מיקומו של המודל הטרום־שיקוצי

מיקומו של מודל זה אל מול ארבע משפחות תזמון־החטיפה המקובלות, וההגנה האקסגטית על סימן ההיכר המבחין אותו

הקדמה — שֵם משלו למודל, ומדוע

האסכטולוגיה המקובלת מכירה ארבעה מועדי חטיפה, שכל אחד מהם נקרא על שם מקומו בתוך השבוע ה־70: טרום־הצרה (pre-trib, לפני השבוע), אמצע־הצרה (mid-trib, באמצע), טרום־החרון (pre-wrath, לפני החרון, לאחר הצרה הגדולה), ואחר־הצרה (post-trib, בעת השיבה). מודל זה אינו תואם אף אחת מן הארבע, ועל כן ראוי הוא לשם משלו, מדויק לא פחות, הנגזר מסימנו שלו.

טרום־שיקוצי (אנגלית Pre-Abomination; הולנדית pre-gruwel): הכלה נלקחת לפני השיקוץ המשומם — במודל זה בעת החותם השישי (בקירוב 2028‑2029), לפני פורים 2031.

אין זו תיוּג קוסמטי. השיקוץ הוא הציר האחד המבחין את המודל מכל ארבע המשפחות: הוא מאוחר מטרום־הצרה (הכלה עוברת את חותמות המחצית הראשונה), מוקדם מאמצע־הצרה (היא איננה עוד לפני האמצע), מוקדם בהרבה מטרום־החרון (היא איננה עוד לפני שמתחילה הצרה הגדולה, ולא לאחריה), והרחק לפני אחר־הצרה. מילה אחת — טרום־שיקוצי — קובעת את כל המיקום הזה. בקצרה: טרום־החרון במנגנון, טרום־שיקוצי בתזמון.

נספח זה עושה שלושה דברים. הוא ממקם את המודל בין ארבע המשפחות (סעיף I). הוא מודה ביושר עד כמה הוא חולק עם אסכולת טרום־החרון, ומציין בחדות את ההבדל המכריע (סעיף II). והוא מגן — חזיתית ובמלואו — על הציר האקסגטי האחד שעליו הכול תלוי: מתי כד 29 ושני מועדי האות הקוסמית (סעיף III), נישא על ידי הראיה החיובית מתוך מצב בני האדם (סעיף IV) ועל ידי תורת הברית הישנה על יום יהוה כתקופה (סעיף V). הוא נחתם בתלות המסודרת של הבחנת השלם/השיא עם שתי קבוצותיה (סעיף VI) ובמה שעוד נובע ממנה (סעיף VII).

I. ארבע המשפחות, והיכן נופל הטרום־שיקוצי

עמדה	מועד החטיפה	דרך מה עוברת הכלה?
טרום־הצרה (LaHaye, Walvoord)	לפני כל השבוע	דבר מן השבוע אין היא עוברת
טרום־שיקוצי (מודל זה)	החותם השישי, המחצית הראשונה, לפני השיקוץ	את חותמות המחצית הראשונה (האוי), לא את השיקוץ, לא את החרון
אמצע־הצרה	באמצע (השיקוץ)	את כל המחצית הראשונה
טרום־החרון (Rosenthal, Van Kampen)	החותם השישי, לאחר הצרה הגדולה	את כל המחצית הראשונה ואת צרת־החיה של המחצית השנייה
אחר־הצרה	בעת השיבה	את הכול, ובכלל זה את החרון

מבחינת התזמון, אם כן, הטרום־שיקוצי עומד בין טרום־הצרה לאמצע־הצרה — אך הוא מגיע לשם בדרך שונה לחלוטין מאותן שתיים: לא בדרך מנגנון טרום־הצרה (פטוֹר מכל מצוקה), אלא בדרך מנגנון טרום־החרון (החותם השישי כסימן־חטיפה, נשמרת מן החרון). על כן יש להבין את המיקום לאורך שני צירים: ציר התזמון, שבו הוא נמצא לצד טרום־הצרה ואמצע־הצרה, וציר המנגנון, שבו הוא נמצא לצד טרום־החרון. אף אחת מארבע המשפחות אינה תופסת את שתי העמדות בעת ובעונה אחת; רק הטרום־שיקוצי עושה זאת. זו בדיוק הסיבה שבעבורה שם משלו הוא הכרח ולא מותרות.

II. הנחלק עם טרום־החרון — וההבדל המכריע

היושר מחייב להכיר עד כמה מודל זה חולק עם אסכולת טרום־החרון, כי הקרבה אמיתית ואין לטשטשה.

החותם השישי כסימן־חטיפה. שתיהן קוראות את המהפך הקוסמי של החותם השישי כרגע שסביב ההילקחות. השמש חשוכה, הירח כדם, הכוכבים נופלים — שתי האסכולות מזהות בכך את הסף שעליו עוברת הכלה אל הכיסא פנימה.

נשמרת מן החרון. שתיהן גורסות שהכלה נלקחת לפני יום יהוה — השופרות והקערות. על השאלה "האם טרום־החרון אינו רואה את החטיפה לפני שבע הקערות?" התשובה היא: כן, וזאת חולק מודל זה עמהן. הorgē — החרון — לעולם אינו מנת חלקה של הכלה; הוא רוֹקַן בידי החתן בגת שמנים. בנקודה זו טרום־שיקוצי וטרום־החרון מדברים בקול אחד.

טלסקופי־רציף, לא מחזורי. כאן יש להסיר אי־הבנה: טרום־החרון אינו מחזורי. רוזנטל וואן קמפן קוראים את הסדרות באופן טלסקופי — החותם השביעי פורש את שבעת השופרות, השופר השביעי את שבע הקערות — בדיוק כפי שעושה מודל זה. הקריאה המחזורית (המשחזרת), שבה החותמות, השופרות והקערות חוזרים על אותה תקופה, היא הקריאה האידיאליסטית של הנדריקסן ובחלקה של בייל. על מבנה הסדרות, אם כן, עומד מודל זה עם טרום־החרון, ולא כנגדו; המניח לאי־ההבנה לעמוד מצייר ניגוד במקום שיש בו קרבה.

ההבדל המכריע הוא התזמון בתוך השבוע, והוא יסודי:

אצל רוזנטל נופל החותם השישי מאוחר — לאחר הצרה הגדולה (רדיפת החיה של המחצית השנייה, ה"נקצרת" על ידי האותות הקוסמיים), סמוך לפני יום יהוה. הקהילה, אם כן, עוברת דרך צרת־החיה ונלקחת ממנה בקצה.

במודל זה נופל החותם השישי מוקדם — במחצית הראשונה (בקירוב 2028‑2029), לפני השיקוץ (פורים 2031). הכלה איננה עוד לפני שהצרה הגדולה של מתי כד 21 בכלל החלה. לא לאחר צרת־החיה, אלא לפניה.

אותו הבדל אחד — מקומו של החותם השישי — גורר את הכול אחריו. והוא תלוי בציר אקסגטי יחיד, שבו אוחז טרום־החרון כנשקו החזק ביותר. על כן יש להשיב על אותו ציר חזיתית ובמלואו.

III. עיקר העניין: מתי כד 29 ושני מועדי האות הקוסמית

III.1 טיעון טרום־החרון, בחוזקו הרב ביותר

אין עושים צדק עם הצד שכנגד אם מחלישים את טיעונו בטרם משיבים עליו. טרום־החרון נמק כך, וזהו טיעון רציני:

ישוע אומר: "וּמִיָּד אַחֲרֵי צָרַת הַיָּמִים הָהֵם תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לֹא יִתֵּן אוֹרוֹ וְהַכּוֹכָבִים יִפְּלוּ מִן הַשָּׁמַיִם" (מתי כד 29 — eutheōs de meta tēn thlipsin tōn hēmerōn ekeinōn). אותות אלה — שמש, ירח, כוכבים — הם בדיוק אותם של החותם השישי (התג' ו 12‑13). ומיד לאחר מכן מופיע "אוֹת בֶּן הָאָדָם" ונאספים הבחירים (מתי כד 30‑31) — היא החטיפה. מסקנה: החותם השישי = אותות מתי כד 29 = אחרי הצרה. על כן נופלת החטיפה לאחר הצרה הגדולה. הטרום־שיקוצי, הממקם את החותם השישי במחצית הראשונה, מופרך בכך.

זהו לב העניין. אם אותות החותם השישי זהים לאלה של מתי כד 29, הרי הם באים לאחר הצרה הגדולה, ואז לא ייתכן שהכלה נלקחה לפני השיקוץ. כל המודל הטרום־שיקוצי עומד ונופל עם התשובה על כך.

III.2 התשובה הטרום־שיקוצית: שני מועדי אות קוסמית

התשובה אינה שהאותות אינם חשובים, אלא שטרום־החרון מתיך שני אירועים לאחד. ישנם שני מועדי אות קוסמית — מוקדם ומאוחר — ושימוש הכתוב אינו כופה אותו זיהוי. ארבע שכבות נושאות תשובה זו.

שכבה 1 — ניב האות הקוסמית הוא בר־חזרה. הדימוי של שמש חשוכה, ירח אדום כדם וכוכבים נופלים אינו ציון ייחודי לאירוע אחד, אלא ניב נבואי קבוע לפקודת אלוהים, שהנביאים נוקטים בו שוב ושוב ולאירועים שונים: יואל ב 10; ג 4; ד 15; ישעיהו יג 10; לד 4; יחזקאל לב 7; עמוס ח 9; חגי ב 6, 21. אותו ניב מסמן שם יותר מיום יהוה אחד. עליית הניב הן בחותם השישי הן במתי כד 29 אינה מוכיחה אפוא זהות; היא מוכיחה רק ששני המועדים הם פקודות אלוהים. השוואת טרום־החרון היא הנחה, לא הכרח — והניב בר־חזרה באופן ניתן להוכחה. יתרה מזו, שתי הסדרות שואבות מנבואות שונות. ירח הדם מופיע בתנ"ך רק ביואל ג 4, "לפני בוא יום יהוה הגדול", ושב רק במעשי השליחים ב 20 ובהתגלות ו 12. "וירח לא יגיה אורו" בא מישעיהו יג 10, על בבל ביום עצמו, ושב במתי כד 29. ו"וספדו כל משפחות הארץ" מופיע רק במתי כד 30 ובהתגלות א 7, לא בחותם השישי.

שכבה 2 — "אחרי צרת הימים ההם" היא אחרי צרת המחצית השנייה. באיזו צרה מדבר מתי כד 29? הביטוי חוזר אל הקשרו הקרוב: השיקוץ (כד 15), המנוסה (כד 16), והצרה הגדולה (כד 21) — היינו, במודל זה, צרת מתי כד 21: הצרה הבתר־שיקוצית, של המחצית השנייה, היהודאית, עת צרה היא ליעקב, 1,260 ימי המדבר. אותות כד 29 באים אפוא אחרי אותה צרה — בקצה, בקירוב 2034 — ומיד אחריהם בא "אוֹת בֶּן הָאָדָם [...] וְרָאוּ אֶת בֶּן הָאָדָם בָּא עַל עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְבוּרָה וְכָבוֹד רָב" (כד 30): היא השיבה הנראית לעין. זהו מועד האות המאוחר, הקשור בשיבה הנראית, לא בהילקחות.

שכבה 3 — האסיפה של כד 31 היא קיבוץ ישראל באחרית הימים, לא החטיפה. טרום־החרון מזהה את האסיפה של כד 31 עם חטיפת הכלה. אך קרא את הכתוב: "וְקִבְּצוּ אֶת בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם" (כד 31 — episynaxousin tous eklektous autou ek tōn tessarōn anemōn). זוהי לשון קיבוץ ישראל: דברים ל 4, ישעיהו יא 12, כז 13, זכריה ב 6 — קיבוץ הנפוצים מארבע הרוחות בעת השיבה. בהקשר הר הזיתים, הצופה אל השארית היהודאית (יהודה, שבת, שיקוץ), "הבחירים" הם שארית ישראל הבחירה, המקובצת בעת ההופעה הנראית — לא הכלה, אשר כבר נחטפה קודם לכן. זיהוי כד 31 עם החטיפה הוא אפוא הזיהוי החלש יותר; הקריאה הטבעית יותר בהקשר הר הזיתים היא קיבוץ ישראל בקצה. כאן מתהפך הטיעון: לא הטרום־שיקוצי אלא טרום־החרון הוא שחייב למתוח כתוב מעבר למידתו.

שכבה 4 — אותות החותם השישי פועלים אחרת. לאותות החותם השישי (התג' ו 12‑17) יש תפקוד ולוויה משלהם: הם מעוררים אֵימה בקרב הרשעים (המלכים והגדולים מסתתרים במערות: "כַּסּוּנוּ [...] כִּי בָא יוֹם חֲרוֹנוֹ הַגָּדוֹל", ו 16‑17). הם ראשית החרון — תפר האוי/חרון, המסומן בעבר ēlthen: "בא יום חרונו הגדול" — והם הרגע שבו נאספת הכלה (התגלות ז באה מיד אחר כך). אותות מתי כד 29, לעומת זאת, באה אחריהם ההופעה הנראית והנהדרת של בן האדם (כד 30) — היא הקץ. המועד המוקדם פותח את החרון ואוסף את הכלה; המועד המאוחר חותם אותו ומתיר את השיבה. אותו ניב, שני תפקודים מנוגדים: ראשית אל מול תכלית.

מסקנה. ישנם שני מועדי אות קוסמית: מוקדם (החותם השישי, בקירוב 2028‑2029, בעת ההילקחות; יום חרון השה הגיע) ומאוחר (מתי כד 29, בקירוב 2034, לפני השיבה הנראית, אחרי צרת המחצית השנייה). טרום־החרון מתיך אותם לאחד וממקם על כן את החטיפה מאוחר. הטרום־שיקוצי מבחין ביניהם וממקם על כן את החטיפה מוקדם.

III.3 מבחן ישר

השגה: האם אין זה ad hoc להניח שני מועדי אות במקום שבו טרום־החרון מסתפק באחד? תשובה: לא, משלוש סיבות. ראשית: הניב ניתן להוכחה כבר־חזרה — הנביאים נוקטים בו לכמה פקודות (שכבה 1); שני מועדים אינם אפוא המצאה אלא הכלל. שנית: שני המועדים שונים בתפקוד (ראשית־חרון ועוד הילקחות אל מול תכלית ועוד שיבה נראית) ובלוויה (אֵימה־והסתתרות אל מול אות בן האדם); ההבחנה עקרונית, לא מיוצרת כדי להציל את המודל. שלישית: טרום־החרון נושא בעצמו חוב שלא שולם — עליו לקרוא את אסיפת הבחירים של מתי כד 31 כחטיפת הקהילה, בעוד אותה לשון בהקשר הר הזיתים פירושה הטבעי הוא קיבוץ ישראל. הנטל אינו חד־צדדי אפוא; שני המודלים חייבים להגן על בחירה, ובחירת הטרום־שיקוצי נשענת על ניב בר־חזרה ועוד הבחנה תפקודית, ובחירת טרום־החרון על זיהוי מתוח מעבר למידתו.

הכרה ישרה בנטל שלך עצמך. נטל ההגנה האמיתי של הטרום־שיקוצי אינו במתי כד 29 עצמו אלא במיקום המוקדם של החותם השישי: מדוע נופלים המהפך הקוסמי וראשית החרון במחצית הראשונה, לפני השיקוץ? זוהי הנקודה הנושאת והמבחינה של המודל, וכך יש להכיר בה — לא להצניעה. הצדקתה אינה טענה רופפת אלא תוצאה: היא נובעת מהבחנת השלם/השיא (ראה סעיף IV), המנתקת את אותות החותם השישי מאותות הבתר־צרה של מתי כד 29. והיא נישאת באופן חיובי על ידי הראיה מתוך מצב בני האדם, שתידון כעת.

IV. הראיה מתוך מצב בני האדם: התגלות ו אל מול התגלות טז

הסעיף הקודם הזכיר את נטל ההגנה של המודל עצמו: מדוע נופל החותם השישי לפני החיה? הראיה החיובית החזקה ביותר עומדת בבני האדם עצמם — במצבם בעת החותם השישי אל מול מצבם בעת הקערות. קרא את שני המראות זה לצד זה, והניגוד מדבר בעד עצמו.

בעת החותם השישי (התג' ו 15‑17) — בלי כל מודעות לחיה. בני האדם מסתתרים: "מַלְכֵי הָאָרֶץ וְהַגְּדוֹלִים וְהָעֲשִׁירִים וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַגִּבּוֹרִים וְכָל עֶבֶד וְכָל בֶּן חוֹרִין" (ו 15). הם קוראים אל ההרים: "כַּסּוּנוּ [...] כִּי בָא יוֹם חֲרוֹנוֹ הַגָּדוֹל" (ו 16‑17). שים לב למה שחסר: אין תָּו, אין חיה, אין צלם, אין השתחוויה — דבר מכל אלה. בני האדם מגיבים על תאופניה קוסמית באֵימה ראשונית, ועודם מכירים ב"חֲרוֹן הַשֶּׂה" וב"יוֹשֵׁב הַכִּסֵּא." אלה בני אדם שעדיין לא תוּוו, עדיין לא נתקשו תחת מערכת החיה. בנקודה זו של המגילה החיה אף לא הופיעה עדיין.

בעת הקערות (התג' טז) — מלוא המודעות לחיה, והתקשות. כעת הכול שונה. הקערה הראשונה נופלת "עַל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם תָּו הַחַיָּה וְעַל הַמִּשְׁתַּחֲוִים לְצַלְמָהּ" (טז 2). ותגובתם היא ההיפך מזו שבעת החותם השישי: "וַיְגַדְּפוּ אֶת שֵׁם הָאֱלֹהִים [...] וְלֹא שָׁבוּ לָתֵת לוֹ כָבוֹד" (טז 9), "וַיְגַדְּפוּ אֶת אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם [...] וְלֹא שָׁבוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם" (טז 11), עד הקערה האחרונה (טז 21). כאן התָּו נוכח, השתחוויית החיה מושלמת, ובני האדם נתקשו כליל: לא עוד אֵימה־והסתתרות, אלא גידוף בלי תשובה.

ההד הוא מוטיב, לא תיארוך. רשימת המעמדות בעת החותם השישי — "הָעֲשִׁירִים [...] הַגִּבּוֹרִים [...] עֶבֶד [...] בֶּן חוֹרִין" (ו 15) — חוזרת בעת התָּו: "הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, הָעֲשִׁירִים וְהָאֶבְיוֹנִים, בְּנֵי הַחוֹרִין וְהָעֲבָדִים" (יג 16), ושוב בסעודת העופות: "בְּשַׂר מְלָכִים [...] בְּשַׂר כֹּל, בְּנֵי חוֹרִין וַעֲבָדִים, קְטַנִּים וּגְדוֹלִים" (יט 18). זהו המוטיב של יוחנן ל"כולם"; הוא אינו מתארך דבר.

המסקנה הנובעת. שהחותם השישי קודם לחיה ולתָּו, נובע מן הרצף: המגילה של ה 1 נפתחת חותם אחר חותם, רק אחרי החותם השביעי נשמעים השופרות (ח 1-6), והחיה עולה מן התהום (יא 7; יז 8) הנפתחת רק בשופר החמישי (ט 1). החותם השישי נופל אפוא לפני השיקוץ (במקום שבו מקים עצמו החיה), ולא אחריו — בדיוק המיקום הטרום־שיקוצי. ובה בעת מאשר זאת את שני מועדי האות של סעיף III.2: מראה החותם השישי (אנושות בלא תָּו, אֵימה ראשונית, בלי בן אדם נראה) הוא מועד אחֵר ממראה מתי כד 29 (אחרי צרת המחצית השנייה, ואחריו ההופעה הנראית של בן האדם). שני מראות, שני זמנים, שני מצבי אנושות.

ההתקשות אינה מתארכת. בעת החותם השישי רועדים הרשעים תחת חרון אלוהים; בעת הקערות הם מגדפים ואינם שבים. אך יראה מופיעה גם מאוחר בשבוע: אחרי עליית העדים השמימה נתקפים הנותרים פחד ונותנים כבוד לאלוהי השמים (יא 13). שריד של יראה אינו מתארך אפוא את החותם השישי; את זה עושה הרצף.

מבחן ישר. השגה: האם היעדר התָּו בעת החותם השישי באמת מוכיח שהחיה עוד אינה שם — או שמא יוחנן רק שותק עליה? תשובה: זהו טיעון מתוך מבנה מדוקדק, לא מתוך שתיקה גרידא. ראשית: יוחנן מזכיר את החיה ואת התָּו בהדגשה במקום אחר (התג' יג, טז, יט); אין זה נושא שהוא משמיט בדרך אגב. שנית: הרצף עצמו — החיה עולה מן התהום (יא 7; יז 8), וזו נפתחת רק בשופר החמישי (ט 1). שלישית: זה נובע מסדר המגילה — החיה אינו מוצג עד התג' יג, אחרי החותם השישי. השתיקה היא אפוא שתיקה מבנית: החיה עוד אינו שם, מפני שעוד לא קם.

V. החרון הוא תקופה: יום יהוה ומוטיב השארית

השגה אפשרית מסדר הכרונולוגיה הפנימי ראויה עוד לתשובה. אם בעת החותם השישי (בקירוב 2028‑2029, המחצית הראשונה) מתברר ש"בָּא יוֹם חֲרוֹנוֹ הַגָּדוֹל" (התג' ו 17), הרי חרון אלוהים מתחיל לפני השיקוץ (2031) ולפני צרת־החיה של המחצית השנייה. האין סדר זה — חרון לפני שיא החיה — מוזר? בדרך כלל סוברים: החיה קם, ואז משיב החרון.

התשובה היא יום יהוה של הברית הישנה. אין הוא יום אחד, אלא תקופה של משפט: משפט על החלק הרע של האנושות ושל ישראל, ובה בעת הצלת השארית היישֵר דרך אותו משפט — היא מוטיב השארית. יואל, עמוס, צפניה וישעיהו נוקטים את "יום יהוה" בכל פעם לפקודה מורחבת, לא לנקודה על ציר הזמן.

כך נפתרת המתיחות. יום החרון שהגיע בחותם השישי (התג' ו 17: יום חרונו הגדול בא) הוא ראשית תקופת יום יהוה; הביצוע בא בשופרות ובקערות, הרצה משם עד סוף השבוע: תחילה ששת השופרות הראשונים, אחר כך זמן החיה, ולבסוף השופר השביעי עם הקערות. בתוך אותה תקופה נופלים משפטי אלוהים על העולם הרשע (שופרות, קערות), החיה רודף את השארית (1,260 ימי המדבר), והשארית נשמרת דרך הכול (מוטיב השארית). החיה הוא בעצמו כלי ומושא בתוך יום יהוה, לא יריב לו.

בכך נעלמת מתיחות "החרון־לפני־החיה": החרון הוא תקופה הפורצת בחותם השישי ורצה דרך עליית החיה ומעבר לה; הביצוע בא בשופרות ובקערות. אין החרון צריך להמתין לחיה; יום יהוה הוא בדיוק המשפט המורחב שבתוכו קם החיה, זועם על השארית, ולבסוף הוא מושמד (התג' יט). והשארית "וּמִמֶּנָּה נוֹשָׁע" (ירמיהו ל 7) — מוטיב השארית, שחלק IV כבר עיגן כעת צרה היא ליעקב.

היום פורץ ב־ו 17. ששת השופרות הראשונים, לפני האמצע, הם המשפטים הראשונים של אותו יום. במחצית השנייה שופטים השמים באמצעות העדים (יא 6), בלי שופר ובלי קערה. החרון הממשי על ממלכת החיה בא עם השופר השביעי, בקערות (יא 18; טו 1; טז 1).

המחצית השנייה נושאת אפוא שני חרונות בעת ובעונה אחת: משפט אלוהים על העולם (יום יהוה — ב־1,260 הימים באמצעות העדים, 11:6, בלי שופר ובלי קערה; החרון הממשי על ממלכת החיה רק עם השופר השביעי, בקערות, 11:18; 15:1; 16:1) וחרון החיה על השארית (1,260 הימים) — בעוד השארית נשמרת דרך שניהם. אותה בו־זמניות אינה פגם אלא תבנית הברית הישנה: יום יהוה הוא משפט־עם־שמירת־שארית.

מבחן ישר. קריאת מסגרת זו עושה את הסדר מלוכד; הכרונולוגיה ממלאת אותו (נספח A). ששת השופרות הראשונים נשמעים לפני השיקוץ: השלישי כנראה לקראת סוף 2029, החמישי מ-20 במאי 2030 (י״ז באייר) למשך חמישה חודשים, השישי בחג הסוכות של 2030 (17 באוקטובר). "האוי הראשון חלף" (9:12) עומד ביניהם כציון זמן: חמשת החודשים מלאים לפני שהשישי נשמע. אחר כך השיקוץ (פורים 2031), ו־30 יום לאחריו החיה ושני העדים עם 1,260 ימיהם — החלק השני של האוי השני, שחולף רק לאחר הילקחות העדים (11:14). השופר השביעי נשמע בסוף, באלול 2034, אחרי עליית העדים השמימה, ופורש את הקערות בתוך חלון הסיום של 45 ימים. התאריכים הם פרי הכרונולוגיה ונושאים את סימנה (מחושב על לוח מפורש), לא את סימן המבנה.

VI. המיקום נשען כליל על הבחנת השלם/השיא

זוהי התובנה המבנית החשובה ביותר של נספח זה, וראוי לאמרה במפורש: כל ההבדל בין הטרום־שיקוצי לבין טרום־החרון מצטמצם לשאלה אחת — היכן נופל החותם השישי? — ועל שאלה זו עונה הבחנת השלם/השיא של סעיף IV.

אם יש צרה גדולה אחת בלא הבחנת שלם ושיא — רדיפת החיה כשלם בלתי־ניתן לחלוקה, שדרכו עוברת הקהילה וממנו היא נלקחת בקצה — אז חייב החותם השישי ליפול מאוחר, וטרום־החרון צודק. אם יש לעומת זאת צרה גדולה אחת מתוך שיא — הthlipsis (הצרה) רחבת־השבוע של התגלות ז 14 (האוי, השלם) שממנה נלקחת הכלה, ושיא־הבתר־שיקוץ של מתי כד 21 (המחצית השנייה, עת צרה היא ליעקב) שדרכו נשמרת השארית — אז יוצאת הכלה מן השלם בתפר האוי/חרון (החותם השישי, מוקדם), לפני שמתחיל השיא. אז הטרום־שיקוצי צודק. כנגד אותה צרה אחת עומדות אפוא שתי קבוצות ביחס מנוגד: הכלה החוצה, השארית דרכה.

הטרום־שיקוצי אינו אפוא טענה חדשה ועצמאית; הוא התוצאה של הבחנת השלם/השיא. אותה הבחנה — שכבר נוסדה בסעיף IV על כרונולוגיה, היקף, כיוון וטיפולוגיית פורים — נושאת גם את שני מועדי האות של סעיף III.2: אותה הבחנה המפרידה את השלם של התגלות ז 14 מן השיא של מתי כד 21 מפרידה את אותות החותם השישי המוקדמים מאותות מתי כד 29 המאוחרים. המלאכה כבר נעשתה אפוא; הטרום־שיקוצי רק קוצר את אשר סעיף IV זרע.

זה מעניק למודל פגיעות ישרה ונקייה: תיפול הבחנת השלם/השיא עם שתי קבוצותיה — וייפול הטרום־שיקוצי בחזרה אל טרום־החרון — לא אל לא־כלום. אין זה מגדל קלפים אלא תלות מסודרת: התוצאה החלשה ביותר של הבחנה כושלת אינה התמוטטות, אלא נפילה בחזרה אל העמדה הסמוכה, הניתנת אף היא להגנה. הקורא שאינו מקבל את הבחנת השלם/השיא אינו נעשה אחר־צרה או פרטריסט; הוא נעשה איש טרום־חרון. זוהי עמדת נסיגה בטוחה, והקורא את מפת התלות רואה את סדרהּ.

VII. מה שעוד נובע מכך

שתי תוצאות, להשלמת המיקום.

צרה אחת בלא שיא אל מול צרה אחת מתוך שיא. במקום שטרום־החרון מכיר צרה גדולה אחת בלתי־מחולקת (רדיפת החיה), מכיר מודל זה צרה גדולה אחת מתוך שיא: השלם הוא הthlipsis (הצרה) רחבת־השבוע של ההתג' ז 14, והשיא הוא צרת־הבתר־שיקוץ של מתי כד 21. השלם והשיא נקראים בצדק באותו שם — כשם שמלחמה וקרבהּ הקשה ביותר נושאים אותו שם — וכנגד אותה צרה אחת עומדות שתי קבוצות ביחס מנוגד: הכלה נלקחת מן השלם לפני השיא, השארית נשמרת דרך השיא. זהו לב ההבחנה לגופה, והוא מפותח במלואו בסעיף IV.

קבוצה אחת אל מול שלוש. במקום שטרום־החרון מכיר קהילה־אחת־דרך־הצרה, מבחין מודל זה שלושה יחסים אל אחרית הימים: הכלה (נלקחת בעת החותם השישי, ההמון לפני הכיסא של ההתג' ז 9‑17, הבן הזכר של ההתג' יב 5), האישה / השארית (נשמרת דרך 1,260 הימים במדבר, התג' יב 6, 14, השארית היהודאית של מתי כד 16), ואורחי החתונה (הנאספים אחרי ההילקחות, עד השיבה). תמונת התגלות יב היא הבסיס הפנים־טקסטואלי להבחנה משולשת זו: הבן נחטף אל הכיסא, האישה ניזונת במדבר — שני אופני הגנה, ומהם נובעת הקטגוריה השלישית (האורחים הנאספים אחרי ההילקחות).

VIII. תקציר בפסקה אחת

מודל זה ראוי לשם משלו, כי אינו תואם אף אחת מארבע משפחות החטיפה המקובלות: טרום־שיקוצי (Pre-Abomination) — הכלה נלקחת בעת החותם השישי (בקירוב 2028‑2029), לפני השיקוץ (פורים 2031). הוא חולק עם טרום־החרון את המנגנון (החותם השישי, נשמרת מן החרון, מבנה טלסקופי), אך נבדל באופן מכריע בתזמון: הכלה איננה עוד לפני הצרה הגדולה של מתי כד 21, לא לאחריה. עיקר העניין הוא מתי כד 29: טרום־החרון מתיך את אותות החותם השישי עם אותות הבתר־צרה של כד 29 וממקם על כן את החטיפה מאוחר; הטרום־שיקוצי מבחין שני מועדי אות קוסמית — מוקדם (החותם השישי, ראשית החרון, ההילקחות) ומאוחר (מתי כד 29, התכלית, השיבה הנראית, קיבוץ ישראל בקצה של מתי כד 31) — על יסוד הניב הנבואי בר־החזרה (יואל, ישעיהו, יחזקאל, עמוס, חגי) וההבדל התפקודי בין השניים. אותה הבחנה אינה טענה רופפת אלא תוצאה של הבחנת השלם/השיא של סעיף IV; תיפול אותה הבחנה — והטרום־שיקוצי אינו מתמוטט אלא נופל בחזרה אל טרום־החרון — תלות מסודרת, לא מגדל קלפים. המיקום המוקדם של החותם השישי נישא יתר על כן על ידי הרצף: רק אחרי החותם השביעי נשמעים השופרות (התג' ח 1-6), והחיה עולה מן התהום הנפתחת בשופר החמישי (התג' ט 1; יא 7; יז 8). ויום החרון שהגיע בחותם השישי אינו נקודה אלא תקופה: יום יהוה של הברית הישנה, משפט־עם־שמירת־שארית, המתחיל בחותם השישי ורץ דרך עליית החיה ומעבר לה. כל ההבדל מן העמדה הסמוכה מצטמצם אפוא לשאלה אחת — היכן נופל החותם השישי? — והתשובה כבר ניתנה בסעיף IV.