המלך מגלה את עצמו

הדבר הראשון שיוחנן ראה היה קול.

הוא היה בפטמוס, אי שומם בים האגאי שאליו השליכה אותו השלטון הרומי כדי שימות. השליח הקשיש — אותו אדם שבסעודה האחרונה הניח את ראשו על חזהו של ישוע — היה כעת זקן בגלות, לבדו בין סלעים ועיזים. דומיטיאנוס הגלה אותו לכאן בעוון זה שהטיף על נגר יהודי אשר טען כי הוא אלוהים. הקיסרות החליטה שהדרך הטובה ביותר לחנוק את הבשורה היא לחנוק את המבשר. שלח את העֵד למקום שבו איש לא ישמע אותו. הנח לדממה להכריע אותו.

הקיסרות טעתה בחשבונה.

כי ביום האדון — כך מכנה יוחנן את היום ההוא בהתגלות א׳:10 — בעוד הוא נישא ברוח, שמע מאחוריו קול כשופר. לא המלמול הרך של זיכרון. לא קול דממה דקה. שופר. הקול שאחריו צובאים צבאות אל הקרב. הקול שבו השתמש האדון בסיני, כאשר רעד ההר והעם התחנן אל משה שיחדל מלדבר אליהם. קול כזה. "אני האלף והתו, הראשון והאחרון," אמר הקול. "את אשר אתה רואה, כָּתְבֵהוּ על מגילה ושָׁלְחֵהוּ אל שבע הקהילות."

יוחנן פנה לראות מי המדבר. והיקום סידר את עצמו מחדש מאחוריו.

את אשר ראה רשום בהתגלות א׳:13-16, ומילותיו של השליח עצמו נותרות כאן כלשונן, כי שום פרפראזה לא תוכל לעשות עמן צדק:

"ובתוך שבע המנורות ראיתי דמות כבן אדם, לבוש מעיל עד הרגליים, וחגור על החזה חגורת זהב; וראשו ושערו לבנים כצמר לבן, כשלג, ועיניו כלהבת אש, ורגליו כנחושת קלל, כמלובנת בכבשן, וקולו כקול מים רבים. ובידו הימנית שבעה כוכבים, ומפיו יוצאת חרב פיפיות חדה; ופניו כשמש המאירה בגבורתה."

זוהי הדמות אשר הלכה שלוש שנים לצד יוחנן על דרכי הגליל המאובקות. אותו אדם אשר רחץ את רגליו של יוחנן. אותו אדם אשר את גופו ראה יוחנן תלוי שבור על צלב על גבעה מחוץ לירושלים. ויוחנן — התלמיד אשר ישוע אהב, אותו אדם שהיה קרוב אליו יותר מכל אחר — נפל כמת על פניו.

עמוד דום וחשוב מה פירוש הדבר.

2,000 שנה אילפה הכנסייה המערבית את הדמות הזו. ציירנו אותה בצבעי מים רכים. נתנו לה עיניים מתונות וחיוך שלֵו ושה מהודק תחת זרועה. הפכנו אותה לדמות מתוך ספר ילדים, מורה מוסר, חבר מבין. הוא כל אלה. אך הוא אינו רק זה. וברגע שבו שכחנו מה הוא גם כן — ברגע שבו איבדנו את קול השופר ואת העיניים היוקדות — חדלנו לראות את החתן והחילונו לעבוד דיוקן.

יוחנן היה התלמיד אשר הכירו מכול. ויוחנן נפל כמת לרגליו.

אם אי פעם נעמוד לפני הדמות הזו ושלוותנו שמורה עמנו, הרי שזה משום שעדיין לא ראינו אותו.

היד על הכתף

אך הנה הפלא. הנה פעימת הלב של הספר כולו.

הדבר הראשון שעושה גואלנו, לאחר שיוחנן צנח על אדמת הסלע של פטמוס, הוא להתכופף ולגעת בו. התגלות א׳:17: "וישת ידו הימנית עלי ויאמר אלי: אל תירא, אני הראשון והאחרון, והחי, ומת הייתי, והנה חי אני לעולמי עולמים. אמן. ובידי מפתחות שאול ומוות."

אותה יד ימנית האוחזת בשבעת כוכבי הקהילות. אותה יד ימנית המנהיגה את שבט הברזל על הגויים מתהלים ב׳. אותה יד ימנית אשר אליה הזמין אותו האב לשבת, בתהלים ק״י, עד כי יושתו אויביו הדום לרגליו. היד ההיא מושטת מטה — ונחה על כתפו של זקן בגלות.

יש כאן דבר שאסור להחמיצו. האינסטינקט הראשון של המלך, המעשה הראשון ממש שהוא עושה בכל ספר ההתגלות, הוא לנחם אחד משלו. בטרם יפתח כל חותם, בטרם יצווה על כל משפט, בטרם יכריז ולו על החלטה אחת כנגד הפורץ בארצו, הוא מתכופף אל שליח נפחד ואומר: אל תירא.

זהו האחד אשר שב.

בפינות מסוימות של הכנסייה גרמו לנו להאמין כי המשיח של ההתגלות הוא משיח אחר מן המשיח של הבשורות. כאילו הרועה הענֵו של יוחנן י׳ עבר אי-שם בדרך מטמורפוזה אל הלוחם הנוקם של התגלות י״ט, ושתי הדמויות אך חולקות שם. זוהי קריאה מוטעית. אין אלא משיח אחד. היד המרימה את יוחנן מן הסלעים היא אותה יד אשר בהר-מגידון תשלוף את החרב מפיו. העיניים הלוהטות כאש כשהן צופות בחטא הן אותן עיניים שבכו ליד קברו של לזרוס.

גואלנו אינו מפולג בין רוך לבין חומרה. הוא אישיות אחת, ואותה אהבה אשר דחפה אותו אל הצלב היא הדוחפת אותו לטהר את העולם מכל אשר פוצע את האישה אשר מת כדי לזכות בה.

כאשר תבין זאת, החל יתר ההתגלות להיקרא אחרת לחלוטין. כל חותם הנפרץ, כל שופר הנשמע, כל קערה הנשפכת — אין אלה מעשי משיח אחר. הם מעשי אותו משיח עצמו. החתן בא בעבור כלתו, והוא לא יניח ליד הפורץ להישאר עליה ולו שנייה אחת יותר מכפי שתתיר חוכמת האב.

מעיל המגיסטרט

קרא שוב את תיאור מה שראה יוחנן, והתבונן בגזרה.

המעיל יורד עד הרגליים. חגורת הזהב חבוקה סביב החזה, לא סביב המותניים. מי שהכיר את בגדי הכהונה של המקדש זיהה זאת מיד. כהן בעבודתו בשירות המקדש חגר את חגורתו סביב המותניים, שם השאירה את זרועותיו חופשיות לטפל בקורבנות, באש, בדם. כהן במנוחה — כהן אשר עבודתו הושלמה — חגר את חגורתו סביב החזה. הכהן הגדול היה יוצא ביום הכיפורים, לאחר שהובא הדם אל קודש הקודשים והתקבל, וחגורתו מוזזת מעלה, כאות שהקורבן הושלם.

זהו מעילו של כהן אשר עבודתו נעשתה. הוא נשא את הדם פנימה. הקורבן התקבל. השה אשר נשחט הוא כעת המגיסטרט.

אך אותו מעיל נושא עוד משמעות. בתרגום השבעים, התרגום היווני של כתבי הקודש העבריים אשר עליהם גדל יוחנן, מתואר המעיל הארוך עם חגורת הזהב סביב החזה בדניאל י׳. בחזון ההוא ראה דניאל איש, לבוש בדים, ומותניו חגורים בכתם אופז, גופו כתרשיש, פניו כמראה ברק, עיניו כלפידי אש, זרועותיו ורגליו כעין נחושת קלל, וקול דבריו כקול המון. קרא את שני התיאורים זה לצד זה, דניאל י׳ והתגלות א׳, ותקרא את אותה אישיות. האיש אשר ראה דניאל 500 שנה קודם לכן, והאיש אשר רואה כעת יוחנן, הם איש אחד. גואלנו גילה את עצמו לאורך הדורות לנביאיו, והתיאור אינו משתנה.

לכך יש חשיבות, משום שדניאל קיבל את לוח הזמנים של 70 השבועים. אותה אישיות אשר מסרה את החוזה היא האישיות אשר כעת בהתגלות א׳ מכריזה כי החוזה עומד להתבצע.

האדריכל בא לעשות את מלאכת ההריסה של עצמו.

השער הלבן והעיניים היוקדות

השער, לבן כצמר, לבן כשלג, ראוי למבט קשוב משלו. הדימוי הזה בא מדניאל ז׳, ושם הוא משמש לתיאור עתיק היומין — האב הנצחי, יושב במשפט על ממלכות הארץ. "חזה הייתי עד כי כורסוות הושמו, ועתיק יומין יָתִב. לבושיה כתלג חיוור ושער ראשיה כעמר נקי."

כאשר מופיע ישוע עם השער ההוא בהתגלות א׳, הוא טוען טענה אשר בעבורה הרשיע אותו הסנהדרין היהודי בירושלים 30 שנה קודם לכן. "אתה, בהיותך אדם, עושה את עצמך אלוהים." זאת הייתה האשמה. הוא השיב עליה אז בציטוט תהלים ק״י: "נאם יהוה לאדוני: שֵׁב לימיני." הוא משיב עליה כעת מחדש, בפטמוס, בהופיעו עם אותו שער של עתיק היומין. הבן והאב חולקים זהות אשר השכל האנושי אינו יכול לפרושׂ במלואה. אין הם שני אלוהים. הם אלוהים אחד במסתורין מפואר, וכאשר מופיע הבן, מופיע עתיק היומין עמו.

העיניים הן הדבר הבא. עיניים כלהבת אש. יוחנן חש את העיניים ההן עליו, ואין ארונות הנותרים נסתרים מן העיניים האלה. שום סיסמה לא תגן עליך מפני המבט ההוא. שום הודעה פרטית, שום חשבון אנונימי, שום קובץ מוצפן אינו אטום לעיניים ההן.

זהו המבט אשר יסרוק את שבע הקהילות בפרק ב׳ ובפרק ג׳. ידעתי את מעשיך. משפט זה, החוזר בכל מנורה, הוא ההצהרה הפורמלית של מגיסטרט אשר קרא כל שורה בתיק בטרם פתח את הדיון. העיניים ראו הכול. לא יהיו הפתעות באולם המשפט של גואלנו.

אך שמע גם את זה. העיניים היוקדות אינן רק העיניים השופטות. הן העיניים אשר מכירות אותך. כאשר מביט החתן בכלתו, הוא רואה אותה — באמת רואה אותה, כל חלק ממנה, החלקים אשר היא מסתירה אף מעצמה. ובכל זאת הוא אוהב אותה. הוא אוהב אותה משום כך, לא למרות זאת. זה פירוש החסד. העיניים הקוראות את התיק כבר שילמו את החשבון אשר התיק רשם. המגיסטרט הוא אותו האיש אשר פרע את החוב.

זו הסיבה שיוחנן יכול היה לשכב לרגליו ולהישאר בחיים. היד על הכתף הושטה מתוך לב אשר ידע הכול ובכל זאת אהב.

רגלי הנחושת והחרב

הרגליים כנחושת קלל, כמלובנת בכבשן. בסידור המשכן הייתה הנחושת — הברונזה — מתכת החצר, שם הוצב החטא מול פני המשפט והקורבן נשרף. הזהב היה מתכת המקדש הפנימי, שם שכן אלוהים. הנחושת הייתה מתכת הגבול בין הקודש לטמא. מזבח העולה היה מנחושת. כיור הרחצה שבו רחצו הכוהנים לפני העבודה היה מנחושת. הנחושת עמדה בחום. הנחושת ניצבה בין הקדושה מבפנים לבין השחיתות מבחוץ.

רגליו של ישוע, ראה יוחנן, יקדו בנחושת ההיא כאילו זה עתה יצאו מן הכבשן.

אלה הרגליים אשר בסיומו של ספר זה ינחתו על הר הזיתים. זכריה י״ד:4 מבטיח: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם, ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה, גיא גדולה מאוד." ההר עצמו לא יעמוד תחת הרגליים ההן. נחושת, טרייה מן הכבשן, תיגע בארץ — והארץ תיסוג.

אך רגלי הנחושת מספרות לנו גם דבר על האופן שבו ניגש גואלנו אל כלתו. הוא עבר באש כדי לבוא בעבורה. הרגליים אשר הוא מציב על סף ביתו שלו, כאשר הוא בא לתבוע אותו, נושאות את חותם המסע. ישעיהו ס״ג מתאר אותו שב מבצרה ובגדיו מגואלים, דורך לבדו את הפורה. אלה הרגליים אשר שבות. נחושת בכבשן. חתן על הדרך. אותה אישיות.

ואז החרב. מפיו יוצאת חרב פיפיות חדה.

במשפט הרומי הייתה ה-גלאדיוס — החרב הרומית הקצרה — סמל הזכות על חיים ומוות. מגיסטרט אשר נשא את ה-ius gladii החזיק בזכות החיים והמוות. פילטוס החזיק בה. הקיסר החזיק בה. הפרוקונסולים של הקיסרות החזיקו בה. כאשר אמר פילטוס לישוע: "האינך יודע כי יש לי סמכות לצלוב אותך?", הוא דיבר בלשון החרב.

ישוע השיב אז לפילטוס בכמה מילים שלוות: "לא היה לך כל שלטון עליי לולא ניתן לך מלמעלה." (יוחנן י״ט:11). וכעת, בפטמוס, נעשה אותו מענה שלֵו לדבר נראֶה לעין. החרב נמצאת בפיו שלו, לא ביד פילטוס. הסמכות אשר נשא פילטוס במשך אחר צהריים אחד הייתה שאולה. הסמכות אשר נושא ישוע היא שלו כדין, מלידה, מניצחון. הוא הדבר אשר נהיה בשר. כאשר הוא מדבר, מסדרות מולקולות הבריאה את עצמן מחדש. הוא — בכך שדיבר — ברא את העולמות. אותו דיבור אשר קרא את שבילי החלב להוויה, יגרום בסיומו של ספר זה למלכי הארץ ולצבאותיהם לברוח אל הסלעים.

זו החרב אשר תסיים את הר-מגידון. לא נשק המורם בידו. מילה היוצאת מפיו.

שבעת הכוכבים ורפלקס החתן

היד הימנית אוחזת בשבעה כוכבים. התגלות א׳:20 מבארת אותם: "שבעת הכוכבים הם מלאכי שבע הקהילות." אלה הם השליחים, השומרים, הממונים הנושאים את דברי החתן אל כלתו, הפזורה ברחבי העולם.

הוא אוחז בהם בידו הימנית.

היד הימנית היא, בהגות העברית, יד המעשה, יד הברית, יד ההתחייבות המחייבת. כאשר שר דוד בתהלים ט״ז: "כי לא תעזוב נפשי לשאול [...] נעימות בימינך נצח," הוא דיבר על היד המעלה אדם מן הקבר. כאשר אמר ישוע לתלמידיו: "לא יחטוף איש אותם מידי," הוא טען טענת ברית. הימין של החתן היא המקום שבו מוחזקת כלתו לבטח.

הפורץ — מלכות החיה, אשר הפרקים הבאים חוקרים — ינסה לתת אות לנתיניו על ידם הם הימנית, כחוזה בעלות כפוי. התגלות י״ג:16 תתאר זאת. היד הימנית והמצח, מוטבעים במספר החיה.

אך הכלה אינה על ידה הימנית שלה. היא בימינו שלו.

הפורץ נאלץ לתת אות לעבדיו משום שאינו יכול לאחוז בהם. עליו להטביע בהם אות, לרשום אותם, לרגל אחריהם, לשבּב אותם, משום שאחיזתו מנהלית — ניירות, קודים, איומים. החתן אוחז בשלו. אין הוא נדרש לתת בהם אות חיצוני, משום שהם בתוכו. הן על כפיים חקותיך, אמר האדון בפי ישעיהו מ״ט:16, 2,500 שנה בטרם ראה יוחנן את שבעת הכוכבים בימין ההיא. החריתה היא המחיר אשר שילם. המסמרים אשר חדרו את כפות הידיים ההן היו השכר בעבור האחיזה.

כאשר רואה הכלה את ימינו של גואלנו, היא רואה את הצלקות. אותן צלקות אשר הראו לתומא בעליית הגג את זהותו. אותן צלקות אשר מלאכי סביב הכיסא של פרק ה׳ יזהו כיסוד החוקי לסמכותו לקחת את המגילה. הצלקות הן שטר המקנה. הן הדרך שבה הוא אוחז בה.

הפנים כשמש

ופניו כשמש המאירה בגבורתה.

אלה הפנים אשר משה ביקש לראות, ושנאמר לו כי לא ישרוד אותן. "לא תוכל לראות את פניי," אמר האדון למשה בסיני, "כי לא יראני האדם וחי." (שמות ל״ג:20). הדר אלוהים הבלתי מסונן היה צורב את הבשר בן התמותה מעל עצמותיו של כל צאצא של אדם אשר היה מעז להביט בו ישירות. על כן הוסתר משה בנקיק הסלע, ורק גב ההדר הורשה לחלוף על פניו.

יוחנן בפטמוס ראה את הפנים. והוא שרד אותן רק משום שגואלנו התכופף ואִפשר לו לשרוד אותן.

אלה הפנים אשר תראה הכלה בהתגלות כ״ב:4: "והם יראו את פניו, ושמו על מצחותם." ההבטחה של הנצח הבא טמונה במילים ההן. אנו נראה את הפנים. הפנים אשר משה לא יכול היה לראות. הפנים אשר אף השרפים מכסים את פניהם מפניהן. פני החתן — ואנו נראה אותן ככלתו, פנים אל פנים, ללא כל מסך בינינו.

כל הבטחה אחרת של ההתגלות מחווירה לצד ההיא האחת. ארץ חדשה, שמיים חדשים, עיר של זהב, נהר של חיים — הכול אמתי והכול מפואר. אך הקצה הנעלה ביותר של ההבטחה אינו העיר. הוא הפנים.

הפנים ההן היו מכוונות אל ירושלים בלוקס ט׳:51, כאשר "כיוון את פניו בנחישות ללכת ירושלימה." הוא כיוון את פניו אל הצלב בעבור הכלה. הוא נשא את הצלב בעבור הכלה. הוא קם מן המתים ועלה אל הימין בעבור הכלה. הוא המתין 2,000 שנה לימין ההיא בעבור הכלה. והוא שב בעבור הכלה.

ספר ההתגלות כולו הוא סיפורן של אותן פנים הנפנות סוף סוף אל סף ביתה של הכלה — ואינן נסבות עוד עד אשר ישא אותה הביתה.

הצו הראשון

קרא את מילות הסיום של התגלות א׳ בקשב. לאחר שהרים את יוחנן מן הקרקע, לאחר שהכריז כי בידו מפתחות המוות והשאול, נותן גואלנו את הצו הראשון של הספר כולו: "כתוב נא את אשר ראית, ואת אשר הווה, ואת אשר עתיד להיות אחרי כן."

שלושה זמנים. את אשר ראית — חזון המלך בתוך המנורות, אשר זה עתה נמסר. את אשר הווה כעת — בדיקת שבע הקהילות, בפרק ב׳ ובפרק ג׳. את אשר עתיד להיות אחרי כן — התגלות השבוע ה־70 ואשר אחריו, החל מפרק ד׳.

הספר כולו משורטט באותו משפט אחד. חזון המגיסטרט, בדיקת הכלה, ביצוע החוזה. כתוב את הכול.

ויוחנן כתב.

הוא לא כתב סיפור אימה. הוא לא כתב ספר צופן לסקרנים. הוא כתב מכתב אהבה ממלך אל כלתו, חתום בהבטחת בואו. המכתב נמצא כעת בידינו. החתן אשר פניו כשמש, אשר קולו השופר, אשר ידו מחזיקה את מפתחות המוות — הוא מחבר הספר הזה. הוא נושא הספר הזה. הוא תכלית הספר הזה.

כל היתר — הפורץ, חשבון הזמן, החותמות, השופרות, הקערות, סעודת הכלולות, הבריאה החדשה — הוא פרט בתמונה הגדולה יותר. מרכז הכול הוא פניו. ופניו, אף כעת, מכוונות הביתה.

המלך גילה את עצמו.