פנימה עִמּוֹ

דמיין את התהלוכה, ודמיין את עצמך צועד בתוכה.

עמוק הלילה, והרחוב מוצף אור. 10 עלמות הניפו את לפידיהן, והאש מרקדת מעל ראשיהן, צהובה וחיה, ומטילה צללים הנעים עמה על קירות הבתים הלבנים. הן ממתינות זה שעות. הן יצאו לקראתו — החתן, הבא הלילה לקחת את כלתו ולהביאה אל המשתה. ואז, בשעה שאיש לא חישב אותה עוד, בחצות, נשמע בעיר הישנה: "הִנֵּה הֶחָתָן בָּא, צֵאנָה לִקְרָאתוֹ!" (מתי 25:6). והתהלוכה יוצאת לדרך. הלפידים בראש, האור נמשך דרך הרחובות, הקולות שרים, ובקצה הדרך לוהט אולם המשתה — הדלתות פתוחות, השולחנות ערוכים, ובפנים ממתינה סעודת הכלולות שתימשך ימים. ואלה שהיו נכונות, אלה שהיה להן שמן, "בָּאוּ אִתּוֹ אֶל הַחֲתֻנָּה" (25:10).

לא הדלת הסגורה — היא באה, והיא איומה, ויש להביט בה נכוחה. אך תחילה זאת: הביאה פנימה עִמּוֹ. הקריאה המקפיצה את לבך. התהלוכה האוספת אותך ונושאת אותך דרך הלילה. הלהבה מעל ראשך המאירה את הדרך. ואז סף אולם המשתה, והחום הבא לקראתך, והחתן הנפנה ומביט בך ואומר: בּוֹא פנימה, המשתה הוא לך. זה הוא אשר אליו חותר כל המשל למי שמבין אותו עד תומו: לא הפחד להישאר בחוץ, אלא הכמיהה לבוא עִמּוֹ פנימה.

אין משל אצל מתי המצייר את התפארת בבהירות כזו ונועל באכזריות כזו. חתונה — החגיגה הכפרית הפתוחה והסוערת ביותר שידע העולם העתיק, שבה אכלו ושתו ורקדו ימים על ימים — נחתמת כאן עבור מחצית הקהל בדלת בריח ובשלוש מילים שמהן נעצר הלב: ouk oida hymas, "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶם" (25:12). ודווקא משום כך עליהן להישמע בקול רם. לא כדי להפחידך. כדי להניע אותך אל השמן, הלילה, בעוד הרוכל פתוח. שכן שם בפנקס הטבילה אינו שמן בלפיד.

אם כן, תחילה התפארת. רק אחר כך הצל שהיא מטילה. הסדר הוא חוק. מי שרואה רק את הדלת הסגורה קורא איום ונעשה משותק. מי שרואה תחילה את המשתה שומע את האזהרה כפי שהיא מכוונת: לא "היזהר שלא תיפול החוצה", אלא "ממתין משתה שלא תרצה להחמיצו בעד שום הון — דאג שתהיה נכון".

הפנל השלישי של נאום הצופה

המשל הזה אינו צונח מן השמים. הוא הפנל השלישי מתוך חמישה. כל הנאום שבו הוא עומד — נאום הר הזיתים, הנאמר על הר הזיתים, מול המקדש — הוא תשובה אחת ארוכה לשאלה אחת של התלמידים: "מָתַי תִּהְיֶינָה אֵלֶּה, וּמָה אוֹת בּוֹאֲךָ?" (מתי 24:3). והתשובה חותרת תמיד אל אותו דבר: אינך יודע את השעה, אז היה נכון.

תחילה ימי נוח, שבהם פשוט הוסיפו לחיות, "עַד-בּוֹא הַמַּבּוּל וַיִּשָּׂא אֶת-כֻּלָּם" (24:39); אחר כך הגנב בלילה, הבא כאשר בעל הבית אינו מצפה לו (24:43). המסקנה: "לָכֵן הֱיוּ נְכוֹנִים גַּם-אַתֶּם, כִּי בְשָׁעָה אֲשֶׁר לֹא תְדַמּוּ יָבוֹא בֶּן-הָאָדָם" (24:44). ואז, סמוך לפני 10 העלמות, העבד הנאמן והעבד הרע. הנאמן נקרא phronimos, "נבון" — אותה מילה עצמה המאפיינת מיד את העלמות החכמות. הרע אומר בלבו: "אֲדֹנִי מְאַחֵר לָבוֹא" (24:48, אותו chronizō, להתמהמה, שאצל החתן) — והאדון בא ביום שאינו מצפה לו. אחר כך 10 העלמות, ואחר כך הכיכרים והכבשים והעתודים.

חמש פעמים אותה עמידה: נכונוּת כנגד הגנב בלילה, נאמנות במשימה, ציפייה מתמשכת עם רֶזֶרבה משלך, מסירוּת פוריה, מעשה הרחמים — בכל פעם אותו לב: חיֵה כאילו הוא יכול לבוא בכל שעה. ושים לב אל מי זה נאמר. לא אל ההמונים, לא אל המתנגדים. אל התלמידים. אל מי שכבר הולך אחריו ומצפה לו. הקהל שממנו נופלות העלמות הכסילות הוא מעיקרו קהל של מצַפּים מודים — ודווקא משום כך פוגע המשל הזה בנו, שגדלנו בכנסייה, שמודים בו, שסבורים שהכול כשורה, בחדות הרבה ביותר.

ה־10 שיצאו

ראה אותן לפניך, את ה־10. שושבינות, עלמות צעירות, parthenoi — המילה שבה משתמש מתי גם לאם המשיח (1:23) ושאותה בוחר פאולוס כשהוא מציג את הקהילה "כִּבְתוּלָה טְהוֹרָה לְאִישׁ אֶחָד" (קורינתים ב 11:2). הן שייכות למשתה. הן מוזמנות, נבחרות לצעוד בתהלוכת הכבוד. אין זה סיפור על אנשים מבחוץ שמעולם לא נמנו עם הקהל. זה סיפור על אנשים העומדים בעיצומו.

ושים לב למה שמשותף להן, שכן זה כמעט הכול. כל ה־10 נטלו את לפידיהן. כל ה־10 יצאו, אל תוך הלילה. כל ה־10 רצו להיות עמו; איש מהן לא נשארה בבית. כל ה־10 האמינו שהוא בא. כל ה־10 המתינו. וגם — והפרט הזה מחדד את הכול — כשנמשכה ההמתנה, כל ה־10 נרדמו. "וַתִּתְנַמְנַמְנָה כֻלָּן וַתִּרְדַּמְנָה" (25:5). לא חמש. כל ה־10. החכמות נמנמו לא פחות מן הכסילות.

לוּ ראית את 10 הנשים הללו באותו הערב, לא היית מבחין בהבדל. 10 לפידים בוערים. 10 המביטות בציפייה אל החתן. 10 שנמו כשנעשה מאוחר. ההבדל היה טמון, בדבר קטן שנגלה רק בשעה המכרעת.

שכן היה הבדל אחד, ורק אחד. "הַכְּסִילוֹת לָקְחוּ אֶת-לַפִּידֵיהֶן וְלֹא-לָקְחוּ עִמָּהֶן שָׁמֶן; וְהַחֲכָמוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בִּכְלֵיהֶן עִם-לַפִּידֵיהֶן" (25:3–4). זה הכול. לא קנאותן — שתי הקבוצות יצאו. לא ערנותן — שתי הקבוצות ישנו. לא אם אהבו את החתן — שתי הקבוצות יצאו לקראתו. לא הלפיד — שתיהן נשאו אחד, ושניהם בערו ברדת הערב. ההבדל היחיד היה הרזרבה. השמן הנוסף. הכלי שנטלו החכמות והניחו הכסילות.

העמקה — Lampas ו-elaion: לפיד הזולל שמן

המילה המתורגמת כאן "מנורה" היא lampas, ואין זו בחירה מקרית. מתי יכול היה לכתוב lychnos, נר החרס הקטן המוצב בבית על המנורה (מתי 5:15) — מיכל שמן קטן עם פתילה, הבוער שעות בשלווה. אך הוא בוחר lampas: לפיד. מוט עם בד ספוג שמן סביבו, עשוי לבעור בחוץ, עז וגבוה, להאיר תהלוכה דרך רחובות חשוכים. (מתועד היטב.)

ההבדל הזה נושא את הכול. נר ביתי מכלה את שמנו לאט; לפיד זולל אותו. הבד בוער עז אך קצר ויש לרוות אותו שוב ושוב, אחרת הוא דועך תוך שעות אחדות. מי שנוטל לפיד ללילה המתמשך זקוק לרזרבה — כלים, מלאי למילוי. השמן נקרא elaion, שמן זית רגיל, דלקו של כל המזרח הקדום; הוא נופל שלוש פעמים במשל הקצר הזה (25:3, 4, 8). ולצדם ה-aggeia: כלי המלאי הנפרדים שבהם נשאו החכמות את שמנן הנוסף, בנפרד ממה שכבר היה בלפיד. (מתועד היטב שלפיד החתונה כילה דלק במהירות והיה צריך מילוי.)

ראה עתה כמה סימטרי בנוי המשל, שכן הסימטריה היא המסר. 10 עלמות. כולן נוטלות לפידים. כולן יוצאות. כולן ממתינות, מנמנמות, נרדמות, מתעוררות מאותה הקריאה, קמות, מתקנות את לפידיהן. נקודה אחר נקודה צועדות שתי הקבוצות יחד — ובמקום אחד בלבד הן נבדלות: חמש החכמות נטלו שמן ב-aggeia שלהן, חמש הכסילות לא. פרט אחד, תחוב בפסוק 4, הקובע את כל הסוף. הכסילות לא היו טיפשות משום שלא היה להן לפיד; היה להן, והוא אף בער. הן היו כסילות משום שנטלו כלי הזולל דלק, בלא הדלק להחזיקו בוער. ועל כן: בחצות "לַפִּידֵינוּ כָבִים" (25:8). לא משום שמעולם לא בערו — אלא משום שלא נותר עוד דבר להחזיקם בוערים. (מי שקורא lampas בכל זאת כ"מנורה" אינו מאבד את הנקודה: העניין הוא בלהבה ובשמן, וברזרבה המחזיקה את משך הזמן.)

לפיד בלי שמן

לפיד בלי שמן. דבר הנראה כאור אך אינו יכול להחזיקו. דבר השייך לתהלוכה, בעל צורת המסירוּת, הבוער ממש בראשית הערב — והבוגד בשעה המכרעת, משום שתחת הלהבה לא היה מלאי.

זהו החטא שאליו מצביע המשל הזה, ואין זה החטא שאתה מצפה לו. לא הגס. לא האיש שהלך מן המשתה, לא הלעגן הגלוי שאמר: אין חתן בא, אני הולך הביתה. העלמות הכסילות אינן הלעגנים. הן האמינו שהוא בא. הן יצאו. הן נשאו את לפידן בגאווה לא פחות מן האחרות. חטאן היה סמוי יותר, נוח יותר, קשה לראייה הרבה יותר — ועל כן מסוכן הרבה יותר. חטאן היה שניזונו מלהבת הרגע בלא רזרבה משלהן.

שכן כה קל לשאת לפיד שאינו שלך. כה קל לבעור על שמנו של אחר. חשוב על כך ביושר, הלילה. כמה ממה שבוער בך הוא שלך? וכמה הוא שאול?

יש חסידות הניזונה מאמונת הוריך. גדלת עמה, נשמת אותה בילדותך, והיא טובה ומותר לך להודות עליה — אך זהו שמנם, לא שלך. באה חצות שבה השאלה אינה עוד מה האמינו הוריך, אלא מה יש לך. יש חסידות הניזונה מחום הקהילה. אתה הולך לשם, אתה שר עמם, אתה חש את הנוכחות באולם, וזוהר 50 לפידים בוערים סביבך מחמם גם את פניך — ואתה סבור שאתה בוער, בעוד אתה עומד רק בקרבת אנשים הבוערים. זהו אור שאול. ויש חסידות הניזונה מחוויה ישנה — תשובה מלפני שנים, נגיעה במחנה קיץ, לילה שבו היה אלוהים קרוב באמת — ואתה חי עוד על זוהרה הדועך, על זכר להבה, בלא שמילאת דבר מאז.

אין די בצעידה בתהלוכה. אין די בנשיאת הלפיד. אין די בחוש חום האחרים ובמחשבה שזו אִשּׁך שלך. בחצות שעליה מדבר המשל הזה, אין החתן שואל אם נמנית עם הקהל. הוא שואל אם יש לך שמן. ושמנו של אחר אינו בוער אז עבורך עוד.

ההתמהמהות, והשינה

יש במשל הזה דבר שאסור לדלג עליו, שכן הוא הנחמה החדה והאזהרה החדה כאחת: החתן מתמהמה. "וְהֶחָתָן בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא" (25:5) — chronizō, אותה מילה היוצאת מפי העבד הרע: "אֲדֹנִי מְאַחֵר לָבוֹא" (24:48). החתן בא מאוחר מכפי שחישב מישהו. הערב נעשה לילה, הלילה נעשה לילה עמוק, ועוד איננו. ודווקא ההמתנה הארוכה ההיא היא הנפה המפרידה בין שתי הקבוצות.

שכן כל עוד היה החתן בא מהר, איש לא היה רואה את ההבדל. לוּ הופיע מיד עם שקיעת החמה, היו לפידי הכסילות מספיקים בריווח — הרי עוד היה בהם שמן. החסר נגלה רק בשל המשך. ההתמהמהות עשתה את הרזרבה למבחן. וזה בדיוק מדוע אמונה המחושבת רק לטווח הקצר נכשלת: היא אינה לוקחת בחשבון את ההמתנה. לא את השנים שבהן השמים שותקים, שבהן בערה להבת ההתלהבות הראשונה ולא מולא דבר.

זהו ההבדל בין הילד למבוגר באמונה. הילד חי מן היד אל הפה: מרגש אל רגש, מברכה אל ברכה, וכשהברכה מתרחקת, האש כבה. המבוגר אוגר מלאי. יש לו, כדברי האיגרת אל העברים, חושים מאומנים בהרגל להבחין (עברים 5:14); הוא יודע איך הלילה מרגיש ומפריש לו שמן. זוהי בה"א הידיעה עמידת ההלך. המאמין הוא בעולם הזה גר ותושב, המצפה לעיר אשר יסודות לה, אשר האלוהים מכוננהּ ובונהּ (עברים 11:10, 13–16). הוא נוסע דרך לילה שאינו יכול לקצרו בעצמו, אל משתה שעוד אינו רואה. והלך שאינו נוטל מלאי לקטעים היבשים, אובד בדרכו. השמן הוא צֵידת ההלך — המילוי הקטן והסבלני, הרבה לפני שהמסע נעשה קשה.

ואז השינה. "וַתִּתְנַמְנַמְנָה כֻלָּן וַתִּרְדַּמְנָה." המשל אינו מגנה זאת. בשום מקום אין נאמר שהעלמות החכמות היו טובות יותר משום שנשארו ערות, שכן הן לא נשארו ערות — הן ישנו, ככסילות. זה מתקן תמונה פשטנית מדי של ערנות. ה"היו ערים" שאליו חותר המשל אינו יכול בשום אופן לומר "הישארו ערים כל הלילה", שכן איש לא עשה זאת, ואיש לא הואשם בכך. הערנות הנחשבת עמוקה יותר. לא הישג חוסר השינה, אלא מצב ההכנה המוכן בין שאתה ער ובין שאתה נם. העלמה החכמה יכלה לישון בשלווה — שכן שמנה היה מוכן. כשנשמעה הקריאה, לא היה עליה להיחפז בבהלה; היא קמה, מילאה, והייתה מוכנה. זאת היא ערנות: לא לשכב ער מפחד, אלא לישון בשלום משום שמלאיך כשורה.

העמקה — הלילה והחצות

מדוע מתרחש המשל הזה בלילה? אין זה תפאורה מקרית. החתונה היהודית העתיקה ידעה את תהלוכת הלפידים הלילית — החתן בא בדרך כלל בערב או בלילה לקחת את הכלה, ומביתה יצאה תהלוכה מוארת לפידים דרך הרחובות אל בית החתן. תהלים 45, שיר חתונה, מצייר תהלוכה כזו המכניסה את המלך-החתן; כל אחד נשא את אורו שלו. זה העולם שהמשל מניח. (מתועד היטב.)

אך הלילה הוא יותר ממנהג; הוא הכרחי מבחינה דרמטית, שכן רק בלילה השמן הוא הגורם המכריע. ביום אין איש זקוק ללפיד; באור היום היה חֶסְרָהּ של העלמה הכסילה נשאר נסתר לחלוטין — הרי השמש זורחת. רק בחושך נעשה השמן למבחן. רק בלילה זה מפריד: מי שיש לו אור צועד עמם, מי שאין לו אור נופל בחוץ. והחצות עושה את המבחן הזה למרבי — השעה שבה בערו הלפידים הזמן הרב ביותר, מנת השמן הראשונה הוּתשה ביותר, הרזרבה ממש קובעת. (קריאה שקולה שהלילה הכרחי תפקודית לנקודה.)

כאן מונחת מילה עבורך. בא לילה. באה שעה שבה שוקעת שמש החסידות הרגילה והקלה — שבה אין עוד חום הקהילה, שבה זוהר האחרים אינו מאיר אותך עוד, שבה אתה עומד לבדך עם מה שיש לך עצמך. ניסיון, סבל, עת של עזיבת אלוהים — או בוא החתן עצמו. ובלילה ההוא קובע רק דבר אחד: היש לך שמן משלך? ביום אתה יכול להיסחף על אור האחרים. בלילה לא. לכן הלילה הוא חסד — הוא כופה עליך עתה, בעוד יום, להביא את השמן שתזדקק לו בחושך.

הקריאה, וההפרדה

ואז, בחצות, נשמעת הקריאה. "הִנֵּה הֶחָתָן בָּא, צֵאנָה לִקְרָאתוֹ!" (25:6). 10 נשים ישנות ניעורות בבהלה. השעה הגיעה. וכל ה־10 עושות אותו דבר: "אָז הֵקִיצוּ כָּל-הָעֲלָמוֹת הָהֵנָּה וַתָּכֵנָּה אֶת-לַפִּידֵיהֶן" (25:7). כולן. חכמות וכסילות יחד, בהתרגשות הפתאומית של הבוא, גוזמות את לפידיהן, מסדרות את הבד, מלבות את הלהבה. רגע נראות הן עדיין שוות.

אך עתה נופל ההבדל, והוא נופל בכבדות. הכסילות רואות מה שהחכמות אינן צריכות לראות: לפידיהן כבים. השמן אזל. מה שבער כה יפה מגמגם ודועך. ואז: "וַתֹּאמַרְנָה הַכְּסִילוֹת אֶל-הַחֲכָמוֹת: תֵּנָּה-לָּנוּ מִשַּׁמְנְכֶן כִּי לַפִּידֵינוּ כָבִים" (25:8). שמע את הבהלה. שמע את האיחור. השעה הגיעה, החתן קרב, והן עומדות עם לפיד דועך ועליהן לשאול את אשר היה עליהן להביא.

ותשובת החכמות נשמעת קשה, עד שאתה מבין מדוע כך היא חייבת להיות: "אַל-נָא, פֶּן-לֹא יִסְפֹּק לָנוּ וְלָכֶן; לֵכְנָה-נָא אֶל-הַמּוֹכְרִים וּקְנֶינָה לָכֶן" (25:9). זה נראה חסר רחמים. אך זהו ריאליזם מן החד ביותר. יש דברים שאינך יכול באמת לעשות עבור אחר. העלמה החכמה אינה יכולה לערות את שמנה — לא משום שאינה רוצה, אלא משום ששמן שחולק אינו מספיק לאיש; שני לפידים חצי-מלאים שניהם דועכים. ועמוק מזה: ההכנה שמדובר בה כאן אינה ניתנת להעברה. אינך יכול על סף הבוא להשאיל למישהו את אמונתך, את שנות הליכתך עם אלוהים, את מלאיך הבנוי בחשאי. אין זו קשיחות. זהו טבע הדבר.

זו אולי המילה החמורה ביותר בכל המשל, ואסור לרכּכהּ. ההכנה אישית ואינה ניתנת להעברה. בא רגע שבו איש אינו יכול עוד לעשות זאת עבורך. לא הוריך, ויהיו חסידים ככל שיהיו. לא קהילתך, ותהיה חמה ככל שתהיה. לא האנשים סביבך שלפידיהם עוד בוערים. יהיה השמן אשר יהיה — ועל כך עוד מיד — הוא שלך, או שאיננו.

העמקה — מהו השמן?

כאן מונחת השאלה הגדולה שבה נתקלו הפרשנים תמיד: מה מייצג השמן? התשובה הכנה מתחילה בהגבלה — המשל עצמו אינו מגדיר את השמן. הוא מניח לו לתפקד כאשר מחזיק את הלפיד בוער, ומותיר לקורא להבין מכל הכתוב מה זה. (מתועד היטב שהמשל אינו מגדיר את השמן.)

הקריאה העתיקה והרחבה ביותר קושרת את השמן בשמן המשחה, ובכך ברוח הקודש. בברית הישנה נמשחים מלכים וכוהנים בשמן, ואותה משיחה חופפת לבוא הרוח: שמואל מושח את דוד, "וַתִּצְלַח רוּחַ-יְהוָה אֶל-דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא" (שמואל א 16:13); העבד אומר: "רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי" (ישעיהו 61:1); אצל זכריה זורם השמן משני ענפים משוחים אל המנורה, "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי" (זכריה 4:6). לכסילות יש הלפיד — הצורה החיצונית — אך חסרה להן הרוח המחזיקה את הלהבה חיה. זה מסביר מדוע אין השמן ניתן להשאלה: הרוח היא מתנה שוכנת שאיש אינו יכול להחזיקה עבור אחר. (קריאה שקולה.)

אבות הכנסייה קראו זאת לעתים אחרת. כריסוסטומוס ראה בשמן רחמים, שאינך שואל מאחר ברגע האחרון; אוגוסטינוס קרא אותו כאהבה, ה-charitas של קורינתים א 13, שצריכה לבוא באמת מבפנים. שתי הקריאות מסבירות בחדות את אי-יכולת ההעברה: את מעשיי, את אהבתי איני יכול לרשום על חשבונך. (מתועד היטב שקריאות אבותיות אלה קיימות; שנוי במחלוקת איזו היא הנכונה.) אך אולי הקריאה הנאמנה ביותר לטקסט היא זו שאינה מצמצמת את התמונה לדבר אחד: השמן הוא האמונה החיה, הנתמכת בידי הרוח — לא להבה שאתה מצית פעם אחת ושוכח, אלא מלאי שיש להחזיקו בוער. קריאה זו אינה שוללת את קריאת הרוח אלא כוללת אותה. כיצד שתמלא את השמן, זה עומד: הוא מצב הכנה המחזיק את משך הזמן, אישי ואינו בר-השאלה, ויש לקנותו עתה. (קריאה שקולה שהשמן הוא ההכנה המתמדת, הנתמכת בידי הרוח.)

הדלת הסגורה

ואז זה קורה, וזה קורה מהר. בעוד הכסילות רצות לקנות שמן — אל תוך הלילה, בחיפוש אחר רוכל הפותח את דלתו בחצות — בא החתן. דווקא עכשיו. דווקא ברגע שבו אינן שם. "וַיְהִי בְּלֶכְתָּן לִקְנוֹת וַיָּבֹא הֶחָתָן, וְהַנְּכֹנוֹת בָּאוּ אִתּוֹ אֶל הַחֲתֻנָּה, וַתִּסָּגֵר הַדָּלֶת" (25:10).

למשפט הזה שתי מחציות. הראשונה היא תפארת בלבד: "וְהַנְּכֹנוֹת בָּאוּ אִתּוֹ אֶל הַחֲתֻנָּה". שם המשתה, האולם הפתוח, השולחנות, הנגינה, השמחה הנמשכת ימים — והן באות עִמּוֹ פנימה. לא אחריו, מרחוק. עִמּוֹ. לצדו, אסופות בשמחתו. זה אשר לשמו הייתה כל ההמתנה, אשר לו שימש כל השמן.

ואז המחצית השנייה, ארבע מילים הנשמעות כבריח: "וַתִּסָּגֵר הַדָּלֶת". לא נמשכת לאט לסגירה. נסגרה. כמו בימי נוח, כאשר "וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ" (בראשית 7:16) — אותו מוטיב, ונאום הר הזיתים מעלה את נוח עצמו זה מכבר (מתי 24:37–39): דלת הנסגרת ברגע המכריע, עם הצלה בפנים ודין בחוץ. התיבה ואולם המשתה חולקים את אותה הגֵסְטָלְט. יש פנים ויש חוץ, ובין השניים נופלת דלת שאיש אינו פותח עוד.

שכן ראה מה קורה כשהכסילות שבות. הן קנו את שמנן — מאוחר מדי. הן רצות אל אולם המשתה — מאוחר מדי. והן עומדות מול הדלת הסגורה ודופקות: "אֲדֹנֵינוּ, אֲדֹנֵינוּ, פְּתַח-לָנוּ!" (25:11). שמע את הייאוש, ושמע את הקריאה הכפולה — "אֲדֹנֵינוּ, אֲדֹנֵינוּ" — שהיא בכל הבשורה קולו של מי שטוען לקרבה ומתברר שאינו אוחז בה. ואז התשובה, פותחת בחגיגיות, אכזרית: "אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶן, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶן" (25:12).

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶן. לא "אתן מאחרות למקומות הטובים". לא "אתן מחמיצות שכר". לא "היה עליכן לבוא קודם, אך בואנה פנימה". אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶן. לשון הקשר שנשבר, של הדלת הסגורה הנותרת סגורה.

וראה את ההלם המלא. אלה אנשים בעלי לפידים הנותרים עומדים בחוץ. לא עוברי אורח, לא זרים, לא מי שמעולם לא שמעו על המשתה. נשים שהיה עליהן לצעוד בתהלוכה, שהוזמנו, שהמתינו יחד כל הלילה. הן עמדו כה קרוב. כלי שמן אחד הפריד בינן ובין המשתה — ואת אותו כלי לא הביאו בעוד אפשר. אין זה סיפור על כמה רחוק אתה יכול לעמוד מן הדלת. זה סיפור על כמה קרוב אתה יכול להיות ובכל זאת להחמיצו. הטרגדיה אינה זו של הנעדר; היא הטרגדיה של מי שצעד עם, חי עם, שר עם — ובשעה המכרעת גילה שהלהבה שהחזיק לשלו הייתה שאולה וכבתה.

העמקה — Ouk oida hymas: "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶן"

המילים שבהן דוחה החתן את העלמות הכסילות הן ouk oida hymas — "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶן" (25:12). אין זו הודעה על אי-ידיעה, כאילו לא ידע באמת מי דופק שם. זוהי נוסחה של דחייה, של ניתוק קשר, מוכבדת בחגיגיות ב-amēn legō hymin הקודם לה: "אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶן". (מתועד היטב.)

והיא אינה עומדת לבדה. היא קושרת יחד שלושה מן הטקסטים המצמררים ביותר בברית החדשה. בדרשת ההר אומר ישוע למי שאומרים "אֲדֹנֵינוּ, אֲדֹנֵינוּ" ואף ניבאו בשמו, גירשו שדים ועשו נפלאות: "מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי אֶתְכֶם; סוּרוּ מִמֶּנִּי פֹּעֲלֵי הָאָוֶן" (מתי 7:21–23). בלוקס 13 שומעים הדופקים על הדלת הסגורה והטוענים לסעודה משותפת: "לֹא יָדַעְתִּי אֶתְכֶם מֵאַיִן אַתֶּם; סוּרוּ מִמֶּנִּי" (לוקס 13:25–27). וכאן: "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶן". (מתועד היטב ששלושת הטקסטים האלה קרובים מילולית ונושאית.)

שמע מה הם אומרים יחד, שכן זה חושף כל ביטחון כוזב. קרבה אינה ערובה. הודאה אינה ערובה. אף שירות בשמו אינו ערובה. אתה יכול לקרוא "אֲדֹנֵינוּ, אֲדֹנֵינוּ" ולעמוד בחוץ. אתה יכול להיות מסוב לשולחן ולמצוא את הדלת סגורה. אתה יכול לשאת לפיד ולשמוע: אינני יודע אותך. שכן מה שקובע אינו מה שעשית בשמו, לא כמה קרוב עמדת אליו, אלא אם אתה באמת נודע לו — קשר, לא תווית. מפני זה מזהיר המשל: לא מפני החטא הגס, אלא מפני ההנחה המקדימה — ההנחה שאתה נמנה עם הקהל משום שאתה צועד בחבורה, בעוד מעולם לא הבאת את השמן שלך עצמך.

פנימיים שנשארו בחוץ

ההקבלה ההיא מלוקס 13 מראה כמה עתיקה וכמה חמורה המילה הזאת. מישהו שאל את ישוע: "אֲדֹנִי, הַמְעַט הֵם הַנּוֹשָׁעִים?" (לוקס 13:23). וישוע משיב בדלת צרה ובבעל בית הקם ונועל. הדופקים אז בחוץ טוענים לקרבתם: "אָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ לְפָנֶיךָ וּבִרְחֹבוֹתֵינוּ לִמַּדְתָּ" (13:26). ובכל זאת: "לֹא יָדַעְתִּי אֶתְכֶם מֵאַיִן אַתֶּם; סוּרוּ מִמֶּנִּי" (13:27). ואז המבהיל: הם רואים את אברהם, יצחק ויעקב במלכות, ואנשים "מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב וּמִצָּפוֹן וּמִדָּרוֹם" מסובים אל המשתה — בעוד הם, הפנימיים הצפויים, מושלכים החוצה (13:28–29).

השומע אתה את ההד של 10 העלמות? האדון הקם ונועל. המאחרים הדופקים ב"אֲדֹנֵינוּ, פְּתַח-לָנוּ". נוסחת הדחייה. ההדרה הסופית בעוד בפנים נשמע המשתה. אותה הסצנה, מצוירת פעמיים. והיא נושאת אזהרה מצמררת: לא אנשי החוץ הם המופתעים כאן, אלא הפנימיים. מי שישב לשולחן, מי ששמע את ההוראה, מי שיצא מתוך הנחה שהכול כשורה — דווקא הם עומדים בחוץ, בעוד אנשים שאיש לא ציפה להם באים פנימה. החסידות הניזונה מן ההשתייכות היא בדיוק החסידות הנחשפת כאן.

וזה נוגע בסוד גדול המהדהד בכל הסדרה הזו, ושפאולוס עצמו משתמש לו במילה mysterion. שכן לוקס 13, בקריאה עמוקה יותר, עוסק בישראל ובעמים: בני המלכות המושלכים החוצה, בעוד גויים מארבע רוחות השמים מסובים. זהו הדרמה של רומים 9 עד 11. "כִּי לֹא כָל-אֲשֶׁר הֵם מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (רומים 9:6). "קְשִׁי-לֵב מִקְצָת בָּא עַל-יִשְׂרָאֵל עַד כִּי-יִכָּנֵס מְלֹא הַגּוֹיִם" (11:25) — ופאולוס קורא לכל התהליך הזה במפורש mysterion. הדלת הסגורה והעמים המסובים אינם סתם איום; הם עומדים בלב תוכנית הישועה הנסתרת של אלוהים.

אך אל ייכנס כאן אי-הבנה. אין זה אומר שני עמים בשני דרכי ישועה, וגם אין זה אומר שהקהילה החליפה את ישראל. פאולוס מצייר זאת בתמונה אחת בלתי-נשכחת: יש עץ זית אחד. עץ אציל אחד, בעל שורש אחד, שהמאמינים מישראל הם ענפיו הטבעיים, ושעליו מורכבים המאמינים מן הגויים כענפי בר (רומים 11:17–24). אברהם הוא "אַב לְכָל-הַמַּאֲמִינִים" (רומים 4:11). עץ אחד, שורש אחד, כלה אחת — העץ כפי שהוא מכונס כאשר החתן בא: כל המאמינים האמיתיים עד אז, יהודי וגוי, יחד גוף אחד הבא עם החתן פנימה. והענפים הקצוצים אינם "עם אחר" בגורל משלו; הם הבלתי-מוכנים, קצוצים בשל אי-אמונה (11:20) — העלמות הכסילות של הסיפור, לא דרך ישועה שנייה. זהו רקע מאיר, לא תוכנית-מתאר שהמשל עצמו משרטט — הוא מדבר על לפידים ושמן, לא על ענפים ושורש — אך הוא מראה כמה עמוק נטועה הסצנה האחת הזו במלכות.

ישועה או זכות-יתר — ומדוע זה אינו שובר את אבן הפינה

כאן נדרשת כנות, שכן המשל הזה חותך עמוק יותר מכמה אחרים בסדרה הזו. במשלים אחרים היה העניין בשכר — בדינר, בכיכרים, ב"בּוֹא אֶל-שִׂמְחַת אֲדוֹנֶיךָ": שם עומדת מעמדו של המאמין, ומה שעל הכף הוא מה שעשה מסוכנותו, הפרי השורד את האש או לא (קורינתים א 3:13–15). אך המשל הזה מדבר לשון קשה יותר. "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶן" אינה לשון שכר שהוחמץ. זוהי לשון אי-הכרה. הדלת הסגורה אינה מקום קצר יותר אצל שולחן המשתה; היא מחוץ לאולם המשתה. מי שרוצה לרכּך את המילים האלה ל"אתה מחמיץ זכות-יתר אך עודך נמנה עם הקהל" עושה אלימות לטקסט — שכן "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶן" היא בדיוק לשון מתי 7:23, ושם ההדרה היא ללא ספק ההדרה מן הישועה עצמה.

הנח לזאת לעמוד במלוא חומרתה. האזהרה מצביעה אל הדרה, לא רק אל אובדן שכר. וכך זה מוכרח, שכן אחרת מאבד ה"היו ערים" את משקלו. ופחדנות תהיה להחליש את המשל הזה לכלל תוכחה על כתרים שהוחמצו.

אך — שמע זאת היטב — זה אינו שובר את אבן הפינה של כל הספר הזה. מעמדה של הכלה האמיתית עומד איתן במשיח: לאשר במשיח ישוע אין אשמה (רומים 8:1). כיצד יכול זה לעמוד יחד עם דלת סגורה ו"אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶן"? כך: המשל הזה לא נכתב כדי לערער את ביטחונו של מי שבאמת במשיח, אלא כדי לחשוף את הביטחון הכוזב של מי שאינו. הוא מכוון כנגד ההנחה המקדימה. כנגד ההיזון מן ההשתייכות. כנגד הלפיד בלי שמן, השם בפנקס הטבילה בלי החיים, ההודאה בלי הרוח. העלמות הכסילות אינן מאמינות אמיתיות המחמיצות זכות-יתר — זו תהיה ישועה מדרגה שנייה, ואותה אין הכתוב יודע. אין אדם שבאמת במשיח נשאר עומד מאחורי הדלת הסגורה. לכסילות אין שמן; הן מעולם לא היו נכונות באמת; אורן היה שאול.

הרואה אתה מה עושה המשל אז? הוא מניע אותך אל השאלה הכנה, הרחק מן הנינוחות. לא: "האם אני עוד נמנה עם הקהל?" — כאילו המאמין האמיתי שוכב כל לילה בפחד במיטתו. אלא: "האם שמני שלי? האם אני בוער על אִשִּׁי שלי, או על אור שאול?" האזהרה אינה קיימת כדי להרוס את ביטחונך, אלא כדי לחשוף את ביטחונך הכוזב ולהניע אותך אל ההכנה האמיתית. מי שבאמת במשיח אינו צריך לפחד מן הדלת הסגורה — אך דווקא אותו אדם לוקח את האזהרה ברצינות הרבה ביותר, משום שהוא יודע שאפשר לשאת לפיד בלי שמן.

העמקה — הכלה והאורחים

מי הן 10 העלמות הללו? מפתה לומר "הכלה" — אך זה בדיוק מה שהטקסט אינו אומר. הכלה עצמה אינה באה כלל אל התמונה במשל. ה־10 הן שושבינות, החבורה היוצאת לקראת החתן כדי ללוותו באור. הן אינן הכלה סתם; הן התהלוכה סביב החתונה. (מתועד היטב שהכלה אינה מוזכרת במשל.)

זה פותח קריאה שהיא בכל הספר הזה הקו המנחה. חתונה יודעת גם כלה וגם אורחים מוזמנים — "אַשְׁרֵי הַקְּרוּאִים אֶל מִשְׁתֵּה חֲתֻנַּת הַשֶּׂה" (התגלות 19:9). ובקריאה זו נופל ההבדל כך: מי שבא עם החתן פנימה הוא הכלה — הגוף האחד של כל המאמינים האמיתיים, יחד עם הישנים הקמים תחילה (תסלוניקים א 4:16). אין זה מין נוסף ומשובח יותר של נוצרי הבא פנימה בעוד מאמינים רגילים נשארים בחוץ; זו תהיה הישועה מדרגה שנייה שכל הספר הזה דוחה. זוהי הכלה האמיתית, שהייתה נכונה, שהיה לה שמן, הבאה עִמּוֹ אל המשתה. (קריאה שקולה כמיקום תיאולוגי רחב יותר; שנוי במחלוקת אם הטקסט הזה עצמו מבטא את ההבדל הזה.)

וכאן ההערה הכנה. המשל הזה אינו מבטא את ההפרדה כלה/אורחים. הוא יודע דלת אחת בלבד והפרדה אחת: פנים וחוץ, נכון ובלתי-נכון. המסגרת הרחבה של החתונה נקראת אליו מתוך התגלות 19 ורומים 11, ואינה נגזרת ממתי 25. המשל מספק את הגֵסְטָלְט, לא את התוכנית-מתאר; הוא מאיר את התמונה הרחבה, אך אינו מסדר אותה. הקורא ביושר אוחז בכך: המשל אומר שהנכונים באים פנימה והבלתי-מוכנים נשארים בחוץ — וזה די, זו החומרה המלאה, גם בלא שהוא מכריע בדבר כלה ואורחים. (שנוי במחלוקת; קטע זה אינו נושא את ההפרדה כלה/אורחים מתוך עצמו.)

הרוכל עוד פתוח

ועתה זה בא, וזה אשר אליו חותרת כל האזהרה, שכן אין היא איום אלא אהבה בעיניים פקוחות. שים לב מתי נסגרת הדלת. הדלת נסגרת בחצות. הדלת נסגרת אז — כשהחתן בא, כשהשעה המכרעת הגיעה. אך — וכאן עליך לשאוף אוויר — עוד לא חצות.

ראה את הנס הטמון במשל. העלמות הכסילות יכלו עד הרגע האחרון להשיג שמן. החכמות אמרו זאת בעצמן: "לֵכְנָה-נָא אֶל-הַמּוֹכְרִים וּקְנֶינָה לָכֶן" (25:9). היה רוכל. היה שמן להשגה. בעיית הכסילות לא הייתה ששמן לא היה ניתן להשגה — אלא שהחלו בו מאוחר מדי. הן הלכו לקנות כשהחתן כבר בא, וכך החמיצו את הבוא בעוד הן עומדות בחנות. אך השמן עצמו תמיד היה ניתן להשגה. לוּ הביאוהו ביום, היה בידן.

הרואה אתה מה זה אומר לך, ללילה הזה, לשבוע הרגיל הזה שבו אתה חי? כל האזהרה קיימת כדי להניעך עתה אל השמן, בעוד הרוכל פתוח. הדלת עוד אינה סגורה. עוד יום. השמן עוד למכירה, עוד ניתן למילוי. אתה יכול עוד הערב למלא את כליך. אתה יכול עוד הלילה לחדול מהיזון על אור שאול. אתה יכול את החסידות יד-שנייה — אמונת הוריך, חום הקהילה, זוהרה הדועך של חוויה ישנה — להחליף היום בשמן שהוא באמת שלך. החנות פתוחה. החתן עוד מתמהמה. זו בדיוק השעה שלשמה נכתב המשל: לא שעת הדלת הסגורה, אלא השעה שלפניה.

ואיפה אתה קונה את השמן הזה? אצל הרוכל האומר: "לְכוּ שִׁבְרוּ [...] בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב" (ישעיהו 55:1). אצל הרוח, החפצה לשכון ולהחזיק את הלהבה חיה. בהתהלכות השקטה עם אלוהים שאיש אינו יכול לנהל עבורך — התפילה בחדר, הדבר שאתה עצמך אוכל, ההליכה עמו בימים הרגילים שבהם איש אינו מביט. שם נקנה שמן. לא בערב התלהבות אחד, אלא כלי אחר כלי, יום אחר יום.

ושים לב לפרדוקס של הרוכל הזה: השמן עולה "בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר", ובכל זאת עליך ללכת אל החנות בעבורו. החסד חינם — אך אין הוא מתקבל בידי מי שנשאר יושב. העלמות הכסילות לא נכשלו משום שהשמן היה יקר מדי; הן נכשלו משום שלא הלכו בעבורו בעוד יום. זהו ההבדל בין האדם שתמיד התכוון להתפלל לבין האדם המתפלל; בין מי שאומר "צריך הייתי לחיות יותר בדבר" לבין מי שפותח את הדבר; בין מי שמחזיק את חום יום ראשון לאִשּׁו שלו לבין מי שבימי החול, לבדו, בסתר, ממלא את כליו שלו. לאחרון יש שמן. הוא עומד נכון, גם כשהלילה מתמשך, גם כשהמשתה בא רק בעוד שנים.

היש לי שמן משלי, או שאני בוער על אור שאול?

כאן עלי להפנות את העט אל עצמי, שכן אי-יושר יהיה לכתוב את הפרק הזה כאילו הוא עוסק באחר.

אני מכיר את הלהבה השאולה מבפנים. אני יודע כמה קל לחיות על הזוהר הדועך — של כנס שלפני שנים שינה הכול, של עת שבה הרגיש אלוהים קרוב, של חום אולם מלא אנשים השרים. אני יודע כיצד אתה יכול לחוש חסיד משום שאתה צועד בחבורה, משום שאתה אומר את הדברים הנכונים, משום שאתה נמנה עם התהלוכה הנושאת את הלפידים — וכיצד אתה יכול תחת זה לשכוח למלא את כליך שלך, יום אחר יום, בעבודה השקטה והבלתי-נראית של התפילה והדבר. ואם אחשוב את אותה חצות ביושר לעתיד, השאלה אינה אם בא חתן — הוא בא — אלא אם אבער אז על שמני שלי, או שאגלה לחרדתי שהלהבה שהחזקתי לשלי הייתה אורם של אחרים.

אך בדיוק בכך הדבר סובב, ולכן אין זו מילה כדי להכניעך. זו מילה כדי להניעך אל הרוכל, עוד היום, בעוד הוא פתוח. המשל לא נכתב כדי שאֶבָּהֵל מפני דלת שעוד אינה סגורה. הוא נכתב כדי שאמלא את כליי עוד הערב — כדי להוציאני מן הלהבה השאולה אל המלאי שלי, בעוד אפשר. וזה עוד אפשרי. זה כל החסד של השעה שבה אנו חיים: עוד יום, החנות פתוחה, ומי שהולך עתה, יהיה לו שמן אחר כך.

הֱיֵה ער, בכל עונה

הכול חותר אל משפט אחד: "לָכֵן שִׁקְדוּ, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת-הַיּוֹם וְאֶת-הַשָּׁעָה אֲשֶׁר יָבוֹא בָּהּ בֶּן-הָאָדָם" (25:13). לא תאריך, אלא עמידה. ו, אחרי כל מה שקדם, עמידה מדויקת יותר מ"הישאר ער" — שכן כולן ישנו, ואיש לא הואשם בכך. לא קריאה לערנות-בלילה-אחד, אלא לערנות-בכל-עונה. הכנה המחזיקה את כל משך הזמן, עם שמן משלך, משום שהבוא נופל בשעה שאיש אינו מצפה לה והדלת נסגרת אחריה.

שלושה דברים נושאים את החומרה, ושלושתם עומדים איתן בטקסט. אחד: העיכוב ממשי. החתן מתמהמה מאוחר מכפי שחישב מישהו, והכנה המחושבת רק לטווח הקצר נכשלת. לכן אל תחיה מן היד אל הפה — אגוֹר רזרבה, שכן הלילה יכול להימשך. שניים: הרזרבה אישית ואינה ניתנת להעברה. בשעה המכרעת אין איש יכול עוד להשאיל את אשר היה עליו להביא בעצמו. יהיה השמן אשר יהיה, הוא שלך, או שאיננו. שלושה: הדלת נסגרת, והדחייה היא "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶתְכֶן" — לא "אתה מאחר לשכר", אלא ממש להיות בלתי-נודע, על אף שם, הודאה או אף שירות בשמו.

אך אל תהי המילה האחרונה הדלת הסגורה, שכן אין זה המקום שאליו רוצה אותך המשל הזה. תהי המילה האחרונה הדלת הפתוחה של היום. האב הרץ של לוקס 15 והדלת הסגורה של מתי 25 יוצאים מאותו הפה, ואותו פה אוהב אותך ללא קץ. דווקא משום כך הוא אומר זאת בקול: הִישאר. אל תיתן ללפידך לכבות. אל תמכור את מקומך אצל המשתה בעד ערב נוחות אחד. לֵךְ והבא שמן, עוד הלילה, בעוד הרוכל פתוח. שכן בקצה הלילה אין ממתין שופט האורב לטעויותיך, אלא חתן הנפנה אצל סף אולם המשתה ומביט בך ואומר: בּוֹא פנימה.

זו התפארת הנושאת את כל המשל הזה, והיא גדולה מכל החדות שעלתה בדרך. לא הפחד להישאר בחוץ, אלא הכמיהה לבוא עִמּוֹ פנימה. הקריאה בחצות המקפיצה את לבך. התהלוכה האוספת אותך. הלהבה מעל ראשך המאירה את הדרך. האולם הפתוח, השולחנות הערוכים, המשתה הנמשך ימים. והחתן במרכז, שאינו חפץ בדבר יותר מאשר שתהיה שם — נכון, עם שמן משלך, עם לפיד שבער כל הלילה.

אם כן, דאג שיהיה לך שמן. לא מתוך פחד. אלא משום שאתה מריח משתה שלא תרצה להחמיצו בעד שום הון. ומשום שהדלת עתה עוד פתוחה, והחתן עתה עוד מתמהמה, והרוכל עתה עוד ממתין.

לֵךְ, וקנה לך שמן — היום, ביום הרגיל הזה, בעוד יום. שכן באה חצות, וממתין משתה, והוא חפץ לקחתך עִמּוֹ פנימה.