אולם הכס והשה

קול השופר ששמע יוחנן בפטמוס מדבר שוב. "עֲלֵה הֵנָּה, וְאַרְאֶה לְךָ אֵת אֲשֶׁר צָרִיךְ לְהִתְרַחֵשׁ אַחֲרֵי כֵן." (התגלות ד׳:1).

ברגע אחד אין יוחנן עוד על סלעי כלא אִיוֹ. הוא עומד במרחב שמעולם לא ראה לפני כן, והמרחב מסדר מחדש כל קטגוריה שהיתה אי פעם לשִׂכלוֹ היהודי. הוא בא אל אולם המשפט שבראש היקום.

סביב הכס המרכזי עומדים 24 כסאות קטנים יותר, ועליהם יושבים 24 זקנים, לבושים גלימות לבנות ועל ראשיהם כתרי זהב. ברקים ורעמים מתגלגלים מן הכס המרכזי. שבע לפידי אש בוערים לפניו — שבע רוחות האלוהים, אומר הכתוב (התגלות ד׳:5). "לפידי אש" (lampades puros): אותה מילה כמו הלפיד שעבר בין הבתרים בבראשית 15:17 (בתרגום היווני), וכמו הלפידים בסיני (שמות 20:18). ים זכוכית כבדולח משתרע חלק ובלתי-שבור לפני הכס. ארבע חיות עצומות, כל אחת מסומנת בפנים אחרות — אריה, שור, אדם, נשר — עומדות בארבע רוחות השמים סביב הכס, והן אינן חדלות לומר, יומם ולילה: "קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ הוּא אלוהים, שַׁדַּי, אֲשֶׁר הָיָה, אֲשֶׁר הוּא, וַאֲשֶׁר בָּא."

זהו המרחב שבו עמד דניאל, בחזון, 600 שנה קודם לכן. "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו, וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב. לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא. כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר וְגַלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק [...] אֶלֶף אֲלָפִים יְשַׁמְּשׁוּנֵהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן. דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ." (דניאל ז׳:9-10). אותו מרחב. אותו בית-דין. אותה פתיחת ספרים. ליוחנן מוצג הרגע שדניאל ראה מרחוק — הרגע שבו מתכנס בית-הדין למושב האחרון בעניין הארץ.

אך אולם הכס אינו רק אולם משפט. דבר-מה אחר מתרחש כאן, והוא נשמע מתחת לרעם.

סביב הכס קשת ענן ירוקת-ברקת (ד׳:3). הקשת שנתן אלוהים לנח לאחר המבול, כאות הברית שלא ישחית עוד את הארץ במים — אותה קשת עצמה ארוגה עתה בארכיטקטורה של הכס עצמו. החתן אינו שוכח את הבטחות בריתו. הוא שומר אותן ברהיטיו. הוא יושב מוקף בתזכורת הנראית לעין שקשר עצמו לעד אל המין האנושי.

24 הזקנים הם דבר-מה אחר יוצא דופן. הם נושאים כתרים. כתרי סטפנוס, הזֵר הניתן למנצחים שעברו את המלחמה. הם יושבים על כסאות, פירוש הדבר שסמכותם ניתנה. הם לבושים לבן, בגד הכלולות של הקדושים. אין הם מלאכים — מלאכים אינם נושאים בכתוב כתרי מנצחים ואינם יושבים על כסאות — הם בני אדם. 24 מהם, קרוב מאוד לוודאי 12 אבות ישראל ו־12 שליחי השה, המייצגים את הקשת המלאה של הגאולים על-פני שתי הבריתות. הגאולים כבר במרחב. כבר מוכתרים. כבר מושבים על כסאות.

עובדה זו לבדה משנה כיצד נקרא שאר הפרק. אין זה אולם משפט של שופטים ומלאכים. זהו אולם המשפט של המשפחה. האב על הכס המרכזי. הילדים הגאולים יושבים סביבו. ההכרעה העומדת להתקבל היא הכרעה על אודות הירושה.

ומימינו של היושב על הכס רואה יוחנן מגילת ספר.

מגילת הספר

היא היתה גלולה היטב וחתומה בשבעה חותמות. כתובה מבית ומחוץ — זוהי הניסוח הטכני, "כְּתוּבָה מִבַּיִת וּמִחוּץ וַחֲתוּמָה בְּשִׁבְעָה חוֹתָמוֹת." (ה׳:1). קוראי הזמן המודרני חולפים על-פני המילים הללו בלי לתפוס מה משמעותן במאה הראשונה, אך כל אדם יודע קרוא וכתוב באימפריה הרומית היה מזהה את התיאור מיד. כתובה מבית ומחוץ, חתומה בשבעה חותמות היה הפורמט הסטנדרטי של סוג מסוים אחד של מסמך משפטי.

זוהי היתה צוואה.

במשפט הרומי, כאשר אדם בעל ממון רצה להוריש צוואה שלא ניתן לזייפה, נערך המסמך כך שתנאי הירושה נכתבו בפירוט בצדה הפנימי, ואותם תנאים מסוכמים בצדה החיצוני. המגילה נסגרה אז ונחתמה בשבעה חותמות עדים — שבעה עדים בלתי-תלויים, שכל אחד הטביע את טבעתו בשעווה. לא ניתן היה לפתוח את הצוואה עד שיתייצב היורש החוקי, וגם אז ניתן היה לפתחה רק בנוכחות העדים או נציגיהם. שבעת החותמות היו המנעולים. הצוואה היתה הירושה. היורש היה האדם היחיד בעולם שהיתה לו הזכות לשברה ולפתחה.

אך המגילה שמימינו של האב לא היתה רק צוואה רומית. היתה זו דבר-מה שגם השׂכל העברי היה מזהה — ואף לעומק יותר. בדיני הקניין העבריים נערך שטר הקניין של נחלה שאבדה למשפחה בדיוק באותו אופן. תנאי הגאולה — המחיר, התנאים, הצדדים — נכתבו מבית. התקציר נחרת מחוץ. עדים חתמו עליו, כפי שמתאר ירמיהו: ספר החתום וספר הגלוי (ירמיהו 32:10-14). וכאשר גואל נגש לגאול את הנחלה האבודה, הוא היה זה בעל הזכות לשבור את החותמות ולבצע את התנאים. איש זולתו לא יכול היה לפתוח את המגילה. איש זולתו לא יכול היה לבצע את הגאולה מלבד הקרוב המתאים על-פי הדין.

מה שרואה יוחנן מימינו של האב הוא שניהם — צוואה רומית וגם שטר גאולה עברי, כתובים מבית ומחוץ, חתומים בשבעה חותמות. ירושת העולם, שאבדה בעדן, מונחת בידו של האב. ולא ניתן לגאול אותה עד שייגש היורש החוקי, הגואל הכשיר, אותו שהוא גם בן-משפחה וגם חופשי מן החוב שהחזיק את המשפחה כבולה — כדי לקחתה.

מלאך חזק קורא בקול גדול (ה׳:2): "מִי רָאוּי לִפְתֹּחַ אֶת הַמְּגִלָּה וְלִשְׁבֹּר אֶת חוֹתָמוֹתֶיהָ?" והדממה שבעקבותיה היא הדממה הרועמת ביותר ביקום.

הדממה

"וְלֹא יָכֹל אִישׁ בַּשָּׁמַיִם וְלֹא בָּאָרֶץ וְלֹא מִתַּחַת לָאָרֶץ לִפְתֹּחַ אֶת הַמְּגִלָּה אוֹ לְהַבִּיט בָּהּ." (ה׳:3).

כל סדר הבריאה נחקר. כל שכבה ביקום — צבא השמים, המין האנושי, אף המתים בארץ המוות — נבדקת אחר מועמד כשיר אחד. אין אף אחד. לא גבריאל. לא מיכאל. לא אברהם, משה, דוד, דניאל — אבות במעמד הנעלה ביותר בברית, אך איש מהם אינו נטול-חטא, איש מהם אינו גואלנו. לא קיסר של אימפריה ארצית כלשהי, לא מייסד של דת כלשהי, לא פילוסוף, לא גאון. אף המלאכים עצמם אינם יכולים לפתחה. הם משרתים בבית, לא יורשים.

תגובת יוחנן היא אחת השורות קורעות-הלב ביותר בכל הכתובים. "וָאֵבְךְּ בְּכִי גָדוֹל, כִּי לֹא נִמְצָא אִישׁ רָאוּי לִפְתֹּחַ אֶת הַמְּגִלָּה אוֹ לִקְרֹא בָהּ אוֹ לְהַבִּיט בָּהּ." (ה׳:4).

אין אלו דמעות של אכזבה קלה. אלו דמעות של איש זקן המבין פתאום מה מוטל על הכף. אם לא תיפתח המגילה, לא תיגאל הכלה. הארץ תישאר לעד בידי הפורץ. דם כל קדוש מעונה יישאר ללא מענה. כל הבטחה לאברהם, כל מילה למשה, כל ברית עם דוד, כל נבואה של ישעיהו — כולן יישארו בלתי-מקוימות. הבשורה כולה תתברר כסיפור טראגי ללא מערכה אחרונה.

יוחנן בוכה משום שהוא רואה את התהום הנפערת אם אין איש כשיר.

ובשיא אותו בכי נגש אחד מ־24 הזקנים ואומר את המילים המחזיקות יחד את הספר כולו: "אַל תִּבְכֶּה. הִנֵּה הָאַרְיֵה אֲשֶׁר מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, שֹׁרֶשׁ דָּוִד, נִצַּח לִפְתֹּחַ אֶת הַמְּגִלָּה וְלִשְׁבֹּר אֶת שִׁבְעַת חוֹתָמוֹתֶיהָ." (ה׳:5).

אריה. אריה יהודה, שנחזה בברכת הפרידה של האב יעקב (בראשית מ״ט:9-10). שורש דוד, הנֵצר המשיחי של הנביאים. נִצַּח. הפועל היווני הוא enikēsen — זכה, ניצח, גבר. הוא זכה בזכות לפתוח את המגילה. המושב הסתיים בטרם החל כראוי. היורש הכשיר זוהה.

האריה שהוא שה

יוחנן פונה להביט. הוא מצפה לראות אריה. שן וטופר, רעמה ושאגה, כוחו שלא ייעצר של שבט יהודה. הוא שמע את דברי הזקן ועיניו מבקשות עָצמה.

מה שהוא רואה הוא שה.

"וָאֵרֶא, וְהִנֵּה בְּתוֹךְ הַכֵּס וְאַרְבַּע הַחַיּוֹת וּבְתוֹךְ הַזְּקֵנִים עוֹמֵד שֶׂה כְּטָבוּחַ." (ה׳:6).

שה. עומד כטבוח. סימני השחיטה נראים על הגוף, אך הגוף זקוף, חי, נושם בלב הכס. שבע קרניים ושבע עיניים — עָצמה מלאה ויכולת תפיסה מלאה, שבע רוחות האלוהים, השלוחות אל כל הארץ.

זהו הרגע שעליו סובב ספר ההתגלות כולו, והוא מחייב האטה כדי לחושו.

השמים בישרו אריה. יוחנן ראה שה. שתי התמונות אינן סותרות; הן שני פנים של אותה הוויה. האריה הוא סמכותו. השה הוא דרכו. הוא זכה בזכות לקחת את המגילה לא בכוח אריה כי אם בקרבן שה. הפצעים בגוף הם תעודות ההסמכה המשפטיות. סימני השחיטה הם הנותנים לו מעמד באולם המשפט שבשמים. הוא האריה משום שהיה השה. יש לו זכות האריה משום ששילם את מחיר השה.

שה זה נגש מלב הכס. הוא קרֵב אל האב. הוא מושיט את ידו. ומימינו של היושב על הכס הוא לוקח את המגילה (ה׳:7).

עִמדו רגע על אותה העברה.

4,000 שנה, מאז עדן, נחה מגילת הנחלה האבודה רק בידו של האב, ממתינה ליורש שיוכל לקחתה. אב אחר אב חי ומת בלי לקחתה. נביא אחר נביא הצביע עליה בלי לקחתה. כל הברית הישנה היא שאלה אחת ארוכה, נואשת והולכת — מי יכול לקחת את המגילה? — ופרק אחר פרק התשובה היא דממה.

עתה, סוף-סוף, מושטת יד — יד שיש בה נקב — ולוקחת את המגילה מיד האב. ההעברה הושלמה. היורש נכנס אל ירושתו. מבחינה משפטית אירע הדבר בביאה הראשונה, בשבוע המשפטי (27–34 לספירה); הוא מבוצע בשבוע העתידי, כאשר החותמות נשברים (פרק 2; נספח C). זוהי העברה אחת בשבוע כפול.

הבריאה כולה פורצת.

ההכתרה השבעתית

"וְכַאֲשֶׁר לָקַח אֶת הַמְּגִלָּה, נָפְלוּ אַרְבַּע הַחַיּוֹת וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה הַזְּקֵנִים לִפְנֵי הַשֶּׂה. וּבִידֵי כָל אֶחָד כִּנּוֹר וְקַעֲרוֹת זָהָב מְלֵאוֹת קְטֹרֶת. אֵלֶּה הֵם תְּפִלּוֹת הַקְּדוֹשִׁים. וַיָּשִׁירוּ שִׁיר חָדָשׁ." (ה׳:8-9).

שימו לב לכינור ולקטורת. הכינור הוא כלי החגיגה; הקטורת היא תפילת הסובל. הם מוחזקים באותן ידיים, על-ידי אותם זקנים, באותו רגע. שמחת הכלולות ותפילות הכלה הנרדפת קשורות זו לזו לרגלי כס השה. הזעקה עד מתי, אדוני והשיר השה ראוי מושרים יחד. זהו אותו השיר.

השיר החדש שמשוררים הזקנים — והוא נקרא חדש משום שדבר כמותו מעולם לא הושר ביקום — נותן את היסוד המשפטי לסמכות השה:

"רָאוּי אַתָּה לָקַחַת אֶת הַמְּגִלָּה וְלִפְתֹּחַ אֶת חוֹתָמוֹתֶיהָ, כִּי נִטְבַּחְתָּ וְקָנִיתָ אוֹתָנוּ לֵאלֹהִים בְּדָמְךָ, מִכָּל שֵׁבֶט וְלָשׁוֹן וָעָם וְגוֹי. וְעָשִׂיתָ אוֹתָנוּ לֵאלֹהֵינוּ לִמְלָכִים וְכֹהֲנִים, וְנִמְלֹךְ עַל הָאָרֶץ." (ה׳:9-10).

קראו את המילים הללו שוב כשתבנית הגואל מן הפרק הקודם לנגד עיניכם. נטבח — המחיר שולם. קנית אותנו בדמך — עסקת הקרוב-הגואל הושלמה. מכל שבט ולשון ועם וגוי — הכלה מכל פינות הארץ. מלכים וכהנים — שותפים למלוכה, יושבים לצד החתן. נמלוך על הארץ — הנחלה הושבה פיזית.

כל רכיב של דין הגואל נמצא בשיר זה. תבנית בועז מושרת על השה באולם הכס של היקום. הוא קנה את השדה. הוא לקח את האישה. הוא קיבל את המעמד לנקום את דם המשפחה. הגאולים יודעים מה עשה, והם משוררים זאת עליו בשפתם החגיגית. ראוי.

אז נכנסים המלאכים. ומספרם ניתן ללא עיגול: "רִבּוֹ רִבְבָן וְאֶלֶף אֲלָפִים" (ה׳:11) — לאין-ספור, כל מערכת המלאכים נסחפת אל תוך השיר. המלאכים אינם שרים את שיר הגאולה; אין הם יכולים, משום שמעולם לא נגאלו. תחת זאת הם משוררים את שיר הראוּיוּת השבעתית:

"הַשֶּׂה אֲשֶׁר נִטְבַּח רָאוּי לְקַבֵּל אֶת הַכֹּחַ, וְעֹשֶׁר, וְחָכְמָה, וְעָצְמָה, וְכָבוֹד, וְהָדָר, וְתוֹדָה." (ה׳:12).

שבע קטגוריות של הכתרה. שבעה תחומי סמכות שהועברו. שבעה חותמות על המגילה, שבע תכונות שלטון שהוכרזו על-ידי המלאכים — הסימטריה מדויקת. למגילה שבעה מנעולים; ליורש שבעה מפתחות. הוא מקבל את כל הירושה, בביטויה השבעתי המלא.

כל אחת מאלה היא המענה לגזֵלה הנמשכת זה שישה אלפי שנה. הפורץ החזיק שבעה תחומים אלה באחיזתו מאז עדן. הוא השתמש בהם לבנות את בבל. אולם הכס של פרק ה׳ הוא הרגע המשפטי שבו כל שבעת התחומים מועברים — באופן רשמי, בלתי-הפיך, בנוכחות מלוא בית-הדין האוניברסלי — אל השה שלקח את המגילה.

אז מתרחב השיר עוד יותר, אל מעבר למלאכים, אל כל יצור אשר בשמים, על הארץ, מתחת לארץ ועל הים, וכל אשר בהם. כל סדר הבריאה, החי והדומם, מרים את קולו (ה׳:13):

"לַיּוֹשֵׁב עַל הַכֵּס וְלַשֶּׂה הַתּוֹדָה וְהַכָּבוֹד וְהֶהָדָר וְהַכֹּחַ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים."

ארבע החיות אומרות אמן. 24 הזקנים נופלים ומשתחווים לחי לעולמי עולמים. ההכתרה הושלמה. השה עומד, אוחז במגילה. האב הניח את הירושה ביד שבה הפצע. השיר החדש לא יחדל. הוא נמשך לאורך שאר ההתגלות כפסקול של כל אירוע הבא בעקבותיו.

מדוע זה חשוב לכל הבא

זה עתה התגלה הציר המשפטי של הקוסמוס.

עד נקודה זו בספר היה גואלנו לימין האב, ממתין. השבוע ה־70 הממשי טרם החל. הפורץ פעל מתוך מין צל משפטי על-גביו — מטרד שנסבל בסבלנות, מוחזק ברצועת אורך-הרוח האלוהי — אך איש לא נגש עדיין לשבור את החותמות ולהפעיל את הביצוע המלא של החוזה. אולם הכס של פרק ד׳ וה׳ מסיים אותו מרווח-ביניים. השה לוקח את המגילה. שעון השבוע ה־70 בידו. עתה ניתן לשבור את החותם הראשון.

אך סצנה זו אומרת דבר-מה נוסף, דבר-מה המשנה את האופן שבו נקרא כל פרק הבא בעקבותיו.

השה העומד לשבור את החותמות — העומד לשלח את ארבעת הפרשים, את השופרות, את הקערות — הוא אותו השה אשר נטבח. היד המושטת בפרק ו׳ אל החותם הראשון היא היד שבה הפצע. אותו המתזמר כל משפט של השבוע ה־70 אינו משיח אחר מזה שתלוי על הצלב. הוא אותו המשיח. סימני השחיטה עודם נראים עליו בעודו שובר את החותמות.

פירוש הדבר שהחותמות והשופרות והקערות בפרקים הבאים אינם מראים את חמת אלוהוּת זעופה שאיבדה סוף-סוף את סבלנותה. הם מראים את עבודתו השיטתית של חתן שאהבתו כה שלמה עד שלא יסבול יום אחד נוסף את יד הפורץ על כלתו. כל חותם הנשבר הוא צעד קרוב יותר אל הכלולות. כל שופר המהדהד הוא החתן המתקרב. כל קערה הנשפכת היא מחסום שהוא מסיר מן הנתיב שבינו לבין האישה אשר קנה בדם.

משפטי ההתגלות אינם עומדים בניגוד לאהבת השה. המשפטים הם ביטוי אהבת השה. הוא פותח את המגילה משום שהמגילה היא הירושה, והירושה כוללת את הכלה.

יש עוד דבר אחד לציין בטרם היציאה מאולם הכס.

24 הזקנים שרו כי הגאולים ימלכו על הארץ. לא בשמים — על הארץ. הירושה שהשה זה עתה קיבל אינה פינוי עמו אל עיר שמימית בעוד הארץ נזנחת. זוהי גאולת הארץ עצמה, כשהגאולים מולכים עליה כמלכים וכהנים תחת כסו. הכלולות לא יתקיימו בגן-עדן חסר-גוף. הממלכה תתקיים על האדמה שאבדה בעדן, עתה שבה ומושבת. הכלה תמלוך במקום שבו שלט הפורץ.

זוהי הסיבה שהשבוע ה־70 חשוב. זוהי הסיבה שיש לשבור את החותמות. זוהי הסיבה שהשופרות מהדהדים והקערות נשפכות. הארץ עצמה היא הירושה, ועל הירושה להשתחרר בטרם ניתן יהיה לקיים את הכלולות.

היציאה מאולם הכס

בית-הדין במושב. השה אוחז במגילה. שבע התכונות הוכרזו. השיר החדש הושר. הגאולים מוכתרים ויושבים. החתן הוא בעל-החזקה החוקי של שטר העולם.

הוא פונה אל החותם הראשון.

הפרק הבא נכנס אל ציר הזמן. השה שובר את החותם השעוותי הראשון על המגילה, והפקודה הראשונה יוצאת אל הארץ: "בּוֹא." פרש רוכב אל מחוץ לעמוד. השבוע ה־70 הממשי מתחיל. השעון שנעצר לפני 2,000 שנה, אחרי השבוע ה־69, מותנע עתה מחדש בתנועה דוממת אחת של יד פצועה.

כל שהובטח מאז עדן הוא עתה בביצוע.

גואלנו אוחז במגילה. הוא בא למען שלו.