אוצר המלא

דמיין שאתה נכנס לבית שריחו ריח לחם.

לא בית ריק עם ארון דל ופירורים על המדף. בית שאוצרו מלא — דגן מיבולים קודמים בשקים, שמן בכדים, לחם טרי עוד חם לצד המלאי הישן. ובבית ההוא שוכן איש שאין דבר ערב לו יותר מאשר לפתוח את הדלת ההיא. הוא מוציא את הישן, ואת החדש, ומניחם על השולחן, ומאכיל כל רעב. לא קמצן הרובץ על אוצרו. בעל-בית עשיר — ושיודע את עושרו כדבר שיש לתת.

בתמונה זו חותם ישוע את כל חדר המשלים של מתי 13. לאורך שבעה משלים צייר את המלכות — הזרע, העשב הרע, גרגר החרדל, השאור, האוצר, הפנינה, הרשת. ואז, משהלכו ההמונים ורק החוג הקטן נותר בפנים, הוא שואל שאלה אחת ונותן תמונה אחת אחרונה. "הֲבִינוֹתֶם אֵת כָּל-זֹאת?" וכאשר הם עונים "כן", נופלת מילת הסיום: "עַל-כֵּן כָּל-סוֹפֵר הַמְלֻמָּד לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמֶה לְאִישׁ בַּעַל-בַּיִת הַמּוֹצִיא מֵאוֹצָרוֹ חֲדָשׁוֹת וִישָׁנוֹת" (מתי 13:51–52).

סיום מוזר. היית מצפה שהחדר ייחתם בתמונה הכבדה ביותר — הרשת הגורפת את הכול פנימה, התנור הבוער על החוף. אך לא. המילה האחרונה אינה התנור, אלא האוצר. לא ההפרדה שבקץ, אלא החלוקה בהווה. לא מה שאלוהים יחולל בעתיד, אלא מה שאתה רשאי לעשות היום במה שקיבלת. החדר אינו נחתם באיום. הוא נחתם בדלת פתוחה ובאוצר מלא.

וזו התהילה שאני מבקש להראות לך בפרק זה — לפני שתיפול מילה אחת של תוכחה, שכן זהו הסדר בספר זה. ההוד תחילה. וההוד הוא זה: שאדם פשוט, דייג בור אם תרצה, יכול לעבור דרך בית-המדרש של ישוע ולצמוח לבעל-בית עם אוצר מלא. למי שאינו זקוק עוד רק להיות מואכל, אלא מאכיל בעצמו. אחד הדברים המזהירים ביותר שאדם יכול להיות בחיים אלה.

ממאזין לפַרְשָׁן

שים לב לאותה שאלה-ותשובה אחת. "הֲבִינוֹתֶם אֵת כָּל-זֹאת?" — "כן." משפט אגב, כך נדמה. זוהי שאלת המבחן של החדר כולו.

שכן הפועל שישוע בוחר — syniēmi, להבחין לעומק, לחבר יחד, להבין — שולט בחדר מתחילתו ועד סופו. הזרע על הדרך הוא מי ששומע את הדבר "וְאֵינֶנּוּ מֵבִין" (13:19); האדמה הטובה היא מי ששומע אותו "וּמֵבִין" (13:23). כל פרק 13 הוא תרגיל אחד בהבנה אל מול אי-הבנה. ועתה שואל ישוע במישרין: הבינותם? התלמידים אומרים כן. בכך הם מציבים את עצמם בצד הנכון של קו ההפרדה שהתווה הזורע. הם האדמה הטובה. הם שמעו וגם הבינו.

ואז אותה מילה קטנה המשנה הכול: "עַל-כֵּן." Dia touto — מטעם זה. לא אמרה תלושה שישוע מצמיד עוד לבסוף, אלא הסקה. ישוע אינו אומר: קיים אי-שם סופר אידיאלי, ואולי תהיה כזה יום אחד. הוא אומר: משום ששמעתם והבנתם את הסודות הללו, אתם הם. כאן ועכשיו. דרך לימוד זה נעשיתם ממאזינים לפַרְשָׁנים.

זוהי ההיפוך השקט. לאורך שישה משלים פתח ישוע ב"מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה לְ" — זרע, רשת, אוצר. אך מילת-הסיום הזאת אינה משווה את המלכות לדבר. היא משווה את התלמיד המלומד לדבר. המבט מסתובב: מן האוצר אל האיש שהאוצר בא לידיו. ואותו איש — זה אתה, אם שמעת והבנת.

סופר, ובכל זאת אחר לגמרי

עליך לדעת כמה מתגרה בחירת המילים של ישוע, אחרת תחמיץ את המחצית.

סופר — grammateus, מן gramma, האות — לא היה מעתיק גרידא. הוא היה הבקי והפַרְשָׁן הרם-המעלה של התורה, סמכותו הרוחנית של הכפר ושל בית הכנסת, האיש שאליו פנית בשאלות הקשות. הסופרים ישבו "עַל-כִּסֵּא מֹשֶׁה" (23:2). הם היו אנשי הספר.

ודווקא אנשים אלה הם אצל מתי כמעט תמיד מתנגדיו של ישוע. "הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים" — אתה שומע זאת לאורך כל הבשורה כפזמון חוזר, ובפרק 23 רועם ישוע שמונה פעמים "אוֹי לָכֶם" על ראשיהם (הנוסח הביקורתי, בלא 23:14, מונה שבע). למי שקורא את מתי, "סופר" מעורר התנגדות בטרם הערצה.

על אחת כמה וכמה מדהים מה שישוע עושה כאן. הוא נוטל את המילה הטעונה הזאת ומעצב אותה מחדש. קיים גם סופר ממין אחר, הוא אומר — כזה ה"מְלֻמָּד למלכות". ושים לב למילה היפה ביותר באמרה. היוונית אינה אומרת סתם "מְלֻמָּד". היא אומרת mathēteutheis: עשוי לתלמיד לשירות המלכות. אם כן, סופר המלכות אינו אוטודידקט, אינו מומחה-תורה מטעם עצמו. הוא תלמיד ההופך למורה.

הרואה אתה מה משמעות הדבר לאנשים היושבים שם ומקשיבים? פטרוס, אנדריאס, יעקב, יוחנן — דייגים. לא מלומדים. לא שנים בבתי-המדרש, לא ישיבה לרגלי רב מהולל. לפי אמת המידה של הסופר הפרושי לא נחשבו לכלום. ועתה אומר ישוע להם: אתם סופרי המלכות. לא על אף תלמידותכם, אלא דרך תלמידותכם. הדייג חסר-האותיות מתעלה לדבר שהפרוש המלומד, על כל ידיעתו, דווקא אינו: בעל-בית היכול להאכיל את כל הבית.

זהו חסד הפורץ דרכך. אינך צריך להיות מלומד מלידה. אין לך צורך בתארים. עליך רק להיות תלמיד השומע ומבין — ובבית-המדרש של המשיח אתה צומח למי שיש לו אוצר מלא.

העמקה — Mathēteutheis: הסופר והתלמיד באדם אחד

הפועל שישוע בוחר נושא את כל ההיפוך. הוא אינו אומר didachtheis ("הוּרה") אלא mathēteutheis — מן mathēteuō, "לעשות לתלמיד", הנגזר מן mathētēs, תלמיד. (נתון לשוני מתועד היטב.) מילולית: "עשוי לתלמיד לשירות המלכות." סופר המלכות אינו אוטודידקט ואינו מומחה-תורה מטעם עצמו — הוא מי שדבר-מה נעשה בו.

העוצמה ניכרת מן המקום שבו שבה המילה. מתי משתמש ב-mathēteuō עוד פעמיים (27:57; 28:19), והכבדה מכולן היא צו השליחות: "עֲשׂוּ תַלְמִידִים אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם" (mathēteusate, 28:19). מה שישוע מצווה על העולם בחתימת הבשורה, הוא קורא כאן כבר מקור הסופר עצמו. המעגל נסגר: מי שנעשה תלמיד, עושה בתורו תלמידים. (קריאה שקולה ש-13:52 ו-28:19 קשורים במכוון באותה המילה; הקשר הלשוני עומד, וההד המכוון הוא ביאור.)

כאן מצויה ההלם השקט עבור הדייגים. Grammateus ו-mathētēs היו בעולמו של ישוע כמעט קצוות מנוגדים: האחד בילה שנים בבתי-המדרש ורכש סמכות, האחר עוד היה בדרך, עוד בלתי-מעוצב. ישוע מציב אותם זה לצד זה באדם אחד. פטרוס חסר-האותיות נעשה בקי בכתוב ממין חדש — לא על אף תלמידותו, אלא דרכה. אינך נכנס דרך מלומדות, אלא דרך הנכונוּת להתלמד. ובדיוק את זאת סירב המתנגד המלומד.

בעל-הבית ואוצרו

ואז התמונה עצמה: בעל-בית המוציא מאוצרו חדשות וישנות. שלוש מילים, וכל אחת נחשבת.

"בעל-בית" — oikodespotēs, מן oikos, בית, ומן despotēs, אדון. האיש האחראי על האוצר ועל שלום הבית כולו. אין זו תמונה מקרית אצל מתי: ה-oikodespotēs שב וחוזר כתמונה לאלוהים או למי שמנהל את הבית מטעמו — אדון הכרם (20:1), האדון אצל העשב הרע (13:27), בעל-הבית הער (24:43). אם כן, הסופר אינו מושווה למלומד בחדר עיון, לבדו עם ספריו, אלא לנאמן המאכיל את משק ביתו. מי שדואג.

"מאוצרו" — thēsauros. אוצר, חדר-מלאי, מקום שמירה לנכסים יקרים ולצידה. אותה מילה עצמה עמדה פסוקים אחדים קודם לכן כ"הָאוֹצָר הַטָּמוּן בַּשָּׂדֶה" (13:44), שבשבילו מכר אדם את הכול. והיא שבה בדרשת ההר: "כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר אוֹצַרְכֶם שָׁם יִהְיֶה גַם-לְבַבְכֶם" (6:21). אם כן, בעל-הבית אינו מוציא רכוש זר שהוא מנהל, אלא את אוצרו שלו — מתוך מה שהלימוד אצר בו. ובמקום שבו אוצר זה מצוי, שם גם לבו.

"מוציא" — וכאן נופלת מילה שאסור לך להחמיץ. Ekballei, מילולית "משליך החוצה". אותו שורש, ballō, כמו ברשת ש"הֻשְׁלְכָה" אל הים פסוקים אחדים קודם לכן. אך ראה את ההבדל. הרשת משליכה פנימה, גורפת את הים כולו אל החוף. בעל-הבית עושה את ההפך: הוא משליך החוצה. הוא מחלק. אוצר המונח אגור גרידא אינו מאכיל איש. אך אוצר זה נפתח.

האם אתה חש את התנועה? כל חיי התלמיד מונחים בשתי מילים אלה. תחילה הובא דבר פנימה — כל מה שנכנס אל הלב דרך בית-המדרש של ישוע. ואז הוא מובא החוצה. תחילה להיות מואכל, אחר כך להאכיל. האוצר אינו תחנת היעד. הוא התחנה שממנה נערך השולחן.

העמקה — האוצר (thēsauros): מה אמרה התמונה לשומע מן המאה הראשונה

לנו, "אוצר" הוא דבר נוצץ בתיבה; לשומעי ישוע ה-thēsauros היה בראש ובראשונה חדר-המלאי של הבית — החלל שבו שמר בעל-הבית את צורכי משק הבית. (מתועד היטב בנוגע לעולם החיים.) לא ויטרינה של נכסים יקרים, אלא שקי דגן, כדי שמן, פירות יבשים, לחם אותו שבוע. המילה מקיפה את שניהם: יוקרה וגם צידה, מה שאתה גונז משום שיש בו ערך וגם מה שאתה חי ממנו.

ובעל-בית טוב הכיר את חדרו. הוא לא נתן למלאי הישן להירקב בהציבו על השולחן רק את הטרי, ולא חי על הישן בלבד בעוד החדש מונח בלא שימוש. הוא נתן לבני הבית "אֹכֶל בְּעִתּוֹ" (השווה 24:45) — לפי הצורך, מתוך מלוא העושר. (קריאה שקולה שתמונת חדר-הצידה נשענת על "אוכל בעתו" של הסוכן הנאמן במתי 24.) כך אין בעל-הבית הרוחני מלומד עם ארון מלא ספרים שהוא מוקיר, אלא נאמן על מזון, שחדרו סמוך לשולחן מלא פיות רעבים.

חדשות וישנות

ומה הוא מוציא? "חדשות וישנות" — kaina kai palaia.

הקריאה הנפוצה ביותר, הנשענת בלא תפר על מתי כולו: הישנות הן כתבי הברית הישנה — התורה והנביאים, כל תולדות הישועה של ישראל, האוצר שעליו כבר ניהל הסופר הישן. החדשות הן התגלות המלכות שבאה עתה, בישוע — הסודות שנפרשו בשבעת המשלים הללו.

התלמיד המלומד מוציא את שניהם, משום ששייכים זה לזה. בדיוק כפי שהכריז ישוע בדרשת ההר: "אַל-תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְהָפֵר אֶת-הַתּוֹרָה אוֹ אֶת-הַנְּבִיאִים לֹא בָאתִי לְהָפֵר כִּי אִם-לְמַלֹּאות" (מתי 5:17). החדש אינו מפר את הישן. הוא ממלא אותו. לכן אין סופר המלכות יכול לבחור. מי שיש לו רק הישן יודע את התורה אך חסר את הממלא. מי שסבור שיש לו רק החדש, גוזר עצמו מן השורש, ונותר עם בשורה התלויה באוויר.

שים לב לסדר. היית מצפה ל"ישנות וחדשות" — תחילה הישן, אחר כך החדש, במרוצת הזמן. אך ישוע אומר "חדשות וישנות". החדש תחילה. לתלמיד שזה עתה למד להכיר את המלכות, החדש עומד בראש — האור הטרי שבו עתה גם הישן מתחיל לזרוח. כאילו ראה מישהו במשך שנים תמונה תלויה בחצי-אופל, ונדלקת מנורה, ולפתע הוא רואה מה מצויר עליה. התמונה לא השתנתה. אך באותו האור החדש נעשה הישן גלוי לראשונה כפי שנועד להיות. ובעת ובעונה אחת אין הישן מושלך — הוא נלקח עמו. "וישנות." המנורה אינה מחליפה את התמונה; היא נותנת לה לזרוח.

העמקה — "חדש וישן" (kaina kai palaia): לא שבר, אלא מילוי

הקריאה הנפוצה ביותר נשענת בלא תפר על מתי כולו: הישנות (palaia) הן כתבי הברית הישנה — התורה והנביאים — והחדשות (kaina) הן התגלות המלכות שבאה עתה, בישוע. (קריאה שקולה; נישאת רחבות, אך ביאור.) בעל-הבית מוציא את שניהם משום ששייכים זה לזה, וזה הכלל שישוע כבר נתן בדרשת ההר: "לֹא בָאתִי לְהָפֵר כִּי אִם-לְמַלֹּאות" (מתי 5:17).

ובכל זאת יש קול שני המונח בכנות לצד זה. ישוע דיבר גם על יין חדש בנאדות ישנים ועל טלאי חדש על בגד ישן (9:16–17), ושם נסב הדגש דווקא על ההבדל: החדש אינו נותן להידחק בצורות הישנות. (קריאה שקולה ש-9:16–17 ו-13:52 אינם סותרים אלא מאירים שני צדדים של עניין אחד.) אין סתירה. בשורת ישוע אכן חדשה ואינה נכנסת בכלים הישנים, וגם היא מילוי הישן ואינה ניתנת להינתק ממנו. בעל-הבית החכם מכיר את שני קווי המתח.

פרשנים אחדים ממלאים "ישן וחדש" באופן רחב יותר — כל מה ששואב מורה בשל מתוך נסיונו, מנוסה וטרי. (שנוי במחלוקת איזו נימה עומדת בראש; הקריאות אינן מוציאות זו את זו.) מה שעומד: סופר המלכות הוא איש הכתוב כולו, לא של ספר אחד אל מול האחר.

עושר העושר בדבר

טמונה תהילה בכל זה, שכן פרק זה הוא בראש ובראשונה פרק על הוד.

יש דבר עשיר עד אין לבטא בעושר בדבר. לא עשיר משום שאתה בעל ספרים רבים, יודע עובדות רבות, מנצח בוויכוחים. אלא עשיר כשם שבעל-בית עשיר שחדרו מלא ושדלתו פתוחה — יש בידך דבר שבני אדם חיים ממנו. אתה רואה רעב, ויש בידך דבר להשביעו.

חשוב על הרגעים שבהם טעמת זאת בעצמך. מישהו ישב מולך בבור, ושמעת מילה מן הכתוב עולה, ישנה ומנוסה, ומסרת אותה, וראית את האור שב אל עיניו. או ילד שאל אותך דבר-מה על אלוהים, וחילקת את מה שאתה עצמך קיבלת פעם. אחת השמחות הזכות ביותר שיש: לראות שהאוצר שקיבלת קם לחיים בזולת.

ואותו אוצר אינו אכזב. חדר-מלאי רגיל מתרוקן כשאתה מחלק ממנו — ככל שתיתן יותר, כך יישאר לך פחות. אוצר הדבר פועל הפוך. ככל שתחלק יותר, כך תגלה בעצמך יותר מה צפון בו. המלמד לומד כפליים. מי שמאכיל זולת, מואכל בעצמו. אין זו הגזמה אדוקה; זהו ניסיונו של כל מי שאי-פעם האכיל אחר מן הכתוב. אתה נותן, ונשאר לך יותר משהיה לך.

קו האיגרת אל העברים: מחלב אל מזון מוצק

ועתה גרעין פרק זה, הלב שסביבו סובב הכול. שכן סופר המלכות הוא מעל לכול הסוכן הבוגר. הוא אינו תינוק עוד. וכדי להבין זאת יש לפנות אל האיגרת אל העברים.

לכותב יש לומר לקוראיו דבר עמוק — דבר על מלכיצדק, על הכהונה הגדולה של המשיח. אך הוא נעצר. והוא אומר מדוע: "עַל-זֹאת יֵשׁ לָנוּ דְּבָרִים רַבִּים לְאָמְרָם וְקָשִׁים הֵם לְבָאֵר בְּדִבּוּר יַעַן כְּבֵדֵי אָזְנַיִם הֱיִיתֶם. כִּי תַּחַת אֲשֶׁר הָיָה עֲלֵיכֶם לִהְיוֹת מְלַמְּדִים לְפִי אֹרֶךְ הַזְּמָן עוֹד אַתֶּם צְרִיכִים שֶׁיְּלַמֵּד אֶתְכֶם אִישׁ רֵאשִׁית יְסוֹדוֹת דִּבְרֵי אֱלֹהִים וַתִּהְיוּ צְרִיכִים לְחָלָב וְלֹא לְמַאֲכָל בָּרִיא. כִּי כָל-אֲשֶׁר מַאֲכָלוֹ חָלָב אֵין-לוֹ דַעַת בִּדְבַר צֶדֶק כִּי עוֹדֶנּוּ עוֹלֵל. אַךְ לַשְּׁלֵמִים הַמַּאֲכָל הַבָּרִיא אֲשֶׁר מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל חוּשֵׁיהֶם מְלֻמָּדִים לְהַבְחִין בֵּין-טוֹב לָרָע" (עברים 5:11–14).

שמע מה כתוב כאן. לפי אורך הזמן היה עליכם להיות מורים — היה עליכם זה מכבר לעמוד בצד השני של השולחן, לא כפיות מואכלים, אלא כידיים מאכילות. ובמקום זה אתם זקוקים שוב למי שילמד אתכם את הראשית, את הפשוט מכול. נשארתם תינוקות. עודכם שותים חלב. גרוע מזה: היה עליכם לתת לאחרים מזון מוצק.

כאן פרוש לפניך סופר המלכות. שכן מהו אם לא מי שצמח על פני הזמן מתינוק למורה? בעל-הבית עם האוצר המלא הוא בדיוק השלם מעברים 5 — שאינו שותה עוד חלב בלבד, אלא אוכל מזון מוצק, ושמתוך אוצרו מאכיל אחרים. תמונת מתי ותמונת עברים הן אותה תמונה, נראית משני צדדים. שתיהן אומרות: זוהי המטרה. לא להישאר תקוע בחלב, אלא לעלות אל השולחן — ושם לא רק לשבת, אלא לערוך את השולחן בעצמך.

שים לב למילה האחרונה של אותו הקטע. השלמים הם אלה "אֲשֶׁר מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל חוּשֵׁיהֶם מְלֻמָּדִים". כוח ההבחנה אינו בא מאליו, ולא מתוך שמיעה אחת — הוא בא מתוך לעיסה עצמית של מה שתחילה נלעס בעבורך. בעל-הבית לא נעשה כזה בלילה אחד. הוא נעשה כזה דרך שנות הכנסה פנימה ועיכול, עד שחדרו התמלא וכוח הבחנתו התחדד. בגרות אינה צונחת מן השמים. היא צמיחה, חלב אחר חלב, מנה אחר מנה, עד שאתה יכול בעצמך להאכיל.

העמקה — מחלב אל מזון מוצק: קו הבגרות כגרעין נאמנות-הסוכן (עברים 5:11–14)

האיגרת אל העברים מותחת את הקו המונח תחת כל הפרק הזה, והיא מותחת אותו בחדות. הכותב אינו מאשים את קוראיו שאינם יודעים את התורה, אלא שהיה עליהם, "לפי אורך הזמן", כבר להיות מורים ואינם (עברים 5:12). (מתועד היטב: הטקסט עומד מפורשות באיגרת.) אמת המידה אינה כמה אתה יודע, אלא אם צמחת על פני הזמן מקבלה אל נתינה.

שתי מילים נושאות את התמונה. חלב (gala) הוא לבלתי-בוגר, "אֵין-לוֹ דַעַת בִּדְבַר צֶדֶק"; מזון מוצק (sterea trophē) הוא לשלם (teleios) — לא מי שאסף עוד עובדות, אלא מי שנעשה מאומן. שכן השלמים הם אלה "אֲשֶׁר מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל חוּשֵׁיהֶם מְלֻמָּדִים" (5:14). כוח ההבחנה בא "מתוך הרגל" (dia tēn hexin) — מתוך אימון, לא מתוך שמיעה אחת. (קריאה שקולה שאותו "מתוך הרגל" הוא לב קו הבגרות ולא משפט-לוואי.)

וראה כיצד תמונת עברים ותמונת מתי מתלכדות: שני פנים של מציאות אחת. מתי מצייר את הסוכן המגובש כבעל-בית המחלק; עברים כשלם האוכל מזון מוצק — ונותן לאחרים. המגובש עיכל "ישן וגם חדש", את התורה ואת התגלות המלכות, ויכול עתה, לעוס ומנוסה, להעבירם למי שעוד אינו עומד בהם. כאן מצוי גרעין נאמנות-הסוכן בדבר: לא להישאר תקוע בחלב, אלא לעלות אל השולחן — ושם לערוך בעצמך את השולחן.

התינוק הנצחי

וכאן מתהפכת הנימה, שכן אל מול תהילה זו עומד צל — ודווקא משום שההוד כה גדול, הצל כה חד. אומַר זאת ישר בעיניים, שכן ספר זה אינו זוכה בדבר מן ההתחמקות.

קיים מאמין שלעולם אינו מתבגר. לא משום שאינו נושע — אין מדובר כאן בכך, ישועתו איתנה. אלא משום שהוא, שנה אחר שנה, נשאר תינוק. הוא מואכל, ומואכל, ומואכל, ולעולם אינו מאכיל איש בחזרה. הוא יושב כבר 30 שנה בספסל ועדיין שותה חלב. הוא צורך את התפילה ה-זה-עתה, את הדרשה ה-זה-עתה, את הפודקאסט ה-זה-עתה, את הספר ה-זה-עתה — ואינו צומח, ולעולם אינו קם לערוך את השולחן בעבור זולת. לפי מידת הזמן היה עליו זה מכבר להיות מורה. והוא נעשה תינוק בעל שיער שיבה.

זוהי אחת הטרגדיות השקטות ביותר של הכנסייה המערבית, ולכן עליה להיאמר כאן בקול. גידלנו דור המואכל היטב כאין כמוהו. מעולם לא היה כל כך הרבה לימוד בהישג יד — דרשות בטלפון, כנסים בכל עיר, ספרים לרוב, המורים הטובים ביותר זמינים תמיד. ובכל זאת חדרם של רבים עומד ריק. לא משום שדבר לא נכנס פנימה, אלא משום שדבר לא יצא החוצה. נעשינו בקיאים בתפילה הטובה, בדובר הטוב, במוזיקה הטובה — את התפילה המעוררת ה-זה-עתה אנו סופגים, ואיננו בונים איש. אנו נשארים יושבים עם החלב ביד, בעוד העולם סביבנו רעב ללחם, ואנו ממתינים לסעודה הבאה לעצמנו.

זהו החטא הנוח של פרק זה. לא המעשה הגס. לא השיכור המאבד את חייו. אלא המאמין המהוגן, האדוק, היודע היטב, המקבל הכול ואינו מעביר דבר. המשתתף בכנס אחר כנס ולעולם אינו נוטל אדם אחד בידו. המכיר את הכתוב כבקי ולעולם אינו מחלקו לרעב. זה נראה כה תמים. אין הוא עושה דבר מחפיר — הוא רק נמנע מדבר-מה.

ובדיוק אותה הימנעות היא פנים שניות של האוגר. דמיין את בעל-הבית שאוצרו מלא — דגן, שמן, לחם — והוא מותיר את הדלת נעולה. הוא מונה את מלאיו, הוא גאה בו, הוא יודע בדיוק מה צפון בו. אך אינו מחלק דבר. בני הבית רעבים בעבר השני של הדלת, והוא רובץ על אוצרו. הדגן מתיישן, השמן מבאיש, הלחם מעלה עובש. ובסוף הוא עומד עם חדר מלא מלאי מקולקל, בעוד יכול היה להאכיל את כולם. כזה הוא המאמין האוגר ידע ושומרו לעצמו. אולי עצלות — לחלק עולה במאמץ, להיות מואכל נוח יותר. אולי פחד — מי שמחלק עושה עצמו פגיע, עלול לומר דבר שגוי. אולי אפילו אדיקות שירדה מן הפסים: מי אני שאלמד זולת. התוצאה זהה. האוצר מתקלקל בחדר.

האם אתה שומע כיצד זה משלים את החדר כולו? משל הזורע צייר שלוש דרכים שבהן הדבר לא הניב פרי: הזרע על הדרך, אדמת הסלע, הקוצים. והאדמה הטובה הייתה מי ששמע את הדבר, הבין, "וְעֹשֶׂה פְרִי וְנֹשֵׂא" (13:23). האוגר הוא האדמה שקיבלה את הזרע ושמרה אותו לעצמה. הוא שמע, הוא סבור שהבין, אך אינו נושא פרי — שכן פרי הוא מה שמאכיל אחרים. תפוח שלעולם אינו עוזב את העץ אינו מאכיל איש. אוצר שלעולם אינו עוזב את החדר אינו מאכיל איש. השאלה בסוף החדר אינה: מה הכנסת פנימה? השאלה היא: מה חילקת החוצה?

היה מחלק, אומר ישוע במילת סיום זו. לא אוגר. בעל-בית, לא תינוק בעל שיער שיבה.

האם אני עדיין שותה חלב?

כאן אני מפנה את העט אל עצמי, שכן יהיה זה בלתי-הוגן ומתנשא לכתוב פרק זה כאילו הוא על זולת.

אני מכיר את האוגר מבפנים. אני מכיר את הגאווה השקטה על חדר המתמלא — הקריאה, הלימוד, האיסוף, ההנאה מן הלימוד הטוב — ואת הקול הערמומי האומר שדי בכך. צרכתי יותר תפילות משאוכל למנות, ואני שואל את עצמי בכנות: כמה אנשים האכלתי? אני יודע כמה נוח לבחור בצד המקבל, להסתתר מאחורי האדוק "עליי עוד ללמוד כל כך הרבה תחילה". ואם אהיה כן באמת: החלב שאני ממשיך לשתות הוא לעיתים לא ענווה אלא נוחות — אני מעדיף להיות מואכל מאשר להאכיל, משום שבטוח יותר להישאר צרכן מאשר להיעשות בעל-בית.

האם אני קם לערוך את השולחן, או עדיין יושב עם הבקבוק? האם אני כבר נטלתי מישהו בידו והאכלתי מתוך מה שקיבלתי, או עדיין שומר את אוצרי לעצמי, והוא מתיישן ומתאבק עם השנים?

אינני שואל שאלה זו כדי להכות בך או בעצמי. אני שואל אותה משום שההפניה פנימה מסירה את הגאווה מן התוכחה. מי שמצביע באצבע על התינוקות הנצחיים ושוכח את עצמו, הוא עצמו התינוק הגדול מכולם — בקי המבקר אחרים ובעצמו אינו מאכיל איש. השאלה אינה לזולת. היא לי, היום, ולך, היום. והיפה הוא: עוד היום הוא. החדר עוד לא התקלקל. הדלת עוד יכולה להיפתח. ויש רעב בהישג יד שאפשר להאכילו מתוך האוצר שבידך.

הסוכן של הדבר

יש להפוך את הדבר למעשי, שכן ההוד והתוכחה צריכים לנחות באיזשהו מקום — בידיים המחלקות.

מה עושה הסוכן של הדבר? הוא מוציא חדשות וגם ישנות. לא איש של ספר אחד אל מול האחר; איש הכתוב כולו. ופירוש הדבר שלושה דברים.

ראשית: אינך מותיר את הישנות מונחות. התורה והנביאים, התהלים וההיסטוריות — אלה אוצרך, ואינו מיושן. הוא "ישן" כשם שיין טוב ישן, לא כשם שלחם מעופש ישן. מאמינים רבים מאכילים את עצמם ואת אחרים בחדש בלבד, במחצית החדר, ומותירים את הישן בצל.

שנית: אינך מסתיר את החדשות. התגלות המלכות במשיח, הסודות שנפרשו במשלים הללו — זהו הלחם הטרי, עוד חם, ומקומו על השולחן. אחדים נשארים תקועים בישן בלבד, באות בלא הרוח. אך בעל-הבית מביא את שניהם: הוא נותן לישן לזרוח בחדש ולחדש להכות שורש בישן.

ושלישית, לב התמונה: חלק. למֵד. האכֵל. האוצר אינו לשמירה אלא להוצאה. התחל היכן שאתה, במה שיש לך. אינך צריך להיעשות מורה לאלפים; רוב בעלי-הבית פשוט מאכילים את ביתם שלהם. אב הפותח לילדיו את הכתוב ליד השולחן הוא בעל-בית של המלכות. אישה הנוטלת אישה צעירה ממנה בידה ומעבירה את מה שקיבלה היא בעל-בית של המלכות. מי שמבקר שכן בודד ומותיר אצלו מילת תהלים ישנה הוא בעל-בית של המלכות. רק פתח את הדלת וחלק — ותגלה שהחדר נשאר מלא בתוך החלוקה.

שכן האדון לא מילא אותך כדי שתישאר מלא. הוא מילא אותך כדי לתת לך לחלק. ובכל פעם שאתה פותח את הדלת ומוציא דבר-מה — מילה ישנה, תובנה חדשה, נחמה מן הכתוב — אתה עצמך צומח מתינוק למורה, מצרכן לבעל-בית. זו הדרך אל הבגרות. לא דרך קבלת עוד, אלא דרך התחלה בנתינה.

הדיוקן העצמי שמאחורי הראי

יש שכבה אחרונה בתמונה זו, והיא מעמיקה את הפרק כולו. שכן מי הוא, בכל מתי, בעל-הבית המושלם? מי מוציא בחדר זה מילולית "חדשות וישנות"?

הבט לאחור. מי מוציא שם את דברי הנביאים הישנים — ישעיהו 6, על שמיעה ואי-הבנה (13:14–15), המזמור האומר "אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי-קֶדֶם" (13:35)? ומי פורש שם את סודות המלכות החדשים, שעין לא ראתה מעולם? זהו ישוע. הוא בעל-הבית בה"א הידיעה, ה-oikodespotēs שמאוצרו בא כל זה. הפַרְשָׁן המושלם של הישן והמביא המושלם של החדש. כשהוא אומר "כָּל-סוֹפֵר הַמְלֻמָּד לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמֶה לְאִישׁ בַּעַל-בַּיִת", הוא מצייר בראש ובראשונה את עצמו — ולכן אמת מידה לתלמיד.

לא או-או. דיוקן עצמי של הרב ההופך לצו לתלמיד. ישוע אינו אומר רק: היה בעל-בית כזה. הוא אומר: היה כָּמוֹנִי. הוא פתח לאורך כל החדר את אוצרו לפניכם, ישן וחדש, והאכיל אתכם עד שהבנתם. ועתה הוא אומר: עשה אתה את אותו הדבר.

חוש כיצד זה מרים את העניין. אילו היה החילוק חובה בלבד, היה כבד. אך אין הוא משא זר. הוא השתתפות במה שעושה הרב עצמו — ללכת בעקבותיו, לעשות את אותו הדבר שעשה כשפתח את אוצרו בעבורך. מי שמחלק מן הדבר, ממשיך לא פחות ממלאכת המשיח. זה הכבוד הגבוה ביותר שעבד יכול לקבל: לזכות לעשות את מלאכת אדונו.

המעגל נסגר

ראה עתה כיצד חדר המשלים כולו נסגר, ומדוע ישוע חותם אותו דווקא בתמונה זו ולא בתנור.

החדר התחיל בזורע המפזר. והוא נחתם בבעל-בית המחלק. אין זה מקרה; המעגל הנסגר. בראש זורק הזורע את הזרע, ומקצתו נופל על אדמה טובה ונושא פרי, פי 30, פי 60, פי 100. בסוף מתברר מהו אותו פרי: האדמה הטובה נעשית בעצמה מחלקת. מי ששמע היטב, הולך לזרוע בעצמו. מי שהואכל, הולך להאכיל. וביניהם מונחים כל חיי התלמיד, ששמע, הבין, צמח, והלך לחלק בעצמו.

והוא קושר אף את הרשת אל הכלל — התמונה הכבדה הקודמת למילת סיום זו. הרשת גורפת "הכול" פנימה, וההפרדה באה בעתיד, על החוף. בעל-הבית מוציא "הכול" — ישן וגם חדש — החוצה, ומחלק זאת עתה. תמונה אחת מביטה אל הקץ, האחרת אל ההווה. וביניהן חי התלמיד: ממתין להפרדה שאלוהים יחולל, ובינתיים מחלק מן האוצר שאלוהים נתן לו. הולך-הרגל החי למען העיר אינו יושב בטל בפונדק עם אוצרו בחיקו. דלתו פתוחה ושולחנו ערוך, בעין נשואה אל הרב היכול לשוב בכל רגע.

לכן אין החדר נחתם במסתורין ולא באיום, אלא בצו ובדלת פתוחה. הסודות לא ניתנו כדי לאגור. הם ניתנו כדי שיחולקו.

העמקה — אמרת הסופר כמפתח-קריאה לכל מתי 13

מדוע אין ישוע חותם את חדר המשלים בתנור הבוער של הרשת, אלא בבעל-הבית? משום שאמרת הסיום אינה תוספת אלא המפתח הנכנס במנעול החדר כולו — היא אומרת מה עליך לעשות בכל אותן תמונות. (קריאה שקולה; נישאת רחבות בקרב פרשנים.) שלושה דברים מרימים אותה מעל אמרה תלושה: היא חותמת את החדר מילולית (13:53 בא מיד עם נוסחת החתימה הקבועה), היא מורה מה התלמידים זה עתה נעשו, והיא נותנת את כלל הקריאה לכלל.

וכלל קריאה זה הוא תנועה: מן הזורע המפזר (13:3) אל הבעל-בית המחלק (13:52) — המשל הראשון והאחרון של חדר המשלים, עם כל אשר ביניהם. (מתועד היטב שאלה הם המשל הפותח והחותם.) וכך קושרת האמרה אף את הרשת הכבדה אל הכלל: הרשת גורפת "הכול" פנימה וההפרדה באה בעתיד, על החוף; בעל-הבית מוציא "הכול" החוצה ומחלקו עתה. (קריאה שקולה שהרשת והסופר עומדים במכוון כמקבילים-מנוגדים: הכנסה פנימה אל מול חלוקה החוצה, השלמה אל מול הווה.)

הדלת הפתוחה והאוצר המלא

אסיים היכן שהתחלתי: אצל הבית שריחו ריח לחם.

דמיין שזה ביתך. שכל חייך של לימוד וקבלה — כל הדרשות והספרים והשעות השקטות בכתוב, כל החלב ששתית וכל המזון המוצק שלמדת לעכל — מונחים שמורים בחדר שהוא שלך, אוצר שאתה אכן בעליו. ישן וחדש, כל מה שפתח לך הרב. ולצד אותו חדר שולחן, וסביב אותו שולחן בני אדם רעבים — ילדיך, שכניך, המאמין הצעיר הנושא אליך עיניו, המחפש שאינו יודע איפה ימצא לחם.

והדלת פתוחה.

זוהי התהילה המונחת לפניך, ואין זה חלום רחוק אלא ייעודך הממשי. לא להישאר צרכן נצחי, תינוק בעל שיער שיבה הממתין רק לסעודה הבאה לעצמו. אלא לצמוח למי שמחלק — בעל-בית עם אוצר מלא, המאכיל את כל הבית מתוך עושר שקיבל חינם ומעביר בשמחה. לשם מושך אותך הרב, לא בשוט אלא בהזמנה: היה כמוני, חלק כמוני, האכֵל כשם שאני האכלתי.

ועוד היום הוא. החדר עוד לא התקלקל. האוצר עודנו מונח שם. הרעבים בהישג יד. והדלת — הדלת עודנה פתוחה, וממתינה רק ליד שתדחפנה ותתחיל לחלק. שכן חיים של חילוק מונחים לפניך מוכנים, ובסופם, אצל שולחן הרב, מונחת כבר על שפתיו המילה שאליה משתוקק כל הספר הזה: עָשִׂיתָ הֵיטֵב, סוכן טוב ונאמן — האכלת את הבית; בּוֹא אֶל-שִׂמְחַת אֲדוֹנֶיךָ.