אחרית דבר: ההזמנה לדין נמסרה

קראת את הספר.

איני יודע מה מתחולל בכיסאך בעודך קורא את הדפים האחרונים הללו. אך יודע אני מה מתחולל בכיסאי שלי כאשר אני יושב עם החומר זמן רב דיו. 70 השבועות של דניאל אינם חידה חשבונית; הם דפיקה על הדלת. משעה ששמעת את הדפיקה, אינך יכול עוד להשיבה אל אי-שמיעתה. אתה יכול להתעלם מן הדלת. אתה יכול להעמיד פנים כי הדפיקה הייתה הרוח. אך אינך יכול, לאחר ששמעת כה רבות, לטעון כי לא ידעת שמישהו עמד שם.

כתבתי ספר זה מתוך אמונה כי החתן בדרכו, וכי לוח השנה התקדם הרבה מעבר למה שמרבית כלתו תופסת. השבוע ה־70 של דניאל — שבע השנים החותמות את הסיפור האנושי הארוך — נמצא, בכל קריאה ישרה של החישוב, כמעט עלינו. החלון שבו אנו חיים הוא הנשימה שלפני האזעקה. נותרו אך מעט בקרים רגילים. נותרו אך מעט מחזורי חדשות, אך מעט ימי חג, אך מעט שיחות שולחן, אך מעט ימי ראשון רגילים בכנסיות רגילות בטרם ייפתח החותם הראשון, ולוח השנה אשר רץ 6,000 שנה ייגמר.

איני אומר לך זאת כדי להפחידך. אני אומר לך זאת משום שהוא אמר לי לומר לך. כל תכליתה של הנבואה המקראית היא לתת לכלה אזהרה מספקת כדי שתהיה מוכנה. החתן אינו מכריז על בואו כדי להבעית את כלתו. הוא מכריז עליו משום שרצונו שתהיה לבושה. רצונו שהיא תשקוד. רצונו שהיא תעמוד אל הדלת.

ועל כן זהו הדף האחרון של הספר, והשאלה אשר ריחפה מעל כל פרק קודם נוחתת עתה ישירות עליך.

האם אתה מוכן?

איני מתכוון מוכן במובן של החזקה בעמדה תאולוגית בדבר עיתוי ההילקחות. אני מתכוון מוכן במובן אשר התכוונו אליו שבע האיגרות כאשר גואלנו דיבר אל כלתו בההתגלות ב' ו-ג'. האם שבת אל אהבתך הראשונה? האם אתה לובש את בגד הצחור של הצייתנות, או את הלבוש החצוי של הפשרה? האם נרך מלא שמן, או שמא אתה הבתולה הכסילה אשר תרוץ אל המוכר בהגיע החתן?

ישנו אולם משפט המעורב בכל מה שספר זה עסק בו, ואתה נכחת באולם משפט זה לאורך 17 פרקים. הפורץ עמד לדין. הגואל בנה את טענתו. גזר הדין יצא. ההוצאה לפועל קרובה. אך לאולם המשפט שבו אתה יושב נותר עוד סעיף אחד על סדר היום, והסעיף הוא אתה.

ההזמנה לדין נמסרה. נקראת כעד בטיעוני הסיום. השאלה הנשאלת ממך היא השאלה הפשוטה ביותר שהיקום שואל אי-פעם: לצד מי אתה עומד?

החתן שילם את מחיר הגאולה עבור כל מי שיקבלהו. הצלב הושלם לפני 2,000 שנה. הדם הוזה. החוזה נחתם ביד האב. הנותר הוא הקבלה האישית, הפרטית. גואלנו לא יפרוץ בכוח דרכו אל לב אשר לא פתח לו את דלתו. הוא עומד אל הדלת ודופק, אומרות שבע האיגרות. "אם ישמע איש בקולי ופתח הדלת, אבוא אליו וסעדתי עמו והוא עמי." (התגלות ג':כ'). הסעודה היא משתה הכלולות בקנה מידה זעיר, בעידן הנוכחי הזה, בלב המאמין. היא המקדמה של המשתה הבא.

אם מעולם לא פתחת את הדלת ההיא, סגירת ספר זה היא הרגע לפתחה. אין נוסחה. אין תפילה מסוימת. ישנו רק המעשה הפשוט של הפניית פניך אל זה אשר חיכה, ושל אמירה — אף בשתיקתך הפנימית, מבלי שאיש מאזין — כן. בוא פנימה. אני רוצה את אשר קנית.

אם פתחת את הדלת ההיא בעבר אך האירוסין צוננו, סגירת ספר זה היא הרגע לשוב ולהיכנס אל החדר. הבעל לא חדל מלחכות. הוא שמר את שמך בפיו באולם הכס. הוא הכין את מושבך אל השולחן. החדר כמעט מוכן. שוב אליו. הוא היה שם כל העת.

אם היית נאמן לאורך צייתנות ארוכה, ספר זה הוא עידודך להמשיך. הקץ קרוב מכפי שחשבת. הדלת עומדת להיפתח. היין אשר המארח שמר עד כה נמזג. שקוד. התפלל. הוסף ונרך מלא. אתה קרוב אל פניו מכפי שהיית אי-פעם.

אני כותב את השורות האחרונות הללו ביום רגיל בשנת 2026. האור נכנס דרך חלוני כשם שנכנס דרך חלונות במשך 6,000 שנה. הקומקום על האש. העולם משמיע את רעשו בחוץ. דבר במרקם הבוקר הזה אינו מרמז כי הקוסמוס קרוב יותר אל מימושו מכפי שהיה בכל בוקר קודם בהיסטוריה האנושית. אך כך הוא. כל שעון אשר תיקתק מאז 457 לפנה״ס תיקתק אל העשור הזה. החתן כתב תאריכים בלוח השנה של היקום בסבלנות של בעל ובדייקנות של מלך, והתאריכים מגיעים כעת.

הוא בדרכו.

הקשב.

שם — אל דלת חייך שלך — אתה כמעט יכול לשמוע זאת.

צעד.

דפיקה.

הבעל כאן.

פתח את הדלת.

— ה.ו.