מוכנים לבואו

כל אשר בספר זה חתר אל לילה אחד. הסוכן קיבל את זרעו, ראהו צומח, ניגש אל העבודה, ולמד שהשדה מעורב ויום אחד נשקל. אך כל זה לא היה המטרה מעולם; הייתה זו ההכנה. שכן באה שעה שבה פוסקת העבודה והחתן עצמו מופיע — וכל העידן הארוך של זריעה ועמל וציפייה נשפך אל אותו רגע אחד: הוא בא, והחג מתחיל.

צייר לעצמך את אותו רגע. הלילה במלוא עומקו, הנרות בוערים זה שעות, ואז קורעת הדממה: הִנֵּה הֶחָתָן בָּא, צְאוּ לִקְרָאתוֹ! בכל אורך הדרך מתלקחות הלפידים, השיירה נערכת, ושער אולם החג עומד פתוח לרווחה והאור והצחוק נשפכים החוצה. כאן ממה שעליו שרו הנביאים ואליו נשאו הדורות עיניהם: המלך העורך לבנו חתונה, השולחן הכורע תחת השפע, אלה שהיו מוכנים ונכנסים עמו פנימה, הדלת הננעלת מאחוריהם והחג בפנים והלילה בחוץ. אין שמחה המגיעה לזה. לזה המתנת. בעבור זה היה כל העמל.

ודווקא לכן, על מפתן אותו חג, שואל חלק זה את החדה שבשאלות הספר כולו: האם אתה מוכן? שכן שני המשלים הבאים עתה מתרחשים שניהם בדיוק על אותו מפתן — באותו רגע שבו נפתח החג והפרידה נופלת. 10 העלמות משרטטות את המבחן הראשון: היש לך שמן? לא לפיד — לפיד היה לכולן — אלא העתודה החרישית המחזיקה את הלפיד בוער לאורך הלילה. ובגד החתונה משרטט את השני: האם אתה לבוש? לא נוכח — האולם היה מלא — אלא עטוי בבגד שהמלך נותן ושאורח צריך ללבוש. שמן ובגד: שני דימויים לאותו דבר אחד, ההיכון שעל המפתן שוב אינו ניתן לאלתור.

וכאן יש לומר בכנות את אשר אומרים המשלים עצמם בלא כחל וסרק, שכן אלה הדימויים האפלים ביותר שצייר אי-פעם ישוע. הדלת הננעלת בעוד חמש עלמות לפניה. האיש המושלך אסור ידיים ורגליים אל החושך החיצון. והמדהים הוא בכל פעם זה: הדין אינו נופל על הרשע הגלוי, לא על מי שמעולם לא שמע על החתונה — הוא נופל על מי שהיה שם. על העלמה שיצאה אף היא עם לפידה. על האורח שישב בפנים אל השולחן. הם היו שם, והם לא עמדו מוכנים. שם עומד חלק זה עם האזהרה הנוראה ביותר של הספר: קרבה אינה שמן, ונוכחות אינה בגד. שם בפנקס הטבילה אינו להבה בלילה.

אך קרא אזהרה זו כפי שנתכוונה, שכן אין היא גזר דין אלא קריאת-עורר, והזמן לכך הוא עכשיו. עוד לא הגיעה חצות. הקריאה עוד לא נשמעה, הדלת עוד פתוחה, הסוחר המוכר שמן עוד לא סגר את תריסיו. והבגד — וזהו הנס שמתחת לכל החלק הזה — אין איש צריך לארוג בעצמו: הוא הבגד שהמלך נותן, וכל מה שעל אדם לעשות הוא ללובשו. כל חדותם של שני משלים אלה תכלית אחת לה: לדחוף אותך הערב, בעוד היום, אל השמן ואל הבגד, כדי שעם הקריאה לא תיאלץ לנוס אל החנות אלא תוכל להיכנס פנימה, בלפיד בוער, לבוש לבן, על זרוע החתן.

פעמיים אותו מפתן, אם כן, ופעמיים אותה שאלה תחת אותו כבוד: לא אם נמנית עִמם — את זה עשו כולן — אלא אם אתה עומד מוכן. החזק שמן בכלייך. לבש את הבגד שהוא נותן לך. והיה ער, שכן אינך יודע את היום ולא את השעה, והשמחה הממתינה לך מאחורי אותה דלת גדולה מכדי להחמיצה בשל כד ריק או בגד שנדחה.