המספרים של שעון העל

המקרא הוא מתמטי באופן יוצא דופן. מספרים בכתובים נדירות הם קישוטיים; הם נושאים משקל, חוזרים בתבניות, ולעיתים קרובות פותחים את מבנהו של קטע. נספח זה אוסף את המספרים המשמשים לאורך הספר ומציג אותם במאגר ידע אחד, מסודר לפי נושאים. לכל מספר נותן הנספח את מקומות המקרא העיקריים, את הערך הסמלי שהמקרא עצמו מייחס למספר היכן שניתן להגן על כך מתוך הטקסט, ואת התפקיד הספציפי שהמספר ממלא בכרונולוגיה המוצעת בספר זה.

הנספח אינו ממצה. מאות מספרים במקרא נושאים משקל סמלי. הבחירה כאן מכסה את אלה הנושאים בטיעון של ספר זה.

המספרים היסודיים: 1, 2, 3

אחד הוא מספר האחדות והפשטות. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד!" (דברים ו׳:4). הוא מציין את אחדות האלוהים, את אחדות הכלה, ואת אחדות הבריאה החדשה. "גוף אחד ורוח אחד [...] אדון אחד, אמונה אחת, טבילה אחת, אלוהים ואב אחד לכל." (אפסים ד׳:4-6).

שניים הוא מספר העדות והאישור. החוק העברי דרש שני עדים כדי לקבוע כל פסק דין (דברים י״ז:6, י״ט:15). בעלי החיים נכנסו אל התיבה בזוגות. התלמידים נשלחו שניים שניים (מרקוס ו׳:7). שני העדים של התגלות 11 מתנבאים בירושלים במשך 1,260 ימים כעדים החוקיים נגד ממלכת הפורץ. שני הלחמים של חג השבועות (ויקרא כ״ג:17) מסמלים את ההגשמה הכפולה של בכורי החיטה — הכנסייה (יהודי וגוי) כהגשמה הראשונית ושני העדים (התורה והנביאים) כצל.

שלוש הוא מספר השלמות האלוהית והאישור. שלושה אישים של האלוהות (מתי כ״ח:19). שלושה ימים מן המוות אל התחייה (מתי י״ב:40). שלוש הופעות של המשיח (התגלמות, שיבה, נצח). שלושה תפקידים של גואלנו (גואל, נוקם, חתן). שלושה ימים וחצי מוטלות גוויות שני העדים ברחובות ירושלים (התגלות 11:9). שלוש רוחות צפרדע יוצאות מן השילוש הטמא לכנס את המלכים (התגלות 16:13).

4: מספר הבריאה והארץ

ארבע הוא מספר היקום הברוא וגיאוגרפיית הארץ. ארבע כנפות הארץ (ישעיהו י״א:12, התגלות 7:1). ארבע רוחות (דניאל ז׳:2). ארבע חיות סביב הכיסא (התגלות 4:6). ארבעה פרשי החותמות (התגלות 6). ארבע חיות בחזון דניאל (דניאל ז׳) — בקריאת ספר זה בבל, מדי-פרס, יוון והממלכה האסלאמית, שהיא בדניאל 2 רגלי הברזל והחרס; את רומא, שוקי הברזל, אין דניאל ז׳ מצייר.

ארבעת הפרשים נוטלים רבע מן הארץ בחותם הרביעי (התגלות 6:8). המספר מעגן את ההיקף הגיאוגרפי של הצעד הראשון של הנוקם.

6: מספר האדם

שש הוא מספר האדם — נברא ביום השישי, ניתנו לו שישה ימים לעבוד, חסר אל מול שבת היום השביעי של אלוהים. 666 הוא מספר החיה (התגלות 13:18) — ניסיון האנושות אל האלוהי, מקצר שלוש פעמים.

אותם 666 מופיעים במלכים א׳ י׳:14 ככיכרות הזהב ששלמה קיבל בשנה אחת. שלטונו של שלמה — שהתאפיין תחילה בחוכמה ובבניית המקדש — שקע לאחר פסגה זו בעבודת אלילים, ריבוי נשים וגאווה צבאית. ממלכתו המזויפת של הפורץ מסמנת את עצמה במספר המסמל את התבנית השלמונית של עלייה אנושית אל אלוהות המסתיימת בהתמוטטות רוחנית.

7: השלמה ושבת

שבע הוא מספר השלמות האלוהית. שבעת ימי הבריאה. שבעת מועדי ישראל (ויקרא כ״ג). שבע הקהילות שגואלנו פונה אליהן (התגלות 2-3). שבעת החותמות על המגילה (התגלות 5). שבעת השופרות (התגלות 8-11). שבע הקערות (התגלות 16). שבע הרוחות לפני הכיסא (התגלות 1:4). שבעת ראשי התנין והחיה (התגלות 12:3, 13:1).

שבע מציין גם את קצב השבת. שישה ימי עבודה, השביעי מנוחה. שש שנות עיבוד, השביעית שנת שבתון לארץ (ויקרא כ״ה:3-4). שבעה מחזורי שבת המגיעים לשנת היובל (ויקרא כ״ה:8-13). המודל בספר זה קורא את 70 השבועים של דניאל כ־10 מחזורי יובל של 49 שנים כל אחד, המסתיימים ביום האלף השביעי של שעון העל.

10: שלמות בשלטון אנושי

10 הוא מספר השלמות במבני שלטון אנושיים. 10 מכות על מצרים. 10 הדיברות. 10 בתולות במשל (מתי 25). 10 מנים במשל (לוקס 19). 10 מלכים על אצבעות הצלם של דניאל (דניאל ב׳:42-43) ו־10 קרני החיה (התגלות 13:1, 17:12). הקואליציה הפוליטית הסופית של הפורץ היא פדרציה של 10 מלכים השולטת בעולם הפוסט-רומי, הפוסט-ח׳ליפותי תחת סמכותו של האנטיכריסט.

12: מלאות הברית

12 הוא מספר מלאות הברית. 12 שבטי ישראל. 12 השליחים. 12 השערים ו־12 היסודות של ירושלים החדשה (התגלות 21:12-14). 12 הפירות על עץ החיים (התגלות 22:2). 12,000 מכל שבט, יחד 144,000 ישראלים חתומים (התגלות 7:4-8).

12 בריבוע, כפול 1,000 — 144,000 — מייצג מלאות ברית מבוטאת בקנה מידה. ה-144,000 הם שארית ישראל יראת־האלוהים — חתומה מפני החרון, לא מפני החיה, ובמלוא מניינה לצד השה בציון (התגלות 9:4; 13:15; 14:1) — וכראשית ערבון כלפי ישראל כאומה, המקדמה על ההבטחה של רומים 11:26 שכל ישראל ייוושע. 12,000 על 12, 12,000 בכל צד, היא מידת ירושלים החדשה (התגלות 21:16) — העיר שהיא הכלה.

40: ניסיון והכנה

40 הוא מספר ההכנה דרך ניסיון. 40 ימי גשם במבול (בראשית ז׳:12). 40 שנות נדודי ישראל במדבר. 40 ימי משה על הר סיני (שמות כ״ד:18). 40 ימי מסעו של אליהו אל חורב (מלכים א׳ י״ט:8). 40 ימי ניסיונו של ישוע במדבר (מתי ד׳:2). 40 ימים מן התחייה אל העלייה השמיימה (מעשי השליחים א׳:3).

במודל של ספר זה מופיעים 40 ימים בצומת קריטי: 40 ימי התשובה היהודיים המסורתיים, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, נמשכים מיום 1,285 עד יום 1,324; מגן בוצרה נופל חמישה ימים אחרי תחילתם, ביום 1,290, ובואו של גואלנו בא בימים שאחריו, לכל המאוחר 11 ימים אחרי יום הכיפורים, ביום 1,335. האב נותן לשארית בוצרה חלון של 40 ימי משבר ותשובה שבהם הם זועקים אליו ולבסוף מכירים את המשיח שדחו.

70: השארית המקיפה

70 הוא מספר השלמות המקיפה בתחום האנושי. 70 צאצאי נוח המרכיבים את לוח העמים (בראשית 10). 70 זקני ישראל תחת משה (במדבר י״א:16). 70 תלמידים שנשלחו על ידי ישוע (לוקס 10:1). 70 שנות גלות בבל (ירמיהו כ״ה:11, דניאל ט׳:2). 70 שבועות של שנים עד שיקומה המלא של ישראל (דניאל ט׳:24).

70 כפול שבע, מידת הסליחה שישוע נתן לפטרוס (מתי 18:22), הופכת על פיה את ה"שבעים ושבעה" של למך (בראשית 4:24, 77). כשקוראים אותה כ־490, מהדהד בה גם מבנה 70 השבועים של דניאל (70 × 7 = 490 שנים).

מספרי שבוע-השנים

שבע שנים — שבוע אחד של שנים בלוח השנה של דניאל. השבוע ה־70 הוא שבע השנים החותמות של נבואת דניאל. מחצית השבוע — שלוש שנים וחצי — מופיעה שוב ושוב כמשך של שלבים מובחנים.

שלוש שנים וחצי: 1,260 ימים, 42 חודשים, מועד, מועדים וחצי מועד (דניאל ז׳:25, י״ב:7; התגלות 11:2-3, 12:6, 12:14, 13:5). הנביאים וההתגלות מתארים את המחצית השנייה של השבוע בשלוש יחידות שונות. הן אינן חופפות עד היום: 1,260 הימים הם המידה המדויקת יותר, ו-42 החודשים של החיה הם המידה הרחבה יותר, המתחילה כבר בין פורים לפסח 2031. המודל מקצה משך זה ל:

הגנת האישה במדבר (בוצרה) — התגלות 12:6, 12:14

רמיסת ירושלים בידי הגויים — התגלות 11:2

שירות שני העדים — התגלות 11:3

סמכות החיה — התגלות 13:5

משך שירותו הארצי של ישוע מן הטבילה עד הצליבה (סתיו 27 לספירה עד אביב 31 לספירה) — מחושב מתוך הבשורות

490 שנים = 70 × 7 = 70 השבועים המלאים של דניאל ט׳:24. מצו ארתחשסתא (458 לפנה״ס, הנמנה מ-457) עד סגירת השבוע ה־70 הממשי ב-2034, עם הפסקה של 2,000 שנה בין השבוע ה-69 (סתיו 27) לסתיו 2027.

483 שנים = 69 × 7 = התקופה מ-457 לפנה״ס עד סתיו 27 לספירה, כאשר החל שירותו הציבורי של ישוע. "עַד מָשִׁיחַ נָגִיד שִׁבְעָה שָׁבֻעִים וְשִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם שָׁבֻעַ." (דניאל ט׳:25). 49 ועוד 434 הם 483.

מספרי החלון החותם

אלה הם ספירות הימים הספציפיות המעגנות את החודשים החותמים של השבוע ה־70. הן מחושבות מהקמת שיקוץ השומם — והסרת הקרבן התמיד — בפורים 2031 (דניאל י״ב:11).

1,260 ימים (3.5 שנים × 360 ימים, ספירה נבואית: 42 חודשים של 30 יום). משך:

מגן בוצרה, מיום 30 (פסח 2031) עד יום 1,290 (אלול 2034)

שירותם הנבואי של שני העדים, המסתיים במותם באלול 2034

מלוא סמכות החיה, מיום 30 (פסח 2031); 42 החודשים של סמכות זו רחבים יותר ומתחילים כבר בין יום 0 ליום 30

1,290 ימים (דניאל י״ב:11). נספרים מיום 0 — השיקוץ הוקם והקרבן התמיד הוסר בפורים 2031. ה-1,260 ימים נמשכים מיום 30 (פסח 2031) וה-1,290 ימים מיום 0; שתי הספירות מתחילות אפוא במרחק 30 ימים זו מזו אך מסתיימות יחד, ביום 1,290 באלול 2034. יום 1,290 מסמן את הסרת מגן בוצרה, החל בנקודה זהה לסגירת שירות 1,260 הימים של שני העדים. מיום 1,290 נעים צבאות הפורץ בחופשיות נגד שארית בוצרה.

1,335 ימים (דניאל י״ב:12). יום הברכה. נספר מיום 0, אותה נקודת התחלה כמו 1,290 הימים. בואו של גואלנו, לכל המאוחר ביום זה ואולי תחילה אל בוצרה (הכתוב אינו קובע את הסדר), ותחילת שלטון 1,000 השנים בשבת הבאה. 45 הימים שבין 1,290 ל-1,335 הם המשבר החותם של השבוע ה־70: לקיחת העדים, השופר השביעי, הקערות והשיבה. הם חופפים ל־40 ימי התשובה (יום 1,285-1,324), ובימים אלה השארית של בוצרה זועקת ולבסוף מכירה במשיחה.

45 ימים = ההפרש בין 1,290 ל-1,335. המשבר החותם. חלון אבלה של בוצרה, מצור הפורץ, וירידת הגואל.

3 ימים ו-3.5 ימים — קצב המוות-והתחייה. שלושה לילות ושלושה ימים מן הצלב אל התחייה (מתי י״ב:40). שלושה ימים וחצי מוטלות גוויות שני העדים ברחובות בטרם יקומו (התגלות 11:11). שלושה ימים מן ההתנקשות במהדי עד התחייה השדית שתוזמרה בידי נביא השקר (השיקוף הפרודי של התחייה האמיתית). כל מקרה של שלושה או שלושה ימים וחצי מסמן ציר מעבר בסיפור הנבואי.

מספרי האלף

1,000 שנים = שלטון 1,000 השנים של גואלנו עם כלתו לאחר השבוע ה־70 (התגלות 20:2-7). יום האלף השביעי של שעון העל. יום המנוחה בתום ששת ימי העבודה האנושית תחת הקללה.

6,000 שנים = משך ההיסטוריה האנושית תחת השלטון המורשה של הפורץ, מן הבריאה עד סגירת השבוע ה־70. המודל ממקם את הבריאה בסתיו 3967 לפנה״ס ואת סיום האלף השישי בסתיו 2034, כאשר גואלנו שב ושבת 1,000 השנים מתחילה. "יוֹם אֶחָד אֵצֶל הָאָדוֹן כְּאֶלֶף שָׁנָה וְאֶלֶף שָׁנָה כְּיוֹם אֶחָד." (פטרוס ב׳ ג׳:8).

7,000 שנים = שעון העל המלא מן הבריאה עד כס הדין הלבן הגדול. 6,000 שנות היסטוריה נפולה ועוד 1,000 שנות שלטון 1,000 השנים, המסתיימות בשמים החדשים ובארץ החדשה.

מספרי היובל

120 יובלות — שם ללוח השעון, לא מנייה שלו. גבול 120 השנים שהטיל אלוהים על האנושות בבראשית ו׳:3 — "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" — נקרא במסורת פרשנית ארוכה כ-120 יובלות של 50 שנה כל אחד, וכך הוא מניח את המספר 6,000 לצד שעון העל. התמונה יפה, ואינה יותר מתמונה. ספר זה אינו נותן לה במפורש לשאת דבר, משתי סיבות שהוא עצמו חישב.

הראשונה סטטיסטית. מרחב היובל המלא — שני אורכי המחזור, כל הפאזות, כל העוגנים — חושב מכנית מול 10,000 מערכי נתונים מעורבבים, והתוצאה היא p = 0.54: שנים שנבחרו באקראי מצליחות באותה מידה. מה שמניין היובלות "מאשר", הוא מאשר אפוא כמעט לכל שנה שמניחים לפניו.

השנייה היסטורית. מחזור היובל היחיד שניתן באמת לעגן הוא זה של ארבעים ותשע שנה — העדות הרבנית של בבלי מגילה יד ע״ב יחד עם בבלי ערכין יב ע״א נותנת תשרי 623 עד תשרי 574 לפנה״ס, בדיוק 49. מחזור 50 השנה, שעליו נשען 120 × 50, אינו מתועד בשום מקום. החשבון סוגר אפוא על מחזור שההיסטוריה אינה מכירה.

לכן חל בספר זה הכלל: לוח השעון מכונה כך; אין הוא נישא על ידי כך. היובל רשאי לתת לששת אלפי השנים שם — שחרור, שיבה, שנת הגואל — אך אינו מונה אותן, ואינו מוכיח אותן. מי שרוצה לראות את החישוב המלא, מופנה אל תיק־הסיום של היובל.

49 שנים = מחזור יובל אחד, שבעה מחזורי שבתון (ויקרא כ״ה:8). שבע שנות שבתון של שבע שנים כל אחת.

50 שנים = שנת היובל — שנת השחרור, המוכרזת ביום הכיפורים של השנה ה־49 (ויקרא כ״ה:9-10). העבדים יוצאים לחופשי. הארץ שבה אל משפחותיה המקוריות. החובות נמחלים. שנת גואלנו.

אך 50 הוא יותר ממספר היובל. 50 הוא מספר הקציר — התבנית הזמנית החודרת ביותר בכל המקרא. כל קציר גדול בתולדות הישועה פועל בקצב של 50 ימים או 50 שנה, וברגע שהעין מאומנת לראות את התבנית, היא מופיעה בכל ציר בקו הזמן הגואל.

ההופעה הראשונה מציבה את התבנית. מן היציאה עד סיני הלך העם העברי כ-50 ימים מקרבן הפסח במצרים עד מתן התורה בהר סיני; המסורת היהודית קובעת אותו בו׳ בסיון, היום ה־50 של ספירת העומר. 49 ימי ספירת העומר — קרבן העומר היומי שגישר בין הפסח לחג השבועות — הגיעו לשיאם ביום ה־50 בקולות, ברקים וקול אלוהים על ההר. הגאולה מן העבדות (התפקיד הראשון של הגואל) הושלמה 50 ימים מאוחר יותר במתן הברית. חג השבועות — שבועות, חג הקציר — הפך לזיכרון הליטורגי של מסע 50 הימים מן השחרור אל הברית.

ההופעה השנייה בונה על הראשונה. מן העומר הראשון עד חג הקציר הלכה שנת החקלאות של ישראל באותה ספירת 50 ימים. עומר השעורים הראשון הונף לפני האדון בחג הביכורים בשבוע הפסח (ויקרא כ״ג:10-11). 50 ימים מאוחר יותר הונפו שני לחמי חמץ מקציר החיטה בחג השבועות (ויקרא כ״ג:15-17). בין הביכורים לקציר המלא היו 50 ימי הבשלה. לקט רות אחרי קוצרי בועז בשדה בית לחם — שנבחן בפרק הרביעי של ספר זה — חל בדיוק בתוך חלון 50 ימים זה, ובמשך 50 ימים אלה פגש בועז הגואל את האלמנה המואבייה שתהיה לכלתו.

ההופעה השלישית נושאת את התבנית אל הברית החדשה. מתחיית ישוע עד שפיכת הרוח חיכו התלמידים בדיוק 50 ימים. ישוע קם בחג הביכורים באביב 31 לספירה כראשית של הישנים (קורינתים א׳ 15:20). 50 ימים מאוחר יותר, בחג השבועות, נשפכה הרוח בעליית הגג ונולדה הכנסייה — שני לחמי החמץ של יהודי וגוי שהונפו יחד לפני האדון. 50 הימים מן הקבר הריק עד הרוח האדירה של מעשי השליחים 2 הם אותם 50 ימים שהלכו מן הרעם הראשון של סיני עד מתן התורה, 1,500 שנה קודם לכן. התבנית זהה: הגאולה מתבצעת, ואז 50 ימי המתנה, ואז יורדת רוח הברית.

ההופעה הרביעית היא זו שרוב הקוראים מעולם לא ראו. מן השבוע ה-69 עד השבוע ה-70 של דניאל נמשך חלון של כ־2,000 שנה — ו־2,000 שנה הם ארבעים קצירים של חמישים שנה כל אחד. 40 יחידות שוות-ערך-ליובל. 69 השבועות של דניאל נמשכו מ-457 לפנה״ס עד סתיו 27 לספירה, כאשר ישוע נמשח על הירדן. השבוע ה-70 מתחדש בסתיו 2027, כאשר הצרה מתחילה. ביניהם מונחת הפסקה של בדיוק 2,000 שנה — ארבעים מחזורי קציר של חמישים שנה.

זהו מה שמפרשים מסוימים כינו גשר הושע. הנביא הושע דיבר על שיקומה של ישראל בלשון שבלבלה את הקוראים זמן רב: "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו." (הושע ו׳:2). כשהם נקראים עם יום-1,000, שני הימים הם 2,000 שנה והיום השלישי הוא שבת 1,000 השנים. בסביבות 34 לספירה, לפי המניין, נחתמה עם סקילת סטפנוס ההצעה לאומה, והבשורה פנתה אל הגויים. 2,000 שנה מאוחר יותר עולה היום השלישי של נבואת הושע בשיבת הגואל, וישראל — השארית האורתודוקסית המובאת הביתה מבוצרה — מוקמת לחיות לפניו בממלכת 1,000 השנים.

אותו פרק זמן של 2,000 שנה מופיע בשני מקומות אחרים בכרונולוגיה המקראית. מאדם עד אברהם — התקופה המעצבת מן הבריאה עד קריאת אבי האומה — נמשכת כ־2,000 שנה לפי יוחסי הסטנדרט של בראשית 5 ו-11. מאברהם עד ישוע — העידן האבותי-נבואי מקריאת אברם עד בוא המשיח — נמשך עוד כ־2,000 שנה. מישוע עד שיבתו — עידן הכנסייה מן הצלב עד השיבה — משלים את פרק הזמן השלישי של 2,000 שנה. שלושה עידנים של 2,000 שנה כל אחד, יחד 6,000 שנות היסטוריה אנושית תחת השלטון המורשה של הפורץ, המסתיימים בשבת 1,000 השנים.

כל אחד מעידנים אלה של 2,000 שנה ניתן לכנות כך גם הוא: 40 קצירים של 50 שנה. אך כאן חל מה שנאמר למעלה על 120 היובלות, והוא חל ללא יוצא מן הכלל. 2,000 השנים אינן נובעות מתוך מניין הקציר; הן רק מכונות בו. השנים עומדות על הכרונולוגיה — העוגנים, האפוכה, החוזה של דניאל ט׳ — וה־50 מצטרפת אליהן כשם, כחרוז ליטורגי על סכום שכבר היה מוכן. כך מותר לקרוא את הדפוס: ספירת 50 הימים של העומר נותנת לכל ההיסטוריה את צורת הקציר שלה, משדה שעורים יחיד בבית לחם עד הסיפור האנושי מאדם עד שיבת הגואל. לוח השעון מכונה כך; אין הוא נישא על ידי כך.

התבנית מדויקת תיאולוגית. 50 הוא מספר השחרור — היובל משחרר את העבדים. 50 הוא מספר הברית — התורה ניתנה, לפי המסורת היהודית, ביום ה־50 של ספירת העומר. 50 הוא מספר הקציר — החיטה נאספת 50 ימים אחרי העומר הראשון. 50 הוא מספר הרוח — רוח הקודש נשפכה 50 ימים אחרי התחייה. האב שזר את אותו מספר דרך כל שכבה של תולדות הישועה משום שכל שכבה, בסופו של דבר, היא אותו מאורע: גואלנו הקונה את כלתו מן העבדות, חותם אותה בבריתו, אוסף אותה בקצירו, ושוכן בה ברוחו.

כאשר ייפתח השבוע ה־70 ב-2027, ספירת חג השבועות הארוך תהיה בסיומה. 40 מחזורי קציר של 50 שנה יהיו נמשכים מן ההופעה הראשונה של המשיח עד שיבתו. שני לחמי החמץ — הכלה של יהודי וגוי — יהיו אפויים יחד בתנור הארוך של עידן הכנסייה. קרבן התנופה לפני האדון קרוב. חג הקציר — סעודת חתונת השה — נפתח לאחר מכן, בסוף השבוע.

האב סופר כבר 2,000 שנה עומר. היום ה־50 הוא בדורנו.

מספרי הצבא והדין

200 מיליון = פרשי המזרח בשופר השישי (התגלות 9:16). 200,000 פעמים 1,000 פרשים. הפרשים השדיים אשר צבעיהם — אדום אש, תכלת היאקינתון, צהוב גופרית — חסרים במפורש את הלובן של דגלו הראשי של הפורץ.

שני מיליארד = בערך רבע מאוכלוסיית העולם הנוכחית: תחום ארבעת פרשי החותמות (התגלות 6:8), המובא כאן כמחיר בקריאה יחסית, שכן הכתוב אינו נוקב שם במספר הרוגים. שני מיליארד נוספים נופלים בשופר השישי (שליש מן האוכלוסייה השורדת, התגלות 9:18). בערך מחצית המין האנושי מת בחותמות ובשופרות יחד, בטרם דוחסות הקערות את 45 הימים החותמים.

7,000 = מספר האנשים הנקובים בשם הנהרגים בירושלים בתחיית שני העדים (התגלות 11:13). המכונים שמות אנשים, הרומז על שכבת ההנהגה המקומית של משטר הפורץ.

1,600 ריס ≈ 300 קילומטרים = אורך שדה הדם בגת היין של הר מגידו (התגלות 14:20). מישור מגידו והאזור הסובב טבעו בדם צבא הפורץ.

מספרי הבריאה החדשה

12,000 ריס ≈ 2,200 קילומטרים = האורך, הרוחב והגובה של ירושלים החדשה (התגלות 21:16). קוביה במידות של גוש יבשתי. קודש הקודשים של מקדש שלמה — אף הוא קוביה — מורחב לקנה מידה קוסמי.

144 אמה ≈ 65 מטר = עובי חומת ירושלים החדשה (התגלות 21:17). 12 בריבוע, המסמל מלאות ברית באדריכלות עצמה.

הערה לקורא

המספרים בנספח זה אינם צפנים לפיצוח. הם אותות לדיוק שבו בנה האב את לוח תולדות הישועה. כל מספר חוזר דרך קטעים מרובים, ספרים מרובים, מאות מרובות — ובהתכנסותם הם מצביעים לא אל נוסחה נסתרת אלא אל אופיו העקבי של חתן המקיים כל מועד.

הקורא המבקש לאמת את החישובים מוזמן לעשות זאת. חשבון 70 השבועים שקוף. ספירות הימים של דניאל 12 ניתנות לסיכום על לוח שנה. מסקנות ספר זה עומדות ונופלות על הנתונים.

האב קבע את המועדים. החתן קיים אותם. המועדים שעדיין לפנינו יקוימו גם הם.