מְלֻבָּשׁ לַמִּשְׁתֶּה

דמיין שהאולם עומד מלא אור, שהשולחנות ערוכים זה מכבר, ושהמלך עצמו מצווה לפתוח לרווחה את הדלתות לפניך.

יש חתונה. לא מסיבה סתם, אלא חתונה מלכותית, ואף עבור הבן. השוורים נשחטו, המרבק הוכן, היין מוכן, ובמסדרונות נישא ריחו של מאכל שיימשך ימים. זהו משתה המשתאות, והמלך עורך אותו למי שיקר ללבו ביותר. אז יוצאת הקריאה, על פני הדרכים, אל פרשות הדרכים, עד קצות הארץ: "הִנֵּה הַכֹּל מוּכָן בֹּאוּ אֶל הַחֲתֻנָּה" (מתי 22:4). שומע אתה? לא "בואו לעזור", לא "בואו לשלם", לא "בואו להרוויח את המגיע לכם". אלא: בואו. הכול כבר מוכן. הדבר היחיד שעוד חסר הוא אתה — אל שולחנו, באולמו, כאורח בחתונת בנו.

אין זה סיפור על מארח קפדן השומר על הכניסה. זהו מלך העורך משתה רחב-לב כל כך עד שכמעט אין לתפוס איך מישהו יבוז לו. להיות מוזמן אל שולחנו של מלך — לא כעובד, לא כמתחנן, אלא כאורח בחתונת בנו שלו: זהו כבוד שאינך קונה ואינך משׂתכר. זהו חסד. והמלך מפזר אותו על פני הדרכים, אל כל מי שרק יפגשו שליחיו, רעים וטובים, עניים ועשירים. האולם חייב להתמלא. המשתה חייב להריע.

הדחף העמוק כאן אינו האזהרה. זוהי תפארת המשתה, והכבוד להיות מוזמן על-ידו, מובא פנימה, מלובש לשולחנו. רק כשתראה זאת — בכיסופים — תוכל לשאת את שיש למשל עוד לומר. שכן יש בו חדות. אך החדות באה למען התפארת, ולא להפך. מי ששומע רק את האזמה, קורא איום. מי שרואה תחילה את החתונה, שומע הזמנה יקרה כל כך עד שנעשה בלתי-נתפס לענות עליה במחצית — להיכנס אומנם, אך לא להיות מלובש.

משתה שמלך מכין

הישאר עוד מעט אצל המשתה. אנו קוראים אותו במהירות יתרה, בדרכנו אל האיש בלא הבגד. אך המלך לא נחפז. הוא הכין.

"סְעֻדָּתִי הֲכִינוֹתִי שְׁוָרַי וּמְרִיאַי טְבוּחִים וְהַכֹּל מוּכָן" (22:4). טעם את השפע. לא שולחן דל בלחם ובמים. שוורים — לשון רבים — ומרבק, בהמות שפוטמו חודשים שלמים מתוך מבט אל היום הזה בדיוק. נעבדה עבודה למען משתה זה, רבה ומראש, בידי המלך עצמו. והמילה שמתי משתמש בה היא ariston — לא סעודת הערב המאוחרת, אלא הסעודה המתחילה כבר ביום. הדחיפות מובנית בה: הבשר נשחט, אין הוא יכול להמתין, ודווקא עתה — בוא.

רואה אתה כיצד הכול מונח בצדו של המלך? הוא הגה את המשתה. הוא שילם עליו. הוא הכין אותו. הוא שלח את השליחים. ועוד מעט הוא אף יספק את מה שדרוש לאורח כדי לשבת. מתחילה ועד סוף זהו משתה של חסד — שאינך מביא אליו דבר זולת עצמך, ושאף הבגד שבו אתה יושב הוא מתת מידו. זוהי אותה ההיגיון שכבר התגלה אצל אדון הכרם, שנתן את הדינר המלא ביד בא המאוחר, לא לפי מה שעשה אלא לפי מה שהאדון הוא. המלך אינו עורך חשבון מה שווהו של אדם. הוא מזמין, ומכין, ומלביש.

ודווקא משום כך — ורק משום כך — נעשה הסירוב כה שחור. מי שדוחה דבר כזה, אינו דוחה דבר של מה בכך.

שלוש שליחויות, ומלך החורה אפו

"וַיִּשְׁלַח אֶת עֲבָדָיו לִקְרֹא אֶת הַקְּרוּאִים אֶל הַחֲתֻנָּה וְלֹא אָבוּ לָבוֹא" (22:3).

הקרואים לא היו זרים. המילה שמתי משתמש בה — keklēmenoi, "אלה אשר נקראו" — היא בזמן עבר מושלם: אנשים אלה כבר קיבלו הזמנה, הם כבר הביעו את הסכמתם. בעולם העתיק נהגו במשתה גדול הזמנה כפולה: תחילה זמן רב מראש, כדי שהאורחים יביעו הסכמתם, ואחר כך, ביום עצמו, קריאה שנייה כשהכול עומד מוכן. בדיוק זה קורה כאן. השליחים מביאים את הקריאה השנייה: הגיע המועד, בוא עתה. זה עושה את הסירוב גס ממה שאנו חשים מיד. אין זו דחיית דבר בלתי-מוכר. זוהי נסיגה לאחר ההסכמה, היעדרות בעוד הבהמה כבר שחוטה, ביוש פומבי של המלך ביום שמחתו.

והסירוב מעמיק בשלוש דרגות. הראשונים "לֹא אָבוּ לָבוֹא" — אי-רצון פשוט. הקבוצה השנייה מושכת בכתפיה: "זֶה הָלַךְ לוֹ אֶל שָׂדֵהוּ וְזֶה אֶל מִסְחָרוֹ" (22:5) — טרודה מדי בקניין ובעסקים מכדי לחשוב על המשתה. הקבוצה השלישית מרחיקה לכת מכול: הם "תָּפְשׂוּ אֶת עֲבָדָיו וַיִּתְעַלְּלוּ בָם וַיַּהַרְגוּם" (22:6). אי-רצון, אדישות, אלימות. מדרגה היורדת אל תוך החושך, ובתחתיתה רצח מי שלא עשו דבר זולת הזמין.

"וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ" (22:7). לא מעשה מדיניות קר, אלא קצף — orgē. זהו ריבון נעלב, לא מארח מאוכזב. הוא שולח את צבאותיו, מאבד את הרוצחים ההם ושורף את עירם. לאוזנינו זה נשמע חורג מכל מידה. בעולמו של המשל אין זה כן: דחיית הזמנה לחתונה מלכותית, ובוודאי הריגת השליחים, נחשבה מרד, מלחמה. המלך משיב על המרד בחרב. זה מחריד, והוא נועד להחריד.

אך כאן מסתובב המשל: "הֵן הֶחָתֻנָּה מוּכָנָה אַךְ הַקְּרוּאִים לֹא הָיוּ רְאוּיִם לָהּ. לָכֵן לְכוּ אֶל רָאשֵׁי הַדְּרָכִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּמְצְאוּ קִרְאוּ אֶל הַחֲתֻנָּה" (22:8–9). המשתה נמשך. הדחייה אינה מרוקנת את האולם, היא מרחיבה אותו. השליחים יוצאים אל פרשות הדרכים, מקום שבו רחובות העיר נשפכים אל דרכי היציאה, מקום שבו תפגוש את הכול, והם מכניסים את כל מי שימצאו — "רָעִים וְטוֹבִים גַּם יַחַד" (22:10). ואולם החתונה נמלא.

פרט זה נושא משקל רב מכפי שנראה. האולם אינו מתמלא בחבורה נבחרת, ממוינת בקפידה. הוא מתמלא ב"רע וטוב", בלא מיון, מעורבים זה בזה. השליחים אינם שואלים על קורות חיים; הם מזמינים. זהו אותו ההמון המעורב שכבר הופיע — העשבים הרעים בין החיטה, הדגים הטובים והרעים במכמורת. המלכות מכניסה בעידן זה אולם מעורב, רחב משכל מיון אנושי, מלא אנשים שמעולם לא היו מגיעים בכוחות עצמם. אך — וכאן נדרשת כנות — אולם מלא אינו עדיין אולם מלא אורחי חתונה. ההפרדה הראשונה נפלה: מי שבא ומי שלא. שנייה עוד עתידה לבוא. וזו אינה נופלת בשער, אלא בפנים, ליד השולחן עצמו.

העמקה — שלוש השליחויות והעיר השרופה

התנועה הראשונה (22:1–10) בנויה לתלפיות סביב שלוש שליחויות של עבדים ודין הנופל ביניהן. ה-doulos, העבד, הוא במסורת הנבואית הדימוי הקבוע לשלוח האלוהים: "וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים" (ירמיהו 7:25; דברי הימים ב 36:15–16). שהשליחים הראשונים נדחים והשניים נהרגים — זה בדיוק מה שעשו הכורמים פרק אחד קודם לכן בעבדי הכרם (מתי 21:34–36); מתי כותב את שני המשלים במכוון כמעין דיפטיכון, מטפס בחדותו.

הפסוק השביעי הוא קשר גדול: "וַיִּשְׁלַח אֶת צְבָאוֹתָיו וַיְאַבֵּד אֶת הַמְרַצְּחִים הָהֵם וְאֶת עִירָם שָׂרַף בָּאֵשׁ." פרשנים רבים שומעים בו את חורבן ירושלים בשנת 70 — העיר בלהבות, העם הדוחה את משיחו ואת השליחים. המשפט מתאים באורח מצמרר לאותו האירוע. (קריאה שקולה שהפסוק מפנה אל נפילת ירושלים; שנוי במחלוקת אם זו נבואה ממש או פרט שהמבשר חידד.)

מה שחשוב מכול: הדין פוגע בדוחים וברוצחים, לא בעם לפי מוצא — והתוצאה אינה אולם ריק אלא מלא. השליחות השלישית מכניסה "רעים וטובים גם יחד" (22:10). אותו אולם מעורב ובלתי-ממוין הוא אותה המציאות של העשבים הרעים בין החיטה (13:24–30) והמכמורת המלאה דגים טובים ורעים (13:47–48): המלכות מכנסת בעידן זה המון מעורב, וההפרדה באה לאחר מכן. (מתועד היטב ש"רע וטוב" מצייר את ההמון המעורב; קריאה שקולה שזהו ההד של העשבים הרעים והמכמורת.)

הציר: מלך נכנס, ומביט

ואז, כשהאולם מלא והמשתה עומד להתחיל, קורה דבר בלתי-צפוי.

"וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹת אֶת הַמְּסֻבִּים וַיַּרְא שָׁם אִישׁ וְלֹא הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה" (22:11). המלך נכנס בעצמו. לא לשרת, לא ליהנות, אלא לראות — theasasthai, לקלוט את האורחים, לבחון אותם. הוא צועד באולמו המלא, לאורך השולחנות, לאורך פני מי שציווה להביא מן הדרך. ועינו נופלת על אדם אחד. לא "אורח" — מתי כותב בהדגשה "איש", אחד יחיד באולם המלא. איש בלא בגד חתונה.

חוש במתח. כל האולם יושב, רע וטוב מעורבים זה בזה, כולם מובאים מן הדרכים, כולם כאן ללא זכות באותה מידה. ובין כל הפנים האלה נופלת עינו של המלך על האיש האחד הזה. מה שצד את עינו אינו מי היה האיש או מה עשה, אלא מה הוא לובש — או ליתר דיוק, מה אין הוא לובש. אין עליו בגד החתונה.

"רֵעִי אֵיכָה בָאתָ הֵנָּה וּבִגְדֵי חֲתֻנָּה אֵין עָלֶיךָ" (22:12). שמע את הפנייה. "רֵעִי" — hetaire — אינה המילה החמה. זהו "ידידי" פורמלי, כמעט מסויג, ומתי משתמש בה תמיד כלפי מי שעומד בטעות: כלפי הפועל המתלונן בכרם (20:13), ועוד מעט כלפי יהודה בגת שמנים (26:50). זוהי הפנייה החושפת. כלפי חוץ האיש שייך — הוא יושב, הוא בפנים — אך המלך יודע טוב יותר. והשאלה אינה שאלה ממש; זוהי האשמה בדמות שאלה. כיצד סברת שתוכל לשבת כך, בחתונת הבן, מבלי להיות מלובש?

"וַיֶּאֱלַם" (22:12). זהו אולי הפרט החד מכול בכל המשל. האיש אינו אומר דבר. המילה — ephimōthē — פירושה "הושתק, נסתם פיו". אין לו הגנה. אין תירוץ, אין התנצלות, אין הסבר. זוהי שתיקת האלם לפני השופט כאשר אין עוד מה לומר. שכן חשוב: היה לאיש תירוץ — "לא קיבלתי בגד", "איש לא אמר לי", "לא ידעתי שצריך" — היה מעלה אותו כאן. זה היה הרגע. אך הוא שותק. ושתיקתו היא הודאה. הוא ידע שאין הוא יכול לשבת כך, ובכל זאת עשה זאת.

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַמְשָׁרְתִים אִסְרוּ יָדָיו וְרַגְלָיו וּנְשָׂאתֶם וְהִשְׁלַכְתֶּם אֹתוֹ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן שָׁם יִהְיֶה הַבְּכִי וַחֲרֹק הַשִּׁנָּיִם" (22:13). וכאבן ראשה: "כִּי רַבִּים הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים" (22:14).

אל תרכך את החדות הזאת. האיש הזה הובא "סתם כך" מן הדרכים, ככל האחרים. הוא לא הישׂיג דבר כדי להיכנס; הוא נקטף מן הרחוב, מתוך חסד גמור, יחד עם כל ההמון המעורב. ודווקא הוא — לא המושחת מכול, לא החוטא הגדול מכול, אלא האיש האחד הזה מבין כל האחרים — מושלך החוצה. מדוע? לא בשל עברו, מוצאו, קורות חייו. בשל דבר אחד: לא לבש את הבגד. כל הדין תלוי בבגד.

וזה כופה את השאלה: מהו הבגד הזה, ומדוע נופל הדין כה קשה כשהוא חסר?

העמקה — Enduma gamou: הבגד החושף מי אתה

הבגד שחסר לאיש נקרא enduma gamou, "בגד חתונה". הפועל שמתחתיו, enduō, פירושו "ללבוש, להתעטות" — והאיש לא לבש את הבגד. זוהי ההאשמה במילה אחת: לא שלא היה לו בגד, אלא שלא לבש אותו.

המילה enduma נמשכת כחוט לכל אורך מתי, והמקומות יחד מאלפים. בגד שׂער הגמלים של יוחנן המטביל (3:4); הלבוש שאל לך לדאוג בעבורו, כשושנים (6:25, 28); עורות הכבשים שבהם מתחפשים נביאי השקר (7:15); בגד החתונה כאן (22:11–12); ובגד המלאך ליד הקבר, "לָבָן כַּשֶּׁלֶג" (28:3). בכל פעם enduma אצל מתי הוא בגד החושף דבר-מה על לובשו — הנביא באדרתו הגסה, נביא השקר בתחפושתו, השליח השמימי בלובן הקורן שלו. (מתועד היטב ש-enduma במקומות אלה מסמן בכל פעם את לובשו.)

בגד החתונה עומד בחבורה זו. לא פרט אופנה, לא בחירת לבוש מקרית; אות למה שאדם הוא במהותו — או אינו. האיש בלא הבגד אינו לבוש רע; הוא נחשף. והמילה היסודית enduō שבה ומופיעה בברית החדשה דווקא במקום שבו מדובר בדמות הנוצרית: "לִבְשׁוּ אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ" (endusasthai, אפסים 4:24; קולוסים 3:10), "לִבְשׁוּ אֶת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (רומים 13:14). להיות מלובש פירושו ללבוש את החושף מי נעשית במשיח. (קריאה שקולה שבגד החתונה מציין אפוא את דמותו המהותית של האורח, לא דבר חיצוני.)

מהו הבגד, ומי נותנו?

כאן מונח קשר הפרשנות הגדול. שלוש שאלות שזורות זו בזו: מהו הבגד, מי מספק אותו, ומדוע נופל הדין כה קשה כשהוא חסר?

התחל בשאלה הנשמעת בדרשות לרוב, והיה כן לגביה מיד. לעיתים קרובות נאמר שבחתונה מלכותית היה המארח מחלק לכל אורח גלימה לבנה ליד הדלת, כך שאיש לא יוכל להתנצל בעוניו — וכי האיש אפוא דחה בגד שהוצע לו. תמונה יפה, והיא מתאימה לעוקץ: שכן אז האיש אשם משום שדחה את חסדו של בגד שהוגש לו. אך הראיה המוצקה דלה. הכתובים שמביאים לכך — יוסף שנתן לאחיו חליפות בגדים (בראשית 45:22), שמשון שהבטיח 30 חליפות (שופטים 14:12) — מוכיחים שיכלו להעניק גלימות, לא שבדלת החתונה היה זה נוהג להלביש כל אורח. ליהודה של המאה הראשונה חסרה לכך ראיה איתנה. ייתכן, מושך — אך לא עובדה מוצקה. אסור שהפרשנות תעמוד או תיפול על כך.

וכאן המשחרר: גם אין צורך בכך. שכן תאולוגיית הבגד עומדת לעצמה, והיא יציבה כסלע. נניח שהמארח סיפק את הבגדים: אזי האיש אשם משום שדחה בגד שהוענק לו. נניח שלא סיפק אותם: אזי האיש אשם משום שסבר שהוא שייך כאן בתנאיו שלו, בבגדיו שלו. שתי הדרכים מובילות לאותה האמת: אינך נכנס אל המלכות בתנאיך שלך, וההזמנה מתוך חסד אינה פוטרת אותך מן ההכרח להיות מלובש במה שהמלך נותן.

ובכן מהו הבגד הזה? כאן מדבר הכתוב עצמו, ברור יותר מכפי שתוכל השאלה ההיסטורית אי-פעם. על כלת השה נאמר: "וַיִּנָּתֵן לָהּ לִלְבֹּשׁ שֵׁשׁ טָהוֹר וְצַח, כִּי הַשֵּׁשׁ הוּא צִדְקוֹת הַקְּדוֹשִׁים" (התגלות 19:8). השש "נִתַּן" — edothē, בניין סביל: הוא הוענק לה, בידי אלוהים, מידו. ובה בעת אותו השש עצמו הוא "צִדְקוֹת הקדושים", dikaiōmata, חייה שלה של צדקה. מתת ותגובה כאחד. אלוהים נותן את הבגד, הקדוש לובש אותו, ובאותה לבישה הוא נעשה שלה. הדילמה הכוזבת — או חסד או תשובתי — מתעלה בידי הטקסט עצמו.

אותו הקו נמשך לכל אורך הכתוב. "הַלְבֵּשׁ הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי" (ישעיהו 61:10). מלובש — בידו. הצדקה שבה אתה ניצב לפני המלך אינה נשלפת מארונך שלך; היא מעוטה עליך. והתמונה החדה מכול ניתנת בזכריה. הכהן הגדול יהושע ניצב לפני המלאך "לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים", והשטן עומד לצדו. אז נשמע הצו: "הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו." ואל יהושע: "רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת" (זכריה 3:3–5). זהו הגרעין, פשוט עד חלחלה: האדם אינו יכול לעמוד לפני אלוהים בבגדיו הצואים שלו. אלוהים חייב להלביש. הבגדים הצואים חייבים לרדת, המחלצות — מוענקות, לא נקנות — חייבות לעלות.

ראה עתה מה עושה באמת האיש בלא בגד החתונה. הוא בא אל שולחן המלך בבגדיו שלו. הוא עומד על כך להופיע במה שהביא בעצמו, בצדקתו שלו, והוא מסרב להניח להלבישו במה שהמלך נותן. זהו החטא הנוח שמשל זה חושף — חטא מהוגן, חטא אדוק, לא חטא גס. לא חטאו של מי שדחה את המשתה ונשאר בבית, אלא של מי שבא אומנם, בתנאיו שלו: שתפס את המקום בלא הדמות, קיבל את ההזמנה אך דחה את ההלבשה. הוא רצה אל המשתה, אך בבגדו שלו.

העמקה — מי מספק את הבגד?

תמונה דרשנית נפוצה אומרת שבחתונה מלכותית היה המארח מחלק לכל אורח גלימה לבנה ליד הדלת, כך שהאיש דחה בגד שהוצע לו. מושכת, ומתאימה למגמה, אך הראיה ההיסטורית דלה. (שנוי במחלוקת; ליהודה של המאה הראשונה חסרה ראיה מוצקה שחלוקת גלימות ליד דלת החתונה הייתה נוהג קבוע.)

הכתובים שמביאים — חליפות הבגדים של יוסף (בראשית 45:22), 30 החליפות אצל שמשון (שופטים 14:12) — מראים שיכלו לתת גלימות, לא שמארח הלביש דרך קבע כל אורח. ודאי רק שבמשתה ציפו ללבוש הולם ונקי, ושהופעה בבגדי עבודה הייתה עלבון. (מתועד היטב שציפו ללבוש חתונה הולם; שנוי במחלוקת שהמארח חילק אותו.)

אך הפרשנות אינה תלויה בכך, וזה החשוב. בין שהמארח סיפק את הבגדים ובין שלא, אשמת האיש זהה: הוא הופיע בתנאיו שלו, בבגדיו שלו, ובז להולם שביקש המארח. תאולוגיית הבגד — מתת שאלוהים מעניק והאדם לובש (התגלות 19:8; ישעיהו 61:10; זכריה 3:3–5) — עומדת בלא תלות בשאלה ההיסטורית, ונושאת את המשל כולו. (קריאה שקולה שהעוקץ זהה תחת שני התרחישים ההיסטוריים.)

מדוע נופל הדין כה קשה

עתה השאלה הנותרת תקועה בגרוננו — וטוב שהיא נותרת שם, שכן לכך נועדה. כיצד יכול זה להיות צודק? האיש נקטף מן הרחוב. הוא לא ביקש זאת. הוא לא הישׂיג דבר. ודווקא הוא נאסר בידיו וברגליו ומושלך אל החושך החיצון. מדוע כה קשה, דווקא עליו שהובא סתם כך?

התשובה הופכת את כל תחושתך: הדין נופל כה קשה דווקא משום שהכניסה הייתה חסד גמור. לא היה מחיר כניסה. האיש לא היה צריך להישׂיג דבר; הוא הובא חינם, מתוך חסד גרידא הושב אל השולחן. הבגד אינו אפוא המחיר שהיה עליו לשלם — מחיר זה לא היה קיים. הבגד הוא האות שקיבל את ההזמנה באמת, שנעשה למה שאורח חתונה צריך להיות. ודווקא משום שהכול הוענק לו, עד הבגד, אין שום תירוץ שלא ללבוש את הבגד הזה. מי שאף אז, כשהכול חינם, עדיין עומד על בגדיו שלו, בז למלך כפליים. הוא מקבל את החסד ודוחה את הדמות. הוא נכנס אל האולם אך אינו מקבל את החתונה.

לכן שתיקתו כה רבת-משמעות. הוא נאלם, שכן ידע. לולא ידע שהבגד דרוש, היה יכול להתנצל. לולא הגיש לו איש בגד, היה מוחה. אך הוא שותק, והשתיקה היא ההודאה שבא ביודעין ובמכוון בתנאיו שלו. כנגד כל ודאות זולה האומרת "אני בפנים, די בכך", קם המלך עם שאלתו: "רֵעִי אֵיכָה בָאתָ הֵנָּה וּבִגְדֵי חֲתֻנָּה אֵין עָלֶיךָ?"

כאן נדרש דיוק, שכן משל זה חותך עמוק מרוב המשלים בספר זה, ואין לכופף את חדותו לדבר רך יותר. כל הסדרה הזאת הראתה שאצל כס המשפט של המשיח עומד השכר על הכף, לא הישועה; שאדם יכול להיות מושע ובכל זאת בידיים ריקות, ניצל כמו מתוך אש. זה אמת, וזו הצליל היסודי של הנאמנות-בסוכנות. אך משל זה דוחק הלאה. כאן אין מדובר באובדן שכר בתוך האולם, אלא בהדרה מן האולם — החושך החיצון, הבכי וחרוק השיניים. האיש אינו נשלל ממנו זר בעוד מתירים לו להישאר ליד השולחן; הוא נאסר ומושלך החוצה. האזהרה כאן חדה מבכל מקום אחר. היא מכוונת כנגד יוהרת-הנחה — כנגד היות-בפנים אך לא היות-מלובש, כנגד הוודאות הכוזבת של מי שסבור שהוא שייך מכוח נוכחותו ולא מכוח הצדקה המוענקת שלבש.

ובכל זאת — שים לב היטב, שכן הדבר חיוני — אין זה שובר את אבן הפינה של הבשורה. עמדתה של הכלה האמיתית קבועה במשיח, בלא מוט; למי שבו אין הרשעה, ומילה זו אינה נסוגה. מה שמשל זה חושף אינו ודאותו של מי שמלובש באמת, אלא הוודאות הכוזבת של מי שנשען על בגדו שלו. האיש לא הושלך משום שהחסד קצר, אלא משום שמעולם לא לבש באמת את החסד. הוא לא בטח בבגד המלך; הוא בטח בבגדיו שלו, בעצם היותו בפנים. ודווקא אותו ביטחון עצמי — לא עברו, לא מוצאו — נעשה לו לדין. המשל אינו שולל נחמה ממי שמניח לאלוהים להלבישו. הוא שולל רק את הוודאות המדומה ממי שמסרב לכך. ההבדל בין הניצל למושלך הוא כאן בדיוק האחד הזה: הבגד, גם מוענק וגם לבוש.

זה נוגע ביחס שבין חסד וקדושה הנמשך לכל אורך הברית החדשה. אתה נקרא פנימה חינם — "כִּי בַחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה לֹא מִמַּעֲשִׂים" (אפסים 2:8–9). אך מי שבפנים חייב "לִלְבֹּשׁ אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ" (אפסים 4:24), "לִלְבֹּשׁ אֶת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (רומים 13:14). ההלבשה מוענקת וגם חייבת להילבש. זוהי, בלשון תת-הזרם של האיגרת אל העברים הנושאת את כל הספר, הבגרות להניח לאלוהים להלבישך במקום להישען על עצמך — להסיר את בגדיך שלך, יהיו מהוגנים ונאים ככל שיהיו, ולעטות את מה שהוא נותן. מי שמותיר את הבגד מונח משום ש"הרי זה חסד", לא הבין את החסד. ומי שסבור שיוכל לארוג אותו בעצמו, לא ירד לעומק קדושתו של המלך.

העמקה — הבגד הלבן וצדקת הקדושים

התגלות 19:8 נותנת את המפתח לבגד החתונה, והוא פותח דילמה כוזבת. על כלת השה נאמר: "וַיִּנָּתֵן לָהּ לִלְבֹּשׁ שֵׁשׁ טָהוֹר וְצַח, כִּי הַשֵּׁשׁ הוּא צִדְקוֹת הַקְּדוֹשִׁים." שני דברים נאמרים כאן בעת ובעונה אחת, בלא הפרד.

ראשית, השש "נִתַּן" — edothē, בניין סביל המציין את הנתינה האלוהית: מוענק, לא נקנה. שנית, אותו השש עצמו הוא "צִדְקוֹת (dikaiōmata) הקדושים" — חייה שלה של צדקה אצל לובשתו. המתת והתגובה נופלות יחד בבגד אחד. אלוהים מעניק אותו, הקדוש לובש אותו, ובאותה לבישה הוא נעשה שלה. (מתועד היטב שהשש בהתגלות 19:8 הוא גם מוענק וגם צדקה עצמית.)

אותה תאולוגיה נושאת את לשון הבגד הרחבה שבכתוב. "הַלְבֵּשׁ הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע" (ישעיהו 61:10) — מלובש בידו. והכהן הגדול יהושע, הניצב "לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים", מוסרים מעליו על-פי הצו את הבגדים ההם ומלבישים אותו מחלצות, במילים "הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ" (זכריה 3:3–5). החוט האדום אינו ניתן לטעות בו: האדם אינו יכול לעמוד לפני אלוהים בבגדו הצואי שלו; אלוהים חייב להלביש. (קריאה שקולה שהתגלות 19, ישעיהו 61 וזכריה 3 מבארים יחד את בגד החתונה כצדקה מוענקת-ולבושה.)

החושך החיצון

מילות הדין אינן נבחרות באקראי. "הִשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַחֹשֶׁךְ הַחִיצוֹן שָׁם יִהְיֶה הַבְּכִי וַחֲרֹק הַשִּׁנָּיִם" (22:13). לא דימוי רופף, אלא נוסחה קבועה, הנשמעת כפזמון לכל אורך מתי, בכל פעם ברגע ההדרה בדין האחרון.

מנה את המקומות, וחוש את המשקל גדל. "בְּנֵי הַמַּלְכוּת" המושלכים החוצה בעוד הגויים מסובים עם אברהם (8:12). העשבים הרעים המושלכים בקץ העולם אל תנור האש, "שָׁם יִהְיֶה הַבְּכִי וַחֲרֹק הַשִּׁנָּיִם" (13:42). הדגים הרעים מן המכמורת, באותן המילים (13:50). האיש בלא בגד החתונה (22:13). העבד הבוגד שלא ציפה לאדונו (24:51). העבד חסר-התועלת שטמן את כיכרו (25:30). שש פעמים אותה הנוסחה, ובכל פעם אותה הסימוּן: ההפרדה הסופית בקץ, היות-בחוץ שעה שבפנים מריע המשתה.

חריקת השיניים מובנת לעיתים קרובות שלא כהלכה. אין זו חרטה. אין זה צער הבא לידי תשובה. בברית הישנה מורה חריקת השיניים על זעם ועל ייאוש חסר-אונים: הרשעים החורקים שן על הצדיק (תהלים 35:16), הרשע על מי שעומד לו לשטן (תהלים 37:12). טינה עיקשת, לא לב שרך. זה עושה את התמונה חמורה שבעתיים: החושך החיצון אינו מקום של סבל מצרף הבא לידי חרטה, אלא של ייאוש המתקשה. האיש שעמד על בגדיו שלו אינו בא לידי תשובה כשהוא מושלך החוצה; הוא חורק שן. עת ההלבשה הייתה לפני שננעלה הדלת.

העמקה — "חושך חיצון, בכי וחרוק שיניים"

המילים שבהן מושלך האיש הן נוסחה מתאית קבועה להדרה בדין האחרון. היא חוזרת שש פעמים, בכל פעם בנקודת הציר של הפרדה סופית: 8:12 (בני המלכות המושלכים, הגויים המסובים); 13:42 (העשבים הרעים בתנור); 13:50 (הדגים הרעים מן המכמורת); 22:13 (האיש בלא הבגד); 24:51 (העבד הבוגד); 25:30 (העבד חסר-התועלת). (מתועד היטב שזוהי נוסחה קבועה ומובהקת אצל מתי.)

שלושה מתוך אותן שש — העשבים הרעים, המכמורת, והאיש בלא הבגד — חולקים יתר על כן את נושא ההמון המעורב שממנו מפרידים בקץ. זה קושר את משתה החתונה במישרין אל משלי מתי 13: האולם המלא "רע וטוב" הוא אותו השדה המלא חיטה ועשבים רעים, אותה המכמורת המלאה דגים טובים ורעים.

"חריקת השיניים" היא בכתוב ביטוי של זעם ושל ייאוש חסר-אונים, לא של חרטה (תהלים 35:16; 37:12). החושך החיצון אינו אפוא מקום של סבל המביא לידי תשובה, אלא של ייאוש מתקשה. (מתועד היטב שחריקת השיניים מציינת זעם וייאוש, לא חרטה.) זה מטעים את החומרה: עת ההלבשה היא עתה, לפני שתינעל הדלת.

"רבים קרואים, מעטים נבחרים"

ואז המאמר החותם, ידוע לשמצה ונקרא לעיתים קרובות שלא כהלכה: "כִּי רַבִּים הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים" (22:14). זה נשמע כחשבון קודר על הישועה, כאילו רוב בני האדם אובדים ורק קומץ ניצל. אך אין זה מה שהמאמר אומר.

ראה ראשית שזהו סיכומו של משל זה, לא דוקטרינה רופפת על מספר שנקבע מראש. "קרואים" הם כל מי שקיבלו את ההזמנה — הקרואים הראשונים וגם כל ההמון מן הדרכים. "נבחרים" הם אלה הנכנסים אל המשתה עם הבגד ונשארים. המאמר מסכם את הנשירה הכפולה: מן הקרואים הראשונים רבים לא אבו לבוא, ומן הבאים הושלך אחד — מייצג את כל הבאים בלא בגד. ה"מעט" אל מול ה"רבים" מצייר את חומרת הנשירה, לא תוצאה צרה של הישועה.

ראה שנית שהמאמר מתוקן בידי האולם המלא. המלך רצה את האולם מלא; הוא ציווה להביא "כל אשר תמצאו", והאולם "נמלא מסובים". אין זה "הרוב אובדים" קודר. הקריאה יוצאת דווקא לרוחב — רבים! — ומי שבז לה, בהיעדרו או בבואו בלא בגד, נופל החוצה. לב אלוהים הוא אולם מלא.

ראה שלישית שהבחירה כאן אינה גזירה קרה ומוקדמת המדירה אנשים על אף כיסופיהם. אשמת המקומות הריקים מוטלת על הדוחים — "לא אבו", "לא היו ראויים" — ואשמת החושך החיצון על האיש שדחה את הבגד. הנבחרים הם הנותרים נאמנים מבין הקרואים. ההתגלות אומרת זאת בנשימה אחת: בני לוויית השה הם "קְרוּאִים וּבְחִירִים וְנֶאֱמָנִים" (התגלות 17:14). לא מי שהישׂיג מכול, אלא מי שהניח באמת להלבישו והוסיף ללבוש את הבגד.

האח הרך יותר אצל לוקס

הנח לצד סיפור מלכותי ודיני זה לרגע את האח הרך יותר שמספר לוקס, שכן ההבדל מראה מה עושה מתי. אצל לוקס (14:15–24) יש אף הוא משתה גדול שהקרואים הראשונים נעדרים ממנו בעוד זרים ממלאים את המקומות — אך הנימה שונה מאוד. לא מלך אלא "אִישׁ אֶחָד"; לא חתונה אלא "סְעוּדָה גְדוֹלָה"; לא שלוש שליחויות אלא עבד אחד עם שלוש משימות. הקרואים אינם דוחים באלימות אלא בשלוש התנצלויות מנומסות: שדה שקנו, חמשת צמדי בקר, אישה שזה עתה נשׂאו — אלילי היומיום של קניין, עבודה ומשפחה. האדון חורה אפו ושולח את עבדו פעמיים, תחילה אל הרחובות והסמטאות להביא את העניים, בעלי-המומים, הפיסחים והעיוורים, ואחר כך אל הדרכים והגדרות שמחוץ, בהאצה "אַלֵּץ אוֹתָם לָבוֹא לְמַעַן יִמָּלֵא בֵיתִי". אין צבאות. אין עיר שרופה. אין בגד. אין סצנת דין. רק היפוך רשימת האורחים והאיום שהקרואים לא יטעמו דבר.

הנח את השניים זה לצד זה, ותראה מה מוסיף מתי ומדוע. לוקס נשאר במידת אדם ומכוון הכול אל היפוך השולחן: האדוקים הדוחים, השפלים הנכנסים. זוהי נימתו של לוקס עצמו, הבשורה לבר-החוץ. אך מתי מרים זאת אל פנורמה מלכותית ודינית: המלך, החתונה לבן, הצבאות, העיר השרופה, הבגד, החושך החיצון. והדבר המכריע שמתי מוסיף הוא ההפרדה השנייה. אצל לוקס נופלת ההפרדה רק בין מי שבא ומי שלא. אצל מתי נופלת הפרדה שנייה בתוך הבאים — וההפרדה הזאת היא הבגד. לא רק מי שמקבל ומי שדוחה, אלא בתוך המקבלים: מי שמניח באמת להלבישו ומי שעומד על בגדיו שלו. זוהי בדיוק הדאגה שנושאת כל בשורת מתי: אופייה המעורב של הקהילה בעידן זה, והדין האחרון הנובע מכך. האולם המלא אינו הסוף. המלך עוד נכנס לראות.

העמקה — המקבילה הלוקסית (לוקס 14:15–24)

לוקס מספר גרעין זהה — משתה גדול, קרואים דוחים, מקומות המתמלאים בזרים — אך בנימה רכה הרבה יותר באורח בולט. המארח הוא "איש אחד", לא מלך; המשתה הוא deipnon, סעודה, לא gamos, חתונה. עבד אחד עם שלוש משימות במקום שלוש שליחויות נפרדות. הסירוב בא כשלוש התנצלויות מנומסות (שדה, בקר, אישה שזה עתה נשׂאו), לא כאלימות. (מתועד היטב שהגרסה הלוקסית מציגה הבדלים אלה.)

אצל לוקס יוצא העבד פעמיים: תחילה אל הרחובות והסמטאות (עניים, בעלי-מומים, פיסחים, עיוורים), אחר כך אל הדרכים והגדרות, בהאצה "אַלֵּץ אוֹתָם לָבוֹא". אין צבאות, אין עיר שרופה, אין בגד חתונה ואין סצנת דין. החתימה היא משפט מאיים אחד: "לֹא יִטְעַם אִישׁ מִן הָאֲנָשִׁים הַקְּרוּאִים הָהֵם אֶת סְעוּדָתִי" (14:24).

מה שמתי מוסיף הוא כפול: מסגרת מלכותית ודינית (המלך, הבן, הצבאות, החושך החיצון), ו — באורח מכריע — הפרדה שנייה בתוך הבאים. אצל לוקס מפריד הסיפור רק בין מי שבא ומי שנעדר; אצל מתי נכנס המלך אל האולם המלא ומפריד שוב, על-פי הבגד. זה הולם את דאגתו הקבועה של מתי לקהילה המעורבת (העשבים הרעים, המכמורת) ולדין האחרון. (קריאה שקולה שמתי מוסיף את ההפרדה השנייה — הבגד — במכוון. אם שני המבשרים מוסרים מסורת אחת או שישוע סיפר את המשל פעמיים — שנוי במחלוקת; לפרשנות אין צורך להכריע בכך.)

והאם אני לובש את בגדיי שלי?

כאן אני מפנה את העט אל עצמי, ואליך, שכן עוול יהיה לקרוא משל זה כאילו הוא מדבר על אחר. האיש בלא הבגד אינו קריקטורה של בר-חוץ רשע. הוא האורח האדוק והמהוגן שבא אומנם — ודווקא זה עושה אותו קרוב כל כך.

אני מכיר את הבגד שאני עצמי אוהב ללבוש. הוא ארוג מהגינותי, מקורות חיי, מן השנים שבהן נטלתי חלק בנאמנות, מן הדברים שעשיתי "למען אלוהים" ומונה אותם בחשאי. בגד מהוגן, בגד מכובד, והבעיה אינה שהוא מכוער, אלא שהוא שלי — תוצרת עצמי, מארוני שלי, לא מעוטה בידי המלך. והפיתוי כה דק עד שבקושי אני חש בו: שאשב אל השולחן בבגד שעשיתי בעצמי, אסבור שדי בו, ושוב לא אזדקק באמת להלבשה שהמלך מגיש, משום שאני מחשיב את עצמי בלאו הכי ראוי למראה. לא להיעדר מן המשתה — זאת לעולם לא הייתי עושה. אלא לבוא בתנאיי שלי, בצדקתי שלי, ולהניח בנימוס את בגד המלך לצדי.

ואם אחשוב את אותו היום ביושר אל קדימה, אזי השאלה אינה אם המלך ייכנס אל האולם לראות — ייכנס. השאלה היא מה תמצא עינו עליי. האם אבטח, כשתגיע השעה, בבגד שהוא נותן — צדקת המשיח המוענקת, לבושה ונעשית שלי — או שמא אבטח, בעמקי לבי, בבגדיי שלי, בעצם היותי בפנים, בהגינותי ובשנות שירותי? זוהי הפנייה פנימה שמשל זה מבקש ממני, וממך. לא "האם אני נוכח", אלא "האם אני מלובש במה שהמלך נותן". שכן האיש לא הושלך משום שנעדר. הוא היה שם. הוא ישב. הוא הושלך משום שעמד על בגדו שלו.

אך ראה עתה את הדלת הפתוחה. האיש נאלם משום שלא היה לו תירוץ; הוא ניצב בצדה הלא-נכון של הדלת, ועת ההלבשה חלפה. אך אתה ניצב בצד הנכון. בשבילך עוד היום הוא. המשתה עוד לא החל; המלך עוד לא נכנס לראות; הדלת עוד פתוחה והבגד עוד מוגש. והבגד ניתן — זהו הנס שבו פתח פרק זה ובו הוא חותם. אינך צריך לארוג אותו בעצמך. אינך צריך להשׂתכר אותו. עליך רק להסיר את בגדיך שלך, מהוגנים ככל שיהיו, ולהניח להלבישך במה שהוא נותן.

זוהי הבגרות שאליה קורא לך משל זה: לחדול להישען על עצמך, לחדול לעמוד על צדקתך שלך, ולהניח לאלוהים להלבישך — הבגדים הצואים מטה, המחלצות מעלה, כאצל יהושע לפני המלאך. לבש את הבגד שהמלך מגיש לך, ולבש אותו עתה, היום, ביום הרגיל הזה, לפני שיתמלא האולם ותינעל הדלת. שכן חשוב לאן זה מוביל: יש חתונה, והיא לבן, והמלך הכין הכול, ואין הוא חפץ בדבר יותר מאשר לראותך אל שולחנו — מלובש, צוהר, צח, אורח ממשי בחתונת בנו. המשתה מוכן. הבגד מוגש. בוא אל החתונה, והנח להלבישך.

שכן אשרי הקרואים אל משתה החתונה של השה — ואשר, בהיותם קרואים, לבשו את הבגד שהוא נתן. במשל אורח, בהתגלות כלה: הקרוא המניח להלבישו, מתגלה ככלה.