במלאכה: הסוכן בעידן

המנוחה של החלק הקודם עלולה בקלות להיות מובנת שלא כראוי. שכן אם אלוהים נותן את הצמיחה, ולא אני, אורבת העצלות: שיעשה זאת אם כן הוא. אך זה בדיוק היפוכו של מה שמתכוונים המשלים. הסוכן היודע שהקציר אינו תלוי בעמלו דווקא ניגש בראש מורם אל המלאכה — לא בעוויתות, כדי לכפות תוצאה, אלא חופשי ושמח, משום שהוא יודע למען מי הוא עובד ושאף מעשה אינו אובד. להניח לזרע בקרקע ולשבת בעצמך אינו אמונה; זה לקבור את מה שהופקד בידך.

שכן הופקד בידו דבר. ובחלק הזה הוא מפשיל את שרווליו. ארבעת המשלים הבאים עתה מציירים את הסוכן במלאכתו בעידן הארוך שבין שתי הביאות — והם מציירים ארבעה סוגי עבודה שכל אחד מאיתנו מצֻווה עליהם. הוא עובד בכרם, ולומד שהשכר הוא חסד ולא חשבון. הוא סולח לחבריו העבדים, משום שהוא עצמו קיבל מחילה על חוב שלא היה יכול לפרוע ב־1,000 חיים. הוא מחלק, מוציא אוצרות ישנים וחדשים ממחסנו, ונעשה כך מתינוק הרוצה רק להיות מואכל למבוגר המאכיל אחרים. והוא מרבה במה שהופקד בידו, מפעיל את כיכרותיו במקום לקבור אותם מפחד, ושומע על כך את הדבר שאליו משתוקק כל הספר הזה: עשית היטב.

לעבוד, לסלוח, לחלק, להרבות. זהו, בעומק, דבר אחד: לחיות כאילו זה נדרש ממך, משום שזה נדרש ממך — לא כדי להרוויח את הצלתך, זו קבועה, אלא משום שהאדון שב ועושה חשבון, ומשום שמחכה לך שמחה גדולה מכדי שכדאי להתעצל עבורה. הצליין החי למען העיר אינו יושב באפס מעשה בפונדק. הוא במלאכה, בעין נשואה אל האדון שעשוי לשוב בכל רגע.

ומעל לכל זה עומדת אזהרה אחת, והיא נופלת בכובד הרב ביותר על המאמין האדוק והנוח: החטא שהמשלים הללו מצביעים עליו אינו כמעט לעולם מעשה גס. הוא מחדל. הפועל המתלונן במקום לשמוח. העבד שאינו סולח. הסופר האוגר את אוצרו. המשרת הקובר את כיכרו. איש מהם לא עשה דבר מביש. הם החמיצו דבר. ודווקא כנגד זאת, כנגד המתת הקבורה והחסד שלא הופעל, כותב החלק הזה ביד החדה ביותר — לא כדי להכניע אותך, אלא משום שהאדון משתוקק לראותך במלאכה, וה"עשית היטב" כבר מונח על שפתיו.