חתונת השה

השדה פוּנָּה. הכלה נאספה. שארית ישראל, המתאבלת בבצרה, ראתה סוף־סוף את פני גואלהּ, ורוח החן והתחנונים נשפכה עליה. התנין נחתם בתהום. שתי החיות בּאֲגַם האש. הארץ שוכבת תחת ידו של בעליה החוקי בפעם הראשונה מאז עדן.

ובאולם הכיסא של השמים מרים המון את קולו אל הרגע שאליו חתרה כל המקרא כולו.

"וָאֶשְׁמַע כְּקוֹל הָמוֹן רַב וּכְקוֹל מַיִם רַבִּים וּכְקוֹל רַעֲמִים חֲזָקִים: הַלְלוּיָהּ, כִּי הָאָדוֹן אֱלֹהֵינוּ הַכֹּל יָכוֹל מָלַךְ. נִשְׂמְחָה וְנָגִילָה וְנִתֵּן לוֹ אֶת הַכָּבוֹד, כִּי בָּאָה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה וְאִשְׁתּוֹ הֵכִינָה אֶת עַצְמָהּ." (התגלות יט, ו-ז).

חתונת השה. הביטוי מכיל את כל המקרא כולו.

מה שהחתן רצה מראשית הכול

כדי להבין מה מתרחש בשעה זו, יש לחזור אחורה הרבה יותר מכפי שהלך ספר זה עד כה. הרחק מעבר לבצרה. הרחק מעבר לביאתו הראשונה של הגואל. הרחק מעבר לנפילת בבל, הרחק מעבר לעדן, הרחק אף יותר מן היום שבו נברא המין האנושי. חזרה אל רגע במועצת הנצח של האב, בטרם הוּסַד יְסוֹד תֵּבֵל, כאשר הביט האב בבנו וגמר אומר לתת לו כלה.

פאולוס מצביע על רגע זה באל האפסים א, ד — "לְמַעַן אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ בוֹ לִפְנֵי הִוָּסֵד תֵּבֵל." הכלה נבחרה לפני הִוָּסֵד תֵּבֵל. בטרם נוצר אדם מן העפר. בטרם רָנּוּ כוֹכְבֵי בֹקֶר יחד. בטרם עבר הפוטון הראשון את הסנטימטר הראשון. האב כיוון אל כלה לבנו, וכל אדריכלות הבריאה — החומר, האנרגיה, הזמן, הסיפור האנושי — נבנתה למען החתונה. היקום קיים משום שהאב גמר אומר לתת לבן אישה.

זהו הדבר העמוק ביותר שיש למקרא לומר לנו על מדוע אנו כאן.

הדבר מַטֶּה את האופן שבו נקרא הכול. הקורא את בראשית ב — "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" — מכיר, מתחת למשפט על אדם, את החלטת האב הקודמת על בנו שלו. נישואי אדם לחווה אינם המקור; הם הַתַּצְלוּם. המקור הוא הנישואים שאליהם הצביעה חתונת אדם, נישואי האדם האחרון אל הכלה הנוצרת מצדו הדקור.

חווה נלקחה מן הצֵּלָע של אדם — המילה העברית המתורגמת צלע אך מדויקת יותר במשמעות צד. הִפִּיל יהוה תרדמה על אדם, פתח את צדו, לקח ממנו בשר ועצם ובנה אישה. כאשר הקיץ אדם, הוצגה האישה לפניו, והוא שר את השיר הראשון במקרא: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי! לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת." (בראשית ב, כג). הכלה נלקחה מצד החתן.

לפני 2,000 שנה, על צלב רומי, נעץ חייל חנית בצדו של האדם האחרון. "אַךְ אֶחָד הַחַיָּלִים דָּקַר בַּחֲנִית אֶת צִדּוֹ, וּמִיָּד יָצְאוּ דָם וָמָיִם." (יוחנן יט, לד). אותה מילה בתרגום השבעים — פְּלֵאוּרָה, הצד. כלת האדם האחרון נלקחה, כמו כלת האדם הראשון, מצדו הפתוח של אישהּ בשנת תרדמה עמוקה יותר מכל שנה לפניה. מבנה יום החתונה בְּסוֹף ההתגלות כבר היה רשום במבנה עדן.

הכלה היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו. כפשוטו. היא יצאה מצדו.

הדגמים לאורך הכתובים

המקרא אינו שותק על החתונה שבין בראשית להתגלות. הסיפור ארוג בדגמי כלולות כמעט בכל מפנה גדול, וכל אחד מהם חושף עוד פן של הנישואים שהיו תמיד בדרך.

אברהם שולח, בבראשית כד, את עבדו אל ארץ רחוקה למצוא כלה לבנו יצחק. העבד מתפלל ליד באר. אישה צעירה, רבקה שמהּ, באה לשאוב מים. היא נכונה לעזוב את משפחתה ולנסוע אל ארץ שלא ראתה מעולם, להינשא לאיש שלא פגשה מעולם, על־פי עדות עבד הנושא את מתנות האב. הדגם אינו דק. האב בשמים שלח את רוחו אל ארץ רחוקה, ארץ ששמה הָאָרֶץ, לאסוף כלה לבנו. הכלה נכונה לעזוב את הבית היחיד שהכירה, על־פי עדות הרוח, הנושאת את מתנות האב כדמי קדימה על החתונה הבאה. רבקה נוסעת עם הגמלים במדבר. הכלה נוסעת דרך תקופה זו. ובתום המסע, כאשר עולים הגמלים מעבר לרכס, יָצָא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק, וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. (בראשית כד, סג-סד). היא מתכסה בצעיף. העבד מספר ליצחק את כל הדברים. יצחק מביא אותה האוהלה אמו וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ. הדגם הוא החתונה בתום תקופה זו.

יעקב אוהב את רחל ועובד שבע שנים בעבורה, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ (בראשית כט, כ). גואלנו עמל 2,000 שנה בעבור כלתו לימין האב, והזמן נראה לו קצר בשל האהבה שהוא רוחש לה.

בועז גואל את רות בשער עיר בית לחם, ולוקח את השדה ואת האלמנה בעסקה אחת. הפרק הרביעי של ספר זה בחן זאת. הכלה היא האישה שגואלנו קונה יחד עם השדה; מחיר הגאולה הוא דם הקרוב.

אסתר, היתומה היהודייה, נלקחת אל בית המלך ועוברת 12 חודשים של הכנה — שישה חודשים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וששה חודשים בַּבְּשָׂמִים — בטרם תוצג למלך (אסתר ב, יב). כלת השה אף היא עברה את הכנתהּ. המור הוא הסבל שחלקה עמו בתקופה זו; הבושם הוא הקדושה שחוללה בה הרוח. היא מוצגת למלך בחתונה, עוטה את התוצאה הנערמת של אירוסיה.

שיר השירים, הספר הרומנטי ביותר במקרא, הוא שיר האהבה שבין חתן לרעייתו אשר המסורת העברית הכירה תמיד כחגיגה הקנונית של נישואי המשיח אל עמו. "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי." (ו, ג). "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה. רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה." (ח, ו). אהבת הגואל לכלתו היא האהבה ששיר השירים מתאר זה 3,000 שנה.

בחתונת קנה ביוחנן ב היה הנס הראשון בכלל שעשה ישוע אי־פעם בשירותו הפומבי, בחתונה. היין אזל. הוא הפך שש כדים של מים ליין הטוב ביותר של המשתה. התלמידים הביטו וַיַּאֲמִינוּ בּוֹ. האות הראשון של שירותו היה הצלת חתונה. המעשה הגדול האחרון של המקרא הוא חתונתו שלו.

במתי כב סיפר משל: מלך עשה חתונה לבנו ושלח את עבדיו לקרוא לקרואים. הם סירבו. המלך שלח עוד עבדים. הקרואים לעגו להם והרגום. המלך השמיד את הרוצחים ההם, ואז שלח את עבדיו אל הדרכים וקרא לכל אשר מצאו — רעים וטובים כאחד — עד אשר נמלא אולם החתונה אורחים. האב קרא לאורחי החתונה לאורך כל התקופה. אחדים סירבו. אחדים באו. האולם מתמלא. הערב נסגרות הדלתות.

במתי כה סיפר את משל 10 הבתולות אשר חיכו לחתן. חמש חכמות, חמש כסילות. החתן התמהמה. הכול נמנמו. בחצות נשמעה קריאה: "הִנֵּה הֶחָתָן בָּא, צְאֶנָה לִקְרָאתוֹ!" לחכמות היה שמן בנרותיהן. לכסילות לא, והן הלכו לקנות שמן. בעודן הלכות, בא החתן, "וְהַנְּכוֹנוֹת בָּאוּ אִתּוֹ אֶל הַחֲתֻנָּה וַתִּסָּגֵר הַדֶּלֶת." הכלה השוקדת נכנסת. הבלתי מוכנות מוצאות את הדלת סגורה.

באל האפסים ה נותן פאולוס את הפרשנות התאולוגית העמוקה ביותר על הנישואים בכל הברית החדשה, והוא חותם אותה בשורה המבארת את הכול: "גָּדוֹל הַסּוֹד הַזֶּה; אֲבָל אֲנִי מְדַבֵּר עַל אוֹדוֹת הַמָּשִׁיחַ וְהַקְּהִלָּה." (אל האפסים ה, לב). כל נישואים אנושיים מאז עדן הצביעו על אלה האחת. כל ברית שכרת איש אי־פעם עם אישה הייתה תמונה זעירה של הברית שכרת המשיח עם קהילתו. סוד הנישואים, אומר פאולוס, אינו לבסוף על הנישואים. הוא על המשיח.

הכלה הכינה את עצמה

"נִשְׂמְחָה וְנָגִילָה וְנִתֵּן לוֹ אֶת הַכָּבוֹד, כִּי בָּאָה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה וְאִשְׁתּוֹ הֵכִינָה אֶת עַצְמָהּ." (התגלות יט, ז).

היא הכינה את עצמה. הפועל הוא הֵטוֹימָסֶן — צורה בינונית, הכינה את עצמה. החתן שילם את המחיר. הרוח חוללה את הבושם. אך יש דבר שהכלה הייתה צריכה לעשות אשר איש אחר לא יכול היה לעשותו בעבורהּ: להכין את עצמה. עליה היה לשמור על הנר מלא. עליה היה לשמור על שמלת החתונה ללא רבב. עליה היה להוסיף ולצַפּות כאשר נדמה היה שהאיש מתעכב זמן רב.

"וְנִתַּן לָהּ לְהִתְלַבֵּשׁ בְּשֵׁשׁ צַח וְצָחֹר, כִּי הַשֵּׁשׁ הוּא צִדְקוֹת הַקְּדוֹשִׁים." (יט, ח). קראו שורה זו בקפידה. שמלת החתונה אינה כללית; היא צדקות הקדושים. כל מעשה ציות לאורך האירוסים הארוכים, כל תפילה סודית בחדר פנימי, כל מטבע שניתן מתוך עוני, כל מילת סליחה שהושטה אל אויב, כל סירוב להתפשר כאשר הפשרה הייתה קלה יותר — כל אחד מאותם מעשים ארוג בשמלה שהיא עוטה הערב. היא עוטה את נאמנותה שלה.

זוהי אחת האמיתות המדהימות ביותר בברית החדשה, והיא מחייבת האטה כדי לתת לה לחלחל פנימה. הכלה אינה מגיעה אל החתונה בבגד שאול. היא מגיעה במה שהיא נעשתה. צדקתה ניתנה לה במתנה — זוהי הצדקה הנזקפת של המשיח אשר פאולוס מתאר לאורך אגרותיו — אך המימוש של אותה צדקה, הביטוי שלה בחיים האמיתיים תחת לחץ אמיתי, הוא שלה. החתן שילם בעבור השמלה. הכלה ארגה אותה על נוֹל ימיה שלה. והערב היא עוטה אותה.

כל קדוש נאמן הקורא ספר זה, אורג ברגע זה חוטים של אותה שמלה. כל מעשה ציות בעלטת יום שלישי רגיל נכנס אל תוך השש. האיש רואה זאת. האיש מונה זאת. האיש שומר כל חוט.

הקול מן הכיסא קורא אותה פנימה

"וַיֹּאמֶר אֵלַי: כְּתֹב, אַשְׁרֵי הַקְּרוּאִים אֶל מִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה. וַיֹּאמֶר אֵלַי: אֵלֶּה הֵם דִּבְרֵי אֱלֹהִים הָאֲמִתִּיִּים." (יט, ט).

משתה החתונה. סעודת הכלולות. משתה חתונה נמשך שבעה ימים (בראשית כט, כז; שופטים יד, יב, יז), כשהכלה והחתן יושבים בראש השולחן, מוקפים אורחים שבאו מכל חלק בחיי המשפחה. משתה חתונת השה הוא הגרסה הקוסמית של אותו משתה. כל אורח אשר אהב אי־פעם את גואלנו באמונה — הבל ושת וחנוך ונוח, אברהם ויצחק ויעקב, משה ודוד ואליהו, נביאי כל דור, השליחים, מקדשי השם של כל תקופה, קדושי כל אומה — כל אחד מהם נוכח. קדושי הברית הישנה אשר הוקמו בתחיית המשיח בשנת 31 לספירה, נמצאים שם. ביכורי החיטה אשר נאספו בחותם השישי, נמצאים שם. שני העדים, דמויות משה־ואליהו אשר עמדו 1,260 יום בירושלים, נמצאים שם. ה־144,000 מהר ציון נמצאים שם. שארית ישראל, שזה עתה הושבה הביתה מבצרה, תובא אל השולחן, כשהפצעים בידי אחיה עודם חיים בזיכרונה.

האולם מתמלא. הכיסאות מתמלאים. היין — היין הטוב ביותר, היין ששמר גואלנו מאז קנה — נמזג. "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר." (תהילים לו, י).

ובראש השולחן תופס החתן את מושבו, והכלה לצדו.

למה שהוא חיכה

כאן ראוי להתעכב על דבר שהאגרת אל העברים רושמת ואשר כמעט איש אינו מתעכב עליו.

"בְּשׂוּמֵנוּ עֵינֵינוּ עַל יֵשׁוּעַ, רֹאשׁ הָאֱמוּנָה וּמַשְׁלִימָהּ. אֲשֶׁר תַּחַת הַשִּׂמְחָה הַשְּׂמוּרָה לוֹ סָבַל אֶת הַצְּלָב וּבָז לַבּוּשָׁה, וַיֵּשֶׁב לִימִין כִּסֵּא הָאֱלֹהִים." (אל העברים יב, ב).

תחת השמחה השמורה לו. הצלב — הרגע המחריד ביותר בתולדות הקוסמוס, הרגע שבו נוקע בן האלוהים על תלייה רומית ונעזב בידי האב למען שיוכל מחיר הגאולה להישלם — נסבל בשל שמחה. שמחה מסוימת. שמחה אשר שמורה הייתה לו. היא הייתה לנגד עיניו בעודו פוסע אל גולגותא. הוא ראה אותה לפניו. הוא עבר את גת שמנים ואת ההלקאה ואת כתר הקוצים ואת המסמרים ואת החשכה בשל שמחה זו.

מה הייתה השמחה?

השמחה הייתה החתונה. השמחה הייתה הרגע של התגלות יט, כאשר הכלה אשר בעבורה שילם נמצאת לצדו ותוכנית האב מלפני הִוָּסֵד תֵּבֵל יוצאת לפועל. השמחה הייתה היא. השמחה הייתה אנחנו.

קראו משפט זה שנית. גואלנו הלך אל הצלב בשל שמחת היותך עמו במשתה החתונה.

זהו הדבר העמוק ביותר שהברית החדשה מספרת לנו על לב החתן. הוא לא סבל את גולגותא משום שהיה חייב. הוא סבל אותה משום שרצה בך. הצלב היה המחיר שהיה נכון לשלם כדי שהכלה תהיה לצדו בחתונה. כל טיפת דם שנפלה מאותם פצעים הייתה טיפת אהבה לכלה מסוימת. כל דקה משלוש שעות החשכה הייתה דקה שהיה נכון לחיותה בהיעדר פני אביו, כדי שיוכל להחזיק בך לעולם בביתו.

החתונה הערב אינה, בראש ובראשונה, מה שלו חיכתה הכלה. היא מה שהוא חיכה לו. זהו הרגע שאליו חתר לבו שלו מאז בטרם נברא עדן. הכלה משתוקקת אל החתן. אך החתן משתוקק יותר אל הכלה.

"וּכְמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ." (ישעיהו סב, ה). קראו זאת לאט. הששון הערב אינו בעיקר שמחת ישראל או שמחת הקהילה או שמחת הנפש הגאולה. זוהי שמחת אלוהים. האב שׂש משום שבנו אוחז סוף־סוף בכלתו. הבן שׂש משום שהצלב היה שווה זאת.

הכלה רואה את פניו

משתה הכלולות בקנה הסתיים בכך שאמר ראש המשתה לחתן: "אַתָּה שָׁמַרְתָּ אֶת הַיַּיִן הַטּוֹב עַד עָתָּה." (יוחנן ב, י). משתה חתונת השה נפתח בכך שהכלה מבינה את אותו דבר. כל שמחה שידעה אי־פעם עלי אדמות — חום המשפחה, צחוק הילדים, חיבוק הידידים, מתיקות הבשורה עצמה — הייתה יין טוב. אך לא אחת מהן הייתה היין הטוב ביותר. היין הטוב ביותר נשמר לעת הזאת.

היא נושאת עיניה. הפנים שראה יוחנן בפטמוס ואשר לפניהם נפל כמת — הפנים כשמש המאירה בגבורתה, העיניים הבוערות, השיער לבן כצמר — הן עתה הפנים שמעבר לשולחן. והעיניים הבוערות אשר חקרו אותה בשבע האגרות, אשר ידעו כל חולשה וכל נאמנות סודית של אירוסיה, מביטות בה עתה באהבה אשר סבלה את הצלב כדי להחזיק בה אל השולחן הזה.

התגלות כב, ד תיתן את הפסוק החותם את הבטחת המקרא כולו: "וְהֵם יִרְאוּ אֶת פָּנָיו." זהו הרגע שבו מתחילה אותה הבטחה להתקיים.

היא רואה את הפצעים. היא רואה את החתן אשר הכין 2,000 שנה את החדר בבית אביו ולקח אותה הביתה. "בְּבֵית אָבִי מְעוֹנוֹת רַבִּים; וְלוּלֵא כֵן הֲכִי הָיִיתִי מַגִּיד לָכֶם. הֹלֵךְ אֲנִי לְהָכִין לָכֶם מָקוֹם. וְכִי הָלַכְתִּי וַהֲכִינֹתִי לָכֶם מָקוֹם, שׁוֹב אָבוֹא וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֵלָי, לְמַעַן תִּהְיוּ גַם אַתֶּם בַּאֲשֶׁר אֶהְיֶה אֲנִי." (יוחנן יד, ב-ג). האיש כאן.

היא אינה מדברת. אין מה לומר ברגע זה. היא פשוט מביטה בו ונותנת לשמחה אשר הייתה יעד כל דרך, לשטוף עליה בדומיית חדר החתונה.

משתה החתונה מתחיל.

בדרך אל המילניום

משתה הכלולות מתנהל בעוד נכונת המלכות החדשה. הפרק הבא מביט בצד הארצי של זאת. הכלה והחתן אינם נותרים מבודדים באולם הכיסא; הנישואים נמתחים החוצה, אל תוך הבריאה כולה, בעוד גואלנו מתחיל את שלטון 1,000 השנים שלו, ואשתו לצדו.

אך אין לחלוף במהירות על פני רגע זה. משתה הכלולות הוא מימוש כל אשר אליו הצביע המקרא. זה מה שלמענו היה הצלב. זה מה שלמענו היו האירוסים. זה מה שעליו שׂש האב מלפני הִוָּסֵד תֵּבֵל.

"נִשְׂמְחָה וְנָגִילָה וְנִתֵּן לוֹ אֶת הַכָּבוֹד, כִּי בָּאָה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה וְאִשְׁתּוֹ הֵכִינָה אֶת עַצְמָהּ."

הוא אוחז בכלתו. המחיר שולם. השמלה ארוגה. האולם מלא. היין נמזג. העיניים הבוערות מביטות בה בשמחה אשר סבלה את הצלב כדי להחזיק בה כאן.

כוכבי הבוקר רָנּוּ בְּהִוָּסֵד תֵּבֵל. הם רָנִּים שוב בחתונה.

הוא קיים את הבטחתו.