הרעה עינך כי טוב אני?

דמיין לך שיורד הערב, ועמדת 12 שעות בכרם.

השמש זרחה כשכבר עמדת בין הזמורות, והיא שקעה בעוד גבך כפוף. חום הצהריים על עורפך. רוח הקדים היבשה ששרפה מיד את הזיעה. האבק בין שיניך. ועתה, סוף-סוף, נגררת השורה אל השולחן שבו הסוכן מונה את השכר. יש לך זכות עליו. אתה משתוקק אליו. ואז אתה רואה זאת: לפניך עומדים האנשים שנכנסו רק בשעה האחרונה, שבקושי ראו צל זז, ובידם מבריק אותו מטבע שהובטח לך. דינר מלא אחד. עבור שעה אחת.

משהו עולה בך. דקירה. זה אינו מתיישב. ואותה תחושה אינה מקרית; היא בדיוק מה שעליו נבנה המשל. ישוע בנה אותו כך שתחוש את התמרמרותם של הפועלים המתלוננים — כדי להפכה אז, בשאלה אחת, אל משהו שלא ציפית לראות: לבך שלך.

אך הדבר המזהיר ביותר במשל הזה אינו ההלם. הדבר המזהיר ביותר הוא האדון. תחילה הוא.

האדון היוצא שוב ושוב

חמש פעמים עוזב בעל הבית הזה את אחוזתו ויוצא אל השוק. לא פעם אחת, כדי למלא את צוותו עם שחר ולהסתגר אחר כך בקרירות. חמש פעמים. עם עלות השחר. סביב השעה התשיעית. בשיא חום הצהריים. בשעה השלישית אחר הצהריים. ואז, כשנותרה רק שעת עבודה אחת, כשאף מעביד שפוי לא היה שוכר עוד איש — הוא יוצא שוב.

בעל אחוזה גדולה מותיר זאת למשגיח; לשם כך יש לך עובדים. האדון הזה יוצא בעצמו, שוב ושוב. הוא מהלך באופן אישי בשוק, שם עומדים פועלי היום — האנשים העניים והפגיעים ביותר בעיר, אנשים שמשפחתם תרעב באותו ערב אם איש לא יקרא להם. ועד השעה האחרונה ממש הוא מוסיף לחפש אותם. "לָמָּה אַתֶּם עֹמְדִים פֹּה כָּל-הַיּוֹם בְּטֵלִים?" הוא שואל את אנשי השעה ה־11. "כִּי לֹא-שָׂכַר אוֹתָנוּ אִישׁ." לא עצלים — אנשים שחיכו 11 שעות לשווא. והאדון אומר: "לְכוּ גַם-אַתֶּם אֶל-הַכָּרֶם."

במשל על המלכות, האדון היוצא שוב ושוב הוא האדון הקורא שוב ושוב. אין הוא ממתין שתבוא אליו; הוא יוצא אל השוק, ומוסיף לצאת — בבוקרם של חיי אדם ובשעתם האחרונה, אל מי שמצא אותו מוקדם ואל מי שמצא אותו כמעט מאוחר מדי. איש בשוק ההוא אינו רחוק מדי, מאוחר מדי, חסר-תועלת מדי. הוא אינו מותיר אף קרוא אחד עומד ריקם.

ואז בא הערב, ועם הערב הפלא.

הדינר המלא

"וַיְהִי בָעֶרֶב וַיֹּאמֶר בַּעַל הַכֶּרֶם אֶל-פְּקִידוֹ קְרָא אֶת-הַפֹּעֲלִים וְשַׁלֵּם לָהֶם אֶת-שְׂכָרָם הָחֵל בָּאַחֲרוֹנִים וְכַלֵּה בָּרִאשׁוֹנִים" (מתי 20:8).

לאנשי השעה האחרונה — שעבדו שעה אחת, בקרירות הערב, כאשר הקשה מכול כבר נעשה — נותן האדון דינר מלא. לא תריסרית, לא חלק יחסי. את כל המטבע הכסוף.

דינר היה שכר היום הרגיל של פועל לא-מיומן — בדיוק די למחיה של יום, לא יותר. חייל רומאי השתכר בערך אותו הסכום. תריסרית מכך אינה מאכילה אדם. אילו שילם האדון לאנשי השעה ה־11 "לפי המגיע", היו ילדיהם רעבים באותו לילה — לא משום שהאבות היו עצלים, אלא משום שאיש לא שכר אותם.

האדון אינו מחשב לפי המגיע. אין הוא רואה רק מה שהפיקו; הוא רואה מה שהם צריכים. והוא נותן זאת, בנדיבות, מעבר לכל חשבון.

זהו לב המשל, והוא בא לפני ההלם. לפני שמתלונן ולו אחד, עומד שם הדבר הזה: אדון המתגמל במלואו את האיש שכמעט לא עשה דבר. שאינו מנכה עבור השעות שהחמצת, השנים שאיבדת, החיים שהתחלת בהם מאוחר. מי שנכנס בשעה ה־11 אינו מקבל את החלק ה־11 — הוא מקבל הכול.

העמקה — Misthos וחסד: אותו מטבע, שתי משמעויות

המילה היוונית ל"שכר" היא misthos (20:8) — המילה הרגילה לשכר העבודה המורווח, הסכום המוסכם עבור עבודה שבוצעה. ובכך טמונה העוקצנות. (מתועד היטב ש-misthos מציין את שכר העבודה החוזי.)

עם הראשונים מסכים האדון על דינר אחד (synephōnēsan, "לצלצל-יחד" — הסכמה, חוזה). עבורם הדינר הוא misthos: זכות מוסכמת. אך אצל הקבוצות המאוחרות חסרה אותה הסכמה. שם עומדת רק הבטחה ("אֵת אֲשֶׁר יָאֲתֶה לָכֶם", 20:4), ואצל האחרונים אף לא זו — רק צו: "לְכוּ גַם-אַתֶּם אֶל-הַכָּרֶם." עבורם מתפקד אותו דינר עצמו כחסד: מתת בלתי-מורווחת הנושאת במקרה אותו מספר.

ש-misthos וחסד נושכים זה את זה יודע גם פאולוס: "הַפֹּעֵל לֹא-יֵחָשֵׁב לוֹ שְׂכָרוֹ עַל-פִּי הַחֶסֶד כִּי אִם-עַל-פִּי הַחוֹב" (רומים 4:4). (מתועד היטב.) שערוריית המשל היא שערוריית הבשורה: עבור האחד הדינר הוא שכר, עבור האחר מתת — ומי שתופס את יחסו לאלוהים כיחס-שכר, נכשל בדיוק שם. (קריאה שקולה שהמשל מנצל ניגוד זה במתכוון.)

טוב העולה על כל חשבון

טובו של אלוהים אינו חשבון. זה חותך לרוחב משהו השוכן עמוק בנו: אנחנו מחשבים. אנו מודדים, אנו רושמים, אנו עורכים חשבונות — על עצמנו ועל אחרים. כה עמוק עד שבקושי נבחין בכך. המשל מרים את כל לוח-החשבון הזה ומציבו בצד: לא כך פועלת המלכות.

למאחר אין תביעה. אין חוזה, רק אדון שהכניס אותו בשעה האחרונה. ודווקא הוא מקבל את הסכום המלא — לא משום שהרוויח אותו, אלא משום שהאדון טוב. ישעיהו כבר שר זאת: "לְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא-כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב" (ישעיהו 55:1). המאחרים אינם "קונים" את דינרם. הם מקבלים אותו. היגיון הנוגד את כל המחשבים ומציל את חיי כל העניים.

אולי אתה חש כמאחר — שוכב ער בשל השנים שבזבזת, בשל השעה המאוחרת שבה רק התחלת באמת לחיות למענו. אזי זהו המשל שלך. האדון אינו מקצר את המאחר. בסוף היום הוא מניח בידך את מה שלא העזת מעולם לבקש: הכול. לא לפי מה שעשית, אלא לפי מה שהוא.

ו"מה שהוא" מסכם האדון במילה אחת — היפה ביותר שהוא אומר על עצמו.

העמקה — מ-dikaios אל agathos: צדיק וגם טוב

כל המהפך טמון בשתי מילים יווניות שהאדון משתמש בהן על עצמו. (מתועד היטב.)

כלפי הראשונים הוא טוען dikaios — צדק: "רֵעִי לֹא אֲעַוֵּל לָךְ הֲלֹא הִשְׁוֵיתָ עִמִּי עַל-דִּינָר אֶחָד?" (20:13). וזה נכון: הדינר היה שכר היום ההוגן והמקובל. הוא לא קיפח אותם בפרוטה. ברמת הדין הוא עומד נקי לחלוטין.

אך כלפי האחרונים נופלת מילה אחרת: agathos — "טוב". "הַאֵין לִי לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלִּי כִּרְצוֹנִי? אִם-תֵּרַע עֵינְךָ עַל-אֲשֶׁר טוֹב אָנֹכִי?" (20:15). לא "צדיק" — זאת כבר טען — אלא טוב: נדיב מעבר לדין. (מתועד היטב ש-agathos מציין כאן את הנדיבות שמעבר לצדק.)

כאן הגרעין: האדון צדיק כלפי הראשונים וגם טוב כלפי האחרונים, והשני הוא מה שהראשונים אינם נושאים. אלוהים לעולם אינו מעוול לאיש — והוא חנון יותר ממה שהדין היה דורש אי-פעם. (קריאה שקולה ששתי מילים אלה יחד נושאות את דמות האלוהים של המשל: dikaios וגם agathos.) תשלום הערב מדגיש זאת: האדון משלם ביום עצמו, לפני שקיעת החמה, בדיוק כפי שמצווה התורה למען פועל היום העני (ויקרא 19:13; דברים 24:15) — אדון המכבד את החוק בדקדקנות וגם נדיב מעבר לו.

זהו דיוקן האלוהים שכל המשל מצייר: צדיק וגם טוב. לא מאסטר קמצן המחשב כמה מעט יוכל לתת לך, אלא אדון המניח את המטבע המלא ביד הקטן שבכול, משום ששמחה לו להיות טוב. מכאן נובע כל מה שבא עתה. תחילה זה. תמיד תחילה זה.

ודווקא על רקע זה — לא לפניו, אלא ממנו — נעשה דבר אחר שחור באמת.

הצרימה בכרם

והמשל מניח לאותה צרימה לצרום במתכוון.

"וַיְהִי כְּבוֹא הָרִאשׁוֹנִים וַיְחַשְּׁבוּ כִּי יִקְחוּ יוֹתֵר וְהֵם גַּם-הֵם לֹא-לָקְחוּ כִּי אִם-דִּינָר לָאִישׁ. וַיְהִי בְּקַחְתָּם וַיִּלּוֹנוּ עַל-בַּעַל הַבַּיִת לֵאמֹר אֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים לֹא-עָשׂוּ כִּי אִם-שָׁעָה אֶחָת וַתַּשְׁוֶה אֹתָם אֵלֵינוּ הַנֹּשְׂאִים אֶת-מַשָּׂא הַיּוֹם וְאֶת-חֻמּוֹ" (20:10–12).

הם הִלִּינו. המילה היוונית חזקה מן "להתלונן" שלנו — הרינון, הנהמה החולפת בהמון בלתי-מרוצה. וראה בדיוק על מה. לא על מה שהם קיבלו; זה היה בדיוק מה שהוסכם, לא פרוטה פחות. כאבם אינו כאב של חוסר. הוא כאב ההשוואה. אלה האחרים קיבלו כמונו. שם טמון העוקץ — במה שאחר קיבל.

ואז המשפט הנוגע במקום שאליו רוצה המשל הזה להביא אותנו: "אֲנַחְנוּ נָשָׂאנוּ אֶת-מַשָּׂא הַיּוֹם וְאֶת-חֻמּוֹ."

שמע כמה הגיוני זה נשמע. 12 שעות מול אחת — מובן שזה מרגיש עקום. הם אכן סבלו יותר; זה פשוט נכון. ובדיוק לכן פועל המשל כה קטלני: הוא מביא אותנו לתת צדק למתלוננים, וכופה עלינו אז לגלות שתחת אותו "צדק" אורבת עין רעה.

שכן אותו "אנחנו נשאנו" הוא לשון בעלי-הזכות. של הפנקס המנוהל. של האיש המסכם את השקעתו ובונה עליה תביעה. וברגע שאתה נופל אל אותה לשון, שוב אינך יכול לשאת את הטוב המוענק לאחר — שכן הטוב חותר תחת החשבון. אם המאחר מקבל אותו דבר בלי השנים שלי, המשא שלי, החום שלי: היכן אם כן יתרוני?

ושים לב עתה מי הם המתלוננים האלה. כאן נופלת החריפות.

חטא הפועל המוקדם והנאמן

אלה אינם הפועלים הגרועים ביותר. אלה הטובים ביותר.

לא העצלים. לא האנשים שקמו מאוחר מדי, או שהתחמקו מן החום, או שעבדו בלי חשק. אלה הפועלים בני 12 השעות. הקרואים מוקדם. אלה שעמדו הכי הרבה זמן, עמלו הכי הרבה, נשאו את הכבד מכול. החרוצים, הנאמנים, המסורים — ודווקא הם מלינים.

זה משנה הכול באשר למי שעליו המשל הזה. אין הוא מזהיר את החוטא שלא עשה דבר, אלא את המאמין שעשה הרבה והתחיל לגזור מכך זכויות. לא את האיש שהתחמק מן הכרם, אלא את האיש שעמד בו ראשון ויצא ממנו אחרון — ושאי-שם בדרך, בלי משים, הפך את שירותו לחשבון. סכנת רוח-השכיר אינה טמונה בעצל. היא טמונה בעובד הקשה ביותר.

זהו חטא שאינו מרגיש כחטא. הפועל המתלונן לא עשה דבר מביש. לא גנב, לא קילל, לא נלחם. הוא עבד — 12 שעות, נאמן וקשה. חטאו אינו מעשה גס; הוא עמדה שקיננה בלבו בלא שתֵראה, ניזונה מנאמנותו שלו. הלב המשווה. הלב המחשב. הלב המסכם את השקעתו ומודד את שכרו כנגד שכרו של אחר.

ואנחנו מכירים את הלב הזה. לא כזר — כבן-בית. אני מכיר את החשבון הקטן שבקושי אני מעז להביט בו משום שאני מתבייש בו: עשיתי זאת וזאת למענו, שנים על שנים, בחום, בעוד אותו אחר רק זה עתה התחיל — ואי-שם, עמוק מאוד, אני מצפה על כך לתמורה העולה על אותו אחר. לא אותו דינר. יותר. יתרון, הכרה בשנותיי. וכאשר אותו אחר מקבל אז את אותו החסד, אותה האהבה, אותו המקום — אזי אני חש שוב את הדקירה הישנה ההיא של הכרם: ויתרוני, אם כן?

זוהי העין הרעה. והאדון קורא לה בשמה.

העמקה — העין הרעה: ophthalmos ponēros

שאלת הסיום מכילה ביטוי הנשמע זר באוזנינו אך שכל שומע יהודי הבין: "אִם-תֵּרַע עֵינְךָ עַל-אֲשֶׁר טוֹב אָנֹכִי?" (ho ophthalmos sou ponēros estin, 20:15). (מתועד היטב.)

לא מחלת עין. "העין הרעה" (בעברית עַיִן רָעָה) היא ביטוי קבוע לקנאה, לקמצנות, לצרות-עין — היפוכה של נדיבות. "אַל-תִּלְחַם אֶת-לֶחֶם רַע עָיִן", מזהיר ספר משלי על הקמצן (משלי 23:6); ודברים משתמש באותה דימויה למי שאינו נותן דבר לאחיו העני (דברים 15:9). (מתועד היטב שהעין הרעה מציינת בכתוב קנאה וקמצנות.)

האדון אינו תופס אפוא את הפועל בחישוב מוטעה. הוא תופס אותו בלב מוטעה. לא נעשה עוול — נעשה אך טוב — והקנאה היא שאינה נושאת את הטוב. החטא העמוק ביותר אינו עצלות או גזל, אלא צרות-העין על נדיבות האלוהים המוענקת לאחר. (קריאה שקולה ששאלת הסיום חושפת את התלונה כקנאה, לא כטרוניה צודקת.)

אותה שאלה מהפכת את כל התלונה. "הרעה עינך כי טוב אני?" הפועל חשב שיש בידו האשמה — אתה מקפח אותנו — והאדון מראה שאין האשמה, רק חשיפה. דבר לא השתבש זולת זה האחד: שלב אינו נושא את טובו של אדונו כאשר הוא מוענק גם לאחר. לא תלונה על עוול. קנאה המתחפשת לצדק.

וזהו בדיוק האח הבכור.

האח שנותר עומד בחוץ

אתה מכיר אותו ממשל אחר: האח הבכור של הבן האובד. כאשר שב הנודד הביתה והאב ערך משתה, סירב האח הבכור להיכנס, והוא הלין: "הִנֵּה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת עֲבַדְתִּיךָ וּמְאוּמָה לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלִי לֹא-נָתַתָּ גְּדִי לִשְׂמֹחַ עִם-רֵעָי" (לוקס 15:29).

אותו הקול. שנים כה רבות — אני — מעולם לא. משא היום וחומו, שוב. האיש שהיה בפנים, ששירת בנאמנות, שמעולם לא ברח — ושדווקא לכן לא יכול היה להעניק את החסד לזר. אותה עין רעה כנגד אותו טוב אבהי. והטרגי: הוא נותר עומד בחוץ, בחושך, בעוד מבפנים נשמע המשתה והאב יוצא אליו להפציר: הִכָּנֵס נא.

שכן כך פועלת הקנאה: היא אינה סוגרת בחוץ איש זולת עצמך. המאחר קיבל את דינרו; הבן השב קיבל את משתהו. אך מי שעומד ומלין על הטוב שאחר מקבל, מציב את עצמו מחוץ לשמחת אדונו. יש לו הכול — השנים, הנאמנות, המקום אל השולחן — והוא אינו נהנה מדבר, משום שעינו על דינרו של האחר במקום על טובו של האדון.

עבור המאמין הנאמן, העסוק והאדוק, מסכן לא החטא הגס, אלא החמצת השמחה. כתר שאנו מחמיצים, לא משום שעשינו רע, אלא משום שלא יכולנו לשאת את טובו של המאסטר כאשר הוענק לאחר. נשאנו את המשא ואת החום, והנחנו לשמחה לשבת.

האם אני מעניק למאחר את מטבעו?

כאן אני מפנה את העט אל עצמי, שכן לא יהיה הוגן לכתוב זאת כאילו מדובר באחר.

אני מזהה את הפועל המתלונן במראָה. לא כקריקטורה — כעצמי ביום רע. אני יודע כיצד אני יכול להביט במי שבא מאוחר ממני, שנשא פחות, שהיה לו קל יותר — האח שקיבל את המסלול הקל, המאחר המקבל בדיוק כמוני — וכיצד קם אז בי משהו שאינו רוצה שיקבל את אותו דבר. אני מכיר את הנהלת-החשבונות השקטה שאני מנהל בלא שאיש יראה: שנותיי מול חודשיו, השקעתי מול נוחותו, משאי מול קרירותו. וברגע שאותה הנהלת-חשבונות נפתחת, נסגרת השמחה — אינני יכול בעת ובעונה אחת להשוות ולהודות.

ואם אהיה כן לחלוטין, שאלת האדון מכוונת גם אליי. הרעה עינך כי טוב אני? המעניק אתה למאחר את דינרו המלא? הייתי רוצה לומר שאני האדון בסיפור הזה, נדיב וטוב. אך לעתים קרובות מדי אני הפועל הראשון, עם הדינר כבר בידי, מלין על מה שאחר קיבל.

ובדיוק שם — לא במחיקת הגילוי ההוא, אלא בהודאה הכנה בו — טמונה השחרור. האדון אינו מפנה את גבו לפועלו המתלונן. הוא פונה אליו. "רֵעִי", הוא אומר — והמילה שהוא בוחר (hetaire) אינה המילה החמה לידיד, אלא "אדוני" מנומס-ומרוחק, אותה מילה שמתי משתמש בה שוב ושוב כלפי מי שטועה: פועל זה, האיש בלא בגד החתונה (22:12), יהודה בגת-שמנים (26:50). לא אדון זועם המתפרץ, אלא אדון שהדין כולו לצדו והוא קובע זאת בשלווה — בלי כעס, בלי נקם. ודווקא אותה שלווה מחדדת את החשיפה: אין עוול שתתרגז עליו; יש אך עינך הרעה שלך, מואָרת באור מלא. הוא מניח את האמת על השולחן, לא כדי להשמיד את האיש, אלא כדי לשחרר אותו מן העין שגרמה לו לשכוח את דינרו שלו. החשיפה היא יד מושטת. ומי שמקבל אותה, מי שחדל לחשב ומניח לטובו של האדון לעמוד כפי שהוא — הוא משיב לעצמו את שמחתו, ודינרו מתברר פתאום כגדול דיו.

ההקשר: שאלת פטרוס

מדוע מספר ישוע את המשל הזה, וכלפי מי? הוא נפתח במילה קטנה שלעתים קרובות נעלמת בתרגומינו: כי. "כִּי מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה לְבַעַל-בַּיִת [...] " (20:1). אותו "כי" תלוי במשפט שלפניו, ואותו משפט הוא המפתח.

ממש לפני כן היה העלם העשיר, עם השאלה: "מַה-טּוֹב אֶעֱשֶׂה לְמַעַן יִהְיוּ-לִי חַיֵּי עוֹלָם?" (19:16). שאלת-שכר, שאלת-זכות. מה עליי לעשות? ישוע הטיל עליו את הכבד מכול: מכֹר הכול, תֵּן לעניים, לֵך אחריי. אך האיש הלך עצוב, שכן היה לו רכוש רב. וישוע הסיק את המסקנה שהחרידה את התלמידים: "קָשֶׁה לֶעָשִׁיר לָבוֹא אֶל-מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם [...] נָקֵל לַגָּמָל לַעֲבֹר דֶּרֶךְ נֶקֶב הַמַּחַט." ומי אם כן יוכל להיוושע? התשובה: "מִבְּנֵי-אָדָם יִפָּלֵא הַדָּבָר אֲבָל מֵאֱלֹהִים לֹא יִפָּלֵא כָּל-דָּבָר" (19:26).

מכאן צומח כל המשל. להיוושע אינו הישג לאיש; הדבר אפשרי אצל אלוהים, לא אצל בני אדם. הדינר המלא למאחרים הוא תמונת הדבר: המלכות אינה באה כשכר מורווח, אלא כמתת מאדון טוב.

ואז שואל פטרוס, בשם ה־12, את השאלה שהמשל מעורר. העלם העשיר לא רצה להרפות מרכושו; פטרוס וחבריו כן. ועל כן הוא שואל: "הֵן אֲנַחְנוּ עָזַבְנוּ אֶת-הַכֹּל וַנֵּלֶךְ אַחֲרֶיךָ מַה-יִּהְיֶה-לָּנוּ?" (19:27). השאלה על החלק. על השכר. אנחנו הרפינו — מה נקבל על כך? וראה כמה חנון משיב על כך ישוע, וכמה חד בעת ובעונה אחת.

העמקה — 12 הכיסאות והאזהרה (מתי 19:27–30)

תשובת ישוע לפטרוס כפולה: תחילה הבטחה מציפה, אחר כך אזהרה בלתי-צפויה — והמשל תלוי באותה אזהרה. (מתועד היטב.)

תחילה ההבטחה: מי שהלך אחריו "בִּתְקוּפַת הַחִדּוּשׁ כְּשֶׁבֶּן-הָאָדָם יֵשֵׁב עַל-כִּסֵּא כְבוֹדוֹ" ישב גם הוא על 12 כיסאות וישפוט את 12 שבטי ישראל; וכל מי שעזב בית, משפחה או שדות למען שמו יקבל פי 100 וירש חיי עולם (19:28–29). שכר עצום — כיסאות, פי 100, חיי עולם.

אך דווקא בשיא ההוא נופל המשפט שהמשל מעורר: "וְרַבִּים רִאשׁוֹנִים יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים וְרַבִּים אַחֲרוֹנִים יִהְיוּ רִאשׁוֹנִים" (19:30). והמשל (20:1–15) מסתיים בדיוק באותה אמרה, עתה הפוכה: "כֵּן יִהְיוּ הָאַחֲרוֹנִים רִאשׁוֹנִים וְהָרִאשׁוֹנִים אַחֲרוֹנִים" (20:16). המשל עומד אפוא כהמחשה לחוצה בין האמרה לבין חזרתה. (מתועד היטב שהאמרה מקיפה את המשל.)

המתח הוא זה: פטרוס קיבל בצדק הבטחה גדולה — אך טמונה בה סכנה. מי שנקרא ראשון והרפה מן ההרבה ביותר עלול להתחיל לראות את חלקו כmisthos, כזכות מורווחת, נמדדת כנגד מה שמקבלים המאחרים. וזאת רוחם של הפועלים המתלוננים. (קריאה שקולה.) המשל אינו מפריך את הבטחת פטרוס — הוא מגן עליה: המלכות נשארת מתת; מי שעושה אותה לשכר-לפי-הישג, מקבל את העין הרעה.

כלפי מי אפוא מכוון המשל הזה בראש ובראשונה? לא כלפי ההמון. לא כלפי הפרושים. כלפי התלמידים — ה־12 שעזבו הכול. פטרוס אך זה אמר: "אנחנו עזבנו את הכול." והמשל מזהיר בדיוק את אותו "אנחנו": אל תניחו להבטחה הגדולה — הכיסאות, פי המאה — להתנוון אל חשיבת-שכר שאינה מעניקה את החסד לפועל פחות. משל המזהיר את הטובים ביותר, לא את הגרועים ביותר. החץ אינו מצביע החוצה, אל העצל, אלא פנימה, אל ההֵלך הנאמן שעליו אורב, דווקא בשל נאמנותו, פיתוי הקנאה. מי שבא ראשון יכול בעין רעה להיעשות אחרון.

מה ההיפוך כן ומה אינו אומר

נותרת אותה אמרה מקיפה: "הראשונים יהיו אחרונים, והאחרונים ראשונים." מה פירוש הדבר?

לפי לשונה המדויקת אין היא מלמדת היפוך-דרגות שבו האחרונים מקבלים יותר מן הראשונים. כולם מקבלים אותו דבר: דינר אחד. העוקץ עמוק יותר וגם פשוט יותר: במלכות נופלת רשימת-הדירוג עצמה. האחרונים מושווים אל הראשונים (20:12), ודווקא אותה השוואה מורגשת למי שחישב על קדימות כירידה. מי שהיה ראשון לפי חשבונו שלו חווה את החסד השווה כהשפלה; מי שהיה אחרון — כהרמה. היפוך של נקודת-מבט, לא היררכיה חדשה. נוסף על כך מהדהדת שכבה היסטורית-גאולית: מי שמדמה את מקומו מובטח — העשיר, האדוק-החרוץ — עלול להישאר מאחור, בעוד מי שאין לו תביעה נכנס אל המלכות, כמו הגויים המסובים בעוד "בְּנֵי הַמַּלְכוּת" עומדים בחוץ (8:11–12). המשל נותן את העיקרון — היות-קרוא אינה זכות מורווחת — התקף ברמות אחדות.

זה מחדד עוד יותר את ארס הקנאה. המאחר אינו מקבל יותר ממך. הוא מקבל אותו דבר. וזה בדיוק מה שהפועל הראשון אינו נושא — לא שמקפחים אותו, אלא שההבדל נעלם. הוא רצה רשימת-דירוג, ועצמו בראשה. מי שחישב על יתרון, חווה את החסד השווה כאובדן. מי שלא חישב על דבר — כפלא. וזאת הבחירה העומדת לפניך מדי יום, בכרם שבו אתה עובד.

כרם וסוכן — שתי קריאות נשקלות

עוד חוט אחד לתת עליו דין. מי שלומד את המשל הזה נתקל בשאלה מה בדיוק מייצג הכרם, ומיהו הסוכן. שתי קריאות קושרות אותו אל הבטחת-הכיסאות של 19:28 — כדאי לשקול אותן, אך לאחוז בהן ביד פתוחה.

העמקה — כרם = תקופת החידוש? סוכן = בן-האדם?

משום שהמשל נובע ישירות ממתי 19:28 — הבטחת 12 הכיסאות "בתקופת החידוש" — הוצע לקרוא את הכרם כאותה תקופת חידוש בוֹאה (ה-palingenesia, חידוש כל הדברים) ואת הסוכן המחלק את השכר כבן-האדם על כיסאו. (שנוי במחלוקת.)

מה שתומך בכך: הקשר עם 19:28 ממשי. נושא-השכר של שאלת פטרוס ממשיך בנושא-ה-misthos של המשל. שהבן יהיה מחלק השכר ניתן להגנה מקראית (השווה 25:31, שם בן-האדם על כיסאו שופט את הגויים). (קריאה שקולה שהקשר התמטי עם 19:28 אמיתי.)

מה שמתנגד לכך: המילה לכרם (ampelōn) נושאת בכל הכתוב את המשמעות "ישראל, עם אלוהים, מקום-המלאכה" — לא "תקופת חידוש" או "כיסא" (ישעיהו 5:7; תהלים 80). במשל הכרם הוא מקום העבודה, לא השכר (זה הדינר). והסוכן הוא כלי חסר-שם שאינו מדבר מילה ואינו מקבל החלטה; בעל הבית עצמו הוא היוצא, השוכר, המשיב, ה"טוב" — בלא ספק דמות האלוהים. להציב את הבן בדמות-המשנה חסרת-השם נוגד את מרכז-הכובד של המשל. (שנוי במחלוקת; טבעי יותר להותיר את כל דמות האלוהים בלא פיצול.)

חוזקה של קריאה זו הוא שאין היא גוזרת את המשל מאירועו, אלא קוראת אותו כתשובה לשאלת פטרוס על החלק — וזה צודק. הקו הבריא: לאחוז בקשר ההקשר ביד יציבה, להותיר את אלגוריית-הפרט (כרם = כיסא, סוכן = בן) ביד פתוחה כאפשרות ממששת. (קריאה שקולה.)

הרווח מכך: אל תקרא את המשל הזה כסיפור-מוסר תלוש על שכר הוגן, אלא כדבר על חלקך במלכות הבואה, על האופן שבו האדון יעשה חשבון עם מי שהלך אחריו. אותו קשר עם שאלת פטרוס הוא המפתח; מרכז-הכובד נשאר האדון הטוב, חסד-המתת, והעין הרעה שאינה נושאת אותו.

לעבוד מתוך חסד

זהו משל על הסוכן במלאכתו. אתה עומד בכרם; יש מה לעשות. השאלה אינה אם אתה עובד, אלא מתוך איזה לב. שני סוגי עובדים, וההבדל אינו בידיהם אלא בלבם. האחד עובד למען זכות — הוא סופר את שעותיו, מודד את שכרו, ומביט בעין צרה אל מה שאחר מקבל. השני עובד מתוך חסד — הוא יודע שהוכנס אל הכרם בלי שהרוויח, שהמטבע בידו מתת ולא זכות, והוא מעניק למאחר בכל לבו את אותה המתת. הראשון נושא את המשא ואת החום ומלין. השני נושא את אותו משא ואת אותו חום ורוקד.

זה נוגע בגרעין הסוכנות, הלב שכל הספר הזה סובב סביבו. אינך עמל כדי להרוויח את הצלתך — זו קבועה, זו מתת. אך אינך עמל גם כדי לבנות יתרון, תביעה שאתה מודד כנגד אחרים. אתה עמל משום שהאדון קרא לך, ומשום שבסוף היום ממתין לך טובו — שלא יכולת מעולם להרוויח ולכן גם אינך צריך לעולם לכפות. זה מסיר את העווית ממלאכתך. מי שעמל למען זכות עובד בעין מתוחה אל הנהלת-החשבונות, יָרֵא תמיד פן יחסר. מי שעמל מתוך חסד עובד חופשי — לא כדי להשיג דבר, אלא מתוך הכרת תודה על דבר שכבר שלו. הוא יודע שגם הוא עצמו היה פעם מאחר, שהוכנס בידי אדון שלא היה צריך לקרוא לו ובכל זאת קרא.

ולכן אל תמדוד לעולם את שכרך כנגד שכרו של אחר. זהו הלקח החד והמעשי ביותר. אל תביט בדינר שביד רעך, אלא בטובו של האדון שבידך. ברגע שתתחיל להשוות, שמחתך כבה ועינך נעשית רעה. מי שמותיר את מבטו על הנותן, מגלה שדינרו שלו הוא יותר מדי — פלא שלא העז מעולם לבקש.

הדלת הפתוחה, וטובו של האדון

זה מסתיים היכן שהחל: באדון הטוב.

העונה לא תמה; השוק עדיין אינו ריק. האדון עדיין יוצא, עד השעה האחרונה. אולי אתה עומד שם, היום, וחש מאוחר מדי — אזי זוהי השעה שבה הוא חולף על פניך ואומר: לֵך גם אתה. ובסוף היום תגלה שהדינר המלא מונח גם בידך — לא לפי מה שעשית, אלא לפי מה שהוא.

ואולי אתה עומד מכבר בכרם, קרוא מוקדם, נשאת את המשא ואת החום, ובדרך התגנבה בך אותה עין רעה, אותו לב מחשב, משווה, מלין. אזי גם לפניך הדלת פתוחה. האדון אינו מפנה את גבו לפועל המתלונן; הוא מזמין אותו להרפות מן החשבון ולשמוח. העין הרעה יכולה להילקח. פועל שבזבז כמעט את כל יומו בהשוואה יכול בשעה האחרונה לגלות עדיין כמה גדול דינרו שלו — עוד היום, אם תיקח זאת בידך.

כאן טמונה התהילה הנושאת את כל המשל הזה, גדולה מכל החריפות שעלתה בדרך. טובו של האדון. "הרעה עינך כי טוב אני?" — שאלה התופסת אותנו, כן, אך מעל לכול גילוי של מי שהוא. הוא טוב. טוב מעבר לדין. טוב מעבר לכל חשבון. טוב במלוא חופניים, לראשון ולאחרון, למוקדם ולמאוחר, לך.

ומי שרואה זאת — מי שחדל לחשב ומניח לטובו של האדון לעמוד כפי שהוא — שוב אינו עובד כשכיר המודד את שכרו, אלא כילד השמח בנדיבות אביו. הוא מעניק למאחר את דינרו בכל לבו. הוא נושא את המשא ואת החום בשיר. והוא שומע, בסוף היום, לא את קולו של מאסטר העורך את חשבונו, אלא של אדון האומר: בוא, קבל, חלוק בשמחתי.

שכן זה היה, בעומק, הדינר. לא חשבון. מתת. ומאחורי המתת עומד הנותן, והוא טוב.