מילון מונחים

מילון מונחים זה מאסף את עיקרי המונחים העבריים, היווניים והטכניים המופיעים לאורך הספר. כל ערך מציע הגדרת עבודה קצרה; הטיפול המלא יותר ניתן בפרק שבו המונח מוצג לראשונה. במקום שבו מופיעה מילה עברית או יוונית, היא מובאת בתעתיק, עם הכתב המקורי בסוגריים עבור הקורא המבקש לעיין בה בטקסט עברי או יווני.

144,000. החתומים של התגלות ז:4-8, הנראים על הר ציון בהתגלות יד:1-5. בספר זה: השארית יראת האלוהים של ישראל, בעלת הדיוקן שהנביאים נותנים לשארית (ראה שארית, ואת פרק 7 לכתובים): לפני התפר יראי אלוהים אך קשיות לב באה עליהם בחלקה כלפי ישוע (אל הרומים יא:25), בתפר מודים בו, נמנים בכופר נפש (שמות ל:12), חתומים מפני החרון (ט:4) ולא מפני החיה (יג:15), הולכים אחרי השה עד המוות (יד:4, 13), ובמלואם עמו על ציון השמימית (יד:1; אל העברים יב:22; שקול). הם אינם בחטיפה, אך הם כן על עץ הזית: הענפים הטבעיים הראשונים השבים (אל הרומים יא:24), באופן חתום. ראשית פירושה אצלם משכון לקציר הלאומי (אל הרומים יא:16, 26), לא דרגה ולא תקרה. נדון בפרקים 7 ו-13 ובנספח D.

אדר ב׳. חודש העיבור שנוסף מעת לעת על ידי הרשויות הרוחניות היהודיות כדי לשמור על סנכרון לוח השנה הירחי עם שנת השמש-החקלאית. הוספת אדר ב׳ בשנת 31 לספירה דחפה את הפסח לסוף אפריל, וכך אפשרה שתיפול הצליבה ביום רביעי והתחייה שלושה ימים ושלושה לילות לאחר מכן, בקיום מתי יב:40. הוצג בפרק 2.

Anno Mundi (AM). לטינית עבור בשנת העולם. ספירת השנים מבריאת אדם, המשמשת במסגרת הכרונולוגית של ספר זה. Anno Mundi 6000 מתאים לסתיו 2034 לספירה בלוח השנה הסטנדרטי. הוצג בפרק 2 ובנספח A.

אַפַּרְכֵה (ἀπαρχή). יוונית עבור ביכורים. עומר השעורים הראשון או הלחמים הראשונים של החיטה, שהובאו לה׳ כמשכון לכך שיבול העיקר שייך לו. המילה מקדשת ומייצגת; היא אינה מדרגת, ואינה מציינת דרגה (הראשונה לקורינתים טו:23; אל הרומים יא:16). הכנסייה היא האַפַּרְכֵה של יבול החיטה; ה-144,000 הם האַפַּרְכֵה של הקציר של ישראל עצמו, המשכון כלפי האומה. הוצג בפרק 2.

גואל הדם. התרגום ההולנדי של העברית גואל הדם (גואל הדם) — פודה הדם. תחת תורת משה, הקרוב שחובתו הייתה לרדוף ולהעניש את רוצח בן משפחה (במדבר לה). השני מבין שלושת תפקידי הגואל, לצד הפודה והחתן. הוצג בפרק 1.

בצרה. עיר מבוצרת באדום הקדומה (ירדן של ימינו), שהנביאים מזכירים כמקום שבו שארית היהודים האורתודוקסית מוצאת מקלט במשך 1,260 ימי המחצית השנייה, עד לתוך 45 הימים החותמים של השבוע ה־70 (ישעיהו לד, סג; מיכה ב:12). הגואל יורד לכאן תחילה, בטרם ימשיך להר מגידו. נדון בהרחבה בפרק 15.

אורחי החתונה. הקרואים אל משתה החתונה של השה (התגלות יט:9) — מובחנים מן הכלה עצמה. בספר זה: אלה הבאים לאמונה אמיתית לאחר סגירת דלת החטיפה (מתי כה:10). ההבחנה היא של סדר ושל אופן, לא של מעמד: הם מורכבים על אותו עץ זית, באותה קדושה מאותו שורש (אל הרומים יא:16-24). אין חטיפה חלקית, שכן החטיפה לוקחת את כל הנולדים מחדש. נדון בפרקים 16 ו-17.

חַרַגְמָה (χάραγμα). יוונית עבור חריטה או צריבה. אות התו המוטל על ידי משטר האנטיכריסט על יד ימין או על המצח (התגלות יג:16-18). באותו פועל ציווה תלמי הרביעי לסמן את היהודים שהשיב למעמד של עבדים "באש על הגוף" בעלה הקיסוס של דיוניסוס (מקבים ג ב:28-29; χαράσσεσθαι). הוצג בפרק 11.

חֵירוֹגְרַפוֹן. יוונית עבור מסמך בכתב יד או שטר חוב. שטר החוב המשפטי שייצג את חוב האנושות, אשר נתקע אל הצלב (קולוסים ב:14). נזכר בדרך אגב; טופל במשתמע בפרקים 1 ו-5.

חשוון. החודש השמיני של לוח השנה הרוחני היהודי, המתאים לאוקטובר-נובמבר. ה־17 בחודש השני הוא היום שבו החל המבול ונח בא אל התיבה (בראשית ז:11, 13); שבעת ימי ההודעה קודמים לו (ז:4, 10). שהחודש השני הוא חשוון, נכון לפי מניין הסתיו של רבי אליעזר (בבלי ראש השנה יא ע״ב); רבי יהושע מונה מן האביב ומגיע ל־17 באייר. נזכר בפרק 2 כאחד מחלונות המועמדים להיאספות הכלה השוקדת.

יום יהוה. עת המשפט של הברית הישנה, הנקראת בספר זה כתקופה בעלת שני פנים, לא כיום אחד. הפן הראשון הוא התקופה עצמה: הפקודה המורחבת הנפתחת באותות החותם השישי (יואל ב:31) והמשתרעת על פני השופרות — כך שהחרון מתחיל לפני השיקוץ והחיה הוא מושא בתוך היום, לא תנאי לו. הפן השני הוא השיא: הופעת המשיח המשמידה את האנטיכריסט (אל התסלוניקים ב ב:8), לאחר השיקוץ. זוהי תקופת משפט מתוך שמירת שארית היישֵר דרכו. נדון בפרק 7 ובנספח E.

ביכורים. ראה אַפַּרְכֵה. המונח ההולנדי המשמש לאורך ספר זה למשכון היבול.

אֵיקוֹן (εἰκών). יוונית עבור צלם או דמות. צלם החיה אשר נביא השקר מפיח בו רוח חיים בהתגלות יג:15. הוצג בפרק 11.

אלול. החודש השישי של לוח השנה הרוחני היהודי, המתאים לאוגוסט-ספטמבר. הראשון באלול פותח את תקופת 40 הימים של תשובה המובילה אל יום הכיפורים. הסרת המגן המגונן מעל בצרה ביום 1,290 חלה בתחילת אלול 2034. נדון בפרק 15.

השלם והשיא. הדרך שבה ספר זה קורא את הצרה הגדולה: לא כשתי צרות נפרדות, אלא כצרה גדולה אחת (כל השבוע ה־70, התגלות ז:14) ובה שיא (המחצית השנייה שלאחר השיקוץ — שעת השטן — מתי כד:21; החמור ביותר בשעת הניסיון, הנפתחת בחותם השישי, התגלות ג:10). השלם והשיא נקראים בצדק באותו שם, כשם שמלחמה וקרבהּ הקשה ביותר נושאים אותו שם. הכלה נלקחת מן השלם לפני השיא; השארית נשמרת דרך השיא — הן שתי הקבוצות (ראה שם). נדון בפרק 7 ובנספח E.

גואל (גואל). עברית עבור קרוב-פודה. הקרוב שחובתו המשולשת תחת תורת משה הייתה לפדות את נחלתו האבודה של קרוב, לשאת את אלמנת הקרוב כדי להקים זרע, ולנקום את דם הקרוב (ויקרא כה; במדבר לה; רות ד). שלושת התפקידים בלתי נפרדים. כל המקרא מזהה את ישוע כגואל של האנושות. הוצג במבוא ופותח לאורך כל הספר.

גואל הדם (גואל הדם). ראה גואל הדם.

הַרְפַּזוֹ (ἁρπάζω). יוונית עבור חטוף או העלות. הפועל המשמש באיגרת הראשונה לתסלוניקים ד:17 לתאר את היאספות הכלה השוקדת, לקראת הפגישה עם האדון באוויר. הוולגטה הלטינית מתרגמת זאת rapiemur, שממנו נגזר המונח האנגלי rapture. הוצג בפרק 7.

הושענא רבה. עברית עבור ההושענא הגדולה. היום השביעי והאחרון של חג הסוכות, שנחשב מסורתית כיום החותם של המשפט האלוהי. יום 1,335 של נבואת דניאל חל בהושענא רבה בשנת 2034 (כ״א בתשרי); שמיני עצרת, היום השמיני, בא למחרת. נדון בפרק 17 ובנספח A.

ישוע (ישוע). השם העברי של ישוע, שמשמעותו הוא מושיע או יהוה הוא הישועה. הספר משתמש בישוע ובישוע לסירוגין, בהעדפת ישוע במקום שבו הרקע העברי נושא משקל טיעוני. הוצג במבוא.

יום כיפור. עברית עבור יום הכיפורים, היום המקודש ביותר של השנה היהודית, החל ב־10 בתשרי. נדון בפרק 15.

כָּרַת (כרת). עברית עבור נכרת, נגדע, הומת. הפועל המשמש בדניאל ט:26 לתאר את הכרתת המשיח לאחר השבוע ה־69. הוצג בפרק 2.

שרשרת. הדימוי שבו ספר זה מאפיין את הכרונולוגיה (התיארוך, שנת 2034): שרשרת חזקה כחוליה החלשה ביותר שבה — כאן עידן־הבריאה של נוסח המסורה, הנושא את התכלית. אל מול המניפה של המבנה (ראה שם), נאחזים בשרשרת ביד פתוחה: היא החלון, המנומק אך בר־ההפרכה. המפתח המתודי של המודל הוא להפריד את השרשרת מן המניפה הנושאת את המבנה. נדון בנספחים F, G ו-H.

הפולש, ה. מונח העבודה של ספר זה לשטן ולכוחות המורדים המחזיקים בכוח את הארץ כמחזיק שלא כדין. הפולש אוחז ברכוש שאין לו עליו זכות משפטית ומסרב לעזוב עד אשר ישוב הבעלים החוקי לפנותו פיזית. הוצג במבוא; מסגרת לאורך כל הספר.

מרנא תא. ברכה ארמית ששימשה בקרב הנוצרים הקדומים ביותר, שמשמעותה אדוננו, בוא. מצויה באיגרת הראשונה לקורינתים טז:22. נשימת הכלה, כפי שהספר מתאר זאת. הוצג במבוא; מילת הסיום של פרק 18.

מַשְׂכִּילִים (משכילים). עברית עבור הנבונים או המלמדים. המונח המשמש בדניאל יא:33-35 וביב:3 עבור המורים הנבונים המזהירים ככוכבים במהלך השבוע ה־70. נדון בפרק 17.

חוזה-האב. מונח ספר זה ל־70 השבועים של שנים (490 שנים) של דניאל ט, המסגרת המשפטית שבתוכה הגואל פודה את כלתו ונוטל בחזרה את כיסאו. הוצג בפרק 2.

שעון העל. מונח ספר זה למסגרת בת ששת אלפי השנים של ההיסטוריה האנושית, מבריאת אדם ועד חתימת האלף השישי בשנת 2034. השעון פועל בימי-אלפים המקבילים לשבעת ימי שבוע הבריאה. הוצג במבוא; מסגרת לאורך כל הספר.

אופן. הדרך שבה קבוצה עוברת את השבוע ה־70: נחטפת (הכלה), חתומה (ה-144,000), נשמרת במקומה (האישה במדבר), נמסרת ואחר כך מוקמת לתחייה (יתר זרעה; התגלות כ:4). האופן הוא הקצאה ושירות, לא זכות ולא דרגה; שני האופנים של יום יהוה מצויים בזכריה יד:5 ובהתגלות כ:4, והראשונה לקורינתים טו:23 מעמידה אותם בסדר אחד. נדון בפרקים 7 ו-9 ובנספח D.

עץ הזית האחד (אל הרומים יא). דימויו של פאולוס שבו ספר זה מתחם את הכלה: עץ זית אציל אחד, שהישראלים המאמינים הם ענפיו הטבעיים והגויים המאמינים מורכבים בו כענפי בר (אל הרומים יא:17-24). הכלה היא אפוא עץ הזית כפי שהוא נאסף בלקיחה: כל המאמינים האמיתיים עד אז — יהודי וגוי, ברית ישנה וברית חדשה, יחד גוף אחד (אברהם אבי כל המאמינים, אל הרומים ד; יחד מושלמים, אל העברים יא:40). הדימוי שומר את המודל חופשי הן מן הדיספנסציונליזם (אין שני עמים בשני נתיבי ישועה) הן מתורת ההחלפה (הענפים הטבעיים מורכבים שוב, אל הרומים יא:24). בתוך אותו עץ אחד עומדות שלוש קטגוריות פדויות מובחנות: הכלה המהוללת, ישראל הלאומי המשוקם, ואומות-הצאן, ולצדן אורחי החתונה, מהוללים אך אינם הכלה. נדון בפרקים 16 ו-17.

חג השבועות. החג החל 50 יום לאחר חג הביכורים, הקרוי גם שבועות (חג השבועות). היום שבו נשפכה הרוח בשנת 31 לספירה והכנסייה נולדה כביכורי החיטה (מעשי השליחים ב). נדון בפרק 2.

פְּלֵרוֹמָה (πλήρωμα). יוונית עבור מלוא. המונח המשמש באיגרת אל הרומים יא:25 עבור מלוא הגויים — המספר שנקבע מראש של מאמינים מן האומות, שאיסופם חותם את העידן הנוכחי. נזכר בפרק 2.

פְּלֵוּרָה (πλευρά). יוונית עבור צלע. המילה המשמשת ביוחנן יט:34 עבור צלעו של המשיח, שננקבה בחנית הרומית. אותה מילה מתרגמת בתרגום השבעים את העברית צלע (צלע/צד), המשמשת בבראשית ב:21-22 למקום שממנו נלקחה חוה. הכלה יוצאת מצלע החתן. נדון בפרק 16.

פְּנֵאוּמָה (πνεῦμα). יוונית עבור נשימה או רוח. אותה מילה מתרגמת את העברית רוח. בהתגלות יג:15 נביא השקר נותן פְּנֵאוּמָה לצלם החיה — היפוך מכוון של בראשית ב:7, שם נפח אלוהים נשמה באדם. נזכר בפרק 11.

שארית. השארית שאלוהים משאיר לו מעברו האחר של משפט. הנביאים נותנים לה דיוקן קבוע (האות על המצח לפני שהמכה נופלת, הפה העני והשפל שאין בו מרמה, ספר הזיכרון, והסליחה למען הנאמנות לאבות), והוא נפרש בפרק 7 עם כתוביו. שארית היא מעצם הגדרתה מה שנותר: להישמר הוא ייעודה ולא חסרונה. בספר זה ה-144,000 הם השארית יראת האלוהים של ישראל: לפני התפר יראי אלוהים ובה בעת קשיות לב באה עליהם בחלקה כלפי ישוע, עד אשר ייכנס מלוא הגויים (אל הרומים יא:25), בתפר מודים בו, ואחר כך מושארים חתומים על הארץ. היא אינה חלק מן הכלה ואינה אורחת, אלא עומדת על אותו עץ זית, באופן חתום. ראה 144,000 ואופן. נדון בפרקים 7 ו-13 ובנספח D.

סנהדרין. המועצה היהודית העליונה של 70 זקנים בתקופת הבית השני, שהתכנסה בירושלים והפעילה סמכות דתית ומשפטית על האומה. נזכר לאורך כל הספר.

שִׂטְנָה (שטנה). עברית עבור האשמה או איגרת המתנגד. כתב האשמה המשפטי שהוגש נגד העם היהודי בשנת מלכותו הראשונה של אחשוורוש הראשון, שנרשם בעזרא ד:6; הוא חל בחורף 486/485 לפנה״ס, Anno Mundi 3481. המילה חולקת את שורשה עם שטן (המאשים). בספר זה אין שום שעון מתחיל בשטנה. קו הבלוקים של לוח השעון מונח על AM 3480, והוא נובע מן השיקוף 480 + 480: מצורת השעון, לא מאירוע. השטנה חלה שנה אחת לאחר הקו הזה; היא קול ההאשמה הראשון של התקופה הנפתחת שם, לא פתיחתה. בלוק IV הוא טווח מ-AM 3480 עד AM 6000, ו-2034 תלוי בעידן־הבריאה בלבד. נדון בנספח A; הטיעון ההיסטורי המלא בעבודה הנלווית אלגוריתם האל.

70 70 (70 70). עברית עבור שבעים השבועים (מילולית שבעים שביעיות). הביטוי המשמש בדניאל ט:24 לציון חוזה-האב בן 490 השנים. הוצג בפרק 2.

שבועות. ראה חג השבועות. השם העברי לאותו החג.

שמיני עצרת. עברית עבור היום השמיני של הכינוס. החג העוקב מיד אחר שבעת ימי חג הסוכות, היום שאחרי הושענא רבה; בשנת 2034 ב-4 בנובמבר, השבת שבה מתחילה המלכות. נדון בפרק 17.

שׁוֹמֵם (שמם) / מְשׁוֹמֵם (משמם). שורש עברי שמשמעותו להשמיד. הבינוני משומם פירושו המשמיד (המחריב הפעיל); הצורה הפשוטה יותר שומם פירושה הדבר המושמם (החורבה הסבילה). דניאל ט:27 משחק על הבחנה זו: המשמיד מושב ממשומם לשומם. נדון בפרק 15 ובנספח A.

סוכות. עברית עבור חג הסוכות או חג האסיף, חג הסתיו בן שבעת הימים המנציח את מסע ישראל במדבר (ויקרא כג:33-43). אחד משלושת חגי העלייה לרגל. נדון בפרק 16.

סְטֵפַנוֹס (στέφανος). יוונית עבור כתר, ובמיוחד זר הדפנה שהוענק למנצח או לאתלט. נבדל מדִּיאַדֵמָה, הכתר המלכותי של ריבון. הפדויים מוכתרים בירושלים החדשה בסטפנוס. נזכר בפרקים 4 ו-17.

תשובה (תשובה). עברית עבור שיבה או חזרה בתשובה. תקופת 40 הימים מהראשון באלול ועד יום הכיפורים, הנשמרת מסורתית במנהג היהודי האורתודוקסי כזמן הכנה. שארית בצרה זועקת בתשובה במהלך 40 ימים אלה בשנת 2034. נדון בפרק 15.

תֵּטֵלֵסְטַאי (τετέλεσται). יוונית עבור נשלם. המילה האחרונה של הגואל מעל הצלב (יוחנן יט:30). זמן העבר המושלם היווני מציין פעולה שהושלמה בעלת תוצאה נמשכת — המלאכה נעשתה ונותרת עשויה. נזכר בפרק 5.

תשרי. החודש השביעי של לוח השנה הרוחני היהודי, אך החודש הראשון של לוח השנה האזרחי, המתאים לספטמבר-אוקטובר. תשרי 1 הוא חג התרועה (ראש השנה); תשרי 10 הוא יום הכיפורים (יום כיפור); תשרי 15-21 הוא חג הסוכות. השבוע ה־70 נפתח בתשרי 1, 2027, בכרונולוגיה המוצעת בספר זה. נדון לאורך כל הספר, עם פרטים טכניים בנספח A.

צלע (צלע). עברית עבור צד. בראשית ב:21-22 מציין שחוה נבנתה מצלע אדם. התרגום המסורתי צלע ממעיט בערך המונח. נדון בפרק 16.

שתי הקבוצות. שתי הקבוצות העומדות ביחס מנוגד אל הצרה הגדולה האחת (ראה השלם והשיא). הראשונה היא הכלה, הנלקחת מתוך (ek) השלם לפני השיא — כלפי מעלה, אל הכיסא (בראש ההמון של התגלות ז; הילד הנחטף, התגלות יב:5). השנייה היא השארית, הנשמרת דרך השיא — כלפי מטה, אל המדבר (מתי כד; האישה, התגלות יב:6; עת צרה היא ליעקב, ירמיהו ל:7). עם אחד אינו יכול לברוח אל ההרים ובה בעת לעמוד מהולל לפני הכיסא: אלה שתי קבוצות, לא שני גלים של הכלה. השארית החתומה של ישראל (ה-144,000, התגלות ז:4-8) שייכת לשנייה: היא נשארת על הארץ, באופן משלה לצד האישה. התרשים מונה קבוצות ולא דרגות; ראה אופן לאופנים ביום יהוה. נדון בפרקים 7 ו-9 ובנספח E.

מניפה. הדימוי שבו ספר זה מאפיין את המבנה של המודל (אל מול השרשרת של הכרונולוגיה, ראה שם): המקום אצל הזעם של ו:17, ומפתח הthlipsis/orgē כיסודו, הבחנת השלם/השיא ושתי הקבוצות; הנמען של ג:10 מאשר אך אינו נושא. מניפה היא יתירה ואיתנה — היא נשענת על כמה נקודות תמיכה, כך שהיא נותרת עומדת גם אם מסירים אחת מהן. על כן מגינים על המבנה ביד יציבה, בעוד אוחזים בשרשרת (התאריך) ביד פתוחה. נדון בנספחים F, G ו-H.