המגילה והשה

I. כמת לרגליו

מונח סלע חשוף בים האגאי, ועל הסלע ההוא מהלך איש זקן — מוגלה "בעבור דבר האלוהים ועדות ישוע".1

הוא האחרון. האחרים מתו כפי שאדונם אמר להם: יעקב תחת חרב הורדוס, פטרוס כאשר אחר חגר אותו והוליכו אל אשר לא חפץ. זה האחד נותר, ולא רוגע הצמיח לו אלא מושבת עונשין — אבן, ים, רוח, והידיעה שהקהילות שמעבר סובלות קשות ושהוא אינו יכול לבוא אליהן. פעם היה מסב אל השולחן וראשו על חזה ישוע, קרוב די לחשוב שאלה שאיש אחר לא העז לשאול. הוא שמע את החזה ההוא נושם. אין אדם עלי אדמות שחווה את האדון מקרוב יותר ממנו.

זה יום האדון. הוא נהיה ברוח, ומאחוריו נשמע קול, גדול כשופר.

הוא פונה, לראות את הקול. שבע מנורות זהב, ובתוך המנורות מישהו כבן אדם: מעיל עד הרגליים, אבנט זהב על החזה; הראש והשיער לבנים כצמר לבן, כשלג; עיניים כלהב אש; רגליים כנחושת, לוהטות בכבשן; והקול אינו עוד שופר — הוא נעשה המון מים רבים. בימינו שבעה כוכבים, מפיו חרב חדה פיפיות, פניו כשמש בגבורתה.2 והאיש ששכב על אותו חזה נופל כמת לרגליו.

הכרוּת אינה מגינה כאן. התלמיד שישוע אהב, איש סודו של הערב האחרון, שוכב על אבני פטמוס כאילו הוכה ממנו החיים — וזו התגובה הישרה ביותר שאדם מגלה בספר הזה. מה שהוא רואה אינו זר. זהו אותו אחד שבצע לו לחם, ששטף את רגליו במטפחת על מותניו; רק שעתה נגוז כל הזמני. כל אותן שנים נסע הכבוד תחת בגד פועל, ופעם אחת, על הר, בקע ממנו משהו — פניו הבריקו כשמש, ושלושה דייגים נפלו על פניהם. כאן אין הר ואין ענן המכסה שוב. כאן זה עומד במלואו, בין המנורות, ועדיין הוא נושא את הצלקות.

פעמיים, בשלושה מקומות, נופל יוחנן בספר הזה לפני רגליים. גם לפני רגלי המלאך המראה לו את הכול הוא נופל — ושם נרתע השליח: אל תעשה זאת; עבד-חבר אני; לאלוהים השתחווה.3 כאן איש אינו נרתע. יורדת עליו יד ימין, היד עם שבעת הכוכבים, והקול כמים רבים אומר: "אל תירא. אני הראשון והאחרון, והחי; הייתי מת, והנה חי אני לעולמי עולמים — ובידי מפתחות המוות והשאול."4

המוות אסף את כל דורו של יוחנן, אחד אחד, והשאול גנז אותם. מן הבית ההוא, אומר הקול, עברו המפתחות. הם תלויים על חגורתו של מישהו שהיה בפנים.

II. הדלת הפתוחה

אחרי זאת הוא רואה דלת, פתוחה בשמים, והקול הראשון, זה שכשופר, אומר: עלה הנה, ואראך את אשר יהיה אחרי כן. מיד הוא ברוח.5

כיסא, ועל הכיסא מישהו. החזון אינו מעז לגשת לדמות; הוא נותן שבירת אור: כמראה ישפה ואודם, וסביב הכיסא קשת כמראה ברקת. אותה קשת עתיקה. יחזקאל ראה אותה כבר, סביב כיסא הספיר מעל התעלה בבבל — "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם" — ועתיק ממנה עוד הענן עצמו, שבו תלה אלוהים אחרי המבול את קשתו כאות שהמשפט לא יקבל את המילה האחרונה. סביב הכיסא הזה, שממנו יבואו בעוד רגע המשפטים, תלוי כל העת בתמונה אות ההבטחה. סביב לכך 24 כיסאות, ועל הכיסאות זקנים בבגדים לבנים, ועטרות זהב על ראשיהם. מן הכיסא יוצאים ברקים, וקולות, ורעמים — לאולם יש סופת הרעם משלו — ולפני הכיסא מונח ים זכוכית, דומה לבדולח: כל האלימות ההיא, ואף אדווה אין במים. ארבע חיות, מלאות עיניים מלפנים ומאחור, סביב ומבפנים, אינן חדלות יומם ולילה: "קדוש, קדוש, קדוש, יהוה אלוהים, השדי, אשר היה ואשר הווה ואשר יבוא". ומדי אשר גובר אותו שבח, יורדים ה־24 מכיסאותיהם, נופלים לפני החי לעולמי עולמים, ומשליכים את עטרותיהם לפני הכיסא.6 עטרות באולם הזה הן דבר להשליכו.

ההשלכה ההיא אינה מחווה חד-פעמית; היא נמשכת כל עוד שרות החיות, והחיות אינן חדלות. לקום, ליפול, לשאת את העטרה מן הראש ולהעבירה על הרצפה אל עבר הכיסא — 24 בבת אחת, שוב ושוב. באולם הזה אין נוהל אחר מנפילה, ואת התנועה ההיא עשה יוחנן בפטמוס כבר לפני שמישהו הראה לו אותה.

וההר נדם מכך. לסיני היו רעמים וברקים ושופר הולך וחזק, ועם הנרתע לאחור ומתחנן למתווך — אל ידבר עמנו אלוהים, פן נמות. אותו רעם מתגלגל כאן מן הכיסא, ואיש אינו נרתע. החיות שרות בו, הזקנים שוכנים בו, ואיש מוגלה עומד בצד וכותב זאת. מה שאירע בין שני ההרים ההם כבר אמרה האיגרת: לא נגשתם אל הר מוחשי ואש בוערת, אלא אל הר ציון — ואל ישוע, מתווך ברית חדשה.7 הרעם לא רכך. מישהו ניצב בין הרעם לבין בני האדם.

III. מי שם יושב

מי שם יושב — הקהילות כבר שמעו זאת, שנים לפני שיוחנן ראה את הדלת, מסוכם בתנוחה אחת: כאשר עשה את טיהור החטאים, "ישב לימין הגדולה במרומים".8 כהנים עומדים, יום יום, כי מלאכתם אינה נגמרת לעולם; זה הקריב קרבן אחד וישב, לנצח. והאיגרת מציבה לצד הישיבה פועל שני, והוא פועל של זמן: ומעתה מצפה, עד.9

אותו עד עתיק 1,000 שנה מן האיגרת. הוא עומד בדבר-האלוהים עצמו, בלב הפקודה: "שב לימיני, עד אשית אויביך הדום לרגליך."10 מילה אחת, והיא מותירה את כל המשפט פתוח. המזמור אינו מבטיח כיסא בעולם מושלם; הוא מושיב את המלך בעולם בלתי מושלם, האויבים עוד על עומדם, ומותח בין הישיבה להדום מרווח זמן שאין איש יודע את אורכו. פאולוס מחשב אותו ומותיר אותו על עומדו: "כי עליו למלוך עד אשר ישית את כל האויבים תחת רגליו" — והאויב האחרון המבוטל הוא המוות.11 19 מאות נבלעו בינתיים במילה האחת ההיא: כל קיסר וכל אימפריה, כל רדיפה וכל התעוררות, כל דור שחשב שהוא האחרון, ואתה. זהו הפסיק הארוך בהיסטוריה, והמשפט עדיין אינו גמור.

מה שעושה היושב בעודו מצפה, אומרת האיגרת בזמן הווה שכמעט מדלגים עליו: הוא לא נכנס אל מקדש ידי אדם, אלא אל השמים עצמם, "להיראות עתה לפני פני האלוהים — בעדנו".12 עתה. לא אז, לא בעוד רגע. בעת שיוחנן בוהה בים הזכוכית, מישהו מדבר עבורו באותו אולם עצמו. זה המשרד שעליו דיבר אותו דבר-אלוהים עצמו את דברו השני, ובו נשבע אלוהים — הפסוק היחיד במזמור שבו שבועה, והשבועה מקבלת ערובה שאף שבועה אחרת של אלוהים במקרא אינה מקבלת: "נשבע יהוה ולא ינחם: אתה כהן לעולם על דברתי מלכי-צדק."13 הדמות שיצאה פעם לקראת מנצח עייף בלחם וביין, מלך צדק ומלך שלום באיש אחד — לפי אותו סדר מפגיע עתה מישהו, והאיגרת מסיקה את המסקנה העושה את כל ההמתנה הזאת נסבלת: הוא יכול להושיע לגמרי את הבאים באמצעותו אל אלוהים, "כי הוא חי תמיד להפגיע בעדם".14 אצל אותו שולחן אין החלפת משמרות.

והבטחה אחת מן שבע האיגרות מראה עד כמה מגיעה הישיבה ההיא. אל הקהילה שנעשתה פושרת, היחידה מן השבע שאין עליה מילה טובה, כותב היושב: "המנצח, אתן לו לשבת עמי בכיסאי, כאשר ניצחתי גם אני וישבתי עם אבי בכיסאו."15 לשבת יחד — זו ההבטחה מסחררת הראש שבספר, והיא השתתפות, לא החלפת משמרות: המנצח מקבל מקום על הכיסא ההוא כי אחד רכש לו אותו, לא במקומו. השמחה שהאיגרת מזכירה בכל זה עומדת בלא ריכוך לצד מה שעלתה: "אשר תחת השמחה המונחת לפניו סבל את הצלב ובז לחרפה — וישב לימין כיסא האלוהים."16

IV. המגילה בימין

אז הוא רואה את היד הימנית. על כף היד הפתוחה של היושב על הכיסא מונחת מגילה, כתובה מבפנים וגם מבחוץ — אין מקום לאות נוספת — וחתומה בשבעה חותמות. במגילה ההיא מונח מה ש"יהיה אחרי כן": אחרית הכול, גלולה על כף יד, וסגורה.17

מלאך חזק ניצב ככרוז, וקולו בנוי להשיג עולמות: "מי ראוי לפתוח את המגילה ולהתיר את חותמותיה?" השאלה יורדת בשמים. אין. היא עוברת על הארץ. אין. היא שוקעת אל מתחת לארץ, עד בין המתים. אין — איש אינו יכול לפתוח את המגילה, איש אינו רשאי אפילו להביט בה. השמים על רבבותיהם, הארץ על כל משפחותיה, השאול על כל מי שחי אי-פעם: שלושה עולמות נקראים, ושלושה עולמות אוטמים את פיהם. מאות שנים קודם לכן כבר נאמר לנביא אצל נהר אחר: העלם את הדברים, וחתום הספר עד עת קץ.18

ואז עומד באולם ההוא של בדולח ורעם אדם ובוכה; שום ליטורגיה לא צפתה זאת. חזק, ארוך — הפועל הוא של קינה, של הבכי על מת — וזה החוזה ששכב כמת לרגלי אדונו; עתה הוא מתייפח על מגילה. הוא אינו בוכה על עצמו. הוא הבין מה תלוי בכף היד ההיא: אם איש לא יפתח את המגילה, ההיסטוריה תישאר ספר סגור — כל הדם הקורא למשפט, כל התפילות לגאולה, כל ההבטחות שעדיין בדרך, גלולות, חתומות, לא-נקראות. אז יישאר ה"עד" של המזמור פסיק בלא משפט-סיום, והרוע ישב את זמנו עד תום.

אחד המוכתרים גוחן אליו. "אל תבכה. הנה האריה משבט יהודה, שורש דוד, ניצח לפתוח את המגילה ואת שבעת חותמותיה."19

האריה. יעקב הגה את המילה ההיא על ערש מותו על יהודה — גור אריה, מי יקימנו? לא יסור שבט מיהודה — וישעיהו הבטיח את השורש שיצא מגזע ישי הכרות. תוארי המשיח העתיקים ביותר, לשון המלכות של 2,000 שנות ציפייה, במשפט אחד יחד. יוחנן זוקף ראשו לראות את האריה.

V. השה

הוא רואה שה. הוא עומד בתוך הכיסא, ועומד כטבוח: פצע המוות נראה, העמידה איתנה; שבע קרניים, שבע עיניים.20 הוא בא, ולוקח את המגילה מימין היושב על הכיסא. אין קול מתרומם נגדו; אין מה לערער. הכרוז שאל על ראוּת, והפצע הוא הראוּת.

והמילה העומדת שם, יוחנן עצמו שמע פעם אחרת. הוא עמד בצד כאשר קרא המטביל את מילת הקרבן על המים — "הנה שה האלוהים, הנושא את חטאת העולם" — מילת הפסח הטבוח, של השה הנאלם לפני גוזזיו.21 המילה ההיא אינה עומדת בכל הספר הזה. מה שעומד כאן, ומה שנושא מבדף זה את הספר עד העיר האחרונה, הוא מילת הקטנה: שֶׂיָּה. התואר הכבד ביותר בסוף המקרא הוא דקדוקית כינוי חיבה. השמים בחרו למנצחם את המילה שבה מדבר רועה על הקטן שבעדרו, והם מחזיקים בה עד הדף האחרון, בין הרעמים.22

ברגע שהמגילה עוברת מיד ליד, נשבר האולם. ארבע החיות ו־24 הזקנים נופלים לפני השה, איש איש עם כינור ועם קערות זהב מלאות קטורת — תפילות הקדושים: כל מה שנזעק אי-פעם מעל אשפתות, מבתי כלא, דרך סורגים כלפי מעלה, עומד כאן שקוע בזהב בהישג יד הכיסא — והם שרים שיר הנקרא חדש: "ראוי אתה לקחת את המגילה ולפתוח את חותמותיה, כי נטבחת, ובדמך קנית לאלוהים בני אדם מכל שבט ולשון ועם ואומה." אז נכנסים המלאכים, סביב הכיסא, רבבות רבבות ואלפי אלפים. אז כל אשר יש: כל יצור בשמים ועל הארץ ומתחת לארץ ועל הים — שלושת העולמות שדממו כשקרא הכרוז, שרים בחזרה.23

כך תם חיפושו של הכרוז. שלושה עולמות דממו, המידה נותרה על עומדה, ואחד השיגה. "ניצח הוא" — כך בישר הזקן, בזמן עבר שלם — ומה שהיה אותו ניצחון, שר לו האולם: נטבח, ונקנה בדם. המגילה מונחת עתה ביד מנוקבת. החותמות מצפים לשעתם, והפסיק של המזמור — עד — הולך אל משפט-הסיום שלו.

באולם החל השיר; על הארץ עוד לא נשמע. הפסיק רץ.

הערות טקסט-המקור. כל התרגומים הם תרגומי עבודה קונקורדנטיים משלנו; במהדורה המעוצבת עומדות ההערות בתחתית העמוד.