שני העדים

שלוש שנים וחצי, במחצית השנייה של השבוע ה־70, ירושלים היא בירתו של הכובש. האנטיכריסט יושב במקום שבו עמד המקדש. נביא השקר משדר מצדו. הצלם מדבר. תו הזיהוי נכפה. כל מצלמה עלי אדמות מכוּונת אל העיר כאל כס מלכותו של מה שהעולם מאמין שהוא צורתה הסופית של הציוויליזציה האנושית.

ובכל יום, 42 חודשים, עומדים שני אנשים לבושי שׂער אי־שם באותם רחובות ואומרים לעולם כי הוא טועה.

המגילה הקטנה

העדים אינם מופיעים יש מאין. הגואל הכין את שליחותם כבר פרק שלם לפחות, בסצֵנה שנדחפה אל תוך עין הסערה ממש לפני תקיעת השופר השביעי.

"וָאֵרֶא מַלְאָךְ אַחֵר וְחָזָק יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם, וְהוּא מְעֻטָּף בֶּעָנָן, וְקֶשֶׁת מֵעַל לְרֹאשׁוֹ. וּפָנָיו כַּשֶּׁמֶשׁ, וְרַגְלָיו כְּעַמּוּדֵי אֵשׁ." (התגלות י׳:1).

מלאך חזק יורד. התיאור צפוף בדימויים שכבר הופיעו סביב החתן עצמו — הכס מוקף הקשת מפרק ד׳, הפנים כשמש מפרק א׳, רגלי הנחושת והאש. בין אם זוהי כריסטופניה — הופעתו של השה לפני התגלמותו, בדמות מלאך — ובין אם זהו נציג מלאכי רם־מעלה הנושא את סמכותו של החתן, התפקיד אחד הוא: משלחת מן הכס ניצבת על הקרקע, והמשלחת נושאת מגילה קטנה.

המלאך נוטע רגל אחת על הים ואחת על היבשה, תובע בעמידה זו את כל הארץ כולה, ומרים את ידו ונשבע בחי העולמים "כִּי לֹא יִהְיֶה עוֹד אִחוּר" (י׳:6). המלאך "מְעֻטָּף בְּעָנָן" ורגליו "כְּעַמּוּדֵי אֵשׁ": עמוד הענן והאש של יציאת מצרים (שמות 13:21-22). הוא מרים את ידו כמו אלוהים בדברים 32:40, ונשבע במי "שֶׁבָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ": התואר שבו השתמש אברם כשהרים את ידו (בראשית 14:19, 22; בברית החדשה מלבד זאת רק קולוסים 1:16). המילה היוונית היא chronos — זמן. הזמן, במובן של כל דחייה נוספת, חלף. סבלנותו של הגואל פקעה. החודשים הנותרים של השבוע ה־70 יְכַווצו אל תוכם את כל אשר נותר.

המלאך נותן ליוחנן את המגילה הקטנה ומצווה עליו לאוכלה. "וַתְּמַר אֶת בִּטְנְךָ, אַךְ בְּפִיךָ תִּהְיֶה מְתוּקָה כַּדְּבָשׁ." (י׳:9). יוחנן אוכל. מתוקה היא על הלשון ומרה בבטן. דבר אלוהים תמיד כזה. הבטחות הגאולה מתוקות; מחיר הוצאתן לפועל מר. החתן מתוק; המרדף המביא אותו אל כלתו עובר דרך הגיהינום.

ואז ניתן ליוחנן קנה־מידה, ונאמר לו למדוד את מקדש האלוהים בירושלים.

"קוּם וּמְדֹד אֶת הֵיכַל הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֵת הַמִּשְׁתַּחֲוִים בּוֹ. אֲבָל אֶת הֶחָצֵר אֲשֶׁר מִחוּץ לַהֵיכָל הַשְׁמֵט וְאַל תִּמְדְּדֶנָּה, כִּי נִתְּנָה לַגּוֹיִם, וְהֵם יִרְמְסוּ אֶת עִיר הַקֹּדֶשׁ אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם חֳדָשִׁים." (י״א:1-2).

בכתבי הקודש העבריים מדידה היא מעשה משפטי של תביעת בעלות. כשמדד דוד את גורן ארוונה, תבע אותו למען המקדש. כשמדד יחזקאל את מקדש חזונו, קבע את ממדיו לעתיד. למדוד הוא לסמן כשלך. הגואל מצווה על יוחנן למדוד את מקדש ירושלים משום שהגואל מטיל עליו את תביעתו — באופן רשמי, במדידה. החצר הפנימית והמשתחווים הם של החתן. החצר החיצונה והעיר ניתנו לאומות למשך 42 חודשים — רמיסת ירושלים שניבא ישוע בלוקס כ״א:24.

42 חודשים. אותם 42 חודשים כמו ייפוי הכוח של האנטיכריסט; את האישה במדבר ואת העדים מונה ההתגלות בדיוק רב יותר, ב-1,260 ימים. שלושה שעונים הצועדים כתף אל כתף, הראשון כבר נכנס לתוקף מעט קודם לכן: הכובש המולך על ירושלים, האישה הנסתרת בבצרה, ועתה — בראשית אותו רגע עצמו — שגרירי גואלנו, נטועים בשער העיר.

השגרירים מגיעים

"וְאֶתֵּן לִשְׁנֵי עֵדַי, וְנִבְּאוּ לְבוּשֵׁי שַׂקִּים אֶלֶף וּמָאתַיִם וְשִׁשִּׁים יוֹם." (י״א:3).

שני עדים. החוק העברי דרש שני עדים כדי לבסס כל פסק דין (דברים י״ז:6, י״ט:15). גואלנו אינו פועל על פי עד אחד; הוא פועל על פי זוג. כל המנגנון המשפטי של פסק דין השבוע ה־70 נגד הכובש מחייב ששני קולות יעמדו בבירתו שלו של הכובש ויעידו, יום אחר יום, שלוש שנים וחצי.

הכתוב מתאר אותם בלשון רוויה כל כך בדימויים מן הברית הישנה, עד שקשה להתחמק מן התשובה לשאלה מי הם. "אֵלֶּה הֵם שְׁנֵי הַזֵּיתִים וּשְׁנֵי הַמְּנֹרוֹת הָעֹמְדִים לִפְנֵי אֱלֹהֵי הָאָרֶץ." (י״א:4) — הד ישיר לזכריה ד׳, שם שני הזיתים הם שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ. "וְכִי יִרְצֶה אִישׁ לְהָרַע לָהֶם, תֵּצֵא אֵשׁ מִפִּיהֶם וְאָכְלָה אֶת אֹיְבֵיהֶם." (י״א:5) — חתימתו של אליהו, שהוריד אש על שרי אֲחַזְיָה. "בִּידֵיהֶם הַשִּׁלְטוֹן לִסְגֹּר אֶת הַשָּׁמַיִם, לְבִלְתִּי יֵרֵד גֶּשֶׁם בִּימֵי נְבוּאָתָם." (י״א:6) — שוב אליהו, שסגר את השמים שלוש שנים וחצי בימי אחאב. "וּבְיָדָם הַשִּׁלְטוֹן עַל הַמַּיִם לְהָפְכָם לְדָם, וּלְהַכּוֹת אֶת הָאָרֶץ בְּכָל מַכָּה כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּצוּ." — חתימתו של משה, שהפך את היאור לדם והכה את מצרים במכות.

שני העדים נושאים את סמכות התורה והנביאים. בין אם הם משה ואליהו ממש שבו, ובין אם הם שתי דמויות נבואיות הפועלות ברוחם ובכוחם של השניים, התפקיד אינו ניתן לטעות. החתן שולח את התורה והנביאים בחזרה אל ירושלים כדי למסור, בבירתו שלו של הכובש, את כתב האישום הרשמי נגד מלכות הכובש.

זוהי ההגשמה הצללית של ביכורי החיטה שפרק ב׳ בחן — שני הלחמים של חג השבועות, כאן בהופעתם השנייה: הפעם לא יהודי וגוי, אלא תורה ונביאים, אפויים יחד לעדות אחת, מונפים לפני האדון בעוד דְּגַן הכובש נרקב על הקרקע.

עשו צעד אחורה מן התמונה. האנטיכריסט הציב את שיקוצו במקדש. העולם ראה אותו עושה זאת. הארץ כרעה. ובאותה עיר עצמה, מתחת לאפו, שני אנשים לבושי שׂער מורידים אש על המתנגדים להם, עוצרים את הגשם, הופכים את המים לדם, ומכריזים — בפרהסיה — כי גואלנו בא. שלוש שנים וחצי. בבירתו שלו של הכובש. החוצפה שבדבר מכוונת. הגואל טוען את טענתו בחדר־האורחים של הכובש.

ניסיונות ההתנקשות שכשלו

קראו את י״א:5 בעיון. "וְכִי יִרְצֶה אִישׁ לְהָרַע לָהֶם, תֵּצֵא אֵשׁ מִפִּיהֶם וְאָכְלָה אֶת אֹיְבֵיהֶם. וְכִי יִרְצֶה אִישׁ לְהָרַע לָהֶם, כָּכָה יֵהָרֵג."

הפסוק אינו מתאר מאורע בודד. המבנה מותנה וחוזר — וכי ירצה איש להרע להם, בוקעת האש. בכל פעם שנעשה הניסיון, האש היא המענה. רשת הצלם של האנטיכריסט מזהה את העדים. תליני האנטיכריסט מגיעים. האש יוצאת מפי העדים והתליינים נאכלים. תליינים חדשים מגיעים למחרת. האש בוקעת שוב. 1,260 יום, כל ניסיון התנקשות כושל באותו אופן.

תמונות הכישלונות הללו חייבות לרוץ בכל ערוץ הנשלט בידי הכובש. כל ניסיון משודר כהוכחה לטווח־ידו של האנטיכריסט; כל ניסיון מסתיים בתליינים שהיו לאפר. שני העדים מוסיפים לנבא, ללא פגע. הכובש אינו יכול להמיתם. הכובש אינו יכול אפילו להשתיקם. הם מדברים מאותו מקום ממש שבו יושב שיקוצו, וקוראים את הקריאה נגד תאולוגייתו שורה אחר שורה, וכל מנגנון האכיפה הגלובלי שלו אינו יכול להגיע אליהם.

החסינות הדיפלומטית מוחלטת. היא גם זמנית.

המוות והשידור

"וְכַאֲשֶׁר יַשְׁלִימוּ אֶת עֵדוּתָם, הַחַיָּה הָעֹלָה מִן הַתְּהוֹם תִּלָּחֵם בָּהֶם וְתִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם וַהֲרָגָתַם." (י״א:7).

כאשר תושלם תקופת 1,260 הימים — בדיוק, ולא יום אחד מוקדם יותר — מוסרת החסינות. החיה שעלתה מן התהום, המהדי־אפוליון מן הפרק הקודם, מורשית סוף סוף להתגבר עליהם. הם נהרגים בירושלים.

"וְגוּפֹתֵיהֶם תִּהְיֶינָה בִּרְחוֹב הָעִיר הַגְּדוֹלָה, הַנִּקְרֵאת בָּרוּחַ סְדוֹם וּמִצְרַיִם, אֲשֶׁר שָׁם נִצְלַב גַּם אֲדוֹנֵנוּ." (י״א:8).

העיר מסומנת בכינוי רוחני. סדום, העיר שעליה הוריד האדון אש בשל שחיתות מוסרית. מצרים, ממלכת השעבוד. אשר שם נצלב גם אדוננו — ירושלים, תחת משטר הכובש, ירדה למצב שהמקרא כבר שפט אותו קודם. הגופות מושארות ברחוב. האנטיכריסט אוסר על קבורתן. העדים חייבים להיות נראים כראיה לכך שהכובש ניצח.

ואז בא הפסוק שעד לימינו שלנו נשמע בלתי אפשרי לקוראים בכל דור ודור.

"וְאַנְשֵׁי הָעַמִּים וְהַשְּׁבָטִים וְהַלְּשׁוֹנוֹת וְהַגּוֹיִם יִרְאוּ אֶת גּוּפֹתֵיהֶם שְׁלֹשָׁה יָמִים וָחֵצִי, וְלֹא יִתְּנוּ לָתֵת אֶת גּוּפֹתֵיהֶם בַּקֶּבֶר." (י״א:9).

העולם כולו מביט בגופות. כל שבט, כל לשון, כל אומה. שתי גוויות ברחוב אחד בירושלים — גלויות למיליארדים, בזמן אמת, שלושה ימים וחצי. לפני 20 מאות שנים היה זה חזון מוזר כל כך עד שפרשנים נאבקו לדמיין את המנגנון. כיום המנגנון מצוי בכל כיס מכנסיים. תשתית המידע של הכובש משדרת את הגוויות כדי לחוג את מות שגרירי גואלנו. בני העולם שולחים מנחות איש לרעהו (י״א:10) — חג עולמי, חגיגה של השתקת שני הקולות שהכריזו על מלכות הכובש כבלתי חוקית.

שלושה ימים וחצי נמשכת החגיגה.

התחייה והעלייה

ואז הופך השידור למשהו שעורכי הכובש אינם יכולים לגזור החוצה.

"וְאַחֲרֵי שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים וָחֵצִי בָּאָה בָהֶם רוּחַ חַיִּים מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם, וְאֵימָה גְדוֹלָה נָפְלָה עַל רֹאֵיהֶם. וַיִּשְׁמְעוּ קוֹל גָּדוֹל מִן הַשָּׁמַיִם אֹמֵר לָהֶם: עֲלוּ הֵנָּה. וַיַּעֲלוּ הַשָּׁמַיְמָה בֶּעָנָן, וְאֹיְבֵיהֶם רָאוּ אוֹתָם." (י״א:11-12).

העדים קמים. לעיני המצלמה. בשידור חי. אותו שידור שחגג את גוויותיהם מראה אותם עתה זקופים, נשמעים בידי כל קהל שישב וצפה. ואז קול מן השמים — "עֲלוּ הֵנָּה" — והם עולים, ואויביהם רָאוּ אותם. ההגשמה הצללית של ביכורי החיטה הגיעה לרגע הקציר שלה. שני הלחמים מובאים הביתה. גואלנו מציב את שגריריו לצדו.

שימו לב לסימטריה שהכתוב מסרטט בחשאי. תחיית המהדי־אפוליון בפרק י״ג הייתה פרודיה על זו של המשיח, משודרת אל העולם כדי לאשר את תביעת הכובש. תחיית העדים בפרק י״א היא סמכות התחייה האמיתית, משודרת אל העולם כדי לבטלה. אותו שידור טלוויזיה עצמו שנשא את שקר הכובש נושא עתה את אמת הגואל. רשת השידור של הכובש נאלצת למסור את המסר ההורס אותו. הגואל השתמש בתשתית של הכובש עצמו נגדו.

רעידת האדמה והשארית הרועדת

באותה שעה עצמה סובלת ירושלים רעידת אדמה גדולה. "וּבְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָיְתָה רַעַשׁ גָּדוֹל, וַתִּפֹּל עֲשִׂירִית הָעִיר, וְשִׁבְעַת אֲלָפִים שֵׁמוֹת בְּנֵי אָדָם נֶהֶרְגוּ בָּרַעַשׁ. וְהַנִּשְׁאָרִים נִבְהֲלוּ מְאֹד וַיִּתְּנוּ כָבוֹד לֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם." (י״א:13).

עשירית העיר נופלת. 7,000 בני אדם מתים — והכתוב משתמש בביטוי שבעת אלפים שמות בני אדם, מה שמרמז שאין אלה קורבנות אלמונים, אלא שכבת ההנהגה הנקובה בשם של משטר הכובש בירושלים. שלטון האנטיכריסט המקומי סופג מהלומה ישירה. ושארית העיר — הניצולים — נותנים כבוד לאלוהי השמים. זהו הרמז הראשון בשבוע ה־70 לתשובה המונית בקרב תושבי ירושלים עצמם. מעשהָם האחרון של שני העדים, בדרכם החוצה, הוא לבקע את הקשיחות הרוחנית של העיר שאליה ישוב גואלנו.

"הָאוֹי הַשֵּׁנִי חָלַף. הִנֵּה הָאוֹי הַשְּׁלִישִׁי בָּא מְהֵרָה." (י״א:14).

השופר השביעי

האוי השלישי הוא השופר השביעי. והשופר השביעי אינו מכיל מכה אחת בלבד — הוא מכיל את כל הקערות, מכוּוצות בתוך חלון הסיום של 45 ימים, אחרי עליית העדים השמימה: "וַיִּתְקַע הַמַּלְאָךְ הַשְּׁבִיעִי בַּשּׁוֹפָר, וַיְהִי קֹלוֹת גְּדֹלִים בַּשָּׁמַיִם אֹמְרִים: מַמְלְכוֹת הָעוֹלָם הָיוּ לַאֲדוֹנֵנוּ וְלִמְשִׁיחוֹ, וְהוּא יִמְלֹךְ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים." (י״א:15).

ההעברה המשפטית מוכרזת מן השמים. קול האב, המלאכים, הזקנים — אולם הכס מצהיר שממלכות העולם היו לממלכות האדון ומשיחו. הפועל נתון בלשון עבר. בכל הנוגע לבית הדין השמימי, העניין נגמר. הנותר הוא הביצוע הפיזי עלי אדמות.

24 הזקנים נופלים על פניהם ומשתחווים: "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְךָ, יְהוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת, הַהֹוֶה וְהָיָה וְיָבוֹא, עַל אֲשֶׁר לָקַחְתָּ בְיָדְךָ אֶת כֹּחֲךָ הַגָּדוֹל וַתִּמְלֹךְ. וְהַגּוֹיִם קָצָפוּ, וַיָּבֹא קֶצְפְּךָ וְעֵת לְהִשָּׁפֵט הַמֵּתִים [...]" (י״א:17-18).

מזמור אחד מחבר את עליון של מלכי־צדק עם השופר: תהלים מ״ז. "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, יְהוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר [...] מָלַךְ אֱלֹהִים עַל־גּוֹיִם [...] נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי־אֶרֶץ" (מ״ז:6-10). עליון והשופר באים יחד רק במזמור זה; עליון ואברהם רק כאן ובבראשית י״ד. מה שבירך מלכי־צדק, עליון והמגן (בראשית י״ד:19-20; ט״ו:1), נעשה כאן בקול השופר מלך על גויים, כפי שהזקנים שרים בשופר השביעי: "מָלַכְתָּ". (שדות מילים, לא ציטוט: שקול.)

ויבוא קצפך. היוונית היא ēlthen: הקצף הגיע לתורו, והקערות מוציאות אותו לפועל. מנקודה זו בספר מפנים השופרות את מקומם לקערות, והקערות יתכווצו אל תוך צעד אחרון של אש נוקמת שפרק י״ד של ספר זה בוחן.

ואז נפתח מקדש האלוהים בשמים. "וַיִּפָּתַח הֵיכַל הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם, וַיֵּרָא אֲרוֹן בְּרִיתוֹ בְּהֵיכָלוֹ, וַיְהִי בְרָקִים וְקֹלוֹת וּרְעָמִים וְרַעַשׁ וּבָרָד כָּבֵד." (י״א:19). הארון — כס הברית, כס רחמי האלוהים והמקום שבו נשמרה התורה — נחשׂף. הברית מונחת בגלוי. סמכות הגואל לבצע ניצבת במלואה לעין כול. זוהי ה"ברית" (diathēkē) היחידה בכל ההתגלות. סדרת הברקים, הקולות, הרעמים, הרעש והברד הכבד עומדת כאן בצורתה המלאה ביותר, מסיני (שמות 19:16) ומן המכה השביעית (שמות 9:23-24). ו־11:18 מבטיח את ה"שכר" ליראי שם אלוהים, מילותיו של בראשית 15:1 בתרגום היווני: "אַל תִּירָא [...] שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד". בארון היו הלוחות (דברים 10:1-5).

אל השה על הר ציון

שני העדים בבית. המגילה הקטנה נאכלה. המקדש נמדד. השופר השביעי תקע, ומן הכס הוכרז פסק הדין המשפטי — ממלכות העולם היו לממלכות אדוננו ומשיחו.

אך בטרם תיפולנה הקערות, בטרם יחל צעד הביצוע, מרים הגואל את המבט עוד פעם אחת אל הטענה הנגדית השמימית. לאנטיכריסט יש את צלמו ואת תו הזיהוי שלו ואת גרדום עריפתו. לתנין יש את כסאו בירושלים ואת נביא השקר שלו לצדו. שני העדים נמצאים באולם הכס עם ביכורי החיטה ועם הזקנים והמלאכים שלא חדלו לשיר מאז נטל השה את המגילה.

מה שעדיין לא הוצג במלואו הוא מה מתרחש עלי אדמות באותו רגע עצמו שבו כופה הכובש את חיקוייו. האישה הנסתרת במדבר כבר הוצגה. גם הקדושים הנשחטים על שום שסירבו לתו הזיהוי כבר הוצגו. אך הגואל נטע על הקרקע מענה נוסף — 144,000 מהם, חתומים בחותם השישי, במחצית הראשונה של השבוע ה־70, הצועדים דרך מכונת הכובש, חתומים מפני מכות הנוקם אך לא מפני חרב הכובש, נאספים בפרק הבא, על הר שהכובש אינו יכול לגעת בו.

השה עומד על הר ציון. ועמו עומדים ה־144,000 — השארית החתומה של ישראל, במלוא מניינה. לא משום שהכובש חס עליהם: החותם הרחיק מהם את החרון (ט׳:4), לא את החרב (י״ג:15), והם הלכו אחרי השה עד המוות (י״ד:4, 13). אך על ההר אין שם חסר, וההר ההוא הוא ציון השמימית (אל העברים י״ב:22).

לטענה הנגדית יש גופות על הקרקע.