השדה נשקל

בא קציר. את זה מוכרח לומר על שדה זה ראשית, עוד בטרם יבוא ולוֹ גבעול עשב רע אחד לידי דיבור — שכן בקצה שדה זה עומד אסיף העולה על הכול. "אָז יַזְהִירוּ הַצַּדִּיקִים כַּשֶּׁמֶשׁ בְּמַלְכוּת אֲבִיהֶם" (מתי 13:43). זוהרים כשמש. לשם מתנקזת החיטה: לא אל העמידה הדוממת באדמה, אלא אל זוהַר המאיר את כל השדה, נאסף אל אסם החקלאי, לתמיד. עם מבט זה עליך להיכנס אל חלק זה, שכן בלעדי אותה שמש ייקרא כל הבא עתה אפל מדי.

אך עד אותו קציר אין החיטה עומדת לבדה. בין הדגן עלה עשב רע, זרוע בלילה ביד שאיש לא ראה, והוא דומה לו להפליא עד שתֵּצֵא השיבולת. הרשת הנגררת בים מעלה הכול — אכיל ובלתי-אכיל, מעורבב. זהו השדה כפי שהוא עתה, וכפי שיישאר עד היום האחרון: מעורב. לא שדה טהור, לא שארית קדושה שתוכל להצביע עליה בעין, אלא חיטה ועשב רע הצומחים יחד, דג טוב ומקולקל באותה הרשת. ובדיוק בכך מצוי הלקח הראשון של חלק זה, והוא חותך לשני עברים. החוצה: לא לך לנכש את השדה — אותה מלאכה שמורה למלאכים, ביום שלא אתה קובע. ופנימה, חד הרבה יותר: האם אתה בטוח שאתה חיטה? שכן העשב הרע של משל זה אינו דרדר שאתה מזהה מרחוק. זהו זוּנִין, הוא עומד בין הדגן, הוא דומה לדגן — וההבדל מתברר אך בפרי.

זוהי השקילה. שני משלים מציירים אותה: העשב הרע בין החיטה, והרשת הנמשכת אל החוף. שניהם מסתיימים באותו מקום — הפרדה בקץ העולם, המלאכים העושים את המלאכה, התנור והאסם. אך הם מצביעים, כפי שתראה, איש איש על צד אחר בלבנו: האחד על אי-סבלנותנו, הרוצה למשוך את קציר אלוהים אל הקדמה וכך תעקור את החיטה; האחר על מנוחתנו הכוזבת, הסבורה שלהיסחף ברשת זה כמו להישמר בכלים. אין זה כך. להיות ברשת אינו להגיע אל הכלי. וזה מוכרח להיאמר, חד ובעתו, כל עוד טרם נפלה ההפרדה.

ואז, משנשקל השדה, פונה חלק זה אל היקר ביותר הטמון בו. שכן אותו שדה עצמו — העולם, השדה שבו נזרע ומופרד — מכיל אוצר. אדם נתקל בו, מסתירו שוב, ומוכר בשמחה את כל אשר לו כדי לקנות את אותו שדה. סוחר מוצא פנינה אחת, ועושה אותו הדבר. כאן משתנה הנימה משקילה לכמיהה, וכאן טמון ההוד העמוק ביותר של כל החלק — שכן השאלה מי הוא המוכר במשלים אלה את הכול פותחת דלת שרוב הקוראים מעולם לא העזו לפתוח. האם זה האדם הנותן הכול בעד המלכות? או שמא המלך שנתן הכול בעד האדם? שני הנתיבים נבחנים כאן ביושר, ומתברר שאינם מוציאים זה את זה אלא נכנסים זה בזה: משום שהוא ראשון מכר הכול בעבורך, אתה יכול בשמחה להרפות מהכול בעבורו.

שלוש פעמים אותו שדה, אם כן, ושלוש פעמים מבט אחר: השדה נשקל, השדה מופרד, השדה כאוצר טמון. תחילה חומרת ההפרדה — חיֵה כחיטה, שא פרי, אל תנוח ברשת. ואז, ככתר על החלק, הערך השווה הכול, והסוחר ששילם ראשון.