ארבעת החותמות הראשונים

יש סוג של אהבה שנעשית מסוכנת כאשר האהוב נפגע.

אב שבתו הוכתה ברחוב אינו אדם שליו בדרכו אל תחנת המשטרה. הוא משהו אחר לגמרי. הוא נע על סף מה שהתרבות מסוגלת להחזיק. אותו אדם עצמו, שעה קודם לכן, היה עוזר לזר להחליף צמיג. שעה לאחר מכן הוא נע בכוונה שהחוק חייב לתעל בקפדנות כדי שלא תהפוך לפשע בפני עצמו. התמורה אינה מאהבה לשנאה. התמורה היא מאהבה-במנוחה לאהבה-בתנועה. אותה אש בוערת בשני הכיוונים.

החוק העברי הבין את האש הזו. הוא לא העמיד פנים שניתן לדבר על האש עד שתיעלם. במקום זאת הוא נתן לאש שם ותפקיד. האדם שקרוב דמו נרצח קיבל תפקיד רשמי במערכת המשפט, תפקיד שנשא עמו הן סמכות והן חובה. הוא היה גואל הדם — נוקם הדם. במדבר ל״ה מציג את זכויותיו ואת גבולותיו. הותר לו לרדוף אחרי הרוצח עד גבולות עיר המקלט. הותר לו להביא את העניין לפני הזקנים. אם מצאו הזקנים את הרוצח אשם, גואל הדם היה זה שהוציא את גזר הדין לפועל. המדינה בישראל הקדומה לא ביצעה הוצאות להורג של רוצחים. קרוב המשפחה עשה זאת.

זה לא היה עשיית דין עצמית. זו הייתה ההבעה החוקית של אהבת המשפחה. קהילה האוהבת את בניה מגינה עליהם כאשר הם מאוימים ונוקמת את נקמתם כאשר הם נפגעים. נוקם הדם לא היה אדם נפרד לצד הגואל. הוא היה אותו אדם עצמו, שמילא את השלישית מבין שלוש חובותיו המגולגלות יחד.

הגואל כבר הופיע בבועז. גואלנו של העולם, ישוע עצמו, כבר גאל את השדה האבוד ולקח את האלמנה לו לכלה. מה שעדיין לא הופיע בספר זה הוא הגואל הממלא את משרתו השלישית. זאת עומדת להתרחש.

כאשר השה בלב הכיסא מושיט יד אל החותם הראשון של המגילה, אין הוא מניע בתנועה את נקמתו של אל זועם נגד המין האנושי. הוא נע כגואל הדם — הנוקם שכלתו הותקפה באכזריות, שעמו נרדף, ששם אביו חולל במשך 6,000 שנה. האש שהדפה אותו אל הצלב היא אותה אש המדיחה אותו אל החותמות. אהבה-במנוחה נעשית אהבה-בתנועה. אותו אדם, אותו לב, עמדה אחרת.

ארבעת הפרשים הם הצעד הראשון.

פתיחת החותם הראשון

"וָאֵרֶא כִּי פָתַח הַשֶּׂה אֶחָד מִן הַחוֹתָמוֹת וָאֶשְׁמַע אֶת־אַחַת מֵאַרְבַּע הַחַיּוֹת אוֹמֶרֶת בְּקוֹל כְּקוֹל רַעַם: בֹּא וּרְאֵה!" (התגלות ו׳:1).

הקול הוא אחת מארבע החיות סביב הכיסא — החיה בעלת פני האריה, על פי הייחוס הסביר ביותר — הקוראת אל פרש שהמתין לאות זה. הציווי היווני הוא רק בֹּא. ארבעת הכרובים סביב כיסא האלוהים הם העדים החוקיים של הברית הישנה; הם מופיעים ביחזקאל א׳ סביב אותו כיסא, והם היו שם מבראשית. כעת הם פותחים את ההליך הרשמי של השבוע ה־70. בֹּא. כל אחד מארבעת החותמות הראשונים נקרא על ידי אחת מארבע החיות. בית הדין קורא לעדיו הראשונים.

מה שדוהר אל מחוץ לדף הוא סוס לבן.

"וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס לָבָן וְהָרֹכֵב עָלָיו קֶשֶׁת בְּיָדוֹ וַתִּנָּתֶן־לוֹ עֲטָרָה וַיֵּצֵא מְנַצֵּחַ וּלְמַעַן יְנַצֵּחַ." (ו׳:2).

במשך מאות שנים חשבו קוראים אחדים שפרש זה הוא המשיח עצמו. הצבע הלבן, העטרה, הניצחון — במבט ראשון הכול נשמע נכון. אך הצב פרש זה לצד שיבתו הממשית של המשיח בהתגלות י״ט, וההבדלים בלתי ניתנים להכחשה. המשיח של התגלות י״ט נושא עטרות רבות — נזרים, הכתרים המלכותיים של מלך אמיתי. פרש זה נושא סטפנוס אחד ויחיד, זר הניצחון של ספורטאי מנצח. המשיח של התגלות י״ט אוחז חרב היוצאת מפיו, נשק של אמת המשמיד את אויביו בדיבור. פרש זה נושא קשת, ואין זכר לחצים. המשיח של התגלות י״ט מנצח בגלימתו ספוגת הדם ובצבאות השמים מאחוריו. פרש זה מנצח משום שניתנת לו עטרתו. מישהו מוסר לידיו סמכות שמקורה אינו בו עצמו.

הפרש הראשון אינו המשיח. הוא המשיח המזויף של השוסה. אנטיכריסט עורך את כניסתו לא באלימות אלא בדיפלומטיה — קשת ללא חצים היא חתימתו החזותית של אדם המאיים אך עדיין אינו יורה. הוא מגיע עם הצעת שלום ושגשוג לעולם נואש לשניהם. הברית בת שבע השנים של דניאל ט׳:27 מחוזקת בעוצמה מכרעת אי-שם בחלון פתיחה זה. העולם מקדם אותו כמושיע. צעדו הראשון של גואל הדם נראה, באופן מטעה, כשלום.

אך לפרש יש סוג של שלום הנושא בקרבו את חורבנו שלו. הסוס הלבן הוא חיקוי. והחיקוי נחשף ברגע שהחותם השני נפתח.

החותם השני — הסוס האדום

"וְכַאֲשֶׁר פָּתַח הַשֶּׂה אֶת־הַחוֹתָם הַשֵּׁנִי שָׁמַעְתִּי אֶת־הַחַיָּה הַשֵּׁנִית אוֹמֶרֶת: בֹּא וּרְאֵה! וַיֵּצֵא סוּס אַחֵר אָדֹם וְלָרֹכֵב עָלָיו נִתַּן הַכֹּחַ לְהָסִיר אֶת הַשָּׁלוֹם מִן הָאָרֶץ וְלַעֲשׂוֹת שֶׁיִּשְׁחֲטוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וַתִּנָּתֶן־לוֹ חֶרֶב גְּדוֹלָה." (ו׳:3-4).

השלום מתפוגג במהירות. העולם שקיבל בברכה את הפרש הלבן כעושה שלום מגלה שהשלום לא היה אלא מסכה לגיבוש כוחו. כאשר הגיבוש מושלם, אין עוד צורך בשלום. המסכה נושרת. הסוס האדום יוצא לדרך.

החותם השני הוא מלחמה עולמית בקנה מידה שהמין האנושי טרם הכיר. שֶׁיִּשְׁחֲטוּ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ — הלשון הדדית, אלה את אלה, התמוטטות אזרחית ולא שני צבאות המתנגשים זה בזה. מלחמת אזרחים בתוך אומות, מלחמות אזוריות בין שכנים, ההתמוטטות האטית של הסדר הבינלאומי לטלאים של מובלעות חמושות. הסוס האדום מקבל חרב גדולה — מכאירה מגלה — נשק כבד, המסוגל לבתר לא רק גופות אלא גם את המבנים שהחזיקו את האנושות יחד מאז מלחמת העולם השנייה. אמנות מתפרמות. בריתות מתפוגגות. שרשראות האספקה שהזינו מיליארדים מתחילות להישבר.

זהו הטעם הראשון של השבוע ה־70 מידו של הנוקם. בראשונה אין זה נראה כגואלנו הפועל. נראה זה כאסון אנושי רגיל. אך כל מאורע בהתגלות, לאחר שהחותמות מתחילים להישבר, מתרחש משום שהחותמות נשברים. השה פותח את החותם; הסוס האדום מורשה לדהור. בית הדין הסמיך צעד זה, והשוסה — החושב שהוא מנצח כאשר מערכתו חושפת את שיניה — מתומרן למעשה אל תוך השדה הפתוח בידי גואל היודע בדיוק מה הוא עושה.

מלחמה אינה אקראית בכלכלת הנוקם. מלחמה היא הרגע שבו שקרי השוסה על שלום והתקדמות נחשפים. הכלה רואה, לאור השריפה, את אשר סירבה לראות בנוחיותה.

החותם השלישי — הסוס השחור

"וְכַאֲשֶׁר פָּתַח הַשֶּׂה אֶת־הַחוֹתָם הַשְּׁלִישִׁי שָׁמַעְתִּי אֶת־הַחַיָּה הַשְּׁלִישִׁית אוֹמֶרֶת: בֹּא וּרְאֵה! וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס שָׁחֹר וְהָרֹכֵב עָלָיו מֹאזְנַיִם בְּיָדוֹ. וָאֶשְׁמַע קוֹל מִתּוֹךְ אַרְבַּע הַחַיּוֹת אוֹמֵר: מִדַּת חִטָּה בְּדִינָר וְשָׁלֹשׁ מִדּוֹת שְׂעֹרִים בְּדִינָר וְאֶת־הַשֶּׁמֶן וְאֶת־הַיַּיִן אַל־תַּשְׁחֵת." (ו׳:5-6).

מלחמה משמידה תשתית. תשתית מושמדת משמידה כלכלה. הפרש השלישי יוצא עם מאזניים — מאזני שוק שאיבד את שיווי משקלו ופועל כעת באמצעות קיצוב. דינר היה במאה הראשונה שכר יום מלא, השכר הסטנדרטי של פועל חקלאי. מדת חיטה — כליטר אחד — הייתה ארוחה אחת. הקול מן הכיסא מכריז: יום עבודה מלא אחד קונה לך ארוחה אחת.

השעורה זולה במקצת, שלוש מידות באותו שכר, אך שעורה הייתה בעולם הקדום מאכל העוני. החיטה הייתה לשולחן; השעורה הייתה לנואש. התמחור הוא לשון של היפר-אינפלציה ושל מחירי רעב. אדם עובד יכול להחזיק את עצמו בחיים, אך לא את משפחתו. הלחם על השולחן הוא הלחם היחיד.

ואז ההוראה המוזרה — וְאֶת־הַשֶּׁמֶן וְאֶת־הַיַּיִן אַל־תַּשְׁחֵת. שמן זית ויין היו סחורות היצוא המותרות של העולם הרומי, הסחורות שצרכו העשירים. הקול מכריז שהרעב סלקטיבי. העניים נשארים בלא לחם; העשירים שומרים על מותרותיהם. ההפרדה המעמדית אינה מוקלת בידי האסון; היא מתחדדת על ידו. מערכתו הכלכלית של השוסה, כאשר היא נבחנת תחת לחץ, נסוגה אל הגנה על העלית ואל הרעבת הפועלים. כל מי שחווה משבר כלכלי מודרני ראה דינמיקה זו בזעיר אנפין. החותם השלישי עושה אותה עולמית.

זהו החותם שידחף מיליארדי בני אדם אל זרועותיו של כל מנהיג המבטיח לתקן את מערכת המזון. תוכניתו הכלכלית של אנטיכריסט, כאשר היא מגיעה בפרק י״ג של ההתגלות עם תָוֵיהָ על יד ימין, היא המענה לחותם השלישי. בני אדם לוקחים את התו משום שהחותם השלישי הביא אותם לייאוש. גואלנו מתיר לייאוש להתפתח, משום שבכלכלת הנוקם פתרונותיו של השוסה חייבים להיות גלויים די הצורך כדי שניתן יהיה לדחותם. תָו החיה אינו יכול להיות פיתוי אם אין רעב הדוחף אנשים אליו.

גואלנו מניח לאויבו לבנות את המלכודת. הוא ייתן לה להיסגר בחבטה מאוחר יותר.

החותם הרביעי — הסוס החיוור

"וְכַאֲשֶׁר פָּתַח הַשֶּׂה אֶת־הַחוֹתָם הָרְבִיעִי שָׁמַעְתִּי אֶת־קוֹל הַחַיָּה הָרְבִיעִית אוֹמֶרֶת: בֹּא וּרְאֵה! וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס חִוֵּר וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ הַמָּוֶת וּשְׁאוֹל הוֹלֶכֶת אַחֲרָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם הַכֹּחַ עַל רְבִיעִית הָאָרֶץ לַהֲרֹג בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַמָּוֶת וּבְחַיַּת הָאָרֶץ." (ו׳:7-8).

לפרש הרביעי יש שם. המוות. וברגל אחריו — היחיד מבין ארבעת הפרשים בעל בן לוויה — באה שאול, משכן המתים הרשעים. המוות קוצר את הגופות. שאול אוספת את הנפשות. הם פועלים בצוותא. ממלכת השוסה עשתה זאת מאז ומתמיד. מלחמה הורגת; רעב הורג; דבר הורג; טורפים הורגים. החותם הרביעי אינו כל כך סוג חדש של אסון כי אם האפקט המצטבר של שלושת הראשונים המגיע אל מסקנתו המתמטית.

הביטוי רביעית הארץ ראוי שיחריד אותנו. הוא נוקב בתחום: ארבעת הפרשים מקבלים סמכות על רביעית הארץ (ו׳:8). כמה מתים, אין הכתוב אומר.

קרא שוב את המספר. שני מיליארד.

מספר הרוגים אין הכתוב נותן כאן; הראשון שההתגלות נותנת עומד בשופר השישי (ט׳:18). מה שהוא כן נותן הוא התחום: חרב, רעב, דבר וחיות השדה על רביעית הארץ, בתנועת הפתיחה של השבוע ה־70.

כך נראה הצעד הראשון של הנוקם. אין זו התפרצות זעם. זוהי התוצאה השיטתית, ההולכת ומחריפה, של מערכת השוסה הנחשפת בהיעדר הריסון שעצר אותה במשך 2,000 שנה. הפרש הראשון קם משום שהעוצר עושה צעד ראשון הצידה; מן התווך הוא מוסר (אל התסלוניקים ב׳ ב׳:7) רק מאוחר יותר, אחרי הילקחות הכלה. השני, השלישי והרביעי דוהרים משום שהראשון הסיר את מעטה הדיפלומטיה שאפשר לשוסה לפעול בשקט. החותמות מפשיטים את המראית אחד אחד, עד שעל העולם להביט באור היום אל ממלכתו שלו ולהכריע אם הוא שב בתשובה או חופר עמוק יותר אל תוך הצעת השוסה.

רובו של העולם יחפור עמוק יותר. זה יתרחש בעוד השבוע ה־70 נפרש. גואלנו מתיר זאת. עליו להתיר זאת. אם שלטון השוסה צריך להסתיים לעד, חייב המין האנושי החי תחתיו לקבל את ההזדמנות לראות מה אותו שלטון מוליד באמת, ולבחור. החותמות אינם גוזרים דין על העולם; הם חושפים את העולם כפי שהיה כל העת. גואלנו הוא נוקם דמה של כלתו, והדבר הראשון שעל הנוקם לעשות הוא להביא את הרצח אל הגלוי, היכן שניתן לטפל בו.

מדוע הנוקם פועל כך

עשה לרגע צעד אחורה מארבעת הפרשים ושים לב לצורת מה שנראה עד כה.

השה בלב הכיסא פותח את החותם הראשון — ומשיח מזויף יוצא לדרך. השה פותח את החותם השני — ושלום החיקוי מתפוגג למלחמה. החותם השלישי — וכלכלת המלחמה מרעיבה את האוכלוסייה העובדת. החותם הרביעי — והמוות ושאול מקבלים כוח על רביעית הארץ. כל חותם אינו מכניס דבר חדש אל העולם. כל חותם מסיר שכבת ריסון ממשהו שכבר פעל כל העת בממלכת השוסה. אנטיכריסט לא נעשה אפשרי בחותם הראשון; הוא נעשה גלוי בחותם הראשון. מלחמה לא החלה בחותם השני; מלחמה נעשתה בלתי נשלטת בחותם השני. החותם השלישי והרביעי נוהגים על פי אותו דפוס. הנוקם אינו יוצר תוהו; הנוקם מניח לתוהו להיראות.

זוהי הפילוסופיה המשפטית של גואל הדם. החוק העברי דרש שהרצח ייקבע בפומבי בטרם יוכל הנוקם לפעול. הגוף היה צריך להימצא. העדים היו צריכים להעיד. הרצח היה צריך להיות מובא מן הצללים אל אולם המשפט שבשער העיר, היכן שיכלו הזקנים לחקור אותו. רק אז, משהובהר העניין, יכול היה קרוב המשפחה לנוע.

השוסה החזיק את ממלכתו נסתרת במשך 2,000 שנה בצללי הנורמליות. פשעי המלחמה שלו תורצו כפוליטיקה. אלימותו הכלכלית תורצה כקפיטליזם. שחיתותו המוסרית תורצה כחירות. גידופיו תורצו כדת. החותמות מסיימים את התירוצים. החותמות הם הדיון המשפטי הרשמי שבו שלטון השוסה נחקר סוף סוף תחת האור, וכל עד — כלכלי, צבאי, דמוגרפי, רוחני — מעיד בתורו נגדו. הנוקם עדיין אינו מכה. בית הדין עדיין אוסף ראיות. אך התיק נבנה.

והתיק נבנה בידי השוסה עצמו. ארבעת הפרשים אינם עונשים חיצוניים; הם מערכתו של השוסה עצמה, מופשטת ממעטֵהָ. אנטיכריסט הסוס הלבן הוא בחירת המנהיג של השוסה עצמו. מלחמת הסוס האדום היא דרכו של השוסה עצמו לגבש כוח. רעב הסוס השחור הוא כלכלת השוסה עצמה, פועלת במלואה. מוות הסוס החיוור הוא התוצר הטבעי של שלושת הקודמים. השוסה בונה את הרשעתו שלו.

זו הסיבה שגואל הדם יכול לנוע בסבלנות. אין הוא צריך לחפז את גזר הדין. ככל שמורשה השוסה לפעול זמן רב יותר, כך נעשה התיק גלוי יותר. ארבעת החותמות הראשונים הם שלב הגילוי. הנוקם מצלם תצלומים. הקערות, כאשר הן באות, הן גזר הדין.

אך יש גבול לכמה זמן יכול שלב הגילוי להימשך, והגבול הוא סבלנות דמה של הכלה. גבול זה בא עתה לעין.

בדרך אל החותם החמישי

כאשר ארבעת החותמות הראשונים סיימו את מהלכם, ההתגלות משתנה. הפרשים חדלים לדהור. בית הדין מסב את תשומת לבו מן הארץ אל עד אחר, אשר קולו המתין שני מילניומים להישמע בבית הדין הפתוח של השמים.

מתחת למזבח האלוהים זועקות נפשות הקדושים.

עַד־מָתַי, אֲדֹנָי, הַקָּדוֹשׁ וְהַנֶּאֱמָן, לֹא תִשְׁפֹּט וְלֹא תִנְקֹם אֶת־דָּמֵנוּ מִיֹּשְׁבֵי הָאָרֶץ?

תיק הנוקם הגיע לנקודה שבה העדים עצמם עולים על דוכן העדים.

הפרק הבא נכנס אל החותם החמישי. הוא עוקב אחר דם הקדושים מהבל דרך הנביאים, דרך סטפנוס, דרך הכנסייה הקדומה, דרך 20 מאות של רדיפה, אל עבודת האלוהים שמתחת לאדמה של העידן הנוכחי, ואל עדי השבוע ה־70. הוא מראה מדוע הנוקם ממתין, כמה זמן הוא ממתין, ומה מניע את הרגע שבו סבלנותו נהפכת סוף סוף לתנועה. כמו כן הוא מראה, בפתיחת החותם השישי, כיצד השמים עצמם נגללים לאחור כמגילה — וחוקר את התיק בעבור ביכורי קציר החיטה, הכלה הערה המובאת הביתה בטרם ייפול החותם השביעי.

השה עדיין על הכיסא. ידו עדיין נעה. ארבעת הפרשים עשו את מלאכתם. הדם מתחת למזבח עומד לדבר.

הנוקם קם.