הגמול

החלק הקודם נחתם בחשך — הדלת המוגפת, החושך החיצון. עתה צעד מעבר לסף, אל תוך האור: למי שבפנים, כל זה חלף.

החתונה אינה נקודת סיום. זה הדבר הראשון שיש לומר על חלק זה, שכן זוהי ההפתעה הגדולה מכול בכל הסיפור. היית סבור שלאחר סף החלק הקודם — הדלת הפתוחה, המשתה, החתן — יורד המסך ומתחילה הנצח כמנוחה אחת ארוכה ומאושרת. אך לא כך מסתיימים המשלים. הם מסתיימים בעבודה שהיא שכר, במשתה הנפתח אל כיסא. "עָשִׂיתָ הֵיטֵב, עֶבֶד טוֹב," אומר האדון במשל המָנים — ומה שבא אחר כך אינו ספסל מנוחה אלא משימה המביישת כל קידום ארצי: "מְשֹׁל עַל עֶשֶׂר עָרִים" (לוקס 19:17).

כאן מתכנס כל הספר הזה. שכן מן העמוד הראשון משך אותך אל דבר אחד: לא הרחק מן הפחד, אלא אל הפרס — ה"היטבת", הזוהר שבעיניו, הכתר. ובחלק זה נפרס פרס זה סוף-סוף, בכל קונקרטיותו המהממת. מתברר שאין זה זוהר מעורפל, לא ענן קטן שעליו תפרוט נבל לנצח. זהו כתר על ראשך. זהו שלטון על ערים. זהו מקום לצדו על הכיסא, ו־1,000 שנה שבהן הכלה מולכת עם חתנה על אדמה משוחזרת. זהו מה שאב מעניק לילדו: לא רק להיות בפנים, אלא מורם — נלקח אל תוך ניהול מלכותו שלו.

שלוש תמונות לוכדות פרס זה, וחלק זה עובר עליהן. תחילה הכתרים: הזרים שמקבל המנצח אצל כס המשפט — והנס ששמחתו העליונה של כתר אינה בנשיאתו, אלא בהנחתו, לרגלי מי שראוי לו. אחר כך השלטון על ערים: השכר מן הכיכרים, שבו נאמנות בקטן נענית בשלטון על הגדול, במידה שונה, לפי נאמנות שונה — המלוכה-עם המשיח שעליה שר כל הכתוב. ולבסוף המילניום: 1,000 השנים של התגלות 20, שבהן מתחילה המלוכה המבוססת, התחייה הראשונה מכתירה את בניה, והכלה שוב אינה ממתינה אלא מולכת. שם נוחתת כל הפנורמה שהחלה בזורע: בקציר מובא פנימה ובכלה מולכת.

ודווקא כאן חייבת נימת המנטור להיעשות חדה ורכה בעת ובעונה אחת. חדה, שכן רק עתה מתברר במלואו מה עומד על הכף. מי שמופיע לפניו בלא כתר — מושע, אך בידיים ריקות — אינו מאבד את השמים, אך כן את זה: הכתר, הערים, המלוכה-עם, החלק המורם בתפארתו. אין זה דבר של מה בכך שתוכל להניחו; זהו ההבדל בין 10 ערים לבין אין, והוא מוכרע בנאמנות הימים הרגילים. אך גם רכה, שכן הפרס עוד מונח לפניך, והמשימה שתחתיה אתה חי עתה — אותה עבודה בלתי-נחשבת, אותה צייתנות קטנה, אותה נאמנות בסתר — אינה פחות ממדרשת מלך לעתיד. חיים אלה הם מגרש האימונים שבו לומדים למלוך. אין מעסיקים אותך לשווא; אתה מאומן.

יושר אחד נמנה עם זה, והוא מפאר את החלק הזה במקום להחלישו. שיבוא פרס — כתרים, ערים, כיסא, מלכות בת 1,000 — קבוע; הכתוב מבטיח זאת במפורש. כיצד בדיוק נערכות העתים — 1,000 השנים על שעון-האב, מקומו של המילניום בשבוע העולם — היא קריאה שקולה: תבנית הקשורה באורח מופלא, עם שנים הנשארות שנויות במחלוקת, והמונחת בזהירות יראת-כבוד. יד יציבה על ההבטחה; יד רופפת יותר על הלוח. התפארת שחלק זה מצייר היא התפארת שאלוהים הבטיח — לא יותר, ולא קו אחד פחות.

שלוש פעמים אותו הפרס, אם כן, ושלוש פעמים אותו הדחף תחתיו: לא אם תיכנס — זה קבוע במשיח — אלא אל מה תורם. זכה בכתר. היה נמצא נאמן בקטן, וקבל את הערים. וצפה אל היום שבו הכלה שוב אינה ממתינה אלא מולכת, עמו, על הכול. למען זה היה כל המרוץ. זהו הפרס אצל קו הסיום.