מן הסבל אל ההדר: האימון

מונח לפניך הדר שאיש אינו יכול לתת לך עבורו מילים.

שָׁם מתחיל הכתוב, בכל פעם שהוא מעלה את הדרך הזאת. לא בכאב — בזוהר שבסוף. כתר שאינו נובל. משקל של הדר העולה על כל מה שנשאת כאן. שתי המילים שאליהן חותרים חייך: עשית היטב. "אִם רַק נִתְעַנֶּה אִתּוֹ לְמַעַן גַּם-נְכֻבַּד אִתּוֹ" (רומים 8:17). לא נושע בלבד — מכובד אתו, חולק בזוהרו שלו.

אך יש סדר, ואין בו יוצא מן הכלל. איש אינו מוכתר תחילה ועובר אחר כך דרך הסבל. הדבר הפוך — והראשון שעשהו הפוך היה המשיח עצמו. "הֲלֹא כָזֹאת הָיָה עַל-הַמָּשִׁיחַ לִסְבֹּל וְלָבוֹא אֶל-כְּבוֹדוֹ" (לוקס 24:26). לסבול, וכך — בדרך ההיא, לא באחרת — לבוא אל ההדר. מה שנהג בראש נוהג באיברים. אין בכל הכתוב הדר שלא עבר תחילה דרך הצלב.

הפרק הזה אינו עוסק אפוא בסבל. הוא עוסק בהדר; הסבל הוא רק הדרך. ודווקא משום כך אפשר להביט בו ביושר. קיימת אמונה המדלגת על הדרך הזאת: מושיע הנוטל את משאותיך ושותק על הצלב שהוא מצווה אותך לשאת. זה נמכר היטב. אך אין זה הישוע שנתן להמון הנלהב את מילותיו הקשות ביותר — בכוונה, כדי לברור מי הולך עמו ומי רק נלווה כל עוד היה קל. "בְּצָרוֹת רַבּוֹת עָלֵינוּ לָבוֹא אֶל-מַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (מעשי השליחים 14:22). דרך, לא סביב. הסבל הוא השער, לא האסון המונח לפניו.

הוא למד מתוך מה שסבל

התחל בלב, והלב הוא משפט אחד מאיגרת אל העברים.

"וְהוּא בִּימֵי-בְשָׂרוֹ אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִקְרִיב תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים בְּצַעֲקָה גְדוֹלָה וּבִדְמָעוֹת לִפְנֵי הַיָּכוֹל לְהוֹשִׁיעוֹ מִמָּוֶת וַיֵּעָתֶר לוֹ מִיִּרְאָתוֹ. וְאַף כִּי-הָיָה הַבֵּן לָמַד מֵעֻנּוֹתוֹ לִשְׁמֹעַ. וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻשְׁלַם הָיָה מַמְצִיא תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לְכֹל הַשֹּׁמְעִים בְּקוֹלוֹ." (עברים 5:7–9)

אף כי היה הבן. לא משום ש — שאז היה הסבל נחסך ממנו, שאז היה הבן זוכה לפטור. אך עומדת כאן ניגודיות: הוא נכנס לאותו בית-ספר שאנו נכנסים אליו — ולא שבוע אחד, אלא כל חייו.

אל תחשוב שהסבל החל רק בגן. הוא החל באבוס ולא חדל עוד. ילד טהור בין ילדים שאינם, לומד כבר מוקדם מה עולה להיות אחר; עלם בכפר שחשב כי הוא מכירו — "הֲלֹא זֶה הוּא בֶּן-הֶחָרָשׁ?" — כמה חותך להיות מוכחש בידי אנשיך שלך. בכל חזית נוסה כמונו, ובשום מקום, אף לא פעם אחת, לא נכנע. "הַמְנֻסֶּה בַכֹּל כְּמוֹנוּ אַךְ בְּלִי חֵטְא" (עברים 4:15). כך למד לשמוע: לא מתוך ספר, אלא מתוך 30 שנות עמידה בעוד הדבר משפשף — ולבסוף מתוך הדם והזיעה של גת-שמנים, מתוך המסמרים ושלוש שעות החושך.

הבן היטב: לא היה הוא ממרה וצריך היה להיעשות שומע. הוא היה שומע מושלם, מן האבוס עד הצלב. מה שלמד היה אותה שמיעה במצב של סבל — מה זה להוסיף ולשמוע כשהדבר עולה הכול. "אַךְ לֹא כִרְצוֹנִי כִּי אִם-כִּרְצוֹנֶךָ" (לוקס 22:42) הוא אותו רצון כתמיד, עתה נאמר בצעקה גדולה ובדמעות.

ובזה טמונה נחמה עמוקה. הכוהן הגדול שלך אינו זר למה שעליך בא. הוא מכיר את בגידת ידיד אל השולחן, את ההמתנה מורטת-העצבים לאב השותק, את לעג בני האדם שמעולם לא הבינו אותך. הוא לא חקר זאת — הוא עבר את זאת, עד התחתית. מי שבא אליו בלב שסוע אינו בא אל שופט מרוחק, אלא אל מי שיודע בדיוק כיצד זה מרגיש, משום שאת הדרך ההיא הלך בעצמו עד הסוף.

וכאן מונחת התבנית לחייך כסוכן. לא משום שסבלך מכפר על דבר-מה — את זאת עושה רק שלו, ואין טיפה מדמעותיך מוסיפה לו. אלא משום שהדרך שהלך היא הדרך שאתה הולך: דרך הסבל אל ההדר. וראה לאן יוצא המשפט: הוא נעשה "מַמְצִיא תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים". בית-ספר הסבל לא נחסם עבורו במוות, אלא יצא אל הכיסא — ואל דלת פתוחה לכל ההולכים אחריו.

העמקה — emathen aph' hōn epathen: משחק המילים הנושא את העניין

גרעינו היווני של עברים 5:8 הוא משחק מילים שאינו שורד בשום תרגום. emathen aph' hōn epathen — "הוא למד (emathen) מתוך מה (aph' hōn) שסבל (epathen)." ללמוד ולסבול, mathein ו-pathein, נבדלים באות אחת בלבד; הם נשמעים כהד זה של זה. (מתועד היטב.)

זה היה כמעט פתגם — היוונים כבר הכירו pathēmata mathēmata, "מה שאדם סובל הם לקחיו" — אך הכותב ממלא את החוכמה העממית ההיא בדבר כבד לאין שיעור: לא הלקח הסטואי שמצוקה מקשיחה, אלא שמיעת הבן, הנלמדת על סדן המצוקה הקיצונית. שים לב גם למילה החותמת: teleiōtheis, "הושלם, נשלם" — אותו שורש כמו ה-tetelestai, "כֻּלָּה", של הצלב (יוחנן 19:30). הבן לא שופר מוסרית; הוא היה מושלם. הוא הושלם ככוהן הגדול המבין עתה לחלוטין מהו סבל, "הַמְנֻסֶּה בַכֹּל כְּמוֹנוּ" (עברים 4:15). הכוהן הגדול שלך אינו זר לדמעותיך. (מתועד היטב.)

ההשפלה לפני ההרמה

אם עברים 5 הוא הלב, הרי פיליפים 2 הוא תוכנית הלימודים — כל הקשת, מן הגובה הרם ביותר אל העומק העמוק ביותר ובחזרה. פאולוס מציב עליה צו אחד: "וְיִהְיֶה בָכֶם הַרֵעַ הַזֶּה אֲשֶׁר הָיָה גַם-בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (פיליפים 2:5). תבנית הבן היא תבנית הבן.

מנה את המדרגות כלפי מטה. הוא אשר "בִּדְמוּת אֱלֹהִים הָיָה" הריק את עצמו, "וַיִּקַּח דְּמוּת עֶבֶד". עבד. אדם. "הִשְׁפִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וַיְהִי צַיְּתָן עַד מָוֶת, עַד מוֹת הַצְּלָב" (2:6–8). והמדרגה התחתונה — הצלב — הייתה לרומאי הקלון העמוק ביותר שקיים, גזר דין שאסור היה אפילו להמיט על בן-חורין. לא ירידה במקרה, אלא בחירה, בכל מדרגה מחדש, עד התחתית.

ואז מתהפך הכול על מילה אחת. לכן. "עַל-כֵּן גַּם-הָאֱלֹהִים הִגְבִּיהוֹ מְאֹד וַיִּתֶּן-לוֹ שֵׁם נַעֲלֶה עַל-כָּל-שֵׁם" (2:9). אותו "לכן" הוא הציר: ההרמה אינה המשך מקרי, היא פרי ההשפלה. עומק הירידה הוא מידת גובה העלייה. הצלב היה המדרגות אל הכיסא.

קרא את זאת בחזרה על עצמך. הדרך מעלה הולכת מטה. "כָּל-הַמַּשְׁפִּיל אֶת-עַצְמוֹ יִנָּשֵׂא" (לוקס 18:14). אינך נעשה גדול כסוכן בהגדילך את עצמך, אלא בנוטלך את דמות העבד, בשירותך עד כדי כאב. "כָּל-הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל בָּכֶם יְהִי לָכֶם לִמְשָׁרֵת" (מתי 20:26). אך ראה מה מונח בקצה הדרך הצרה: לא ההשפלה, אלא ההרמה; לא הישארות בקטנות, אלא המשילות עם המשיח — מורם בידי אותה יד שהרימה את הבן מן הקבר אל הכיסא.

לכן כמה פאולוס להישתל בתבנית הזאת: "לְמַעַן דַּעַת אֹתוֹ וְאֶת-גְּבוּרַת תְּחִיָּתוֹ וְהִתְחַבְּרוּת עֱנוּתוֹ בְּהִדַּמּוֹתִי לְמוֹתוֹ" (פיליפים 3:10). שים לב לסדר: תחילה ההתחברות אל הסבל, אחר כך גבורת התחייה. מי שרוצה את הגבורה בלא ההתחברות מדלג על מחצית המשפט הראשונה.

העמקה — האתלט, הבן, המרוץ

הכתוב נאחז עבור כל זה בשלוש תמונות מן העולם היווני-רומי.

האתלט. "כָּל-הַנֶּאֱבָק יִנָּזֵר מִכָּל-דָּבָר" — enkrateuetai, ההינזרות הקשה שהמשחקים תבעו מראש (קורינתים א 9:25). מילתו של פאולוס לאילוף גופו שלו גסה עוד יותר: hupōpiazō, "אני מכה תחת העין, אני נותן עין כחולה" (9:27) — תמונת האגרופן. הזר נקרא stephanos, כתר הכבוד מעלים; והוא היה phthartos, "כָּלֶה", בתוך ימים נבל — ושלנו aphthartos, "בלתי כָּלֶה". עבור כתר כזה מתאמן האתלט. (מתועד היטב.)

הבן. מילת המפתח של עברים 12 היא paideia: לא "עונש" כגמול, אלא "עיצוב, חינוך" — כל עיצובו של ילד עד בן בוגר. "כְּעִם-בָּנִים מִתְנַהֵג אֱלֹהִים עִמָּכֶם [...] אֲבָל הוּא לְהוֹעִיל לָנוּ לְמַעַן נִקַּח חֵלֶק בִּקְדֻשָּׁתוֹ" (12:7–10). לא בית-דין, אלא בית-ספר — נימת אב המעצב בעין נשואה אל ירושה. (מתועד היטב.)

המרוץ. ה-agōn קושר את שניהם יחד. "וְנָרוּצָה בְתוֹחֶלֶת אֶת-הַמְרוּצָה הָעֲרוּכָה לְפָנֵינוּ בְּשׂוּמֵנוּ עֵינֵינוּ אֶל-יֵשׁוּעַ" (12:1–2): תחילה להסיר את המכביד, אחר כך לרוץ di' hupomonēs, "בתוחלת" — המרחק הארוך, לא הספרינט — ו-aphorōntes eis Iēsoun, "מביטים אל ישוע". אימון עם מטרה, מאמן ופרס, והמבט אל אחד שכבר עבר את המסלול.

לא עונש, אלא תוכחת מוסר

סבלו של המאמין אינו עונש. אולי הנחת כל חייך שמצוקה משמעה שאלוהים מסדיר עמך חשבון — אך אין זה כך. עונש החטא נישא, במלואו ולעולם, בידי המשיח. "מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו" (ישעיהו 53:5). "עַל-כֵּן אֵין כָּל-אַשְׁמָה בַּאֲשֶׁר הֵם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (רומים 8:1). אותו גזר דין נפל ואינו חוזר.

מה שהסבל כן הוא, מחזיק הכתוב בשלושה גידים נפרדים.

הרוב הוא עיצוב — יד האב המכינה בן. הוא גוזם, הוא מכופף, הוא שובר רצון עצמי. "וְכָל-שֹׂרֵךְ עֹשֶׂה פְרִי אֹתוֹ יְטַהֵר לְמַעַן יַעֲשֶׂה פְרִי לָרֹב" (יוחנן 15:2). מזמרת הגיזום אינה באה אל הענף המת, אלא אל החי — דווקא משום שהוא חי, ועליו לשאת יותר.

הגיד השני הוא הניסיון — לא כדי לעצב, אלא כדי לגלות מה יש בך, כדי לזקק את האמונה כזהב. "לְמַעַן יִמָּצֵא נִסְיוֹן אֱמוּנַתְכֶם — הַיָּקָר מִזָּהָב הַנֶּאֱבָד הַנִּבְחָן בָּאֵשׁ — לִתְהִלָּה וּלְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת" (פטרוס א 1:7). הצורף מחזיק את הכסף באש לא כדי להשמידו, אלא כדי להפרידו מסיגיו. מה שאמיתי מתברר אותו היום כזהב.

הגיד השלישי הוא הסבל למען המשיח — רדיפה, חרפה בעבור הדבר. "וְכָל-הַחֲפֵצִים לִחְיוֹת חַיֵּי חֲסִידוּת בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ הֵמָּה יֵרָדֵפוּ" (טימותיוס ב 3:12). פטרוס מכנה זאת חלק בסבל המשיח, ואומר זאת בנימה מטלטלת: "שִׂמְחוּ כְּפִי אֲשֶׁר חֵלֶק לָכֶם בְּעִנּוּיֵי הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן גַּם-תָּגִילוּ וְתִשְׂמְחוּ בְּהִגָּלוֹת כְּבוֹדוֹ" (פטרוס א 4:13).

אף לא אחד מן השלושה הוא עונש. אף לא אחד מן השלושה הוא מקרה. לכל השלושה מטרה אחת: להכין אדם להדר. פטרוס סיכם זאת במשפט אחד: "וֵאלֹהֵי כָל-חֶסֶד אֲשֶׁר קְרָאֲכֶם לִכְבוֹדוֹ הַנִּצְחִי בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ הוּא יְשַׁכְלֵל יְכוֹנֵן יְחַזֵּק וִיכַל אֶתְכֶם אַחֲרֵי עֻנּוֹתְכֶם מְעָט" (פטרוס א 5:10). ארבעה פעלים של בנייה, והם באים אחרי זמן קצר של סבל, לא בלעדיו. הסבל הוא הפיגום; הבניין הוא אדם הנעשה כשיר להדר.

השמחה באמצע

ואז עומד דבר ההולך כנגד התחושה. נימת הברית החדשה על הסבל הזה אינה נימת השלמה, אלא נימת שמחה. לא שמחה אחרי שזה חלף. לא שמחה חרוקת-שיניים למרות הכאב. שמחה בתוכו.

הדוגמה השליחית כמעט מקוממת. נדונים למלקות לפני הסנהדרין, "וַיֵּצְאוּ שְׂמֵחִים כִּי נֶחְשְׁבוּ לִזְכּוֹת לָשֵׂאת חֶרְפָּה לְמַעַן שְׁמוֹ" (מעשי השליחים 5:41). לא עליזים למרות המלקות, אלא משום שהסבל הופקד בידם כבכבוד.

ואין זו התפרצות של מתי-מעט גיבורים; זאת תורה. "וְלֹא-זֹאת בִּלְבַד כִּי אִם-נִתְהַלֵּל גַּם בַּצָּרוֹת בַּדַּעְתֵּנוּ כִּי הַצָּרָה מְבִיאָה לִידֵי סַבְלָנוּת וְהַסַּבְלָנוּת לִידֵי עֲמִידָה בַּנִּסָּיוֹן וְהָעֲמִידָה בַּנִּסָּיוֹן לִידֵי תִקְוָה" (רומים 5:3–4). אין דבר באותה שרשרת שהוא לשווא: הצרה אינה הפסקה בעבודת אלוהים — היא היא העבודה. כיצד ייתכן? לא בהבלטת הכאב; הכתוב ישר בכך שהתוכחת "לְעֵת מַעֲשֶׂה אֵינֶנָּה לְשִׂמְחָה כִּי אִם-לְעֶצֶב" (עברים 12:11). השמחה באה ממקום אחר: מן הידיעה לאן יוצאת הדרך — כשם שהאתלט שמח בכובד אימונו, משום שהוא יודע איזה כתר ממתין לו.

עבד אינו גדול מאדוניו

יש עוד סיבה עמוקה יותר שבעטיה אין הסבל הזה זר: ישוע הזהיר אותך שהעולם יתנהג בך כפי שהתנהג בו. "אֵין עֶבֶד גָּדוֹל מֵאֲדֹנָיו. אִם-אֹתִי רָדָפוּ גַּם-אֶתְכֶם יִרְדֹּפוּ" (יוחנן 15:20).

משפט מפוכח, אך עולם שלם טמון בו. אם הלך האדון בדרך החרפה, אין העבד יכול לצפות לדרך סלולה. מי שקושר את עצמו אל משיח נדחה חולק בדחייתו — לא מקרה, אלא תוצאה הגיונית של מה שאליו קשרת את עצמך. ולהיפך: נצרות שלוטשה כה חלקה עד שאינה מתנגשת עוד בשום מקום, מותר לה לשאול אם היא עוד דומה לאדון.

אך אותו חלק-בדחייה הוא, במלכות, לא הפסד. זאת ההתקשרות אליו — הכבוד הגדול ביותר שיכול לנפול בחלקו של אדם. פאולוס העז לכנות את הסבל למען המשיח אפילו מתת: "כִּי-לָכֶם הֻנַּן בְּעַד הַמָּשִׁיחַ לֹא לְבַד לְהַאֲמִין בּוֹ כִּי אִם-גַּם-לִסְבֹּל בַּעֲבוּרוֹ" (פיליפים 1:29). הוּנַּן. לא הוטל כקנס, אלא הוענק כזכות.

כלל הדרך, לא מחיר הכניסה

ועתה השאלה החדה ביותר של הפרק הזה, שכן כאן נבגדת הבשורה או נשמרת. האם אתה זוכה בהדר על ידי הסבל?

התשובה היא לא רם וברור. ובה בעת אסור לאותו לא להיעשות רם כל כך עד שיצעק מעל הטקסט האומר שסבל והדר כן קשורים זה בזה. הטעות האחת עושה מן השכר ישועה ומאבדת את הבשורה. האחרת מסבירה את הסבל ומסלקת אותו משום ש"הרי הכול חסד" — ועושה ממחצית התנ״ך והברית משפט חלול. האמת רצה ביניהן.

הציר הוא רומים 8:17. "וְאִם-בָּנִים אֲנַחְנוּ גַּם-יֹרְשִׁים נִהְיֶה יֹרְשֵׁי אֱלֹהִים וְחַבְרֵי הַמָּשִׁיחַ בִּירֻשָּׁה אִם רַק נִתְעַנֶּה אִתּוֹ לְמַעַן גַּם-נְכֻבַּד אִתּוֹ." הקשר בין סבל להדר אינו קשר של שכר על זכות. זהו קשר של יחד-עם-המשיח: מי שמתענה אתו מכובד אתו — לא משום שהסבל קונה את ההדר, אלא משום ששניהם דרך אחת, דרכו. מי שמהלך אתו יוצא אתו. והסוף הוא חלק בהדרו.

העמקה — ה-eiper של רומים 8:17, שקול ביושר

ברומים 8:17 עומדת מילה קטנה, טעונה כבד: eiper, "אם רק", "אם אך". ושני הפעלים סביבה פותחים שניהם ב-sun-, "יחד-עם": sumpaschomen, יחד-לסבול, ו-sundoxasthōmen, יחד-להתכבד. הקשר הוא אפוא קשר עם-המשיח, לא קשר של שכר על זכות. מי שקורא את ה-eiper לא נכון שומע בו איום — היזהר, פן תאבד את הדרך. אך זה אינו מתאים למשפט. (קריאה שקולה.)

ה-eiper אינו תנאי שעל המאמין למלא תחילה כדי להיעשות בן — הוא בן; כך כתוב ממש לפני כן ("אם בנים אנחנו גם יורשים נהיה"). הוא אינו מערער את הכניסה. הוא מתאר את כלל הדרך: אין השתתפות-בהדר בלא השתתפות-בסבל, משום שזו פשוט גזרתם של חיי המשיח עצמם, והיורש חולק באותה גזרה. לא תנאי ישועה, אלא תיאור מסלול — לא "סבול, אחרת לא תגיע", אלא "הדרך שבה מגיע היורש אל נחלתו היא אותה דרך שבה הלך היורש עצמו". מי שעושה מזה תנאי ישועה תולה את ודאות הבן בכמות סבלו, ומחריב בדיוק את הנחמה שרומים 8 מבקש לתת. (מתועד היטב שהמאמין כאן כבר מכונה בן.)

משקל נצחי

ואז נוטל זאת פאולוס מחדש באיגרת השנייה אל הקורינתים. "כִּי לַחֲצֵנוּ אֲשֶׁר אַךְ-קַל הוּא וְעֹבֵר חִישׁ-קָל מֵבִיא לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְעָצוּם עַד-לִמְאֹד" (קורינתים ב 4:17).

שמע את הניגודים מתנגשים. הקל שבלחץ כנגד המשקל שבהדר. החולף כנגד הנצחי. נוצה בכף האחת, ובאחרת משקל הדוחק את המאזניים דרך הרצפה. לא נחמה זהירה, אלא תרועה: מה שמונח בצד האחר כה כבד מהדר עד שהמשא הכבד ביותר של עכשיו נעשה נוצה.

ומשקל כזה צריך שיהיה ניתן לשאתו. סבל ההווה אינו פוגע בנושא; הוא מחזק את הכתפיים שעליהן לשאת עוד מעט את המשקל הנצחי. מי שמתחמק מכל משא משאיר את עצמו בלא אימון.

העמקה — האם הצרה פועלת את ההדר, או מודדת אותו?

פאולוס אומר שהלחץ הקל "מֵבִיא" משקל נצחי של הדר — katergazetai, "מפיק, פועל". לא מילה חלשה: הצרה אינה עומדת רק בניגוד להדר, היא פועלת אותו. והכובד נערם ביוונית כפליים: kath' huperbolēn eis huperbolēn, "במידה עולה על מידה" — המידה הגולשת. (מתועד היטב.)

שים לב גם למילה משקל עצמה. ה-baros היווני, "משקל", משמעו ביסוד, כמו הכָּבוֹד העברי, כובד. ההדר הוא משקל — ומשקל צריך שיהיה ניתן לשאתו; לכן מאמן הסבל את הכתפיים שתישאנה אותו עוד מעט. (מתועד היטב.)

אך איזה קשר? האם הצרה מרבה את ההדר — סבל רב יותר, משקל רב יותר, כאילו מתנהל חשבון? או שהיא מכינה את ההדר מראש ומודדת אותו — מעצבת את הנושא, וקובעת את המידה שבה יוכל עוד מעט לקבל? (שנוי במחלוקת איזו משתי אלה מתכוון הטקסט בדיוק.) הקריאה הזהירה היא השנייה. ההדר עצמו חסד הוא, ואין כמות סבל שתקנה אותו; אך בתוך אותו הדר נתון אין הסבל לשווא — הוא מעצב, הוא מנסה, הוא מודד את המידה. כך אין זה מתנגש בלא שעל השאלה אם אתה זוכה בהדר: החסד מניח את היסוד, התגמול מודד את מה שנבנה עליו — וזה לעתים קרובות נבנה בדמעות. "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהלים 126:5).

חשב את העלות

אם זאת הדרך, יש דבר אחד שעליך לעשות מראש, וישוע תובע אותו בפיכחון המפכח. חשב את העלות. דווקא משום שהמחיר כה זוהר, אסור לאיש להתחיל למחצה.

הוא תובע אותו בלוקס 14. המונים גדולים נסעו עמו מלאי התלהבות, ודווקא אל אותו המון פנה במילים שנועדו לברור. "וּמִי אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא אֶת-צְלָבוֹ וְהָלַךְ אַחֲרָי אֵינֶנּוּ יָכוֹל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי" (לוקס 14:27). ואז, באמצע המילים הקשות ההן, שני משלים קטנים העוסקים בדבר אחד: לחשב מראש.

תחילה בונה המגדל. "כִּי מִי מִכֶּם הֶחָפֵץ לִבְנוֹת מִגְדָּל הֲלֹא יֵשֵׁב בָּרִאשׁוֹנָה וִיחַשֵּׁב אֶת-הַהוֹצָאוֹת אִם-תַּשִּׂיג יָדוֹ לְהַשְׁלִימוֹ. פֶּן-יִיסַד וְלֹא יוּכַל לְכַלּוֹת וְהָיָה כָּל-הָרֹאִים מַלְעִיגִים לוֹ" (לוקס 14:28–30). יסוד בנוי-למחצה אינו התחלה, אלא אנדרטה של קלון. ואז המלך אל המלחמה: מי יוצא לקרב כנגד כפל-עוצמה בלא לחשב תחילה אם יעמוד בו? פעמיים אותו מחווה — תחילה לשבת, תחילה להביט במציאות פנים אל פנים — ויישום שאינו מותיר מפלט: "כָּכָה כָל-אִישׁ מִכֶּם אֲשֶׁר לֹא-יִפָּטֵר מִכֹּל-רְכוּשׁוֹ לֹא-יוּכַל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי" (14:33).

זה אינו ייאוש, אלא יושר, וזאת אהבה. ישוע אינו מוכר נצרות נטולת-צלב המתבררת אחר כך בכל זאת כנושאת צלב. הוא מעדיף את ההמון קטן עם כל האמת על פני גדול עם מחציתה. המגדל המושלם יקר מכדי זאת.

וכאן נוגע הפרק הזה בזורע. שכן זאת אדמת-הסלע מוזהרת מראש: הזרע אשר "אֵין לוֹ שֹׁרֶשׁ בְּקִרְבּוֹ" ואשר, "בִּהְיוֹת צָרָה וּרְדִיפָה עַל-אֹדוֹת הַדָּבָר, מַהֵר יִכָּשֵׁל" (מתי 13:21) — האיש שלא חישב את העלות, אש הקש שלהטה ודעכה ברגע שהדבר עלה משהו. מי שאינו עורך עתה את החשבון מגלה אותו עוד מעט בכל זאת, כשמאוחר מדי לחזור ומאוחר מדי להשלים. חשב אותו אפוא עכשיו. הכול על הכול, או אל תתחיל.

העמקה — "לשנוא" ו"להיפטר מכול"

שני ביטויים בלוקס 14 מחרידים בקריאה ראשונה. "לשנוא" (miseō) אינו קריאה לתעב את משפחתך — זה היה מתנגש בצו לכבדם ואף לאהוב את אויביך. זאת אמרה שמית להדחה רדיקלית. מתי נותן את אותה אמירה בלא המילה החדה: "הָאֹהֵב אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי אֵינֶנּוּ כְדַאי לִי" (מתי 10:37). התביעה אינה חוסר-אהבה, אלא ששום דבר — אף לא חייך שלך — לא יעמוד מעליו. (מתועד היטב.)

"לחשב את העלות" קר ועסקי: psēphizō, מן psēphos, "אבן-חשבון" — חישבו בחלוקים על לוח-מניין, חרוז אחר חרוז. מנה זאת, ראה אם תוכל להשלים. ו"להיפטר מכול" (14:33) חותם את הדבר — לא בהכרח להשליך הכול, אלא לא להיאחז עוד בדבר; הכול על המזבח, מוחזר ברגע שהוא מבקש אותו. כך נקרא, נצמד המשל בלא תפר אל עולי הרגל של עברים 11, שהרפו מכול משום שראו את העיר עם היסודות מונחת: להיפטר מכול עולה לך רק את מה שממילא לא יכולת להחזיק, וזוכה לך את מה שאיש לא ייטול ממך לעולם. (מתועד היטב.)

השמחה בצד האחר

מה מביא אדם ללכת באמת בדרך הזאת — לחשב את העלות, להיפטר מכול, אף לשמוח בתוך הסבל? דבר אחד, וכל הברית החדשה מצביעה אליו: השמחה בצד האחר של הצלב. אבד את המבט ההוא, ולא תעמוד בדרך.

הדגם הראשוני הוא שוב המשיח, וכאן נסגר מעגלו של הפרק הזה. "וְנָרוּצָה בְתוֹחֶלֶת אֶת-הַמְרוּצָה הָעֲרוּכָה לְפָנֵינוּ בְּשׂוּמֵנוּ עֵינֵינוּ אֶל-יֵשׁוּעַ רֹאשׁ הָאֱמוּנָה וּמַשְׁלִימָהּ אֲשֶׁר תַּחַת הַשִּׂמְחָה הָעֲרוּכָה לְפָנָיו סָבַל אֶת-הַצְּלָב וַיָּבֶז לַחֶרְפָּה וַיֵּשֶׁב לִימִין כִּסֵּא הָאֱלֹהִים" (עברים 12:1–2). מונחת לפניו שמחה — ההתכבדות, הכלה, הגאולה המושלמת — שנשאה אותו דרך הצלב. הוא בז לחרפה לא משום שאינה כלום — לצלוב היא הייתה הכול — אלא משום שאותה שמחה הייתה גדולה כל כך יותר. לא מגדל פורח באוויר: ראה היכן הוא יושב עתה, ודע שהיא ממתינה גם לך.

את אותו דבר עצמו מציב פאולוס לפניך. "וְאֵין אֲנַחְנוּ מַבִּיטִים אֶל-הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים כִּי אִם-אֶל-אֲשֶׁר אֵינָם נִרְאִים כִּי הַנִּרְאִים לְשָׁעָה הֵמָּה וַאֲשֶׁר אֵינָם נִרְאִים הֵם לְעוֹלָם" (קורינתים ב 4:18). לא חלימה מעורפלת, אלא נעיצת-מבט מכוונת — כרץ, מתוח מעל הקו, הכול אל אותה נקודה אחת. "אֶת-אֲשֶׁר מֵאַחֲרַי אֶשְׁכַּח וְאֶשְׁתַּטֵּחַ אֶל-אֲשֶׁר לְפָנָי וְאֶרְדֹּף אֶל-הַמַּטָּרָה אֶל-שְׂכַר נִצְחוֹן הַקְּרִיאָה שֶׁל-מַעְלָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים" (פיליפים 3:13–14).

ולאן יוצא המרוץ? לא אל שכר המוגש מבחוץ, מעטפה ליד היציאה, אלא אל דבר פנימי הרבה יותר. "הֵיטַבְתָּ עֶבֶד טוֹב וְנֶאֱמָן [...] בּוֹא אֶל-שִׂמְחַת אֲדוֹנֶיךָ" (מתי 25:21). אותה שמחה שהוצבה לפניו כאשר סבל את הצלב — עתה נחלקת עם מי שהלך אחריו בדרכו. הסוכן אינו בא בסוף לגבות חשבון כדי לעזוב שוב; הוא נקרא פנימה, דרך הדלת, אל שמחת אדונו. זהו הצד האחר של הצלב: לא פרס ביד, אלא מקום בשמחה.

והאם אני מניח את צלבי?

כאן אני מפנה את העט אל עצמי, שכן יהיה זה לא ישר לכתוב את הפרק הזה כאילו מדובר באחר.

אני מכיר את המאמין המתחמק מן הסבל; הוא שוכן קרוב יותר משאני מודה. אני מכיר את החשבון השקט: אני בפנים, צלב המשיח נשא הכול — אז מדוע אקח עוד צלב משלי? אני מכיר את האמונה הנוחה, המשרתת כל עוד אינה כואבת ונותנת כל עוד אינה משפשפת. ואני יודע מה אני מפסיד בכך. לא את ישועתי — היא עומדת איתן. אלא את האימון, ואת ההדר שלשמו הוא מאמן. מי שמתחמק מבית-הספר עומד בקו הגמר עם שרירים של מי שמעולם לא רץ: בטוח בבית, אך בידיים ריקות.

אך בדיוק שם סובב הכול, ולכן אין זו מילה כדי לדכא אותך. הסבל שעליו מדובר כאן אינו טינתו של שופט זר, אלא תוכחת אב שיש לו בנים ולא זרים — שאין לו חפץ גדול מלהכין את ילדו להדר. דרך שסופה כבר קבוע, שכן אחד עבר אותה ויושב עתה לימין הכיסא, לא כדי לנעול אותך בחוץ אלא כדי לקרוא אותך הביתה.

ההדר ממתין בצד האחר של הצלב. לא סביבו, בשביל בטוח יותר. דרכו, ורק דרכו. והדלת פתוחה היום. הסר אפוא כל משא. שים את העין על ישוע. רוץ בתוחלת את המרוץ המונח לפניך, שכן עולה הרגל כמעט בבית. הצרה קלה; המשקל נצחי. האימון קשה; הפרס בלתי כָּלֶה. ואחד שעבר את המסלול לפניך ממתין בקצה במשפט אחד העושה את הכול שווה את כל אשר עלתה הדרך.

בוא אל שמחת אדוניך.