מודל 1,335 הימים: נימוק מתודולוגי

נספח זה מציג את ההיגיון הכרונולוגי שמאחורי המודל המוצע בספר זה. הוא נכתב עבור הקורא — המנהיג הרוחני, התיאולוג, או הלומד ההדיוט הרציני — המבקש לאמת את החישובים במקום לקבלם בפשטות. ניתן לבחון את הטיעון בכל שלב ושלב. המסקנות עומדות או נופלות על פי הנתונים הטקסטואליים וההיסטוריים, ולא על פי כוח השכנוע של הפרוזה בגוף הספר.

המודל נשען על ארבע טענות השזורות זו בזו, וכל אחת מהן מוגנת להלן:

ה־terminus a quo של 70 השבועות של דניאל הוא 457 לפנה״ס: הספירה מצו ארתחשסתא הראשון, הרשום בעזרא 7 ושהוצא ב־458.

השבוע ה־70 עתידי; הטיפוס שלו, השבוע המשפטי מ־27 עד 34 לספירה, נחתם במניין בשנת 34 לספירה.

השבוע ה־70 מתחדש בסתיו 2027, ב־1 בתשרי (ראש השנה).

חלון הסיום מעוגן בדניאל 12:11-12: 1,290 ימים מן השיקוץ ועד שבירת המגן המגונן, ו־1,335 ימים ועד היום האחרון האפשרי לשובו של גואלנו, היום שלפני השבת שבה מתחילה מלכות 1,000 השנים.

כל טענה נדונה בתורה.

1. נקודת ההתחלה: 457 לפנה״ס

70 השבועות של דניאל מתחילים, כפי שאמר המלאך גבריאל לדניאל, "מן־עת אשר יצא דבר להשיב ולבנות את ירושלים" (דניאל 9:25). ארבעה צווים מועמדים קיימים ברישום ההיסטורי, ומסורת הפרשנות התדיינה על תביעותיהם היחסיות במשך מאות שנים.

המועמד הראשון הוא צו כורש בשנת 538 לפנה״ס (עזרא 1:1-4). צו זה מסמיך את בנייתו מחדש של המקדש אך אינו עוסק בעיר עצמה או בחומותיה. הוראות כורש מוגבלות למבנה הפולחני. עבודת המקדש שהחלה תחת כורש שבתה בתוך שנים אחדות והתחדשה רק בימי דריוש. הצו אינו תואם את לשון דניאל 9:25, המפרטת את שיקום ירושלים — העיר, ולא רק המקדש.

המועמד השני הוא צו דריוש הראשון בשנת 519 לפנה״ס (עזרא 6:6-12). צו זה מאשר וממַמן מחדש את מיזם המקדש תחת הסמכתו המקורית של כורש. שוב מדובר בצו מקדש, לא בצו עיר.

המועמד השלישי הוא צו ארתחשסתא הראשון בשנת 458 לפנה״ס (הנמנה מ־457), הרשום בעזרא 7:11-26. צו זה הוא הראשון המרחיב את ההסמכה מעבר למקדש. ארתחשסתא מעניק לעזרא סמכויות שיפוטיות ומנהליות נרחבות — "למנות שופטים ודיינים השופטים את כל העם אשר בעבר הנהר" (עזרא 7:25) — ומסמיך את השימוש בכספי האוצר לשיקום עבודת ה׳ והתשתית החברתית־משפטית של הקהילה היהודית ביהודה. הצו רחב יותר מקודמיו. הוא עוסק בעם ירושלים ובממשלו, ולא רק במקדש.

המועמד הרביעי הוא צו ארתחשסתא הראשון לנחמיה בשנת 444 לפנה״ס (נחמיה 2:1-8). צו זה מסמיך את נחמיה, משקה המלך, לנסוע לירושלים ולבנות מחדש את חומות העיר. הפרשנות הדיספנסציונליסטית המסורתית, שזכתה לפופולריות בידי סר רוברט אנדרסון ב־The Coming Prince (1894), נוטלת צו זה כ־terminus a quo. חישובו של אנדרסון מתקדם 483 שנים נבואיות (69 שבועות × 7 שנים × 360 ימים) קדימה מ־1 בניסן, 444 לפנה״ס, ונוחת ב־10 בניסן, 33 לספירה — יום ראשון של כפות התמרים בחישובו.

חישובו של אנדרסון היה רב־השפעה, אך הוא תלוי בשנה נבואית בת 360 ימים, שאין לה עיגון בטקסט הדניאלי עצמו. שבועות דניאל הם שבועות של שנים בלוח השנה היהודי הרגיל, והחשבון פועל בפשטות רבה ביותר עם שנות שמש רגילות בנות 365.25 ימים, המתואמות מול חודשי העיבור של הלוח העברי הירחי־שמשי. ברגע שמסירים את השנה הנבואית בת 360 הימים, נקודת ההתחלה של 444 לפנה״ס אינה מגיעה עוד אל הצלב בדיוק חשבוני.

נקודת ההתחלה של 457 לפנה״ס — הספירה מצו עזרא (458) — מניבה תוצאה שונה ואלגנטית יותר. ספירה מדויקת של 483 שנים רגילות קדימה (69 שבועות × 7 שנים בלוח העברי הסטנדרטי) נוחתת בסתיו 27 לספירה. זוהי השנה שבה החל ישוע את שירותו הציבורי — שנת טבילתו בידי יוחנן, ירידת הרוח, וההכרזה כי "מלאה העת וקרבה מלכות האלוהים" (מרקוס 1:15). הביטוי מלאה העת — peplērōtai ho kairos — הוא הכרזתו של ישוע עצמו כי קו הזמן הנבואי של דניאל 9:25 הגיע אל נקודתו המחושבת. המשוח, המשיח, הופיע על פי לוח הזמנים.

צו 458 לפנה״ס, הנמנה מ־457, הוא אפוא ה־terminus a quo המוליד את ההתאמה ההדוקה ביותר בין החשבון של דניאל לבין האירועים ההיסטוריים של שירות ישוע. זוהי העמדה שספר זה נוקט.

2. המסגרת הכרונולוגית הרחבה יותר

מודל 1,335 הימים המוצג בספר זה משוקע בארכיטקטורה כרונולוגית גדולה יותר, אשר הקורא אולי יבקש לאמתה בטרם יקבל את החשבון של השבוע ה־70. ההגנה המלאה על אותה ארכיטקטורה אינה משימתו של חלק זה. היא הוצגה בפירוט בעבודתו הקודמת של המחבר, אלגוריתם האלוהים: הקצב הנסתר של 6,000 שנות היסטוריה (ויסר, 2026), שאליה מופנה הקורא לשם השחזור הגנאלוגי המלא, תיקון תרח־אברהם, הסנכרון עם הכרונולוגיה המצרית והפרסית, והעיגון ההיסטורי של שעון העל בבריאה.

לטיעון הנוכחי, הטענות הרלוונטיות של אותה עבודה קודמת הן הבאות. ספרי היוחסין של בראשית 5 ו־11, הנקראים עם תיקון תרח־אברהם (מעשי השליחים 7:4 עם בראשית 11:32 ו־12:4, המעמידים את תרח על 130 בלידת אברהם במקום ה־70 המשוערים בדרך כלל), מניבים נקודת בריאה בסתיו 3967 לפנה״ס. מאדם עד אברהם נמשכות כ־2,000 שנה; מאברהם עד הצלב נמשכות כ־2,000 שנה; מן הצלב עד סתיו 2034 נמשכות כ־2,000 שנה. הסך הכול משתרע על פני שעון העל בן 6,000 השנים הנחתם באלף השביעי, שבת המשיח של התגלות 20.

בתוך אותה מסגרת לוח השעון מתחלק, והוא מתחלק לא באירוע אלא בצורה. קו הגוש נופל ב־Anno Mundi 3480, והמספר הזה נובע מן השיקוף — 480 לפני הציר ו־480 אחריו — לא מצו, מהאשמה או מקרב. גוש IV נמשך מ־AM 3480 עד AM 6000: מרווח על סולם ה־AM, מידה אדריכלית, לא רצף של אירועים.

גלגול קודם של מודל זה הניע על הקו הזה שעון בן 22 מאות שנה, החל ב־שטנה, מכתב ההאשמה של עזרא 4:6. עיגון זה בוטל, והוא חייב להישאר מבוטל. ההאשמה של עזרא 4 נופלת בחורף 486/485 לפנה״ס — AM 3481, שנה אחת אחרי קו הגוש. לכן אין היא יכולה לקבוע את הקו. מה שהיא כן: קול ההאשמה הראשון של העידן הנפתח שם, הקול הנותן שם לאופיו של הגוש. יותר מזה אין היא נושאת. השנה 2034 תלויה אפוא לא בספירה של 2,520 שנה מ־486 לפנה״ס, אלא בנקודת המוצא לבדה: סתיו 3967 לפנה״ס ועוד 6,000 שנה.

חוזה־העלחוזה העלמונח ספר זה ל־70 השבועים של שנים (490 שנה) של דניאל ט, המסגרת המשפטית שבתוכה הגואל קונה בחזרה את כלתו ונוטל מחדש את כיסאו. בן 490 השנים של דניאל 9, לעומת זאת, כן נפתח באירוע — הצו של 458 לפנה״ס, הנמנה מ־457 (עזרא 7) — ונחתם, עם שבועו האחרון המתחדש בתשרי 2027, בסתיו 2034. שם נפגשים השניים: נקודת המוצא הקובעת את הקץ, והחוזה המציב בתוך מסגרתה את השבוע האחרון. לא שני שעוני אירועים המאשרים זה את זה, אלא ארכיטקטורה וחוזה המגיעים אל אותה תכלית — חלון יום הכיפורים / הושענא רבה של 2034 — כשהשבוע ה־70 מספק את מיקרו־הארכיטקטורה בת 1,335 הימים שנספח זה מוקדש להגנה מלאה עליה.

הקורא המבקש לאמת את המסגרת המאקרו מופנה אל אלגוריתם האלוהים. שארית נספח זה עוסקת בשבוע ה־70 עצמו. ולשם האקסגזה המלאה של השבוע ה־70 של דניאל עצמו — 70 השבועות, הכרתת המשיח־הנגיד, שני הנגידים של 9:25–26, הברית המחוזקת בעוצמה מכרעת, ו־1,290 ו־1,335 הימים — מופנה הקורא אל ספר־האחות חותם האדריכל: ספר דניאל החתום, נפתח (ויסר, בהכנה), המפתח במלואו את העניין הטקסטואלי־ביקורתי, הלקסיקלי והדקדוקי.

3. תקופת הביניים שלפני שבוע־השנים האמיתי

69 השבועות מגיעים אל 27 לספירה עם תחילת שירותו של ישוע. שלוש וחצי שנים מאוחר יותר — באביב 31 לספירה — המשיח יכרת, כפי שניבא דניאל 9:26. הצליבה התרחשה ביום רביעי, ה־14 בניסן, 31 לספירה. התחייה באה שלוש יממות מאוחר יותר, בשקיעה שבה מסתיימת שבת השבוע של 17 בניסן ומתחיל היום שאחרי השבת, היום שבו לפי ויקרא 23:11 כפשוטו מונף עומר הביכורים. זוהי הגשמה, לא הוכחת תאריך: העומר שאחרי שבת השבוע חל בכל שנה ביום ראשון, והנוהג המתועד ביותר של המאה הראשונה נתן את 16 בניסן (שלושה ימים ושלושה לילות, פרק 4).

זה מביא את הלוח אל אמצע השבוע המשפטי, ולא אל סופו. וכאן יש לדבר בדיוק, שכן שני פסוקים מונחים בקלות זה על גבי זה. מה שנופל בנקודת אמצע זו הוא דניאל 9:26: "יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ" — jikkaret we-eyn lo, נכרת, ולא למען עצמו. שם מביא השה המושלם את הקורבן המושלם, בחצי השבוע, ובכך מולאה מערכת הקורבנות מעיקרה.

דניאל 9:27 אינו מתאר זאת. נושאו הוא הנגיד הבא מן הפסוק הקודם: higbir berit la-rabbim — הוא יחזק ברית לרבים בעוצמה מכרעת, לא יכרות אותה — וחצי השבוע ישבית zevach u-minchah. בשבוע ה־70 שבקץ מחוזקת אפוא ברית בעוצמה מכרעת, מותרים שוב הקורבנות התמידיים, ובחצי אותו שבוע הם נעצרים באלימות. מאותו רגע מראה שיקוץ השומם את פניו האמיתיות.

ששניהם נופלים באותה נקודה של השבוע אינו צירוף מקרים ואף לא קיום כפול של פסוק אחד. זוהי מערכת החיקוי שאת עקבותיה עוקב ספר זה לכל אורכו: היריב פועל כפרודיה, ומול כל דמות עומד זיוף אחד עם ציר ניגוד הניתן לשיום. כאן עובר אותו ציר דרך הקורבן עצמו. השה מסיים את הקורבנות בכך שהוא ממלא אותם — מרצונו, ולא למען עצמו. המחקה מסיים אותם בכך שהוא אוסר אותם — באלימות, ובהחלט למען עצמו, שכן מי שתופס את המקום שהתפנה הוא הוא עצמו (תסלוניקים ב׳ 2:4). הנחש הקדמוני אינו ממציא מעשה חדש; הוא מחקה את הישן, באותה נקודה בשבוע, כשהסימנים הפוכים. (ש-9:26 מתאר את הכרתת המשיח ו-9:27 את דרכו של הנגיד הבא: שקול, עם הקריאה המשיחית של 9:27 כחלופה מנויה — ראו יום יהוה, פרק 32, ו חותם האדריכל, נספח I. שהתאמת אמצע-השבוע היא חיקוי מכוון ולא מקרה: שקול.)

אך השבוע ה־70 האמיתי — מימוש אחרית הימים שהשבוע המשפטי (27–34) הוא הדגם שלו — לא התקדם מיד. רצף האירועים הרשום במעשי השליחים מראה מדוע.

במשך כשלוש וחצי שנים לאחר התחייה הגבילה הכנסייה הקדומה את בשורתה לשומעים יהודים. הבשורה הוצעה תחילה לישראל, למימוש העיקרון שפאולוס ניסח מאוחר יותר ברומים 1:16: "ליהודי בראשונה וגם ליווני." פטרוס הטיף בחג השבועות. סטפנוס הטיף בפני הסנהדרין. השליחים שירתו בחצרות המקדש ובבתי הכנסת בכל יהודה.

בערך בשנת 34 לספירה דחה הסנהדרין באופן רשמי את הבשורה בכך שסקל את סטפנוס. דרשתו של סטפנוס, הרשומה במעשי השליחים 7, היא כתב אישום משפטי מתמשך נגד חוסר נאמנותה הבריתית של ישראל. שורות הסיום שלה מאשימות את המועצה ב"התנגדות לרוח הקודש" — החטא הבלתי נסלח שעליו הזהיר ישוע במתי 12:31-32. הסקילה שבאה בעקבותיה הייתה דחייתו הרשמית, הכלל־מנהיגותית, של המשיח שקם לתחייה בידי ישראל.

מרגע זה ביצעה הבשורה תפנית. שאול מטרסוס — שנכח בסקילת סטפנוס, מחזיק במעילי התליינים — הומר זמן קצר לאחר מכן בדרך לדמשק, ומונה לשליח עבור הגויים. ספר מעשי השליחים מתחקה אחר תנועתה החוצה של הבשורה מירושלים ליהודה לשומרון ועד קצווי הארץ. עידן הכנסייה נפתח.

השבוע ה־70 האמיתי לא התממש במאה הראשונה; השעון המתין. אסכולת הפרשנות הדיספנסציונליסטית גורסת כי השעון הנבואי עוצר בתום 69 השבועות ומתחדש בנקודה עתידית, ובכך נותר השבוע ה־70 כצרת העתיד. המודל המוצע בספר זה מעדן זאת: השבוע ה־70 עצמו עתידי בשלמותו; שבע השנים מ־27 עד 34 לספירה הן הטיפוס שלו, השבוע המשפטי: הצלב באמצע, החתימה במניין בשנת 34. אותו שבוע משפטי משמש דגם לשבוע ה־70 האמיתי, של אחרית הימים: שוב שבוע־שנים שלם של שבע שנים, הנפתח ב־1 בתשרי, 2027 ונחתם ב־2034, כשהשיקוץ באמצעו שלו.

זה מוליד סימטריה מבנית. השבוע המשפטי מורכב משני חצאים של שלוש וחצי שנים כל אחד. החצי הראשון נמשך מסתיו 27 לספירה (טבילת ישוע) עד אביב 31 לספירה (הצלב). החצי השני נמשך מ־31 עד 34 לספירה: ההצעה השליחית לישראל, עד סקילת סטפנוס. שתי התקופות — שירותו של ישוע וההצעה השליחית הקדומה לישראל — מסתכמות יחד בשבע שנות זמן־שעון: השבוע המשפטי המלא.

4. ההתחדשות: 1 בתשרי, 2027

השבוע ה־70 מתחדש כאשר השעון הנבואי מתחיל מחדש. המודל מציע כי התחדשות זו חלה ב־1 בתשרי (ראש השנה) בסתיו 2027.

מדוע 1 בתשרי? ללוח העברי שני ראשי שנה. 1 בניסן (באביב) הוא ראש השנה הדתי, המסמן את ראשית מחזור החגים. 1 בתשרי (בסתיו) הוא ראש השנה האזרחי, ראש השנה, המסמן את ראשית השנים בספירה החקלאית ובספירת שנות השמיטה. שנות השמיטה והיובל של ויקרא 25 מתחילות ב־1 בתשרי. 70 השבועות של דניאל — שבועים, שבועות של שנים — משתלבים באופן הטבעי ביותר עם ספירת שנות השמיטה הזו, המתחילה ב־1 בתשרי.

מדוע דווקא 2027? המודל נשען על האמונה כי האב בנה את ההיסטוריה האנושית על שעון על בן 6,000 שנה. מאז שבוע הבריאה של בראשית 1, שישה ימי־מילניום של עמל אנושי תחת הקללה קודמים ליום־מילניום שביעי של מנוחת שבת תחת המשיח. "יום אחד אצל ה׳ כאלף שנה ואלף שנה כיום אחד." (פטרוס ב׳ 3:8). 6,000 שנות היסטוריה אנושית מסתיימות בשבת של מלכות 1,000 השנים. החשבון של שעון העל הזה מעמיד את הבריאה על סתיו 3967 לפנה״ס ואת חתימת האלף השישי על כ־2034 לספירה.

מאותה חתימה מתחיל השבוע ה־70 בן שבע השנים בסתיו 2027. סוף השבוע אינו נקבע ליום מסוים, אך דניאל 12:12 נותן את הגבול העליון: יום 1,335, הושענא רבה 2034, כ״א בתשרי (3 בנובמבר בלוח הגרגוריאני), היום האחרון האפשרי לשובו של גואל: "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלוש מאות שלושים וחמישה." 1,335 הימים נספרים מן שיקוץ השומם, והשיקוץ מוצב בפורים 2031. הוספת 1,335 ימים לפורים 2031 כפי שהוא נחוג (9 במרץ) נוחתת בהושענא רבה 2034 של הלוח התצפיתי; למחרת חל שמיני עצרת, היום השמיני. שההתחלה והסוף עומדים על שני לוחות, הוא הנחה: בספירה על לוח אחד יוצאים 1,305 או 1,307 ימים (ראו פרק 14).

הכרונולוגיה המלאה נמשכת אפוא כדלהלן:

• 1 בתשרי, 2027 (ראש השנה): השבוע ה־70 מתחיל. החותם הראשון נשבר. הנגד־משיח (דמות המהדי של אחרית הימים האסלאמית) חותם ברית בת שבע שנים עם ישראל והאומות הסובבות.

• בסביבות 2028-2029 (טווח: שבועות, 17 בחשוון או סוכות 2028/2029): הכלה נאספת כביכורי החיטה. היום המדויק אינו מפורט בטקסט; שלושה תאריכים מועמדים נמנים בפרק 2 ובפרק 7 של ספר זה.

• בסביבות 2029 עד סתיו 2030: החותם השביעי פותח את השופרות. ארבעת הראשונים פוגעים בארץ, בים, בנהרות ובשמים; השלישי נופל כנראה לקראת סוף 2029.

• אמצע מאי 2030 (17 באייר, 20 במאי): השופר החמישי. התהום נפתחת ואבדון משוחרר; הארבה מייסר במשך חמישה חודשים את מי שאינו נושא את חותם האלוהים. ב-1 ביוני 2030 עובר ליקוי חמה טבעתי מעל יוון וצפון-מערב טורקיה (ראו פרק 8). האוי הראשון חלף כאשר חמשת החודשים מלאים (9:12).

• סוכות, 17 באוקטובר 2030 (20 בתשרי): השופר השישי, 150 יום אחרי החמישי. ארבעת המלאכים אצל הפרת משוחררים; צבא הפרשים יוצא. זהו החלק הראשון של האוי השני.

• הימים שלפני פורים 2031: ההתנקשות במהדי מצליחה. נפש המהדי יורדת אל התהום; אבדון מתמזג עמו. לאחר שלושה ימים מחזיר אותו נביא השקר אל החיים הגופניים כמלך השמיני, שעלה מן השבעה. הכתוב שותק על הרגע המדויק; מכת המוות ותחיית־הזיוף נופלות בימים שלפני יום 0, לא ביום 0 עצמו.

• פורים, 9 במרץ 2031 (יום 0): שיקוץ השומם מוצב על הר הבית והקורבן התמידי מוסר. צורר המשיח נכנס אל המקום הקדוש ותופס את מושבו (תסלוניקים ב׳ 2:4). זהו יום 0 של דניאל 12:11, נקודת המוצא של 1,290 ושל 1,335. השיקוץ הוא שמתניע את השעון, לא התחייה שקדמה לו.

• פסח, 8 באפריל 2031 (יום 30): מתחילה סמכותה המלאה של החיה. תו החיה בתוקף בכל העולם. שני העדים מתחילים את שירותם בן 1,260 הימים. מתחילה הזנת האישה במדבר: 1,260 ימים של הגנה על־טבעית. היא ברחה עם אות השיקוץ, 30 ימים קודם לכן. ספירות 1,260 הימים נמשכות מכאן; 1,290 של דניאל 12:11 נמשכים מיום 0, 30 ימים קודם לכן, כך ששניהם מסתיימים יחד.

• יום 1,290 (אלול 2034): שירותם בן 1,260 הימים של שני העדים מסתיים (הוא נמשך מיום 30); הם נהרגים בידי החיה בירושלים. באותה נקודה — 1,290 של דניאל 12:11, הנספרים מיום 0 — המגן העל־טבעי מעל שארית בוצרה מוסר. 40 ימי התשובה נמשכים אז כבר חמישה ימים: הם החלו בראש חודש אלול, יום 1,285 (14 בספטמבר 2034), ונחתמים ביום הכיפורים, יום 1,324 (23 באוקטובר 2034). [מְחֻשָּׁב]

• יום 1,293-1,294 (בערך 22-23 בספטמבר 2034): לאחר שלוש וחצי ימים של שכיבה מתים, שני העדים מוקמים לתחייה ועולים מעלה.

• דרך חלון 45 הימים (אלול-תשרי 2034): לאחר הילקחות העדים חלף האוי השני (11:14), ונשמע השופר השביעי, האוי השלישי. כששלטון 42 החודשים של הנגד־משיח שבור ביום 1,290 (הריגת העדים היא מעשהו האחרון, בסיום מנדטו; 11:7; 13:5), נופלות שבע הקערות — שיפוט הסיום הדחוס של חלון הסיום, הנמשך לצד 40 ימי תשובה שכבר מתרחשים בסלעי בוצרה.

• בימים שלקראת יום 1,335 (הושענא רבה, 3 בנובמבר 2034), לכל המאוחר ביום ההוא: גואלנו מגיע, אולי תחילה אל בוצרה, השארית מכירה בו אשר דקרו, וצבא המלכים מושמד במגידו. (בלוח התצפיתי שעמו מחשב ספר זה — עם אדר ב׳ שנוסף באביב 2034 — נופל יום 1,335 מפורים 2031 כפי שנחוג על הושענא רבה; ראו את שתי הנחות הלוח בפרק 14.)

• שמיני עצרת, 4 בנובמבר 2034: היום הראשון של שבת 1,000 השנים.

תאריכים אלה מחושבים מן ה־terminus a quo של 457 לפנה״ס ומן העיגון המבני של ההתחדשות ב־1 בתשרי, 2027. הם ניתנים לבחינה. חשבון לוח שנה רגיל מאשר אותם.

5. 1,290 ו־1,335 הימים של דניאל 12

פרק הסיום של דניאל מכיל שתי ספירות ימים ספציפיות שבלבלו את הפרשנים במשך 2,500 שנה.

"ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם ימים אלף מאתיים ותשעים. אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלוש מאות שלושים וחמישה." (דניאל 12:11-12).

שתי הספירות מתחילות באותו אירוע עצמו — הצבת השיקוץ. הספירה הראשונה מסתיימת ביום 1,290; השנייה ביום 1,335. ההפרש הוא 45 ימים. הברכה ב־12:12 נצמדת באופן ספציפי לאלה המגיעים ליום 1,335 — מה שמרמז שיום 1,335 הוא הגבול העליון של ההגעה, החלה בימים שלקראתו, ויום 1,290 הוא רגע מעבר 45 ימים קודם לכן.

המודל המוצע בספר זה קורא את שתי ספירות הימים הללו כדלהלן:

1,290 הימים מסמנים את סיום מגן בוצרה. 42 חודשים נבואיים של הגנה על־טבעית חלפו. המגן נופל. השארית במדבר הופכת לפגיעה. צבאות המרסק פונים אל בוצרה לקראת מה שהם מתכוונים אליו כהשמדה אחרונה.

ארבעים ימי התשובה נמשכים מראש חודש אלול, יום 1,285, עד יום הכיפורים, יום 1,324; בימים אלה זועקת השארית בבוצרה אל יהוה לישועה. המספר השני של דניאל מצביע 11 ימים אחרי יום הכיפורים, על הושענא רבה, יום 1,335. [מְחֻשָּׁב] הזעקה מתעצמת ככל שכוחות המרסק מתקרבים.

1,335 הימים מסמנים את היום האחרון האפשרי להגעת גואלנו; בואו חל כנראה בימים שלפניו. ישוע יורד מן השמים, אולי תחילה בבוצרה (ישעיהו 63:1), אולי תחילה על הר הזיתים (זכריה 14:4); הכתוב אינו קובע את הסדר. הוא אוסף את השארית ונע עמה ועם צבאות השמים אל מגידו, מבצע את הדין על מלכי הארץ, ומחנך את מלכות 1,000 השנים בשבת שבאה בעקבותיה.

ברכת 12:12 — אשרי המחכה ומגיע ל־1,335 הימים — נופלת על שארית בוצרה המחזיקה מעמד דרך חלון 45 ימי המשבר. הם נשמרים בידי האב דרך משבר הסיום, רואים את פני המשיח שלהם, ונכנסים חיים אל מלכות 1,000 השנים.

קריאה זו מהרמנת את שתי ספירות הימים עם הגאוגרפיה של התגלות 12 (האישה במדבר למועד מועדים וחצי מועד = 1,260 ימים), התגלות 11 (שני העדים המתנבאים 1,260 ימים), והתגלות 13 (החיה המקבלת שלטון ל־42 חודשים). 1,260 הימים נמשכים מיום 30 (פסח 2031, כשמתחילות הזנת האישה ועדות העדים) עד יום 1,290 (אלול 2034), שם שירות העדים מסתיים ומגן בוצרה מוסר יחד עמם. שני העדים מוטלים אז מתים שלוש וחצי ימים ומוקמים לתחייה סביב יום 1,293-1,294, בפתיחת חלון הסיום. 45 הימים האחרונים (מיום 1,290 עד יום 1,335) הם משבר הסיום.

6. אי־ודאויות מוכרות

מודל זה מוצג בביטחון במבנהו הכולל אך בענווה ראויה לגבי תיארוכו הספציפי. אי־ודאויות מוכרות אחדות ראויות לציון:

היום המדויק של התחדשות השבוע ה־70 חושב על 1 בתשרי, 2027. המודל מתחייב בביטחון לעונה ובזהירות ראויה לתאריך הספציפי.

היום המדויק של ה־harpazō (איסוף ביכורי החיטה) אינו מפורט בכתובים. שלושה תאריכים מועמדים מוצעים (שבועות 2028/2029, 17 בחשוון 2028/2029, או סוכות 2028/2029). האב שמר את היום לעצמו.

זהותו הספציפית של הנגד־משיח (דמות המהדי) אינה ניתנת לידיעה עד שיופיע. המודל מזהה את הפרופיל התיאולוגי ואת האזור הגאוגרפי בביטחון על סמך הראיות הטקסטואליות, אך זיהויים ספציפיים של דמויות בנות זמננו הם השערה.

היבטים אחדים של תרחיש בוצרה — סדר האירועים הצבאי המדויק, הרכבם המדויק של מחזיקי הצבא, הגודל היחסי של השארית האורתודוקסית — הם מסקנות מטקסטים נבואיים שאינם מספקים פרטים מבצעיים מודרניים. הצורה הכללית מקראית; הפרטים הספציפיים נגזרים מתוך אנלוגיה.

7. מקורות

החישובים הכרונולוגיים בנספח זה נשענים על המקורות הראשוניים הבאים:

הטקסט העברי המסורתי של הברית הישנה לספרי דניאל, עזרא, נחמיה, זכריה ויחזקאל.

הברית החדשה היוונית לבשורות, מעשי השליחים, האיגרות וההתגלות.

חישוב הלוח היהודי כפי שנשמר במשנה ובתלמוד, בהתייחס למחזור שנות השמיטה החקלאי.

הכרונולוגיה המלכותית האחמנית כפי שנקבעה בידי הארכאולוגיה וכתובת בהיסטון, הקובעת את שנות המלוכה של כורש, דריוש, ארתחשסתא הראשון ויורשיהם.

רישומים מנהליים רומיים וקדמוניות היהודים ומלחמת היהודים של יוספוס לאירועי המאה הראשונה.

הרישום התלמודי של שנות השמיטה, לרבות חישוב שלאחר 70 לספירה השמור במסכת סנהדרין.

מקורות משניים שנועצו בהם כוללים את עבודות המופת של סר רוברט אנדרסון, הרולד הוהנר, אדווין תיל ופלויד נולן ג׳ונס על הכרונולוגיה המקראית, וכן את הפירושים הקלאסיים של קלווין, קייל ויאנג על דניאל.

המודל המוצע בספר זה נבדל בנקודות ספציפיות מקודמיו (במיוחד בשבוע המשפטי מ־27 עד 34 לספירה כטיפוס של השבוע האמיתי 2027-2034, ובקריאת שלבי הקציר של איסופי הביכורים). הבדלים אלה מוגנים בגוף הספר ובמאמרים טכניים הזמינים ביתר עבודתו המפורסמת של המחבר.

הקורא המבקש לאמת את החישובים מוזמן לעשות זאת. החשבון שקוף. התאריכים ניתנים לבחינה. המסקנה עומדת או נופלת על שלמות הנתונים הטקסטואליים והכרונולוגיים.

האב קבע את המועדים. החתן קיים כל אחד מהם עד כה. המועדים הנותרים — אלה הניצבים עוד לפנינו בשנים המאוחרות של עשור זה ובשנים המוקדמות של שנות ה־30 — יקוימו, לפי שכנועו של מחבר זה, באותו דיוק עצמו.