הסוחר שנתן את הכול

דמיין שאתה איש העובד באדמת זולתך, ואֵתָך נתקל במשהו.

לא באבן — על אבן היית פוסע מעבר לה. במשהו קשה וחלול, כד חרס עמוק תחת הרגבים, וכשאתה שובר אותו נופל האור בפעם הראשונה זה דורות על זהב. מטבעות, תכשיטים, קופת חסכונותיו של מי שטמן כאן פעם את עושרו ומת בטרם הספיק לחלצו. אתה עומד שם, לבדך בשדה, ובידיך יותר מכפי שתרוויח ב־10 חיים גם יחד. ומשהו מתרחש בקרבך שלא ציפית לו. לא פחד. לא חשבון. שמחה החולפת בך כשיטפון. שכן אתה יודע מיד מה אתה עומד לעשות. אתה הולך הביתה. אתה מוכר את הכול — את ביתך, את חמורך, את כלי עבודתך, את הדבר האחרון שברשותך — וקונה את השדה ההוא. לא בחריקת שיניים. לא במבט אחרון לאחור אל אשר אתה מותיר מאחור. אתה עושה זאת מתוך שמחה. "בְּשִׂמְחָתוֹ עָלֶיהָ הוֹלֵךְ הוּא וּמוֹכֵר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְקוֹנֶה אֶת הַשָּׂדֶה הַהוּא" (מתי 13:44).

אותה מילה אחת נושאת את כל הפרק הזה: מתוך שמחה. לא "בכאב לב". לא "משום שהיה צריך". לא אדם המקריב קרבן ונאלץ להתגבר על עצמו. אדם שאינו יכול להמתין לתת את הכול, משום שמה שהוא מקבל בתמורה יקר ערך כל כך לאין שיעור, עד שההרפיה אינה נחווית כאובדן אלא כרווח. זהו לב שני המשלים הקצרים ביותר שסיפר אי-פעם ישוע. וכשיורדים בהם עד הקרקעית — לב המלכות כולה.

אין זה פרק על קרבן הנדרש ממך. הוא עוסק בערך כה גבוה עד שאינך חש עוד בקרבן כקרבן. ואם תביט היטב, יתברר שלא האדם הוא הדמות הראשית — אלא מישהו אחר, שמכר ראשון את הכול.

שני משלים, פעימה אחת

מתי מציב אותם זה לצד זה כדיפטיכון, ועליך לשמוע אותם יחדיו.

מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה לְמַטְמוֹן הַטָּמוּן בַּשָּׂדֶה, אֲשֶׁר מְצָאוֹ אִישׁ וַיַּטְמְנֵהוּ; וּבְשִׂמְחָתוֹ עָלָיו הוֹלֵךְ הוּא וּמוֹכֵר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְקוֹנֶה אֶת הַשָּׂדֶה הַהוּא. (מתי 13:44)

עוֹד דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְסוֹחֵר הַמְבַקֵּשׁ פְּנִינִים יָפוֹת. וּבְמָצְאוֹ פְּנִינָה אַחַת יְקָרַת עֵרֶךְ הָלַךְ וּמָכַר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְנֶהָ. (מתי 13:45–46)

שני סיפורים קטנים, יחד טרם ארבעה פסוקים, שניהם ייחודיים למתי — בשום מקום אחר בבשורות. שניהם סובבים על אותו ציר: דבר יקר ערך לאין שיעור נמצא, והמוצא נותן בעדו את הכול. ובכל זאת אינם זהים, ודווקא ההבדל מעשיר אותם.

האיש הראשון אינו מבקש. שכיר-יום בשדה שאינו שלו, הנתקל במטמון במקרה. המציאה משתלטת עליו. השני הוא ההפך הגמור: סוחר, סיטונאי, מבקש מקצועי שכל ימי חייו חיפש פנינים יפות. הוא היה מחפש — ויום אחד הוא מוצא לא סתם פנינה יפה, אלא את הפנינה, אחת יקרת ערך עד שכל מציאותיו הקודמות מחווירות מולה.

האחד מותקף בידי החסד; השני מבקש ומתוגמל. אולי אתה מזהה את עצמך בשניהם — בשב-בתשובה שהוכה בברק, וגם במחפש שחיפש שנים בטרם מצא. המלכות באה בשתי הדרכים. אך התוצאה אחת היא, ושם הפעימה: הם מוכרים את הכול, וקונים את האחד.

העמקה — thēsauros והמטמון הטמון: מדוע לקנות את השדה?

המילה ל"מטמון" היא thēsauros — שממנה בא ה"תזאורוס" שלנו, אוצר אגור. מתי מחבב אותה: האוצר שבשמים (6:19–21), אוצר הלב הטוב (12:35), הסופר ה"מוֹצִיא מֵאוֹצָרוֹ" דברים חדשים וישנים (13:52). היא נמתחת כחוט השני בכל בשורתו. (מתועד היטב.)

לגלילי בשנת 30 לא היה מטמון טמון אגדה. לא היו בנקים. מי שביקש לשמר ערך בארץ שהייתה דורות שדה קרב — אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים — טמן אותו בכד חרס תחת השדה או תחת המפתן; מה שהיה תחת הקרקע היה בטוח מגנב ומביזה. ולכן הייתה הארץ מלאה מטמונים נשכחים: הבעל מת בדבר, נפל בקרב, הוגלה — ועושרו נשאר מונח, עד שדורות אחר כך נתקל בו אֵת. (מתועד היטב.)

אך מדוע לקנות את כל השדה בעבור כד זהב אחד? דין המציאה התלמודי (שנקבע מאוחר יותר במשנה, מסכת בבא מציעא, אך שורשו במנהג קדום יותר) נותן את התשובה. כל עוד המטמון מונח באדמה, נחשב חלק מן השדה והיה שייך לבעל הקרקע. פועל שמצא דבר בקרקע זולתו עמד בעמדה משפטית רעועה — הבעל יכול היה לתבעו. ליטלו סתם היה גזל, ועוד מסוכן. הדרך היחידה להחזיק במטמון באופן בלתי ניתן לערעור הייתה לרכוש את השדה עצמו, שכן אז שייך לו כל אשר בתוכו. מכאן ההיגיון: הוא טומן את המטמון מחדש, מוכר את הכול, קונה את השדה. לא השדה הוא מטרתו — המטמון הוא מטרתו — אך השדה הוא הדרך ההכרחית. פרט זה ייעשה עוד הסוד שמתחת לקריאה העמוקה ביותר. (מתועד היטב.)

הערך השווה הכול

בטרם השאלה מי קונה כאן, תחילה מה נקנה. שכן אם אינך חש בערכו של הנמצא, אתה מחמיץ את הלב.

ראה את המטמון. עושר כה גדול עד ששכיר-יום עני מוסר בעדו את הכול ועוד מוצא בכך מציאה. הוא נותן את כל רכושו וצוחק בעשותו זאת. אין זו השקעה נבונה — זהו אדם המועד על עצמו מרוב חיפזון להמיר. וראה את הפנינה. בעולם העתיק לא הייתה סתם דבר יקר; היא הייתה, בעיני רבים, הדבר היקר — מעל זהב, מעל כל אבן חן. פליניוס הזקן כינה אותה היקר שבכל הקיים. פנינה מובחרת אחת יכלה לעלות הון שהיינו מבטאים היום במיליונים. והסוחר מוכר את כל מלאי-סחורתו — הכול, מעשה ידי חיים — בעבור האחת ההיא. מטורף מבחינה כלכלית, ובה בעת מובן לחלוטין: הוא ממיר הרבה טוב בעבור האחד המיטבי.

התמונה מופרזת במכוון. המלכות אינה תוספת יקרת ערך לחייך, דבר טוב לצד הדברים הטובים האחרים. היא מסדר אחר — היא מתייחסת אל כל השאר כפי שמתייחס מטמון מלכים נסתר אל כלי עבודתו של שכיר-יום, כפי שמתייחסת פנינת קלאופטרה אל חופן חרוזים. לא עוד מאותו דבר. דבר שאין לו תחליף. הטוב העליון, שמולו מאבד כל השאר את זוהרו.

ובדיוק שם שוכנת השמחה. האיש המוכר את הכול בעבור המטמון אינו סובל אובדן — הוא עושה את עסקת חייו. מי שרואה באמת את הערך, נותן את השאר בחפץ לב. השמחה אינה התוספת; השמחה היא המנוע. המלכות אינה דורשת בראש ובראשונה קרבן. היא מראה לך ערך ההופך את הקרבן למיותר.

העמקה — הפנינה בעת העתיקה: שיא המותרות

המילה היא margaritēs — "פנינה", שממנה בא גם השם מרגריטה. והפנינה נחשבה בעולם היווני-רומי לשיא הערך. פליניוס כותב בנטורליס היסטוריה שלו שהפנינים "תופסות את המקום הראשון ואת המעלה העליונה מבין כל דברי הערך" — לפני זהב, לפני אבני חן. (מתועד היטב.)

מה שעשה את הפנינים יקרות כל כך לא היה רק יופיין אלא היותן בלתי-מושגות. הן לא באו מן הים התיכון, אלא הועלו מן ים סוף, מן המפרץ הפרסי ומן האוקיינוס ההודי — בידי צוללנים שירדו בלא ציוד למעמקים עזים וסיכנו את חייהם. רק לאחר אלכסנדר הגדול, עם פתיחת הסחר עם הודו, נודעו בעולם הים-תיכוני; בברית הישנה, לפני אותו זמן, אינן מופיעות. זה מבאר מדוע מעמיד ישוע דווקא את ה-emporos — לא רוכל-השוק הקטן (kapēlos), אלא הסיטונאי הנוסע, בעל הקשרים הבין-לאומיים. רק אדם כזה בא אי-פעם במגע עם "פנינה אחת יקרת ערך". (מתועד היטב.)

ושים לב לאותה מילה אחת: אחת. לא אחת מרבות. הטקסט היווני מדגיש זאת — hena polutimon margaritēn, "פנינה אחת יקרת ערך", polutimos כפשוטו "רבת-מחיר". מבין כל הפנינים שהחזיק הסוחר אי-פעם בידיו, יש עתה אחת העולה על כל האחרות, ייחודית, בלתי ניתנת להמרה. הוא אינו מוכר כדי לקנות עוד פנינים; הוא מוכר את הכול בעבור האחת ההופכת את כל האחרות למיותרות. ייחודיות זו תהיה חשובה בשאלה מה — או מי — היא אותה פנינה אחת. (מתועד היטב.)

הקריאה המקובלת: אתה מוכר את הכול

כך נקרא משל זה בדורות הרבים, וזו קריאה חזקה וכנה.

המטמון הוא המלכות, הפנינה היא המלכות, והמוצא והסוחר הם אתה — האדם אשר, משגילה את הערך, מוותר בשמחה על הכול כדי להשיגו. הקריאה למסירות מלאה, היישר מפי מתי עצמו. שכן כמה פרקים הלאה עומד הבחור העשיר מול ישוע, ושם נופלות בדיוק אותן מילים: "לֵךְ מְכֹר אֶת אֲשֶׁר לְךָ וְתֵן לָעֲנִיִּים וְהָיָה לְךָ אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם, וּבֹא וְלֵךְ אַחֲרָי" (מתי 19:21). שם הן זו לצד זו — לֵךְ, מְכֹר, אוֹצָר. וכמה פסוקים אחר כך: "וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר עָזַב בָּתִּים אוֹ אַחִים אוֹ אֲחָיוֹת אוֹ אָב אוֹ אֵם אוֹ אִשָּׁה אוֹ בָנִים אוֹ שָׂדוֹת לְמַעַן שְׁמִי, מֵאָה שְׁעָרִים יִקַּח" (19:29). אף כתובה שם המילה שָׂדוֹת.

זהו הטיעון החזק ביותר, ולא קטן: הוא בא מפי ישוע עצמו, באותה בשורה. מי שרואה באמת את המלכות, מרפה מן הכול — לא כאובדן, אלא משום שראה את המטמון. וכל שדה-הדימויים של הברית הישנה עומד באותו צד עצמו. איוב שר זאת כבר: "וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים" (איוב 28:18). משלי שר עמו: החכמה "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (3:15). המלכות היא אותה חכמה, היקר העולה על הכול — ולכן אתה מרפה בעבורה בשמחה מן הכול.

וכאן שוכן החטא הנוח של פרק זה, החטא המאיים דווקא על המאמין המסור ולא על הזר. הוא אינו גס. אינו מבייש. הוא זה: לעצור בעד עצמך. לגדר. להתייחס אל המלכות כאל השקעה אחת לצד אחרות בתיק, במקום כאל הפנינה השווה הכול. האיש שבמשל מוכר את הכול — בלי עתודה, בלי דלת אחורית. אך אנו נותנים הרבה. אף בנדיבות. ועמוק בפנים אנו שומרים חשבון, עתודה אחרונה, חלק מלבנו או מזמננו או מעתידנו שאיננו מניחים על השולחן — ליתר ביטחון. אנו מתמקחים. אנו מציעים סכום נבון ושומרים את השאר בכיסנו.

והשאלה שמשל זה מציב לך ישר אל הפנים: האם אני מוכר את הכול בשמחה — או אני עומד ומתמקח? האם ראיתי באמת את הפנינה, או שאני מתייחס אליה כאל קנייה נאה לצד שאר רכושי? האיש שראה את הערך לא יכול היה אלא לתת את הכול; השמחה כפתה זאת. הבחור העשיר הוא תמונת-הניגוד — הוא ראה את הערך כמעט, אך לא יכול היה להרפות מרכושו ו"הָלַךְ לוֹ עָצוּב כִּי נְכָסִים רַבִּים הָיוּ לוֹ" (19:22). הוא עמד ומתמקח, והלך לו. מי שעוצר בעד עצמו מסגיר שעוד לא ראה את הערך במלואו. לא גודל מתנתך הוא המידה, אלא אם נותר עוד דבר שאתה מחזיק לעצמך — ומדוע.

מי כאן באמת מוכר את הכול?

ובכל זאת, אם תשהה במשל זה די זמן, מתעוררת שאלה המאיימת להפוך את כל הקריאה על ראשה — ואין להניפה הצדה, שכן היא עולה מן הטקסט עצמו. מי כאן באמת מוכר את הכול? האדם — או המשיח?

שים לב למשפט אחד שאמר ישוע כמה פסוקים קודם לכן, באותו חוג סגור, אל אותם תלמידים עצמם. בפירוש משל העשבים הרעים אמר הוא עצמו מה פירוש "השדה": "וְהַשָּׂדֶה הוּא הָעוֹלָם" (מתי 13:38). וכמה משפטים אחר כך שומע אותו תלמיד עצמו שוב על "השדה" — השדה ההוא שהאיש קונה. אם "השדה" בפסוק 38 הוא העולם, מתבקש להפליא ש"השדה ההוא" בפסוק 44 הוא גם העולם.

ואז הכול מתהפך. שכן מי יכול לקנות את העולם? לא אדם. אדם אינו קונה את המלכות — היא חסד, אינה למכירה, "קְנוּ בְּלוֹא כֶסֶף" (ישעיהו 55:1). אך מישהו כן קנה את העולם: מישהו שהיה עשיר ו"לְמַעַנְכֶם הֶעֱנִי" (קורינתים ב 8:9), שרוקֵן את עצמו עד המוות בצלב (פיליפים 2:6–8). מישהו שהכול היה ברשותו, וויתר על הכול — נעשה עני — כדי לרכוש דבר ששווה היה לו הכול.

ראה זאת עתה במלוא דמותו. המשיח הוא הסוחר. הוא מצא את המטמון — לא במקרה, אלא משום שידע היכן הוא מונח, עמוק בשדה של עולם נפול. ו"תַּחַת הַשִּׂמְחָה הָעֲרוּכָה לְפָנָיו סָבַל אֶת הַצְּלָב" (עברים 12:2) — אותה שמחה (chara) כמו ה-apo tēs charas autou, "מתוך שמחה", שבמשל — והוא נתן את הכול. את כבודו. את כיסאו. את חייו. הוא קנה את השדה — שהוא, על פי דברו שלו, העולם — לא בעבור העולם עצמו, אלא בעבור המטמון הטמון בו. ואותו מטמון, אותה פנינה אחת שבעדה נתן את כל מלאי-סחורתו, שבעבורה חצה את הימים וצלל אל המעמקים — אותה פנינה היא אתה.

זה הופך את כל המשל, ואת דימויך העצמי עמו. אולי חשבת שאתה הסוחר שיצא לבקש את אלוהים. ההפך הוא הנכון: אלוהים הוא הסוחר שיצא לבקש אותך. לא אתה שילמת את המחיר הגבוה; אתה המטמון חסר-המחיר שבעדו שולם המחיר. הסוחר מצא אחת — ואותה אחת היית אתה, והוא מכר את הכול כדי שתהיה שלו. לא משום שהיית ראוי לכך, אלא משום שגמר אומר לעשותך לדבר בלתי ניתן להשוואה בעצם קנייתך. ערך הפנינה אינו מה שיכול היה הסוחר להרשות לעצמו; הוא מה שהיה מוכן לשלם. והוא שילם את הכול.

העמקה — מי הוא הסוחר? שתי הקריאות נשקלות בכנות

כאן שוכן הקשר המרכזי. הכנות דורשת ששתי הקריאות תועמדנה בתקפן, ולא שהאחת תיהפך לקריקטורה.

הקריאה המקובלת (האדם קונה): המטמון והפנינה הם המלכות; האדם נותן את הכול כדי להשיגה. לטובתה עומדת נוסחת הפתיחה ("מלכות השמים דומה ל [...] "), שבה משתהה השומע מאליו עם הדמות האנושית; התמיכה המילולית של מתי 19:21,29 מפי ישוע עצמו; שמחת השב-בתשובה המרפה מן הכול (פיליפים 3:7–8); וכל שדה-דימויי החכמה של איוב 28 ומשלי 3 ו-8. זוהי הקריאה הפשוטה והפחות מאולצת, וקריאת הרוב לאורך הדורות. (מתועד היטב שזהו הפירוש המרכזי.)

הקריאה הכריסטולוגית (המשיח קונה): הקונה הוא המשיח, אשר "הָיָה עָשִׁיר" ונעשה עני (קורינתים ב 8:9), אשר קנה את השדה — העולם (13:38) — בעבור המטמון הטמון בו: עמו, כלתו הקנויה. לטובתה עומד החזק ביותר דברו שלו של ישוע "השדה הוא העולם", שנאמר באותו חוג סגור, כמה פסוקים קודם — וזה מסביר את הפעולה (מדוע כל השדה?) עמוק עוד יותר משהסביר אותה דין המציאה: אין קונים את המטמון, קונים את השדה שבו מונח המטמון. ועוד: בחירת מילת-הכופר agorazō, שמחת עברים 12:2, וההקשר: המשלים הסובבים (העשבים הרעים והמכמורת) אינם עוסקים במאמץ אנושי, אלא בפעולת אלוהים בקץ — בבן-האדם הזורע ובמלאכים המפרידים. אחד ביניהם שבו בן-האדם קונה ורוכש מתאים לאותה נקודת-מבט אלוהית. (קריאה שקולה הנשענת על 13:38 ועל מילת-הכופר.)

אך היה כן באשר לחולשה: נוסחת הפתיחה מצביעה אל האדם כדמות הראשית יותר מאשר אל אלוהים, והקריאה הכריסטולוגית נאלצת להפוך כביכול את חלוקת התפקידים. הטקסט עצמו אינו כופה היפוך זה. זהו קו-מיעוט שקול ושנוי במחלוקת — לא עובדה מוגמרת. (שנוי במחלוקת; את חלוקת התפקידים הכריסטולוגית אין המשל כופה במפורש.) אך — וזה המכריע — היא אינה שוללת את הקריאה המקובלת. הן משתלבות זו בזו, בסדר הנכון.

המילה המסגירה את הכול

יש פרט אחד בטקסט היווני המזין את הקריאה הכריסטולוגית, ואין הוא דבר של מה בכך: הפועל שבוחר מתי ל"לקנות".

הוא יכול היה להשתמש במילה ניטרלית — ktaomai, "לרכוש". הבחירה הרגילה. אך הוא כותב agorazō — מן agora, השוק — דווקא המילה שהברית החדשה טוענת בלשון הכופר: "כִּי בִמְחִיר נִקְנֵיתֶם" (ēgorasthēte), כותב פאולוס, ואותו מחיר היה דם המשיח (קורינתים א 6:20; השווה התגלות 5:9).

את זאת אסור להסביר ולסלק. אם האיש שבמשל "קונה" באותו agorazei עצמו, אזי מתחת לפני השטח של סיפור פשוט זה טמונה הגאולה כולה. לא "לרכוש", ניטרלי ועסקי, אלא "לקנות לחירות", לשון שוק העבדים שבו מונה מישהו את מלוא המחיר כדי לשחרר אחר. כך עשה הסוחר. הוא מנה את מלוא המחיר — את כל אשר לו — וקנה אותך לחירות.

וכאן זה נוגע בך עמוק מן הקריאה. בטרם ידרוש ממך פרק זה דבר, הוא אומר לך מי אתה. נקנית במחיר — המטמון שבעבורו נרכש השדה, הפנינה שבעבורה נמכר המלאי. אין זו הפלגה פיוטית; זו לשון הכופר של הברית החדשה, קשורה לפועל שבחר מתי. אתה כבר קנוי. כבר אהוב. כבר, כפנינה האחת, מבוקש ונמצא ונרכש. וזה משנה את גון כל אשר עוד בא.

העמקה — agorazō: מילת הכופר

agorazō פירושה "לקנות בשוק" (מן agora, כיכר השוק) — בשימוש הרגיל מילת-מסחר ניטרלית. אך הברית החדשה טוענת אותה למילת-גאולה, ודווקא שם גוברת הקריאה הכריסטולוגית בכוחה. (מתועד היטב.)

מתי יכול היה לבחור ktaomai ("לרכוש") — המילה המקובלת לקבלת שדה לרשות. הוא בחר agorazō, הנושאת במקומות אחרים את הכופר: "כִּי בִמְחִיר נִקְנֵיתֶם (ēgorasthēte), עַל כֵּן כַּבְּדוּ אֶת אֱלֹהִים בְּגוּפְכֶם" (קורינתים א 6:20); "בִּמְחִיר נִקְנֵיתֶם, אַל תִּהְיוּ עֲבָדִים לִבְנֵי אָדָם" (קורינתים א 7:23); ושירת השה: "כִּי נִשְׁחַטְתָּ וַתִּקְנֵנוּ (ēgorasas) לֵאלֹהִים בְּדָמְךָ" (התגלות 5:9). (מתועד היטב.)

העולם שמאחור הוא שוק העבדים: הכופר (lutron) הנמנה כדי לקנות אסיר לחירות. דברו שלו של המשיח מצטרף לכך: "בֶּן הָאָדָם בָּא [...] לָתֵת אֶת נַפְשׁוֹ כֹּפֶר (lutron) תַּחַת רַבִּים" (מתי 20:28) — מאותה בשורה, מפי ישוע עצמו. מי ששומע כך את המשל, קשה לו שלא לשמוע בקניית-השדה את קניית-החירות: הקונה המונה את מלוא המחיר כדי לשחרר את המטמון. אין זה מוכיח את הקריאה הכריסטולוגית — מילה יכולה להיות בהקשר אחד ניטרלית ובאחר טעונה — אך הוא מזין אותה ללא ספק. (קריאה שקולה שבחירת המילה מעלה את משמעות הכופר.)

הוא נעשה עני כדי שאתה תֵעשׂה עשיר

עד כמה עמוק נטועה הקריאה הכריסטולוגית, אתה שומע בשלושה כתובים הנדמים כמפרשים את המשל בטרם נכתב. פאולוס כמעט מסכם אותו: "כִּי הָיָה עָשִׁיר וְלְמַעַנְכֶם הֶעֱנִי, לְמַעַן תֶּעֱשִׁירוּ עַל יְדֵי עָנְיוֹ" (קורינתים ב 8:9) — עשיר, ואז עני מרצון, והעשרתך היא המטרה. מזמור המשיח משרטט את הירידה עד לעומקה: הוא "הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ וַיִּקַּח דְּמוּת עֶבֶד [...] וַיַּשְׁפֵּל אֶת נַפְשׁוֹ וַיְהִי צַיְּתָן עַד מָוֶת, עַד מוֹת הַצְּלָב" (פיליפים 2:6–8). אצל האדם נשאר "למכור את הכול" יחסי — מה כבר מחזיק שכיר-יום? אצל המשיח אין לו תחתית: איש לא יוכל לומר "הוא מכר את הכול" באמת יותר מאשר זה שרוקֵן את עצמו עד שלא נותר עוד דבר להסיר.

והשלישי, איוב 28: "וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים" (איוב 28:18). החכמה עולה על היקר שמכירה הארץ — ואותה חכמה היא המשיח עצמו, אשר "הָיָה לָנוּ לְחָכְמָה מֵאֵת אֱלֹהִים" (קורינתים א 1:30). שומע אתה כיצד נוגעות שתי הקריאות זו בזו כאן? באחת הפנינה היא החכמה שמבקש האדם. באחרת הפנינה היא הכלה שמבקש המשיח. ואולי שתיהן אמת: הוא החכמה שאתה מבקש מעל הכול, וגם אתה הפנינה שהוא ביקש מעל הכול. הבקשה הדדית. השמחה הדדית. וההמרה — הכול בעבור האחד — הולכת לשני הכיוונים.

העמקה — "הוא נעשה עני": קורינתים ב 8:9, פיליפים 2, איוב 28

הקרקע המקראית מתחת לקריאה הכריסטולוגית רחבה ואיתנה, ומבהירה שאין הקריאה הברקה אדוקה אלא נטועה בלב הבשורה.

קורינתים ב 8:9 — "כִּי הָיָה עָשִׁיר וְלְמַעַנְכֶם הֶעֱנִי, לְמַעַן תֶּעֱשִׁירוּ עַל יְדֵי עָנְיוֹ." כאן התנועה כפשוטה של המשל: מי שהיה עשיר ויתר על הכול — נעשה עני — כדי לרכוש דבר ששווה היה לו הכול, והפרי הוא העשרת הזולת. (מתועד היטב.)

פיליפים 2:6–8 — ההתרוקנות העצמית (kenōsis): הוא "הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ וַיִּקַּח דְּמוּת עֶבֶד", "הִשְׁפִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וַיְהִי צַיְּתָן עַד מָוֶת, עַד מוֹת הַצְּלָב." זהו "מכר את כל אשר לו" בצורתו הקיצונית והמילולית — ירידה עד שלא נותר עוד דבר להסיר. (מתועד היטב.)

איוב 28:18 — "ומשך חכמה מפנינים." היקר העולה על הכול, והוא עומד בשני הצדדים: הוא מזין את הקריאה המקובלת (הפנינה כטוב העליון שמבקש האדם) וגם מתקשר, דרך קורינתים א 1:30 (המשיח "היה לחכמה מאת אלוהים"), אל הכריסטולוגית. (מתועד היטב שאיוב 28 מספק את שדה-הדימויים; קריאה שקולה ששני הקווים נוגעים כאן זה בזה.)

יחד מראים כתובים אלה ש"המשיח נתן את הכול כדי לרכוש את עמו" אינו נכפה מבחוץ, אלא שייך ללב הבשורה. נותרת השאלה אם משל זה מתכוון לומר זאת — ועליה שומרים בכנות את ענוות הקריאה השקולה. (שנוי במחלוקת אם המשל עצמו נושא זאת ככוונתו.)

השקילה הכנה

שתי הקריאות הוצגו במלוא כוחן (ובהעמקה למעלה נשקלו זו מול זו). לא יהיה כן לכתוב פרק זה כאילו העניין מוכרע. אין הוא מוכרע.

הקריאה המקובלת — אתה מוכר את הכול בעבור המלכות — היא הטבעית ביותר; את זאת יש להודות בפה מלא. נוסחת הפתיחה והתמיכה המילולית של מתי 19:21,29 שוקלות כבדות, והיא בצדק הפירוש המרכזי לאורך הדורות. הקריאה הכריסטולוגית — המשיח מכר את הכול כדי לקנות אותך — חזקה מבחינה פרשנית יותר מכפי שמרמזת מיעוט תפוצתה, שכן היא נשענת על נתון בטקסט ("השדה הוא העולם", 13:38) ומסבירה את הפעולה עמוק עוד יותר משהסביר אותה דין המציאה. אך הטקסט אינו כופה את חלוקת התפקידים הכריסטולוגית; לכן נשארת היא קו-מיעוט שקול ושנוי במחלוקת — לא עובדה מוגמרת.

ובכל זאת — וכאן שוכנת התגלית המשחררת — השתיים אינן שוללות זו את זו. הן נאחזות זו בזו, ובלבד שתשמור על הסדר. ואותו סדר הוא הכול.

הסינתזה: הוא מכר ראשון את הכול

ראה עתה כיצד הדבר מתלכד. זוהי השיא שכל הפרק חתר אליו, והיא גדולה מכל אחת מן הקריאות בנפרד.

המשיח מכר ראשון את הכול. הוא היה עשיר, ונעשה עני. הכבוד היה ברשותו, והוא הסירו. הכיסא היה בידו, והוא ויתר עליו. הוא חצה את העולם כסוחר המבקש את הפנינה האחת, ומצא אותה — ושמה היה שמך — ומנה את מלוא המחיר, דמו שלו, כדי לקנות את השדה שבו מונח המטמון. זה אירע ראשון. בטרם הושטת אצבע אל המלכות, כבר עשה הסוחר את כל הדרך, כבר קנה אותך וטיפח אותך ועשה אותך לשלו.

ולכן — שים לב למילה הזאת, שכן היא נושאת את כל השחרור — לכן אתה יכול להרפות בשמחה מן הכול. המכירה השנייה נובעת מן הראשונה. "מכירת הכול" שלך אינה כופר שעליך עוד למצוא כדי להיכנס; אתה כבר בפנים, כבר שלו. היא התשובה, ההד האסיר-תודה של "מכירת הכול" שלו. אינך מסיר את הכול כדי לקנות את הפנינה — אותה קנייה נחתמה — אתה מסיר את הכול משום שראית מה ערכך בעיניו. ההערכה נובעת מן ההיות-מוערך. האהבה הנותנת את הכול היא התשובה לאהבה שנתנה ראשונה את הכול.

כאן שוכנת המנוחה שמתחת לקריאה, והיא קוצצת את העצירה-בעד-עצמך בשורש. שכן מדוע אנו עוצרים בעד עצמנו? משום שעמוק בפנים איננו בטוחים עדיין — חוששים שאם ניתן את הכול, לא יישאר די. אך עדי-האמונה שבעברים הסירו את הכול — "כָּל מַעֲמָסָה וְהַחֵטְא הַמְסַבֵּב אֹתָנוּ עַל נְקַלָּה" — ורצו את המרוץ "בְּהַבִּיטֵנוּ אֶל יֵשׁוּעַ רֹאשׁ הָאֱמוּנָה וּמַשְׁלִימָהּ, אֲשֶׁר תַּחַת הַשִּׂמְחָה הָעֲרוּכָה לְפָנָיו סָבַל אֶת הַצְּלָב" (עברים 12:1–2). לא מתוך עווית, אלא מתוך כיסופים אל "הָעִיר אֲשֶׁר יְסוֹדוֹת לָהּ, אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים הוּא מְכוֹנְנָהּ וּבוֹנֶהָ" (עברים 11:10). השמחה הערוכה לפניהם הייתה מנוע ההרפיה. ומה שהיה להם השמחה, הוא לך הסוחר שכבר קנה אותך. אינך צריך לעצור בעד עצמך מתוך פחד, שכן אתה כבר המטמון.

ושים לב עוד להבדל קטן, נשכח לעיתים קרובות, בין שני המשלים. המטמון נטמן מחדש בטרם נקנה השדה — כשם שעם אלוהים עוד טמון בעולם, "חַיֵּיכֶם צְפוּנִים עִם הַמָּשִׁיחַ בֵּאלֹהִים" (קולוסים 3:3) עד אשר ייגלה. אך הפנינה אינה נטמנת מחדש; משנרכשה היא נעשית שלו ונשארת שלו. וזה מתאים להפליא לכלה, אשר בעבורה "מָסַר אֶת עַצְמוֹ [...] לְמַעַן הַעֲמִיד אוֹתָהּ לְפָנָיו בַּהֲדָרָהּ, קְהִלָּה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ כֶּתֶם אוֹ קֶמֶט" (אפסים 5:25–27) — לא כדי להטמינה שוב, אלא כדי שתהיה שלו לעד, בגלוי. משנקנתה, לא הורפתה עוד לעולם — ודווקא לכן אתה יכול להניח את כל ידך על השולחן בלא כל מורא.

האם אני מוכר את הכול מתוך שמחה, או אני עומד ומתמקח?

כאן אני מפנה את העט אל עצמי, שכן לא יהיה כן לכתוב פרק זה כאילו מדובר באחר.

אני מכיר את ההתמקחות מבפנים. אני יכול לומר שהמלכות שווה לי הכול, ובינתיים לשמור חשבון חרישי — חלק מזמני, מכספי, משאיפותי, מעתידי שאיני מניח על השולחן, ליתר ביטחון. אני נותן הרבה; אכן כן. אך האם אני נותן את הכול, בשמחה הפזיזה של האיש המועד על עצמו מרוב חיפזון? או שאני מציע סכום נבון ושומר את השאר בכיסי — ואז מכנה זאת "נאמנות-סוכן אחראית" בעוד זוהי גידור, המלכות כהשקעה אחת לצד אחרות? אני מזהה את הבחור העשיר בראי: לא כקריקטורה, אלא כמוני בימים שבהם המחיר כאן ועכשיו נחווה כגבוה מדי, וכמעט שאני מותיר את האוצר בשמים משום שאיני יכול להרפות מרכושי.

והסיבה העמוקה ביותר להתמקחותי היא זו: עדיין איני משוכנע לחלוטין שאני כבר המטמון. אני חי כאילו עוד עליי לקנות את מקומי במלכות במסירותי — ולכן אני מחשב, שוקל, עוצר בעד עצמי, חושש לקפח את עצמי. אך זוהי בדיוק השקר שהסוחר חושף. איני צריך לשלם את המחיר. המחיר שולם, בדמו שלו. ואם זאת אמת, אזי עצירתי בעד עצמי אינה זהירה אלא איוולת — אזי אני מחזיק חופן חרוזים בעוד הפנינה יקרת הערך כבר ברשותי.

אך דווקא שם — לא בטשטוש התגלית ההיא, אלא בכנותה — שוכנת השמחה המוכרת את הכול. ברגע שאני רואה שאני כבר קנוי, נושרת העווית. אז אין ההרפיה עוד אובדן אלא תשובה. אז איני מוכר את הכול כדי להכניס דבר שעוד אינו, אלא מתוך תודה גואה על דבר שכבר שלי. ואז אני מגלה, כמו האיש שבשדה, שההרפיה אינה נחווית כקרבן אלא כשמחה — שאני מועד על עצמי מרוב חיפזון לתת את הכול, משום שראיתי סוף-סוף את ערכו. לא העול והחום של חובה. אושרו של אדם העושה את עסקת חייו.

הדלת הפתוחה, והסוחר שנתן את הכול

ראה בסוף שוב היכן החלו משלים אלה: בערך השווה הכול, ובשמחה האוחזת בו.

המטמון עודנו מונח שם. זהו נס הדלת הפתוחה. השדה לא נמכר לאחֵר; הוא עוד עומד למכירה, היום, ביום רגיל זה. אולי אתה עומד שם, אֵתָך באדמת חיים שעד כה נסבו על דברים קטנים יותר, ולראשונה אתה נתקל במשהו קשה וחלול, ולראשונה נופל האור על הזהב. אז זאת השעה. לא מחר, לא כשתסדר את ענייניך, לא כשהמחיר יתאים לך יותר — היום. האיש מכר את הכול ביום שמצא, ועשה זאת מתוך שמחה. בסוף אותו יום לא עמד בידיים ריקות אלא עם המטמון, וידע: בעבור זה היה הכול. אף חרוז שנתן לא הגיע לזה.

ואולי אתה עומד כבר זמן רב על אותו שדה, כבר שנים חופר, ובדרך השתרבבה בך העצירה-בעד-עצמך — אותו לב נבון, מחשב, מגדר, שעשה את המלכות להשקעה אחת לצד אחרות. אזי גם לפניך פתוחה הדלת. הסוחר אינו מפנה עורף למתמקח. הוא מראה לך שוב מה ערכך בעיניו — הפנינה שבעבורה מכר את הכול — ומזמין אותך לחדול סוף-סוף מלחשב ולהניח את כל ידך על השולחן. הלב המחשב יכול ללמוד שוב לרנן. אדם שכמעט את כל חייו התמקח עם עתודה ביד, יכול עוד היום לגלות כמה גדול המטמון שכבר ברשותו — ולתת את הכול, ולמצוא בכך מציאה.

כאן שוכן הכבוד הנושא את כל הפרק, גדול מכל קריאה שנשמעה בדרך. הסוחר שנתן את הכול. לא מלך רחוק הצופה ממרחק אם תזכה במקומך, אלא מישהו שהיה עשיר ונעשה עני, שוויתר על הכיסא וסבל את הצלב, שצלל עד הקרקעית כדי לתפוס את הפנינה האחת — ואותה פנינה אחת היא אתה. הוא מכר ראשון את הכול. הוא שילם את מלוא המחיר. הוא קנה אותך לחירות מתוך שמחה, תחת השמחה הערוכה לפניו. ומשום שעשה זאת, אתה יכול עתה להוקירו מעל הכול, לא מתוך חובה אלא מתוך תשובה, לא בחריקת שיניים אלא מתוך שמחה — מרפה מן הכול כעדי-האמונה שלפניך, בעבור העיר אשר יסודות לה, בעבור המטמון השווה הכול.

שכן זה, בעומק הדבר, מה שמראים לך שני המשלים. לא מחיר שעליך לשלם בראש ובראשונה. סוחר שכבר שילם אותו. ומאחורי המחיר עומד הקונה, והוא מצא אותך שווה הכול.