שיבה הביתה

התנין מושלך באגם האש. כס הדין הלבן הגדול נעל את מושבו. המתים אשר לא נמצאו בספר החיים קיבלו את גזר דינם. המוות ומלכות המוות עצמה הושלכו אל תוך האש. הארץ הישנה והשמים הישנים נסו מפני פני היושב על הכס — הטקסט נוקט ניב מעורר השתאות: "ולא נמצא להם מקום עוד" (התגלות כ׳:11). הם אינם מועברים. הם אינם מטולאים. פשוט אין להם עוד מקום ביקום.

הקוסמוס ריק לרגע.

ואז מדבר האב.

"וָאֵרֶא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וְאֶרֶץ חֲדָשָׁה, כִּי הַשָּׁמַיִם הָרִאשׁוֹנִים וְהָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה עָבָרוּ, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ עוֹד." (התגלות כ״א:1).

הבריאה החדשה מתחילה.

השמים החדשים והארץ החדשה

כדי לתפוס את אשר רושם יוחנן נדרשת האטה. הבריאה הראשונה, בבראשית א׳, נקראה אל הקיום מתוך האין. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ." (בראשית א׳:1). הפועל העברי בָּרָא — לברוא במובן המוחלט, הפועל שהמקרא שומר כמעט אך ורק לפעולה האלוהית — שימש למעשה המכונן. מתוך התֹהוּ וָבֹהוּ של מים חסרי צורה קרא האב אור לצאת, אוויר, יבשה, צמחייה, שמש וירח, דגים וציפורים, חיות ובני אדם. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד." (א׳:31). שישה ימים. היקום המקורי.

ואז נכנס שקר הפורץ. הנפילה בבראשית ג׳ ניתצה את המקורי. האדמה קוללה. הלידה נעשתה כואבת. המוות נכנס. הימים נעשו מסוכנים, חסרי מנוחה, מפרידים. ארס הנחש חדר במשך 6,000 שנה אל לשד כל יצור חי. הטוב מאוד של בראשית א׳:31 נעשה לאנחה של רומיים ח׳:22.

הצלב שילם את מחיר הגאולה עבור כל הסדר המנותץ. השבוע ה־70 ביצע את גזר הדין על הפורץ. שנת האלף החזירה אחור רבות מן הקללה ונתנה לכלה ולגואל שלנו 1,000 שנים של מלוכה משותפת על עולם משוקם-בחלקו. אך עדיין היו שמים ראשונים וארץ ראשונה — מקומטים מ־6,000 שנה של עקבות הפורץ, צלובים מרעידת האדמה של הקערה השביעית ושבעת השופרות, מוטבעים בארכיטקטורה של גזע נפול, אף בצורתו המחודשת.

אותו עולם איננו עוד. אינו מועבר. אינו נשלח לגמלאות. איננו. האב עשה את אשר רק הוא יכול לעשות: הוא פירק לחלוטין את הסדר המקורי; היסודות נמסו בלהט (פטרוס ב׳ ג׳:10-12). והוא העלה שמים חדשים וארץ חדשה, חדשים בסדרם: בלי ים, בלי מוות, בלי קללה (כ״א:1, 4; כ״ב:3). אין זו הארץ הישנה משופצת.

והים איננו עוד. הפרט מכה בכל המבחין בו. הימים היו, בדמיון הנבואי, מקום אי-היציבות חסרת המנוחה — התֹהוּ אשר ממנו עלתה החיה, המצולה שהיה צריך לְאַלֵּף, הגבול אשר הפריד בין עמים ומנע את כינוס הגאולים. בבריאה החדשה אין ים. אין עוד תֹהוּ. אין עוד הפרדה. אין גבול בין הגאולים אשר יש לחצות בספינות או בשליחים. הגאוגרפיה עצמה מכריזה על מצב העניינים החדש: אחדות, נגישות, התרועעות מתמדת על פני כל העולם החדש.

העיר יורדת

ואז מופיע הדימוי המכה ביותר בכל המקרא.

"וָאֵרֶא אֲנִי יוֹחָנָן אֶת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה, יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה, יוֹרֶדֶת מֵאֵת הָאֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם, נְכוֹנָה כְּכַלָּה הַמְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ." (כ״א:2).

עיר יורדת מן השמים. לא עיר הנשארת בשמים. עיר אשר יורדת מאת האלוהים מן השמים ומתיישבת על הארץ החדשה. העיר שהכין אלוהים לשלו (עברים י״א:16), עד שעה זו למעלה, יורדת כעת על העולם החדש כביתה הקבוע. השמים והארץ אוחדו. ירושלים החדשה היא העובדה הארכיטקטונית של אותו איחוד.

והעיר נכונה ככלה המקושטת לבעלה. העיר היא הכלה. לא רק: הכלה גרה בעיר; העיר היא היא, באופן שבו חוה הייתה גוף הבשר והעצם של אדם. ירושלים החדשה היא צורת המשכן הנשלמת של הגאולים מכל הדורות, מושלמת, מפוארת, נגלית באופן ארכיטקטוני כעיר עצמה. החומות הן גבולותיה. השערים הם פתחיה. הרחובות הם פנימיותה. הכס במרכזה הוא לבה, והיושב על הכס הוא בעלה.

"וָאֶשְׁמַע קוֹל גָּדוֹל מִן הַשָּׁמַיִם אוֹמֵר: הִנֵּה מִשְׁכַּן אֱלֹהִים עִם בְּנֵי הָאָדָם, וְשָׁכַן עִמָּהֶם, וְהֵמָּה יִהְיוּ לוֹ לְעָם, וְהוּא הָאֱלֹהִים יִהְיֶה עִמָּהֶם, אֱלֹהֵיהֶם." (כ״א:3).

משכן אלוהים עם בני האדם. היוונית היא skēnē — האוהל, המשכן, אותה מילה המשמשת למשכן במדבר אשר משה הקים במדבר. מן היציאה ממצרים דרך מקדש שלמה דרך מקדש הורדוס דרך החורבן בשנת 70, אחסן האב את משכנו בקרב עמו במבנים מתחלפים. אף אחד מאותם מבנים לא הכיל אותו לחלוטין. אף אחד מהם לא נתן לגאולים גישה ישירה. הפרוכת אל מול קודש הקודשים עמדה בכל אחד מהם. כעת הskēnē אינה עוד אוהל או בניין. הskēnē היא ירושלים החדשה עצמה, והמשכן אינו עוד מאחורי פרוכת — האלוהים עצמו עם הם.

הקול המכריז זאת הוא הקול אשר הכין עצמו לרגע זה מאז בראשית ג׳:8, כאשר התהלך האדון בגן לרוח היום, מחפש את האדם אשר הסתתר מפניו. 6,000 שנה אחר כך מוצא האדון את האדם בביתו, לא עוד מסתתר, עומד בפתח העיר אשר היא הכלה, נכון להתקבל פנים אל פנים.

את אשר הוא מסיר

"וּמָחָה אֱלֹהִים כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם, וְהַמָּוֶת לֹא יִהְיֶה עוֹד, וְגַם אֵבֶל וּזְעָקָה וּכְאֵב לֹא יִהְיוּ עוֹד, כִּי הָרִאשׁוֹנוֹת עָבָרוּ." (כ״א:4).

קראו את אותן מילים לאט. והמוות לא יהיה עוד. האויב הראשון, שהוכנס בעדן, מבוטל. חדלון החיים הביולוגיים אשר רדף כל יצור אנושי אשר אי פעם פסע על הארץ — איננו. אין אבל. קינת האבל אשר החלה בהפלה הראשונה של חוה, אשר עברה בכל הלוויה, בכל גירושין, בכל ניכור, בכל בגידה, בכל שנה מבוזבזת — איננה. אין זעקה. הדמעות אשר בנקודה כלשהי מילאו כל עין אנושית, מסיבה כלשהי, על פני 6,000 שנה — איננן. אין כאב. כל מחלה כרונית, כל עצם שבורה, כל מיגרנה, כל תא סרטני, כל עצב שניזוק בלידה — איננו.

הראשונות עברו. הפועל הוא parēlthen — הן חלפו, הן עברו. צער הסיפור האנושי הארוך חלף ועבר. הוא מונח בעבר. הוא אינו בהווה. ההווה אינו מכיל ממנו דבר.

זהו הרגע שבו הכלה מבינה מה באמת רכש הצלב. היא ידעה למשך עידן כי הצלב שילם את מחיר הגאולה. היא ידעה 1,000 שנים כי תשלום המחיר כלל את החזרת הקללה אחור. אך כאן, בבריאה החדשה, היא רואה את ההיקף המלא של אשר נרכש. לא רק ישועת נשמות. לא רק תחיית גופים. לא רק טיהורו של כוכב אחד. כל תוצאה של הנפילה, מבוטלת. כל צער אשר אי פעם נגע בלב גאול, מיובש במקורו. כל דמעה, נמחית — ביד אלוהים עצמו.

הטקסט מציין מי עושה זאת. ומחה אלוהים כל דמעה מעיניהם. לא מלאך. לא תהליך של שכחה איטית. אלוהים עצמו, האב, בידו שלו, בא אל כל פנים גאולות ומוחה את שארית הצער. רוך הדימוי הזה הוא כמעט יותר מכפי שהלב יכול לתפוס. האב, אשר שמר את דמעות ילדיו בנאדו מאז כתב על כך דוד (תהלים נ״ו:9), פותח כעת את הנאד, מקבל כל דמעה כצערו שלו, ומסיר אותה מן היקום.

הטוב מאוד של בראשית א׳:31 משוקם. אך הוא יותר ממשוקם. הכלה המתהלכת בירושלים החדשה אינה מה שחוה הייתה להיות לו לא אירעה הנפילה לעולם. הכלה היא מה שהגאולה יצרה — יצור אשר עבר דרך מלכות הפורץ ויצא בצידה השני, מזוקק על ידה, נשוי לבעל אשר שילם עבורה בדמו. היא יותר ממה שעדן יכול היה להוליד. היא בת אהבת גואלנו, שנוצרה בכור צללי המוות הארציים והאירוסין הארוכים, יפה באופן שתום עדן לעולם לא יכול היה להיות.

מידות העיר

יוחנן זוכה לסיור. "וְהָעִיר רְבוּעָה, אָרְכָּהּ כְּרָחְבָּהּ. וַיָּמָד אֶת הָעִיר בִּקְנֵה הַמִּדָּה: שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף רִיס. אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ וְגָבְהָהּ שָׁוִים הֵמָּה." (כ״א:16).

קובייה. 12,000 ריס בכל צלע — כ־2,000 קילומטרים. עיר במידות גוש יבשתי, בצורת קובייה. קראו את אותן מידות אל מול מקום קודם אחד במקרא: קודש הקודשים במקדש שלמה היה אף הוא קובייה, 20 אמה בכל צלע (מלכים א׳ ו׳:20). ירושלים החדשה היא קודש הקודשים מורחב לקנה מידה יבשתי. כל העיר היא משכן האלוהים. אין מקדש נפרד בתוכה משום שהעיר היא המקדש.

"וְהֵיכָל לֹא רָאִיתִי בָהּ, כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת הוּא הֵיכָלָהּ וְהַשֶּׂה. וְהָעִיר אֵינֶנָּה צְרִיכָה לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ לְהָאִיר לָהּ, כִּי כְּבוֹד הָאֱלֹהִים הֵאִיר לָהּ, וְהַשֶּׂה הוּא נֵרָהּ." (כ״א:22-23). אין היכל, משום שלא נותרת כל הפרדה בין האלוהים לעמו. אין שמש, משום שהכבוד עצמו מאיר הכל. השה הוא הנר. העיר זוהרת מבפנים בקרינת אשר שילם עבורה.

12 שערים, שלושה בכל צלע — צפון, דרום, מזרח, מערב — "וְעַל הַשְּׁעָרִים שֵׁמוֹת כְּתוּבִים, הֵם שְׁמוֹת שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ״א:12). משפחת הברית מכובדת בכניסות. האבות אשר סיפוריהם מילאו את בראשית, רשומים על מזוזות העיר הנצחית. "וְלַחוֹמַת הָעִיר שְׁנֵים עָשָׂר מוֹסָדוֹת, וַעֲלֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר שֵׁמוֹת שְׁנֵים עָשָׂר שְׁלִיחֵי הַשֶּׂה." (כ״א:14). השליחים אשר עדותם נשאה את הבשורה אל העמים, הם המוסדות אשר עליהם נשענות החומות. ישראל והכנסייה אינם שתי אוכלוסיות מתחרות בירושלים החדשה. הם משולבים בארכיטקטורה של אותה עיר — כלה אחת שנוצרה מן הנאמנים שבשתיהן.

החומות הן ישפה. העיר היא זהב, טהור כל כך עד שהוא שקוף. המוסדות מרובדים ב־12 אבני חן, כל אחת נקובה בשמה — ישפה, ספיר, נופך, ברקת, יהלום, אדם, תרשיש, שֹׁהם, פטדה, לשם, שבו, אחלמה. השערים הם פנינים, כל שער פנינה אחת. הרחוב הוא זהב כזכוכית שקופה.

התיאורים אינם שירה שנועדה להיות התרשמותית. הם רשימות מצאי של חומרים מהרכב מסוים אשר בחר האב לבית בנו ולאשת בנו. כל פרט בעיר הוא מתנת הכלולות של האב, מוכנה מלפני הִוָּסֵד תבל לרגע שבו הכלה נכנסת לגור.

הנהר והעץ

בלב העיר משוקמת — ומתעלה — הגאוגרפיה של עדן.

"וַיַּרְאֵנִי נְהַר מַיִם חַיִּים זַךְּ כִּקְרִיסְטָל, יוֹצֵא מִכִּסֵּא הָאֱלֹהִים וְהַשֶּׂה. בְּתוֹךְ רְחוֹבָהּ וּמִזֶּה וּמִזֶּה לַנָּהָר עֵץ הַחַיִּים, עֹשֶׂה שְׁנֵים עָשָׂר פֵּרוֹת — מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ יִתֵּן אֶת פִּרְיוֹ, וַעֲלֵה הָעֵץ לִתְרוּפַת הַגּוֹיִם." (כ״ב:1-2).

נהר עדן שב. "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן [...]" (בראשית ב׳:10). 6,000 שנה אחר כך זורם הנהר שוב — אך כעת הוא אינו זורם מגן נסתר במסופוטמיה. הוא זורם מכיסא האלוהים והשה. המקור הוא החתן עצמו. מים החיים אשר הציע גואלנו לאישה השומרונית ליד הבאר — "הַשּׁוֹתֶה מִן הַמַּיִם אֲשֶׁר אֶתֵּן לוֹ, לֹא יִצְמָא לְעוֹלָם" (יוחנן ד׳:14) — זורמים כעת בשפע ממשי ברחובות העיר, זמינים לשתייה לכל נשמה גאולה החולפת על פניהם.

עץ החיים שב. "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים." (בראשית ג׳:24). הכרובים והחרב הלוהטת שמרו משמרת 6,000 שנה. כעת החרב בנדנה. הכרובים סביב הכס אינם חוסמים עוד את הדרך; הם מהללים את השה אשר פתח אותה. עץ החיים עומד משני עברי הנהר, ונושא 12 יבולים בשנה, ועליו מרפאים את הגויים.

הכלה אוכלת מן העץ אשר ממנו נמנעה 6,000 שנה. היא שותה מן הנהר אשר אליו צמאה דרך אירוסין ארוכים. הגאוגרפיה של גן העדן משוקמת, עם עיר האלוהים בנויה סביבה, והגאולים מכל דור מתהלכים לאורך גדת הנהר של מי שעבורו מתו ועמו קמו.

לראות את הפנים

ואז הפסוק החותם את ההבטחה הגדולה של המקרא.

"וְכָל חֵרֶם לֹא יִהְיֶה עוֹד. וְכִסֵּא הָאֱלֹהִים וְהַשֶּׂה יִהְיֶה בָהּ, וַעֲבָדָיו יְשָׁרְתֻהוּ, וְרָאוּ אֶת פָּנָיו וּשְׁמוֹ עַל מִצְחוֹתָם." (כ״ב:3-4).

וראו את פניו.

הפסוק הוא כתר הקאנון כולו. ממשה על הר סיני, אשר ביקש לראות את כבוד האלוהים ונאמר לו "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות ל״ג:20), דרך כל קדוש אשר השתוקק לחזות באלוהים ולא יכול, דרך כל תפילה אשר ביקשה מראה של מי שהלב אהב מבלי לראות — עמדה ההבטחה אלפי שנים כי ביום מן הימים, בעיר אחת, הגאולים יראו את פניו.

הלילה הם רואים אותן.

החתן מביט בכלה אשר שילם את מחיר הצלב כדי שתהיה לו. הכלה מביטה בבעל אשר פניו היו בחלומותיה במשך האירוסין הארוכים ולצד רגליו התהלכה כעת דרך שנת האלף. האב, אשר מלפני עדן בחר לתת לבנו כלה, צופה בהשלמה אשר אליה חתר לבו שלו מאז בחר בנו בו לפני הִוָּסֵד תבל.

ושמו על מצחותם. הכלה נושאת את שם האב במקום שבו נשאו מסומני השבוע ה־70 את הcharagma. ה-144,000 נשאו את אותו שם על הר ציון כתג-הנגד הנראה אל מול אות הקלון של הפורץ. כעת נושאת כל נשמה גאולה אותו כזיהוי הקבוע של המשפחה. הכלה היא אשת הגואל. האב הוא חמיה ואביה באימוץ. היא שייכת.

ההבטחה שנשמרה

כאן ראויה עצירה קצרה.

ספר זה התחקה, על פני 18 פרקים, אחר האירוסין הארוכים של החתן וכלתו. חוזה העל בן 490 השנים נערך בדניאל ט׳. שבע האיגרות נחתו על שולחנות שבע קהילות-הכלה. אולם הכס הוצג בפרק חמש, והשה נטל את המגילה. החותמות נשברו; בחותם השישי נאספה הכלה כביכורי החיטה; השופרות הריעו, וגירוש הפורץ החל. התנין הושלך מן השמים והחיה עלתה מן התהום. הקערות נפלו, גואלנו רכב מן השמים, החתונה החלה, שנת האלף נפרשה, כס הדין הלבן הגדול חרץ את גזר דינו, והבריאה החדשה ירדה מיד האב.

דרך כל זאת רץ במשתמע פזמון חוזר אחד: הוא שמר את הבטחתו. הוא בדרך.

נאמנות החתן ללוח הזמנים של 70 השבועות. נאמנות האב לשלוח את בנו עבור הכלה אשר בחר. נאמנות הגואל לקיים כל מועד, מפסח הקרבן ועד הצלב ועד התחייה ועד ה-harpazō ועד השיבה ביום המדויק. נאמנות הרוח להכין כלה אשר תהיה במקום הנכון בזמן הנכון, לבושה בבד הנכון.

הוא שמר כל אחת מהן.

הכלה העומדת הלילה בירושלים החדשה, מביטה בפני בעלה, יודעת, באופן שלא יכלה לדעת בשום נקודה קודמת בסיפור, כי מי שבטחה בו ראוי לאמון. כל הבטחה אשר נדרשה להמשיך ולהאמין בה דרך האירוסין הארוכים — ההבטחות כי תפילותיה נשמעו, כי צייתנותה נספרה, כי צערה ייענה, כי דמעותיה יימחו, כי בעלה בא, כי מקומה נשמר, כי שמה בספר — כל אחת מאותן הבטחות נשמרה. לא בחלקה. לא בדחייה. נשמרה.

"הַמֵּעִיד אֶת אֵלֶּה אֹמֵר: הֵן אֲנִי בָא מְהֵרָה." (כ״ב:20).

והכלה ענתה, דרך הדורות הארוכים, בקריאה החותמת את המקרא כולו: "אָמֵן, בֹּאָה נָּא הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ!" (כ״ב:20). Maranatha. המילה האחת מן הארמית של הכנסייה הקדומה — אדוננו, בוא. הנוצרים הקדומים אמרו אותה זה לזה כברכה וכאיחול וכאנחה וכקריאת קרב. 2,000 שנה של מאמינים אמרו אותה אחריהם. בתי המרגוע של הגוססים לחשו אותה. הנרדפים במרתפים בסין והקהילות המחתרתיות באיראן ובפקיסטן התפללו אותה. האמהות אשר קברו את ילדיהן נאנקו אותה.

הלילה היא נענית.

מי שבא, בא. הבעל אשר היה בדרך, הגיע. הכלה אשר לחשה Maranatha דרך הלילה הארוך, מרימה מבטה ורואה כי הבוקר הגיע, דלת החדר פתוחה, המלך אשר בא יושב לצידה אל השולחן, ויום גאולתה הוא עכשיו.

היום הראשון של לעולמים

משתה כלולות השה נמשך ביום הראשון של הבריאה החדשה, ואין לו קץ.

הכרובים סביב הכס, אשר במשך 6,000 שנה לא חדלו מלומר קדוש, קדוש, קדוש, שרים כעת את אותה שירה בבריאה השומעת אותה ללא מסנן. הזקנים משליכים את כתריהם לפני השה. המלאכים שרים. הגאולים מכל דור — הבל ושת וחנוך ונח, אברהם ויצחק ויעקב, משה ודוד והנביאים, השליחים, מות הקדושים של כל דור, המתקנים, השליחים אשר מתו על אדמת נכר עבור הבשורה, הנרדפים של כל דור, קדושי השבוע ה־70 אשר איבדו את ראשם למהדי-אפוליון, השארית האורתודוקסית של ישראל המובאת הביתה מבצרה, ההמון הגדול אשר איש לא יכול למנותו מכל שבט ולשון — כולם מעבר למוות (כ״א:4), כולם בעיר או באורה (כ״א:24), כולם חוגגים בנוכחות השה.

היין אשר נשמר עד כה, נמזג. הלחם אשר היה גוף גואלנו, נפרס בין עמו. הבעל יושב בראש השולחן, ועל כל פנים הפונות אליו שורה השמחה אשר מת כדי להוליד. עברים י״ב:2 מוצא את התגשמותו הסופית. השמחה אשר הוצבה לפניו בחדר עמו. הצלב היה שווה זאת. כלתו לצידו. תוכנית האב מלפני הִוָּסֵד תבל הושלמה.

ובדממה המוחלטת בין שני צלילים של שירת המלאכים, כאשר הכלה מרימה את עיניה ופוגשת את עיני החתן מעבר לשולחן, יודעים שניהם — הוא והיא, בו-זמנית — כי זה אשר עבורו נברא היקום.

כוכבי הבוקר רננו בהִוָּסֵד תבל. הם רוננים שוב בחתונה.

הסיפור תם.

הסיפור אך זה החל.

הוא שמר את הבטחתו.

הוא בבית.