האישה, התנין והילד החטוף

השופרות עדיין מריעים כאשר התגלות 12 נפתחת, ובכל זאת כל המרקם של הספר משתנה במשפט יחיד.

"ונראה אות גדול בשמים: אישה עוטה את השמש, והירח תחת רגליה, ועל ראשה עטרת שנים-עשר כוכבים." (התגלות יב, א).

זהו אינו האירוע הבא בקו הזמן. זהו הווילון הנמשך לאחור. ששת הפרקים האחרונים של הספר הוקדשו לצפייה כיצד החותמות נפרצות והשופרות מריעים על פני האדמה, לצפייה כיצד אסון גאופוליטי ואקולוגי נפרש בעודה ממלכת הפולש מגייסת ומתנגדת. כעת, במרכז המוחלט של המסמך, מרימה המצלמה את עצמה מעל ההריסות ומביטה למעלה. למעלה, אל תוך הממדים שבהם נלחמה המלחמה האמיתית כל העת הזאת.

עין הסערה פתוחה. עתה מתגלה מה הניע כל אירוע של השבוע ה־70, ממקום שאליו לא יכול היה להגיע שום כתב אנושי.

האישה הנושאת את הזרע

האישה מתוארת בלשון שכל קורא יהודי בן המאה הראשונה היה מזהה מיד. היא עוטה את השמש, הירח תחת רגליה, 12 כוכבים בעטרתה. הדימוי בא היישר מבראשית לז, מחלום שנער בשם יוסף סיפר פעם לאֶחיו הבכירים — חלום על השמש, הירח ו־11 כוכבים המשתחווים לפניו. השמש היתה אביו יעקב. הירח היתה אמו. 11 הכוכבים היו אֶחיו. יחד, עם יוסף עצמו כ־12, הם מהווים את המשפחה האבותית של ישראל.

האישה של התגלות 12 היא ישראל — עם הברית שדרכו הובטח המשיח, האומה הנבחרת על-ידי אלוהים באברהם, המשפחה שממנה היה צריך לבוא גואלנו. היא נושאת את משפחת יעקב על ראשה ועומדת עוטה באור של מי שכרת ברית עם אותה משפחה. היא בכאב, אומר הכתוב — "והיא הרה וזועקת בחבלי לידה ובמכאוביה ללדת" (יב, ב) — משום שמטרתה, סיבת קיומה כעם, היתה להוליד את מי שירוצץ את ראש הנחש. בראשית ג, טו הבטיח זאת ביום שבו נפל אדם: זרע האישה ישוף את עקב הנחש, וראש הנחש בתמורה ירוצץ. אותו זרע היה צריך לבוא דרך מישהו. האישה היא אותו מישהו.

שימו לב למה שאין בתמונה זו. האישה אינה הקהילה. אף הקהילה אינה הזרע הנוסף של פסוק 17. במודל של ספר זה הכלה כבר הובאה הביתה בחותם השישי, לפני השיקוץ; אין היא יכולה עוד להיות נרדפת על הארץ ב-12:17. יתר זרעה הם אלה הבאים לאמונה אחרי הלקיחה — השומרים את מצוות אלוהים וגם יש להם עדות ישוע. האישה עצמה היא קהילת הברית הקודמת — ישראל, האומה נושאת הזרע שדרכה תבוא הברית החדשה. השתיים מחוברות אך נבדלות: ירושלים החדשה נושאת את שמות שתיהן (21:12-14), אך ברגע זה בפרספקטיבה השמימית האישה היא הברית הישנה, בכאב ללדת את מי שיגאל הן אותה והן את העולם.

האיקונוגרפיה אינה מתירה אם אחרת. השמש היא יעקב, הירח היא רחל, 12 הכוכבים הם השבטים — זוהי משפחת בראשית לז, ומאותה משפחה, ולא מאחרת, יצא המשיח (אל הרומים ט, ה). על כן אין האישה הקהילה בכללותה, ואף אינה חבורה בחירת-עצמה הנתלית בנאמנותה לתורה כדי לתבוע את מקומה — ואת הגנתה במדבר. בימינו נשמעת טענה זו: שהנאמנים, ביציאת מצרים שנייה, יצאו אל מקלט מדברי וייִשמרו שם כאישה. אך הכתוב מכריע זאת בחדות רבה יותר מן הטענה. מי שנתלה דווקא בשמירת המצוות ובעדות ישוע כדי להיות האישה, מתאר את עצמו בלשון פסוק יז — "יתר זרעה, השומרים את מצוות אלוהים ואשר להם עדות ישוע המשיח" — וזו בדיוק הקבוצה אשר התנין עורך נגדה מלחמה, ולא הקבוצה הנשמרת במדבר. הסימן שבו תובעים את ההגנה מציב את התובע בתוך החבורה הנרדפת. השמירה-במקום נוגעת לשארית ישראל הבורחת עצמה (יהודה, מתי כד, טז); אין היא הבטחה פתוחה לכל הרואה עצמו נאמן.

ומה בדבר הכלה? הכלה בפרק זה אינה האישה, אלא היא כלולה בילד: המשיח בגופו, הנחטף אל הכיסא בטרם יבואו ימי המדבר. אין זה להיות מוגן פחות מן האישה, אלא יותר: לא נשמר בתוך השעה, אלא נלקח ממנה בטרם תבוא. מי שמונה עצמו עם האישה כדי להימלט מן החטיפה, ממיר את ההגנה הגבוהה יותר בנמוכה.

היא יולדת. "ותלד בן זכר, אשר ירעה את כל הגויים בשבט ברזל." (יב, ה). הביטוי ירעה בשבט ברזל הוא ציטוט מדויק מתהילים ב, ט, מזמור המשיחי שבו מכריז האב על סמכות בנו על מלכי הארץ. הלשון היא ללא ספק לשונו של המשיח.

אך ברגע שנולד הילד, הוא נחטף אל אלוהים ואל כיסאו (יב, ה). הפועל היווני הוא harpazō — אותה מילה שבה משתמש פאולוס באיגרת הראשונה אל התסלוניקים ד, יז עבור הכלה הנחטפת לפגוש את האדון באוויר, ופועל שהברית החדשה אינה משתמשת בו בשום מקום לעלייתו השמימה של המשיח עצמו, המוזכרת במעשי השליחים א, ט-יא בפעלים שונים לחלוטין.

וכאן יש להציג את השאלה בחדות רבה יותר משהיא מוצגת בדרך כלל. שואלים: היכול ילד זה להיות מישהו אחר מלבד המשיח? זו השאלה הלא נכונה. השאלה היא: איזו לידה מציירת התגלות 12? הנביאים מכירים לידה אחת של אחרית הימים, והם מניחים אותה ללא יוצא מן הכלל אצל המצוקה — ישעיהו בחדות הרבה ביותר: בטרם תחיל ילדה (סו, ז), ואחר כך בני ציון ביום אחד. יוחנן מכניס לידה זו במילים ולא באווירה: ותלד זכר (יב, ה) הוא ישעיהו סו, ז ביוונית של תרגום השבעים. בית לחם אינה מסופרת בפרק זה.

מהי אם כן "לידה"? הברית החדשה נותנת לה שני מילויים, ובית לחם אינה אף אחד מהם: תחיית המשיח — אני היום ילדתיך מוחל במעשי השליחים יג, לג על ההקמה מן המתים — וגאולת גופם של המאמינים, שאליה מצפה כל הבריאה בחבלי לידה (אל הרומים ח, כב-כג). מה שנולד ונחטף כאן הוא אפוא המשיח בגופו. אין זו המצאה של ספר זה אלא לשונו של פאולוס, הקורא לגוף בשם הראש: כי כאשר הגוף אחד ובו אברים רבים [...] כן גם המשיח (באיגרת הראשונה אל הקורינתים יב, יב) — לא "כן גם גופו", אלא כן גם המשיח. הראש אינו נחטף ביב, ה; הוא מונח מראש, שכן השמים מדברים באותו פרק עצמו על משיחו (יב, י) ועל דם השה (יב, יא): הוא כבר שם, הוא כבר שילם.

ובתוך ההתגלות עצמה החלוקה מונחת בהישג יד. הדבר היחיד שיב, ה אומר על הילד — לרעות את הגויים בשבט ברזל — הוא בדיוק מה שהמשיח מבטיח למנצח בב, כו-כח, כאשר קיבלתי גם אנוכי מאת אבי; והכיסא שאליו נחטף הילד הוא הכיסא שג, כא מבטיח למנצח. הנשוא משותף מפני שהאישיות נושאת עמה את גופה.

בכנות: אין זו קריאתה של תולדות הפרשנות, ומי שסוטה ממנה נושא בנטל ההוכחה. הפיתוח המלא עומד לפיכך במקום אחר: ששת מקומות הנביאים של לידת אחרית הימים, ארבעת המגעים, שלושה מילוליים ואחד תמטי, והניב של השם שבו קורא פאולוס לגוף בשם הראש, נכתבים במלואם בהאישה במדבר, בפרק על חבלי הנביאים; ומי שרוצה לראות את הקריאה נבחנת, עם מחירה ועם קריאת הנגד לצדה, ימצא אותה במודל טרום-השיקוץ. כאן נושא הסיפור את מה שעליו לשאת: הילד נולד, הוא נחטף, והכיסא קיבל אותו.

התנין הנחשף

ניצב לפני האישה, מוכן לבלוע את הילד ברגע שייוולד, עומד חיה שטרם הוצגה ישירות. "ונראה אות אחר בשמים. והנה תנין גדול אדום כאש, לו שבעה ראשים ועשר קרניים, ועל ראשיו שבעה כתרים. וזנבו סחב את שלישית כוכבי השמים והשליכם ארצה." (יב, ג-ד).

התנין. אדום כדם. ענק. זנבו לבדו הסוחב שלישית מכוכבי השמים אל הארץ. קוראים ביטוי זה לעיתים קרובות כמבט לאחור אל מרדו המקורי, וזה מפתה; אך המילים עצמן עומדות במקום אחר בספר זה. וכוכבי השמים נפלו ארצה — זהו החותם השישי (ו, יג). השופר הרביעי (ח, יב) חולק רק את השבר "שלישית", ושם מוחשכים השמש, הירח והכוכבים, ולא מושלכים על הארץ. מה שיב, ד עושה אינו אפוא שיעור בהיסטוריה אלא אפיון: התנין מצויר כפי שהוא בשעה שבה מתחיל פרק זה — שעת החותם השישי. נפילתו שלו אינה מסופרת כאן אלא ביב, ז-ט, והיא עדיין לא התרחשה. שישעיהו יד ויחזקאל כח נותנים את שברי נפילה קודמת, נשאר נכון; אלא שנפילה קודמת זו אינה עומדת בפסוק זה.

שבעת הראשים ו־10 הקרניים יהפכו לחשובים בפרק הבא, כאשר המבנה הפוליטי הסופי של התנין — החיה — יופיע עם אותם שבעה ראשים ו־10 קרניים. ממלכת התנין תשקף בהתגלמותה הארצית את האנטומיה שלו עצמו. שבעת הראשים ייחקרו בפירוט אצל התגלות 13. לעת עתה חשוב שישות רוחנית עצומה זו המתינה עד שייוולד ילד האישה, כדי שתוכל לבלוע אותו עם הגעתו.

הכתוב מזהה אותו ללא עמימות בפסוק ט. "ויושלך התנין הגדול, הנחש הקדמוני, הנקרא מלשין ושטן, המתעה את כל העולם." הוא זה ששיקר לחוה. הוא זה שניסה את המשיח במדבר. הוא זה שהיה מקטרג האחים מן היום שבו עמד איוב במועצה השמימית. הוא הפולש כפי שכונה לאורך תשעה פרקים, נראה כעת בקנה המידה ובצבע האמיתיים שלו.

ניסיונו נכשל. הילד נחטף. האם חיה. הזרע הגיע אל הכיסא. האסטרטגיה הראשונה של התנין — לבלוע אותו עם הלידה — עלתה על שרטון.

לכן הוא פונה אל האסטרטגיה השנייה שלו.

בריחת האישה

"ותברח האישה אל המדבר, אשר שם הוכן לה מקום מאת אלוהים, למען יכלכלוה שם אלף ומאתיים ושישים יום." (יב, ו).

האישה בורחת. למדבר מקום מוכן לה. שם תכולכל 1,260 יום, בתוך 42 החודשים של החיה שנבחנו מזוויות מרובות. התנין, נשלל ממנו הילד, פונה לבלוע את אם הילד. האם בורחת אל המדבר, אל מיקום שאלוהים עצמו הכין, ומכולכלת שם בהשגחה אלוהית למשך המחצית השנייה של השבוע ה־70. בריחה זו היא בדיוק הבריחה שציווה גואלנו במתי כד, טז: "אז ינוסו אל ההרים אשר ביהודה." האישה הבורחת אל המדבר והשארית היהודאית הבורחת אל ההרים הן חבורה אחת ויחידה — הנשמרת דרך הצרה, על הארץ, מלוא 1,260 הימים. זוהי קבוצה אחרת לגמרי, ביחס אחר לגמרי אל הצרה, מאשר הכלה, העומדת בתוך ההמון מכל העמים לפני הכיסא (פרק 7): זו בורחת ונשמרת על הארץ, והאחרת נחטפת ומגיעה לשמים.

אין זו שירה בלבד. הנביאים מורים ביד על כיוון, ואותו כיוון חוזר תמיד: הדרום־מזרח, אדום, בצרה. ישעיהו סג מתאר את גואלנו השב מאדום, חמוץ בגדים מבצרה. מיכה ב, יב מתאר את כינוס שארית ישראל יחד כצאן בצרה. הנביא דניאל מציין, על מסע המלחמה האחרון של מלך הצפון, שאדום ומואב וראשית בני עמון יימלטו מידו (דניאל יא, מא). מצודת הסלע ההררית של פטרה, במה שהוא היום דרום ירדן, היא המקום הנזכר לרוב — אך שפטרה ובצרה המקראית חד הן, זו השוואה שאינה מבוססת כאן, ומיכה ב:יב נושא בעצמו קושי: אותה מילה עשויה להיות "בצרה" או "מכלאת צאן", והניקוד מכריע. יד קבועה על הכיוון; יד פתוחה על הכתובת. מי שטוען לדעת את המקום בדיוק, יודע יותר מן הנביאים. שם מכולכלת האישה. שם בורחת שארית ישראל כאשר השיקוץ מוצב בהיכל. שם יהיו כאשר יחזור גואלנו לאספם.

1,260 הימים במדבר הם זמן ממשי. מזון ממשי. מחסה ממשי בסלעים ממשיים. התנין אינו יכול להגיע אליהם שם. הכתוב אומר כמה פסוקים מאוחר יותר מדוע: "ויינתנו לאישה שתי כנפי הנשר הגדול, למען תעוף אל המדבר, אל מקומה, אשר שם תכולכל מועד ומועדים וחצי מועד, מנגד עיני הנחש. ויקא הנחש מפיו מים כנהר אחרי האישה, להסחיף אותה בנהר. ותעזור הארץ לאישה, ותפתח הארץ את פיה ותבלע את הנהר אשר הקיא התנין מפיו." (יב, יד-טז).

התנין משליך אחריה את מלוא משקל צבאותיו הארציים. כוח צבאי, תעמולה, מחנקים כלכליים — הכל זורם אל המדבר כנהר. והארץ עצמה בולעת את הנהר. הגאוגרפיה של ירדן, ההרים, ההגנה העל-טבעית של גואלנו — איכשהו, באמצעים שהכתוב רק משרטט, נשברת המתקפה האחרונה של התנין על האישה במדבר על-ידי עצם הקרקע שעליה הוא נלחם. כנפי הנשר, הארץ הבולעת: אלוהים הכין לא רק מקום אלא גם מערכת ביצורים. האישה שורדת.

המלחמה בשמים

בין חטיפת הילד לבריחת האישה מתרחש דבר שהפרקים האנושיים של ההיסטוריה טרם רשמו. התנין, שאיבד את הילד, נוקט במעשה שלא נקט בו לאורך כל הקריירה הקודמת שלו. הוא עושה ניסיון אחרון להשתלט על השמים עצמם.

"ותהי מלחמה בשמים: מיכאל ומלאכיו נלחמו בתנין, וגם התנין ומלאכיו נלחמו. ולא התחזקו, ולא נמצא עוד מקומם בשמים. ויושלך התנין הגדול, הנחש הקדמוני, הנקרא מלשין ושטן, המתעה את כל העולם. הושלך ארצה, ומלאכיו הושלכו עמו." (יב, ז-ט).

מיכאל — שר המלאכים אשר שמו פירושו מי כאל? — מוביל את הצבא השמימי. התנין ומלאכיו הנפולים מתנגדים. הם מפסידים. הם מושלכים מן השמים ומוגבלים אל הארץ.

זוהי אחת הקטעים החשובים ביותר תאולוגית בכל הספר. עד לרגע זה היתה לתנין גישה אל בית הדין השמימי. הוא היה מקטרג האחים לפני אלוהינו, יומם ולילה, כפי שמצהיר פסוק י במפורש. קראו את פרקי הפתיחה של איוב ותראו את הגישה הזאת בפעולה: השטן מתייצב לפני האדון, מביא את קיטרוגיו על איוב, ומקבל את השימוע המשפטי של פקיד בית הדין. הוא תפקד, מאז נפילתו המקורית, כמעין מקטרג מורשה במערכת האלוהית — מושחת, זדוני, אך נסבל משפטית עד שיושלמו מטרות האב.

יש עוד דבר שהקול מן השמים אומר, וקל לדלג עליו בקריאה מפני שהוא נשמע כשורה ליטורגית. והם ניצחוהו בדם השה ובדבר עדותם (יב, יא). הפועל הוא nikaō, מילת המנצח שבה חותם גואלנו כל אחת משבע האיגרות — המנצח — והוא עומד כאן בצורת הזמן המוגמר: הם ניצחו. שבע פעמים הובטח דבר־מה למנצח, והאחרונה משבע ההבטחות היא הכיסא של ג, כא. ביב, יא הניצחון גמור. אז ההבטחות מגיעות.

ואז באה השורה האומרת היכן הם. על כן רונו שמים ושוכניהם (יב, יב). הפועל הוא skēnoō, לשכון באוהל, והוא עומד ארבע פעמים בספר זה: על ההמון לפני הכיסא, ושם הוא נאמר על אלוהים (ז, טו), כאן (יב, יב), על אלה שהחיה מגדפת (יג, ו), ועל אלוהים אצל בני האדם (כא, ג). לעולם אינו משמש למלאכים. כאשר החיה מגדפת מעט אחר כך את משכנו, את השוכנים בשמים (יג, ו) ובה בעת עורכת מלחמה בקדושים על הארץ (יג, ז), הרי יש שתי חבורות: אחת שכבר שם ומחוץ להישג יד, ואחת שעודנה תחת אש. כך יש לקרוא את יב, יא-יב כהודעת ההגעה. הילד נחטף; המנצחים עומדים שם; השמים שומעים שהם בבית, והארץ שומעת שהשטן ירד. ה"אוי" וה"רונו" של יב, יב הם שני חצאים של הודעה אחת: יב, יא-יב מודיע, בנפילת התנין, מי כבר בבית מאז התפר.

בהתגלות 12 נשללת גישה זו. המקטרג מודח מתפקידו. החסינות הדיפלומטית של התנין בבית הדין העליון תמה.

מתי מתרחש הדבר? שרשרת הפרק ממקמת אותו אחרי חטיפת הילד (יב, ה) ולפני רדיפת האישה (יב, יג); ספר זה ממקם אותו בין הלקיחה לשופר החמישי (ט, א). הבריחה ו-1,260 הימים באים מאוחר יותר, באות השיקוץ (יב, יד). התנין מושלך, והקול הגדול מן השמים מכריז על העובדה המשפטית: "עתה באה הישועה והגבורה והמלוכה לאלוהינו, והממשלה למשיחו, כי הושלך מקטרג אחינו, המקטרג אותם לפני אלוהינו יומם ולילה." (יב, י).

המקטרג איננו. הסנגור של הכלה — גואלנו עצמו, שהוא גם בעל הכלה — זכה בתיק בבית הדין העליון. פסק הדין כתוב. נותרה רק האכיפה.

מדוע חמתו כה גדולה

הקול מן השמים מוסיף ביטוי המסביר את כל מה שיבוא בשארית ההתגלות. "על כן שמחו, שמים ושוכניהם! אוי ליושבי הארץ והים, כי ירד אליכם המלשין בחמה גדולה, ביודעו כי קצרה עתו." (יב, יב).

קראו מילים אחרונות אלה בקשב. ביודעו כי קצרה עתו.

התנין, המושלך מן השמים, נוחת על הארץ ויודע. הוא קרא את החוזה. הוא ראה את לוח הזמנים של 70 השבועים. הוא יודע שגואלנו שילם את המחיר לפני 2,000 שנה. הוא יודע שהכלה — ההמון המלא — כבר הובאה הביתה. הוא יודע שתיקו בבית הדין העליון תם. הוא יודע שמה שנותר הוא הצעד הביצועי — הקערות, השיבה, האסירה, אגם האש. הוא יודע.

ידיעתו היא המנוע של כל מה שמתרחש מכאן ואילך על הארץ.

זעם הפולש במחצית השנייה של השבוע ה־70 אינו זעם של יצור החושב שעדיין יוכל לנצח. זהו זעם של יצור שיודע כי הפסיד ונחוש לגרור עמו כמה שיותר. כל מעשה של זוועה במחצית השנייה של השבוע — אות החיה, רדיפת הקדושים, הריגת שני העדים, המלחמה בשארית ישראל — הוא חמתו של תנין מובס המבזבז את קצבתו האחרונה.

זה משנה את קריאת שאר הספר. לא נראו, בחותמות ובשופרות ובאירועים שעוד יבואו, מעשיו של שליט אפל ועוצמתי על סף הניצחון. נראתה, כל העת, גסיסתו של מקטרג מודח שתיקו נדחה ושעתה מוגבל לכוכב שהוא עומד לאבד. הוא ענק. הוא מסוכן. הוא זועם. אך הוא אינו מנצח. הוא כבר הפסיד. 70 השבועים היו ההליך המשפטי; הצלב היה פסק הדין; ה-harpazō של הילד היה האירוע סוגר-התיק. מה שמתגלה כעת, במחצית השנייה של השבוע, הוא הודעת הפינוי של הפולש הנכנסת לתוקף פיזי.

גואלנו יודע שניצח. התנין יודע שהפסיד. הארץ, ביניהם, עומדת לחוש את תוצאות התנגדותו האחרונה של כוח מובס.

פניית התנין אל זרעה האחר של האישה

מתוסכל ליד המדבר, בלתי מסוגל להגיע אל האישה במעוזה הסלעי, מפנה התנין את תשומת לבו אל מקום אחר. "ויחר אף התנין על האישה, וילך לעשות מלחמה עם יתר זרעה, השומרים את מצוות אלוהים ואשר להם עדות ישוע המשיח." (יב, יז).

יתר זרעה. הביטוי מדויק. האישה היא ישראל; ממנה, על-פי ההבטחה, יצא המשיח (אל הרומים ט, ה); זרעה האחר הם אלה אשר, לאחר החטיפה, באים לשמור את מצוות אלוהים ולהחזיק בעדות ישוע. שתי קבוצות מתאימות לתיאור זה בשבוע ה־70. הראשונה היא 144,000 בני ישראל החתומים מפרק 7 — שארית ישראל יראת־האלוהים, שכבר הופיעה: מודה בסף החטיפה, חתומה לשירותה בעת הצרה, ומורכבת בתפר על עץ הזית שלה באופן חתום — לא חלק מן הכלה. השנייה היא חבורת המאמינים, יהודי ונוכרי גם יחד, הבאים לאמונה לאחר החטיפה ומסרבים לקחת את האות, בעוד תנור הפולש בוער חם יותר מבכל נקודה קודמת בהיסטוריה האנושית — אורחי החתונה. וכאן יש לשמור על ההבחנה זכה, כפי שמפתח אותה הנספח על הכלה: אין אלה הכלה הנמשכת, ולא מנה מאוחרת של הכלה אשר עוד הייתה צריכה להבשיל. הכלה היא חבורה אחת, שלמה וחטופה; אורחי החתונה הם קטגוריה נבדלת — מי שבא לאמונה אמיתית לאחר שנסגרה הדלת. שדה קציר אחד, שתי קטגוריות, ולא קטגוריה אחת בשני שלבים.

התנין פונה נגד שתיהן. 144,000 חתומים ומוגנים לשירותם המוקצה, אך הקציר הרחב יותר של מאמינים חדשים — אלה המסרבים לאות, המסתירים את תנ"כיהם, המתכנסים במרתפים, הבורחים כשהם יכולים ועומדים איתן כשאינם יכולים — נושא את מלוא עוצמת חמתו של התנין. הדם תחת המזבח שקולו נשמע בחותמת החמישית יתרבה בתקופה זו בקצב שהעולם מעולם לא ראה.

זה מה שמתרחש מאחורי השופר השביעי. האירועים הארציים מפרקים 6 עד 11 הם המה. פרק 12 הוא המדוע. התנין הושלך; התנין זועם; התנין עורך מלחמה. כל רדיפה, כל מות קדושים, כל מעשה אכזריות נגד הקדושים במחצית השנייה של השבוע הוא יצור מובס יחיד המבזבז את עתו הקצרה.

בדרך אל החיה

בזאת נגלתה הפרספקטיבה הרוחנית על השבוע ה־70. גואלנו על הכיסא. התנין על הארץ. האישה במדבר. זרעה האחר נרדף.

אך התנין, מוגבל אל הארץ ומופשט מגישתו אל בית הדין העליון, אינו נלחם כשחקן חופשי. יש לו אסטרטגיה. יש לו כלים. יש לו צורת ארגון על הקרקע שהכין במשך מאות שנים. שבעת הראשים ו־10 הקרניים שנראו על התנין עומדים ללבוש צורה פיזית בממלכות הארץ, ומה שעולה מן האי-יציבות הוולקנית של השבוע ה־70 הוא הזיוף המתוכנן בקפידה הרבה ביותר מכל עידן קודם בהיסטוריה האנושית.

האנטומיה שבעת-הראשים של התנין, הישג ידו 10-הקרניים, פֵּהוֹתיו הארציים, מנגנונו הפוליטי והדתי — הכל עומד לעלות מן הים ולחוף השבוע ה־70, לתבוע את כיסא החתן ואת סגידת החתן, עבור הפולש שזה עתה הושלך לקרקע.

שני הפרקים הבאים נכנסים אל התגלות 13. הם עוקבים אחר רוח בבל מבראשית 11 דרך כל אימפריה עולמית ששירתה אי-פעם את תכנית הפולש, דרך חזון דניאל של המלכויות העולמיות, דרך שבעת ראשי החיה — ואז, בפרק הבא, ניכנס אל המלווה הדתי של החיה הסופית, הברית המופרת, שידור-התחייה, והאות הכפוי על כל מצח. הממלכה שהתנין עומד להקים נגד הכלה זקוקה הן לגוף והן לנשמה; הפולש הכין את שניהם.

הפולש הושלך מן השמים. הוא עומד לבנות את עירו האחרונה.