מבוא: זה אשר עליו עוסק ספר זה

ברצוני לספר לכם על אודות אדם אחד בטרם אספר לכם על אודות ציר־זמן.

מצוי בספר זה שם עברי אשר אולי טרם שמעתם מעולם. גואל. זוהי המילה שבה משתמשת הברית הישנה לציון סוג מסוים של קרוב משפחה — האח או בן הדוד או הדוד אשר, כאשר החיים השתבשו באסון, היה זה אשר מחויב היה בחוק להתערב ולהשיב את הדבר על כנו. אם קרוב נדחק לעבדות מחמת חובות, היה הגואל פורע את החוב ומשיב את העבד הביתה. אם אדמתו של קרוב נמכרה בעקבות רעב, היה הגואל גואל את האדמה בחזרה ומשיבה אל המשפחה. אם נרצח קרוב, היה הגואל זה אשר רדף אחר הרוצח עד אשר נעשה הצדק. אם מת קרוב ערירי, היה הגואל נושא את האלמנה ומעניק למשפחתה עתיד.

איש אחד. שלוש משרות, כולן כרוכות יחדיו: גואל, נוקם, חתן. הגואל עשה את שלושתן בעת ובעונה אחת, כי זאת עושה האהבה כאשר לאהבה יש אף שיניים אמיתיות.

למקרא הקודש לא מעט גואלים בעמודיו הקדומים. בועז גואל את אדמת נעמי ונושא את רות ומעניק לנעמי נכד. ירמיהו קונה, בשדה קרב כאשר צבא בבלי שרוי מחוץ לשער, את שדה בן דודו כמעשה אמונה פומבי בכך שביום מן הימים תשוב המשפחה הביתה. איוב זועק, בשעה הקשה ביותר של ייסוריו: ואני ידעתי גואלי חי, ואחרון על עפר יקום. הדגם נמשך לאורך הברית הישנה כחוט, והחוט אינו לקישוט. החוט הוא הכנה.

כי יש גואל אחד אשר אליו נכסף כל מקרא הקודש.

שמו ישוע. בדרך כלל אנו אומרים זאת בלשוננו ישוע. בעברית הוא ישוע, ופירושו הוא מושיע. אמו נאמר לה, על ידי המלאך אשר בישר את הריונו, כי הוא יושיע את עמו מחטאיהם. אביו בבית מלאכת הנגרות בנצרת לימדו לקרוא במגילות ישעיהו. שירותו הפומבי החל בירדן והסתיים על עץ רומי מחוץ לירושלים. הוא נצלב ביום רביעי באביב שנת 31 לספירה, מת בטרם שקיעה, שלושה לילות ושלושה ימים בקבר, ובבוקר היום הראשון בשבוע כבר נגולה האבן מן הקבר הריק.

כל זאת היסטוריה. עיתוני ירושלים לא דיווחו על כך, משום שעיתוני ירושלים טרם היו קיימים, אולם הרישומים המנהליים הרומיים ותגובות הסנהדרין היהודית ועדותם של 500 עדי ראייה, שנרשמה בידי שליח ושמו פאולוס, מציבות את המאורעות על לוח שנה אשר אף היסטוריון ישר עוד אינו חולק עליו.

מה שאין ההיסטוריון יכול לומר לכם — מה שרק הרוח יכולה לומר לכם, מה שכל קדוש אשר אי פעם פגש בו נאלץ להעמיד מול עיניו — הוא מי הוא האיש הזה באמת.

הוא האדם אשר מתוכו נברא היקום. "הכול נהיה על ידי הדבר, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה." (יוחנן 1:3). המים אשר הפך ליין בקנה, הלחם אשר הִרבה על גבעה גלילית, הסערה אשר השתיק בשלוש הברות על ים הגליל — אלה לא היו תכסיסי כשפים שביצע רב מחונן באורח יוצא דופן. זה היה הבורא של מולקולות המים והלחם והאוויר אשר חידש את סמכותו על חומרים אשר היו שלו בטרם רינו כוכבי בוקר ביסוד תבל.

הוא האדם אשר לפני שמו תכרע כל ברך — "אשר בשמים ואשר בארץ ואשר מתחת לארץ" (פיליפים 2:10). מלכי הארץ אשר בדורנו חושבים עצמם לבעלים של האוויר והמים והצינורות הדיגיטליים ורחמי הנשים, אשר מחוקקים חוקים נגד בשורת חסדו, אשר משדרים את סדרי יומם דרך המסכים שבכיסינו — כל אחד מהם יכרע. לא כמשל. ברכיים על הקרקע. מצחים אל הרצפה. בלשונם מודים כי הוא האדון.

הוא האדם אשר דמו פרע בעדי, בעת שלא היה לי כל זכות. הוא האדם אשר דמו פרע בעדכם. הוא האדם אשר, על צלב בשנת 31 לספירה, הביט מבעד ל־20 מאות שנות היסטוריה וראה את פניכם והחליט כי הצלב היה שווה זאת, משום שאתם הייתם מבוקשו בקצהו. ספר העברים רושם זאת במשפט אשר כמעט אף פעם אין אנו שוהים אצלו די זמן: "תחת השמחה הערוכה לפניו סבל את הצלב ובז לחרפה." (עברים 12:2). השמחה הייתה אתם. השמחה הייתה שמכם בפיו במשתה החתונה אשר טרם התקיים אך כבר הוכרז בשמים. השמחה הייתה הרגע שבו תהיה כלתו לצדו. הוא הלך אל גולגותא משום שרצה אתכם בחדר.

זה האדם אשר עליו עוסק ספר זה.

אני כותב על אודות ציר־זמן משום שהוא קבע את ציר־הזמן. אני כותב על שעון של 70 שבועים אשר החל בשנת 457 לפנה״ס, משום שהוא ניסח את החוזה. אני כותב על שעון העל של ששת אלפי שנה אשר נסגר בשנת 2034, משום שהוא בנה מלפני יסוד תבל אל עבר יום חתונה. המספרים בספר זה — 70, 490, 1,260, 1,290, 1,335, 6,000 — אינם מן הסוג שבני אדם מחשבים כדי להרשים זה את זה בכנסי תיאולוגיה. אלה הם ההבטחות אשר קיים. אלה הם תאריכי נאמנותו. החתן סימן את לוח שנתו, וכל שורה בלוח השנה חשובה משום שכבודו תלוי בכך שיקיים אותה.

כאשר תגלו כי הוא קיים כל הבטחה מבראשית ועד היום, בדייקנותו של אב אשר לעולם אינו שוכח את חתונת בנו, לא תצאו מכך עם אסכטולוגיה מרשימה יותר. תצאו מכך עם חתן מרשים יותר. חתן אשר יקיים את ההבטחות הצפויות לפנינו עוד — ההילקחות, השיבה, החתונה — באותה דייקנות שבה קיים את הצלב.

אם לספר זה יש טענה, הרי שזוהי: ציר־הזמן הוא האהבה. המספרים הם האהבה. הדגמים הנמשכים לאורך ששת אלפי שנות היסטוריה מקראית הם מכתב האהבה של בעל אשר כתב תאריכים וכתובות וסידורים בלוח השנה של היקום, למען תדע כלתו, כאשר יבוא היום, כי כל העת היה במלאכתו.

הוא קיים כל הבטחה, וההבטחה הבאה קרובה.

ברצוני להיות כן באשר לסיבה שבעטיה כתבתי זאת.

אני עוסק זה זמן מה ב־70 השבועים של דניאל. הפרק שבלב דניאל ט הוא קטע המתמטיקה הנבואית המדויק ביותר במקרא, וקיימת אסכולת פרשנות מסוימת אשר עוקבת אחר אותה מתמטיקה צעד אחר צעד ומוצאת בקצה האחר מסקנה אשר אין מנוס ממנה: השבוע ה־70 של דניאל אינו מאחורינו. הוא לפנינו. הוא, בכל קריאה סבירה של לוח השנה, כמעט עלינו.

אינני כותב ספר זה כדי להבהיל אתכם. אני כותב אותו משום שמשוכנע אני כי ככל שמתקרבת ביאתו, נעשה החתן אוהב יותר כלפי עמו. הכתובים אשר הופיע באשר לימים הסוגרים אינם כתוביו של שופט קר ודייקן. אלה כתוביו של בעל המכין את החדר ומלא חדווה לספר לכלתו על אודות החדרים. פרקי ההתגלות הם, כאשר אתם קוראים אותם בעין של מכתב אהבה ולא של סרט אימה, הכתיבה הרכה ביותר במקרא. קערות הזעם הן הנוקם היוצא למלאכתו, אך הנוקם יוצא למלאכתו משום שהכלה נפגעה, והיציאה למלאכה היא ביטוי האהבה. אין סתירה בכתוב. יש רק אהבתו של בעל אשר לא יניח שכלתו תיוותר לעד בבית הפולש.

אני כותב זאת בשנה — 2026 — שבה לוח השנה קרֵב אל סגירת התקופה הארוכה. המתמטיקה מצביעה על חלון בשלהי שנות ה־20 של עשור זה לתחילת השבוע ה־70, ועל סתיו 2034 לשיבת גואלנו. לא אכפה תאריכים אלה ביתר ביטחון משזה אשר מעניק להם הכתוב. האב, אמר גואלנו, שמר את היום ואת השעה לעצמו. אך את העונה לא שמר. את העונה, אמר החתן, אמורים אנו לקרוא בעינינו הפקוחות. "פני השמים אתם יודעים להבחין, ואותות העתים לא תוכלו?" (מתי 16:3). פני השמים בדורנו כבדים יותר משהיו מאז 1948. האותות רמים. הכלה במהלך הסוגר של אירוסיה.

אני כותב למאמין אשר ישב ובהה במחזור החדשות, ובצלעותיו חש כי דבר־מה בא. אני כותב לרועה אשר הטיף בנאמנות אך חש בהיעדרה של מפה מגובשת לאחרית הימים. אני כותב להדיוט אשר נוטל את ספר ההתגלות ומוצא אותו מציף ומשתוקק לכך שמישהו פשוט ידריך אותה לאטו לאורכו. אני כותב לתלמיד התיאולוגיה הזקוק לכך שהמתמטיקה הנבואית תובהר. אני כותב לקורא החילוני אשר טרם הוא מאמין אך כן דיו לשאול אם הסיפור הנוצרי באמת יכול היה להיות אמת באופן שבו הוא טוען להיות אמת, ואשר ראוי לו לראות את הראיות ההיסטוריות והטקסטואליות פרושות באותו אופן של רצינות שהשאלה דורשת.

אך יותר מכל הקוראים הללו, אני כותב לקורא מסוים אחד.

אני כותב לקדוש אשר לבו הולך וקופא. המאמין אשר בא אל גואלנו לפני שנים, התהלך עמו עונה אחת, ואיכשהו הניח לקטע הרגיל הארוך של האירוסין לעמעם את בהירותה של ההבטה הראשונה בפניו. הנוצרי אשר עתה קורא פסוקי מקרא בלא דופק רב, אשר מתפלל תפילות הנחוות כשגרה, אשר מכיר את הבשורה באופן דוקטרינלי אך זה זמן רב לא חש את לבו נסחף באהבה אל החתן. הייתי קורא זה. רובנו היינו בנקודה מסוימת קורא זה.

גואלנו יודע זאת. הוא מודע לכך שהאירוסין הארוכים היו כבדים על חיבתה של כלתו. שבעת המכתבים בהתגלות ב ו־ג — שבהם עוסק פרק 4 של ספר זה — מכוונים אל אותה בעיה ממש. "עזבת את אהבתך הראשונה", הוא אומר לאפסוס, בכאב שבמשפט אשר אתם יכולים לחוש 2,000 שנה לאחר מכן. "שֵם יש לך כי חי אתה אך מת אתה", הוא אומר לסרדיס, בישירות של בעל אשר אינו עתיד להעמיד פנים כי הנישואין כתיקנם בעת שאינם כן. "אינך קר ואינך חם", הוא אומר ללאודיקיה, "מי יתן והיית קר או חם." גואלנו מעדיף כלה השונאת אותו על פני כלה אשר משועממת ממנו. האדישות היא העמדה האחת אשר עמה אין הוא יכול לעשות.

אם הגעתם אל ספר זה במצב הזה, ברצוני לומר לכם דבר־מה בטרם יחל הפרק הראשון. החתן לא סיים עמכם. עצם העובדה שפתחתם ספר זה היא בפני עצמה מעשה ידיו. הוא רדף אחריכם כל העת שחשבתם כי אתם נסחפים. הוא החזיק את שמכם בפיו באולם הכס. הוא הכין את החדר עבורכם בעוד חיי תפילתכם מצטמקים. הוא המתין בקצה האירוסין, לא משום שהוא חייב, אלא משום שהוא רוצה אתכם שם.

העמודים הצפויים לפניכם לא יעניקו לכם טכניקה חדשה לנשוף רוח חיים חדשה בחיי המסירות שלכם. הם יעניקו לכם אדם. אדם מסוים, ממוקם היסטורית, מתואר במקרא, שב — הגואל של 70 השבועים, השה אשר על הכס, הבעל על הסוס הלבן, זה אשר אף עתה מכין עצמו לבוא אל אשר קנה בדמו.

הביטו בו די זמן והלב הקר מתחיל להתחמם. כך זה פועל. לא בעמל. בהבטה.

ספר זה הוא הבטה אחת מתמשכת בו.

תפגשו בו כאדריכל אשר קבע את גלות בבל ואת השיבה ממנה עד ליום בדיוק. תפגשו בו כשה אשר נשחט לפני יסוד תבל, אשר צלבו היה מאורע שהאב סימן בלוח השנה מלפני שהיה לוח שנה לסמן בו. תפגשו בו כחתן של שבעת המכתבים, הדובר אל כלתו בישירות של בעל אשר היה רחוק זמן רב ואינו יכול להמתין להיות בבית. תפגשו בו כגואל הדם, רוכב מן השמים בלבוש מוכתם מן הלגיונות אשר זה עתה רמס כדי להושיע את עם בריתו. תפגשו בו בחדר שבו מתחיל משתה החתונה, עם היין אשר שמר בעל הבית עד עתה, מביט בכלתו מעבר לשולחן בעיניים אשר סבלו את הצלב כדי שתהיה שם.

אם תקראו ספר זה באופן שבו אני מבקש מכם לקרוא אותו, לבכם, לקראת תום הפרק ה־17, ימצא את דרכו הביתה אליו. לא משום שהמתמטיקה הרשימה אתכם. משום שהוא הרשים אתכם.

הרשו לי לומר דבר אחד נוסף בטרם תהפכו את הדף.

לנוצרים הראשונים הייתה ברכה בת מילה אחת אשר השתמשו בה בינם לבין עצמם בשנים שבסמוך לאחר עלייתו השמימה. המילה הייתה מרנא תא. היא ארמית, ופירושה אדוננו, בוא. הם אמרו אותה במקום שלום. הם אמרו אותה במקום פרידה. הם אמרו אותה כברכה על ארוחה וכקריאת קרב לפני דרשה ואנחה בין משפטים במכתביהם זה לזה. מרנא תא. 2,000 שנות מאמינים לחשו אותה זה לזה. הנרדפים בכלאות הרומיים. האמהות בכפרים אירופיים מוכי דבר. הרפורמטורים שנשרפו על המוקד. המיסיונרים שמתו בשדות מיסיון נידחים. הנוצרים שנערפו בעשורנו שלנו. הסבתות במרתפי כנסיות בשלוש לפנות בוקר, כאשר דבר אחר כבר לא יצא מפיהן. מרנא תא.

זוהי נשימת הכלה.

אני כותב ספר זה מתוך הכרה כי המענה לאותה נשימה בת 2,000 שנה קרוב מאוד. החדר כמעט מוכן. הבעל כמעט בדרכו. החלון שבו אנו חיים — השנים המעטות האחרונות הללו בטרם ייפתח השבוע ה־70 — אינו חלון של פחד. הוא חלון של הבטה אחת אחרונה, בלא חיפזון, בחתן. די זמן לזכור מדוע אהבנו אותו מלכתחילה. די זמן להתאהב מחדש. די זמן לשאת את עינינו מעל מחזור החדשות והחשבונות והחיכוך היומיומי ולזכור כי הוא קיים את הבטחתו וכי הוא בדרכו.

כיצד לקרוא ספר זה

דבר אחד צריך להיות ברור בטרם תתחילו, כי הוא שולט בכל הבא אחריו. ספר זה הוא הוכחת היתכנות. הוא נוטל אוסף של עוגנים כרונולוגיים ודגם של טיפולוגיה מקראית, עוקב אחריהם בעקביות מלאה, ושואל לאן הם מובילים. זוהי משימה של קריאה מדוקדקת של מקרא הקודש וראיית הצורה המתגלה — לא תחזית, ובהחלט לא תאריך לשיבת האדון. מקרא הקודש מפורש בכך שהיום והשעה שייכים לאב לבדו (מתי 24:36, מעשי השליחים 1:7), ודבר בעמודים אלה אינו מתכוון לפשוט יד מעבר לכך. השנים אשר מודל זה מוליד — שבוע 70 אשר נפתח סביב 2027, שיבה סביב 2034 — הן תוצאת המשימה, לא טענה על לוח השנה. אותם עוגנים יכולים היו להיקבע אחרת; ביאת האדון יכולה הייתה לחול הרבה מעבר לחלון של מודל זה. מה שהספר מציע הוא דרך לראות את המבנה — סדר המאורעות, האופן שבו חלקי הנבואה משתבצים, העונה במקום היום. קראו אותו כפי שהייתם בוחנים כל מודל: עקבו אחר ההיגיון, שקלו את העוגנים, וראו אם התמונה אשר הוא מוליד מאירה את הכתוב. אם תאריך משוער חולף בשקט, התיארוך מופרך, ותו לא: המבנה אינו נשען על השנה (אבן הפינה, פרק 5). ערכו של הספר טמון בארכיטקטורה, לא בשנים.

דבר שני שייך לכאן, כי הוא נוגע בזיהוי רגיש שהספר עתיד לעשות. מקרא הקודש מתאר דמות עתידה — איש החטא, האנטיכריסט — אשר מכחיש שישוע הוא המשיח ובן האלוהים, מציב עצמו כאלוהים, ומושך אחריו את כל העולם (תסלוניקים ב 2:3-4, יוחנן א 2:22). ספר זה טוען, כמו רבים מקוראי הנבואה לפניי, כי ניתן לעקוב אחר קו משבר אחרית הימים דרך זרם דתי ופוליטי מסוים בעולם. אך אין לראות בטיעון דבר שאינו הוא. מעקב אחר הכיוון שממנו עשויה דמות לעלות אינו הכרזה כי עם, אמונה או קהילה הם אותה דמות. האנטיכריסט הסופי של מודל זה אינו, בקצה, בכל מובן ניתן לזיהוי, עוד מוסלמי — הוא מבטל את הפולחן אשר ממנו עלה ותובע פולחן לעצמו, מה שהאסלאם עצמו אוסר בהחלט. ההטעיה אשר הוא מנהיג אינה הטעיה של דת אחת; היא מקבצת יחדיו בני אדם מכל רקע — חילוני, נוצרי בשם, דתי מכל סוג — והספר אומר זאת ברצף במילים מפורשות. זהו ניסיון להבחין ולפרש למה עשוי מקרא הקודש להצביע כאשר הוא נקרא במדויק. אין זה גזר דין על שום זולת, ואין הוא נושא שום איבה כלפי שום עם. הקורא מתבקש לאחוז בכך באותה רוח, כי זו הרוח שבה הוא נכתב.

הפכו את הדף.

המלך עומד לגלות את עצמו.