו. והשם המוקם על הנחלה הזאת — על כל הארץ, עד יסודות העיר — הוא אף הוא שם של מת. הוא אמר זאת בעצמו, בְּיָד ימין על צופה שנפל: "הָיִיתִי מת, והנה חי אני לעולמי עולמים."11 שם המת על נחלתו — והמת חי, ונושׂא בעצמו את שיר התהילה.

IV. הגואל המכתיר

במדבר, בטרם נמכר שדה אחד, הציב אלוהים משׂרה בתורה לשעת משבר. בסוף המקרא אותה משׂרה ריקה — לא בוטלה: הושלמה. כל אשר על גואל לעשות, נעשה.

הנחלה נגאלה: הארץ שאי אפשר היה למכרהּ לצמיתות — כי־לי הארץ — מונחת תחת יסודות עיר שירדה מן השמים, ובה שׂרים בכל הארץ. הקרוב המך נפדה: הוא לקח בשׂר ודם, משום שלזר לא הייתה הזכות, והוא שילם. הדין נעשׂה במה שטָרַף את העדר: הַגַּת נדרכה, והאויב האחרון, המוות, מבוטל. והשם הוקם על הנחלה, מדור לדור. שדה, כלה, שם — גואל בית לחם עשה זאת בבוקר אחד בשער; הגואל הזה נטל לכך את כל ההיסטוריה, ולא הותיר דבר מן הסדר.

ויש בכל ספר תהילים שורה אחת בדיוק שבה המשׂרה הזאת וכתר היום השישי נוגעים זה בזה. היא אינה בארבעת מזמורי המלוכה. היא בשיר שבו דוד אוחז בגרון את נפשו שלו — בָּרְכִי נפשי את יהוה, ואל תשכחי כל גמוליו — ואז מונה את הגמולים כאיש הבודק חובות שנמחלו לו:

"הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי; הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים."12

לגאול ולעטר, בנשימה אחת, על חיים אחד. פועל הגֹאֵל ופועל העטרה של תהילים ח׳ אינם עומדים בכל המקרא בשום מקום אחר זה לצד זה; כאן הם נוגעים זה בזה, פעם אחת, ודי בכך לראות מה כתוב אז.12 התנועה היא תנועת היובל: תחילה מעלה מן השחת — הבור שבו נעלמים חיים — ואז, על הראש הבוקע זה עתה מעל השׂפה, עטרה. בין שׂפת השחת לבין ההכתרה אין תקופת מבחן. וחומר העטרה הזאת אינו זהב אופיר: חסד ורחמים. מי שנגאל בידי הגואל הזה, מוכתר במה שהוא עצמו.

דבר אחד נלווה לכך, ואין עולה דבר לומר זאת: תהילים ק״ג אינו אחד מן הארבעה, ואין טקסט של הברית החדשה מציב שורה זו לצד מזמורי ההכתרה. זהו עד, לא מוצג ראיה — אך עד אשר, אחרי ששמעת אותו, כבר אי אפשר לשכחו.

V. ההכתרה הגיעה

בכל הסיפור הזה היה רק כיוון אחד, והוא מצביע כלפי מטה.

ההוד היה מֵעל השמים — שם פתח השיר הראשון. אז הוא ירד, לאורך ירח וכוכבים, וירד כעטרה על ראש של אדמת שדה. העטרה בוזבזה ונותרה מונחת בלא תובע, רשומת מוות אחר רשומת מוות, עד שבא אחד שירד עוד נמוך יותר: נמוך מן המלאכים, עד המוות, ונשׂא אותה כפי שמעולם לא נישׂאה — כבוד והדר, בעבור סבל המוות. מן הראש ההוא ירד הזוהר הלאה, בדיוק כפי שהמילים הקדימו ואמרו כל אותם דורות: על ירך המלך, כנשק־מלחמה; על העם, בהדרי קֹדֶשׁ, כטל מרחם השחר; אל הכלה לימינו, בכתם אופיר; ועתה עד המדרגה האחרונה — שׂרים, בכל הארץ, מוצבים בידו שלו.13

דבר בסיפור הזה מעולם לא טיפס. מי שטיפס — בגן, ליד המגדל, באולם המועצה — נפל; כל אשר הגיע גבוה, הובא, הוּבַל, הוּשַׂם, הוכתר. אפילו העיר אינה מטפסת. אין אבן אחת נישׂאת מעלה; היא יורדת, מן השמים, מאת אלוהים, מוכנה כולה, ככלה מקושטת לבעלה. האיגרת אמרה בדרך כיצד נוסעים מחזיקים מעמד: "כי אין לנו פה עיר עומדת, אלא את העתידה אנו מבקשים."14 מבקשים — כאילו עליך למצוא אותה. ואז מתברר בסוף שהעיר המבוקשת הייתה בעצמה בדרך, כל העת, בכיוון מנוגד: אנו ביקשנו מעלה, והיא ירדה. ההכתרה שהחלה מֵעל השמים, הגיעה למטה. זהו כל הספר במשפט אחד, והמשפט עגול.

VI. והם ימלכו

באמצע העיר עומד כיסא, ומתחתיו זורם נהר, בהיר כבדולח.

הכיסא נקרא במלואו "כיסא אלוהים והשֶׂה", וסביבו נכתב עתיד היושבים בארבעה משפטים קצרים: עבדיו יעבדוהו; והם יראו את פניו; ושמו על מצחותם; ולילה לא יהיה עוד. ואז החמישי, האחרון על בני אדם בכל המקרא:

"והם ימלכו לעולמי עולמים."15

יִמְלְכוּ. משׂרת היום השישי — המילה שנאמרה אל העפר ושהמוות ניכס לעצמו, דור אחר דור — מחולקת כאן, סופית, לרבים. כל אשר שר תהילים ח׳ על האדם ושמאז לא נראה בשום מקום, עומד כאן בזמן עתיד בלי הסתייגות.

מה שאינו כתוב מדויק לא פחות. לא כתוב שהם יושבים על הכיסא: הכיסא נשאר של אלוהים והשֶׂה, והמולכים נקראים באותה נשימה עבדים העובדים.15 לעבוד ולמלוך במשפט אחד — כהנים ומלכים, ואיש מהם לא בכוח עצמו. המדרגה שקיבלה הכלה בשיר החתונה חלה על כל העיר: לצדו, לעולם לא במקומו; הם יורשים את פעליו — למלוך, לעבוד, לראות — ולא את מקומו. וחסר דבר במשפט, וההיעדר הוא ההתגשמות. שֵׁב לימיני, עד — כך נפתח אולם הכיסא, וכל זמן הביניים היה תלוי באותה מילה אחת; עתה טרם נראה, אמרה האיגרת, והיה שעון במשפט ההוא, והוא רץ. "לעולמי עולמים" — כבר אין שעון במשפט. ה"עד" סיים את תפקידו; מה שנשאר הוא מֶשֶׁךְ בלא קץ.

VII. השם על המצחות

"והם יראו את פניו, ושמו על מצחותם."16

במדבר זה היה הצַר שבדברים: קֹדֶשׁ לַיהוָה על ציץ זהב אחד, אל מול מצח איש אחד. בממלכה זה כבר פרץ עד למצילות הסוסים.16 כאן גושרה המרחק האחרון. כבר אין ציץ חרות, אין פתיל, אין זהב ביניים: השם עומד על המצחות עצמן. על עור. כבר לא דבר שאתה עוטה ומסיר, אלא דבר שהיית לו — כשם שילד נושׂא את תווי אביו בלי שיצטרך לעשות לכך דבר.

והם יראו את פניו. איש אחד ביקש את הפנים ההם, על ההר, לאחר כל אשר כבר ראה, והמענה היה יד על נקרת צור: "לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי."17 אין זה היה מיאון; אין זו הייתה אלא אבחנה. והנערה על מפתן אולם החג קיבלה שלוש פקודות — שמעי, וראי, והטי אזנך — והיה עליה תחילה לשכוח את אשר מאחוריה. כאן עומדת כל העיר בעמידה שאליה חתרו הפקודות ההן: היא רואה, ואינה מתה מכך, ואינה צריכה עוד לשכוח דבר משום שכבר אין מאחוריה דבר המושך.

המילה האחרונה של שיר החתונה הייתה כל אותה עת הבטחה במצב המתנה: עמים יהודוך, לעולם ועד. בעיר עומדים השערים אל העמים פתוחים יומם ולילה — לילה אין — והתהילה יש לה מען על כל מצח.18

VIII. הפזמון נסגר

השיר הראשון של הספר הזה מסתיים בשורתו הראשונה שלו, מילה במילה:

"יהוה אֲדֹנֵינוּ, מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל־הָאָרֶץ."19

בין שתי השורות הללו הייתה נעולה שאלה אחת — מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ? — והרועה ששר אותה אל תוך הלילה לא קיבל מן הירח ומן הכוכבים מענה. המענה בא ברגל, דורות לאחר מכן, והוא נשׂא תחילה כתר של קוצים. עתה נסגרה הטבעת סביב הכול. "בכל הארץ" נעשׂה תיאור מקום — שׂרים בכל הארץ, השם על המצחות, עמים המהללים בלא תאריך קץ. והירח והכוכבים, מעשה האצבעות שאליו שר הרועה פעם את שאלתו, עודם שם — אך העיר כבר אינה צריכה אותם: "והעיר אינה צריכה לשמש ולירח להאיר לה, כי כבוד אלוהים האיר לה, ונרהּ הוא השֶׂה."20 מה שהחל בקול מתוך סערה, מסתיים בשם על כל הארץ. ספר ארבעת השירים הושר עד תום; מה שהוא שר, עומד איתן.

ההכתרה הגיעה. ומי שמביט עתה לאחור על כל הדרך, רואה שהיה זה מהלך אחד.

הערות שוליים על טקסט המקור. כל התרגומים הם תרגומי עבודה עצמיים וקונקורדנטיים; במהדורה המודפסת מופיעות ההערות בתחתית העמוד.