זוֹהֲרִים כַּשֶּׁמֶשׁ

דמיין שהקציר נאסף סוף סוף, ושהאור נדלק.

לא האור האפור של שדה שבו עוד תתחיל המלאכה, אלא האור המלא, הזהוב, של האסם שבו שוכבת החיטה בבטחה — נשקלה, נֻזרתה, הובאה פנימה, הביתה. ובאותו אור עומד אתה. לא עוד גבעול בין 1,000 גבעולים, כפוף תחת הרוח, מעורבב עם מה שנראה כמוך אך אינו. אתה עומד זקוף, ואתה זוהר. "אָז יַזְהִירוּ הַצַּדִּיקִים כַּשֶּׁמֶשׁ בְּמַלְכוּת אֲבִיהֶם" (מתי 13:43). שמע את המילה: זוהרים. לא מהבהבים כנר שכמעט כָּלָה, לא נוצצים באור שאול, אלא זוהרים — כשמש, בזוהר הבא מבפנים משום שהאב הניחו בו. לשם מתנקז כל המשל. לא אל העשב הרע. לא אל התנור. אל השמש.

עם תמונה זו יש להיכנס אל השדה, אחרת הוא ייקרא לא נכון. כמעט כולם נתקעים אצל העשב הרע — האויב שזרע בחושך, ההפרדה, האש. גם זה כתוב, ואין עוקפים זאת. אך האדון לא הניח לביאורו להסתיים אצל האש, אלא אצל האור. המשפט האחרון מכול הוא השמש. התוכחה תלויה לחוצה בין שני זוהַרים — האסם בראש, השמש בקץ — ומי ששוכח זאת, שומע איום במקום שמצלצל הוד.

שכן כאן הכול סובב: אתה נקרא לזהור. לא להינצל בקושי-בקושי, לא כשארית עלובה שאך בקושי שרדה את הכברה, אלא לזרוח בזוהַר שהדורות לא יכבּוהו עוד. דניאל ראה זאת כבר: "וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל 12:3). זה הפרס. ורק כאשר ראית את אותו זוהַר, מגיע תורו של השדה כפי שהוא עתה — מלא עשב רע — ושל השאלה החדה שמשל זה שואל אותנו.

תמונה זו אומרת ראשית דבר על האדון. אדם שביקש אך לשמור על שדהו נקי, היה מניח למשל להסתיים אצל התנור. אך האדון מסיים אצל מה שנשאר, ומה שנשאר זוהר. לבו אינו בראש ובראשונה על שריפת העשב הרע, אלא על הצתת זוהַר החיטה. ואתה — אם חיטה אתה, ובמשיח חיטה אתה — אינך תוצר-לוואי של דינו אלא מטרת מלאכתו. חודו של משל זה אינו נובע מאדון החפץ להעניש, אלא מאב המשתוקק כל כך לראות את ילדו זוהר עד שאינו מונע ממנו את האמת על מה שעומד לכך בדרך.

השדה כפי שהוא עתה

התחל אצל הזורע, שכן הוא טוב. "דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם לְאִישׁ אֲשֶׁר זָרַע זֶרַע טוֹב בְּשָׂדֵהוּ" (13:24). זרע טוב. בלא עשב רע, בלא מלאכה למחצה. השדה כפי שאלוהים ייעדוֹ נשא אך זרע טוב — בני המלכות, זרועים ביד בן-האדם עצמו.

ואז בא הלילה. "וַיְהִי בִּישֹׁן הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹא אֹיְבוֹ וַיִּזְרַע זוּנִין בְּתוֹךְ הַחִטִּים וַיֵּלֶךְ לוֹ" (13:25). שמע את החשאיות. האויב אינו פועל לאור היום; הוא ממתין עד שיישנו האנשים, זורה את זרעו בין הטוב, ונעלם לפני שאיש יראהו. "וַיֵּלֶךְ לוֹ" — קו מצמרר. הרשע נוטע את הרע ונסוג, כך שייראה כאילו עלה העשב הרע בלא אב, מאליו, כאילו הוא חלק מן השדה. זוהי חתימתו: לזרוע רע ולהישאר בלתי-נראה.

ועתה הם צומחים יחד. זה מציל אותך מאשליה המחלה מאמינים רבים. השדה שעליו אתה עומד — העולם, וכן, גם הקהילה — אינו שדה חיטה ללא רבב. עומד בו עשב רע, לא משום שאלוהים כך ייעד, אלא משום שהאויב זרעוֹ; ועד הקציר הוא עומד שם, גבעול אצל גבעול, לבלתי-נפרד בידך. מי שמצפה שהכנסייה תהיה שדה טהור, או שתהיה כזה אילו רק היו פלוני ואלמוני יוצאים ממנה, לא שמע את המשל. האדון לא הבטיח שדה נקי לפני הקציר. הוא הבטיח כי קציר בא, וכי החיטה אז תזהר.

שים לב היכן מונחת האשמה לעשב הרע. העבדים חשבו מיד: שמא לא זרע האדון זרע טוב? "אֲדֹנֵנוּ הֲלֹא זֶרַע טוֹב זָרַעְתָּ בְּשָׂדֶךָ וּמֵאַיִן בּוֹ הַזּוּנִין?" (13:27). התשובה נחרצת: "אִישׁ אֹיֵב עָשָׂה זֹאת" (13:28). לא הזורע כשל. לא השדה לקה. אם כן כאשר אתה רואה את הרע פושה, אינך צריך להסיק שאלוהים עשה מלאכה רשלנית. הרע שבשדה אינו כתב-ידו של אלוהים; הוא חתימתו של אויב שזרעוֹ בקץ יישרף. הפרישׂה של היום אינה המילה האחרונה; היא מלאכת יריב שימיו ספורים.

העמקה — Zizania: הזוּנִין המתחזה לחיטה

המילה המתורגמת כאן "עשב רע" אינה ביוונית מילה כללית. היא zizania (ביחיד zizanion), והיא מציינת צמח אחד: הזוּנִין, Lolium temulentum, בעברית גם "בן-זונין" או "שיבולת שועל משכרת." המילונים והבוטניקה המקראית מסכימים על כך. (מתועד היטב.) המילה אינה יוונית מקורית אלא מילת-שאֵל שמית; העברית של חז״ל מכירה "זונין" לאותו צמח. האדון ושומעיו הכירו את הזוּנִין בשמו — ובמוניטין שלו.

הבוגדני בכך הוא זה: בשלב הצעיר, הירוק, אין הזוּנִין נבדל כמעט מן החיטה. מתוך אלפי שנים של צמיחה משותפת וקציר משותף נעשה דומה לחיטה שבתוכה הוא עומד — מה שהבוטנאים קוראים "מימיקת-גידול." אך ורק כאשר נוצרות השיבולות נפער ההבדל: החיטה הבשלה נעשית כבדה וזהובת-חום, הזוּנִין נושא זרעים קטנים יותר, כמעט שחורים. עדי-ראייה מן המאה ה־19 בארץ הקודש כתבו שאף המבט החד ביותר אינו מבחין בין השניים בעלה. (מתועד היטב.) כאן מצויה הסיבה האמיתית מדוע אי אפשר לנכש מוקדם: לא משום שהשורשים שזורים — אותו הסבר עממי חלוש מבחינה בוטנית — אלא משום שבגידול הצעיר פשוט אינך מזהה את הזוּנִין באמינות, ובעוקרך אתה גורף עמו את החיטה. (קריאה שקולה שהדגש על אי-האפשרות של זיהוי מוקדם ומדויק, לא על שורשים שזורים.)

והזוּנִין אינו תמים. שם המין הלטיני temulentum פירושו "שיכּור"; המילה הצרפתית לזוּנִין, ivraie, נושאת את אותו זיכרון של שכרות. (מתועד היטב.) לחם שנטחן בו זוּנִין גורם סחרחורת, הליכה שיכורה, ראייה מטושטשת, רעד — במקרים קשים, מוות. לא עשב תמים, אלא צמח המשכּר ומחלה: תמונה רבת-עוצמה למה שמתחזה לדגן אך נושא רעל.

מה שהאדון עצמו פותח

כאן מתחולל דבר נדיר. האדון מבאר משל זה בעצמו. מילה במילה. לבקשת תלמידיו, בנפרד, "הַבַּיְתָה" אחרי ששילח את ההמון, הוא פותח את האלגוריה בידו שלו (13:36–43). את רוב המשלים הוא מותיר עומדים כתמונות שעליך להגות בהן; את זה האחד — לצד הזורע — הוא מפרק לחלקיו ואומר: זה פירושו.

זה משנה כיצד אתה קוראו. הבא להלן אינו מציאתו של פַרְשָׁן, אלא חלוקת התפקידים מפי האדון. מי שסותרה, סותר אותו. "הַזֹּרֵעַ אֶת-הַזֶּרַע הַטּוֹב הוּא בֶּן-הָאָדָם" (13:37) — הוא עצמו, אם כן. "וְהַשָּׂדֶה הוּא הָעוֹלָם וְהַזֶּרַע הַטּוֹב בְּנֵי הַמַּלְכוּת הֵמָּה וְהַזּוּנִין בְּנֵי הָרָע" (13:38). "וְהָאֹיֵב הַזֹּרֵעַ אֹתוֹ הוּא הַשָּׂטָן וְהַקָּצִיר הוּא קֵץ הָעוֹלָם וְהַקֹּצְרִים הֵם הַמַּלְאָכִים" (13:39). שבע השוואות, צלולות כזכוכית. ואחת מהן עוסקת עוד מעט בך: הזרע הטוב הם בני המלכות. לא עוד חידה; ספר פתוח. ודווקא משום שהוא פתוח, אינך יכול עוד להסתתר מאחוריו.

חשוב גם היכן עומד משל זה. הוא בא אחרי הזורע. הזורע עסק בקרקע — בארבעת סוגי הלב, ומדוע שלושה מן הארבעה אינם מגיעים אל הקציר. העשב הרע מרחיק לכת: לא על הקרקע, אלא על השדה כשלמות, ועל זורע שני המפזר בחושך את זרעו שלו. במקום שהזורע שואל מדוע מאכזב הקציר, שואל העשב הרע מדוע עומד כה הרבה רע בין הטוב — ומה ייעשה עמו. הוא נאמר למי שמכיר את אכזבת השדה שאינו נקי. והוא אומר: חכֵּה. הדין בא, אך עוד לא, ולא לך הוא. בינתיים, שא פרי.

העמקה — שבע ההשוואות שישוע עצמו נותן

מפליא כמה מעט מבאר האדון את משליו. הוא מספר אותם, ומותירם על פי רוב עומדים — תמונות העושות את מלאכתן בלב מי שיש לו אוזניים לשמוע. אך במתי 13 הוא מסיט את הפרגוד פעמיים: אצל הזורע (13:18–23) וכאן, אצל העשב הרע (13:37–39). זה עושה את שני אלה למפתחות: הם מלמדים לא רק מה הם פירושם, אלא גם כיצד ייעד האדון לקרוא משל. (מתועד היטב.)

השבע הן, מילה במילה: זורע הזרע הטוב הוא בן-האדם; השדה הוא העולם; הזרע הטוב הם בני המלכות; הזוּנִין הם בני הרע; האויב הוא השטן; הקציר הוא קץ העולם; הקוצרים הם המלאכים (13:37–39). ומעליהן מצלצלת שכבה שמינית: המלכות שממנה נאסף היא "מַלְכוּתוֹ" (13:41), ויעד החיטה הוא "מַלְכוּת אֲבִיהֶם" (13:43) — הבן זורע ושולח, והמלכות בסופו של דבר של האב.

אזהרה אחת נלווית לכך, והאדון נותן אותה בעצם מה שהוא פותח ומה שאינו פותח. הוא מבאר את הדמויות הראשיות, לא כל פרט. שהאנשים ישנו, שהאויב הלך לו, שהעשב הרע נקשר באלומות — קווים אלה צובעים את התמונה, אך האדון אינו תולה בהם משמעות נפרדת. זה שומר מסחיטת פרטים בודדים, פיתוי שפרשנים רבים נכשלו בו. (קריאה שקולה שהמפתח שנתן ישוע קובע את הקווים הראשיים, ואינו הופך כל פרט ופרט לאלגוריה.)

לא לך לנכש

עתה רוצים העבדים לקום ולפעול, והאדון עוצר בעדם — וזה חותך תחילה החוצה, לפני שהוא חותך פנימה.

"הֲתֹאמַר וְנֵלְכָה וּנְלַקֵּט אֹתוֹ?" (13:28). שאלה מובנת, אף אדוקה. עומד עשב רע בשדה אדונם; זה מציק להם, הם רוצים אותו החוצה. הקנאות לשמור על שדה אלוהים נקי נראית קנאות טובה. ובכל זאת אומר האדון: לא. "לֹא פֶּן-תְּעַקְּרוּ גַּם אֶת-הַחִטִּים בְּלַקֶּטְכֶם אֶת-הַזּוּנִין. הַנִּיחוּ לִשְׁנֵיהֶם לִגְדֹּל יַחַד עַד-הַקָּצִיר" (13:29–30).

זה חד מכפי שנדמה. האדון אוסר את הניכוש. לא משום שהעשב הרע מותיר אותו אדיש — הוא יישרף, על כך עוד מעט — אלא משום שהעבד הרוצה להפריד אינו יכול להפריד בלא נזק. אין הוא רואה את ההבדל באמינות; הוא תופס במה שנראה לו כזוּנִין, וגורף עמו את החיטה. ויהא אדוק ככל שיתחיל, אין עינו מבחינה במה שאך אלוהים מבחין בו.

וכאן עליך לבטל הרגל היושב עמוק בלבבות אדוקים: הדחף לטהר את השדה בעצמך. לא לך לנכש את בני הרע מן המלכות. "הַקֹּצְרִים הֵם הַמַּלְאָכִים" — לא אתה. ההפרדה מתחוללת בקץ העולם, ביד שמימית, בעת אלוהים. מי שתופס עתה את המגל, עושה את מלאכת המלאכים לפני המועד — והחיטה משלמת את המחיר. כמה מאמינים אמיתיים נעקרו מן השדה בידי בני אדם שסברו שהם מנכשים עשב רע? כמה דגן רך ומתחיל נרמס בידי מי שהיה בטוח שהוא רואה את ההבדל? הניחו לו לעמוד, אומר האדון. אין זו פסיביות; זו צייתנות לגבול שהוא הציב.

העמקה — שדה = עולם או כנסייה? אוגוסטינוס והגוף המעורב

זוהי שאלת המחלוקת המפורסמת ביותר אצל משל זה, ותשובת הטקסט נחרצת באורח מפתיע: "וְהַשָּׂדֶה הוּא הָעוֹלָם" — לא הקהילה, לא הכנסייה, אלא העולם (13:38). זו נקודת המוצא, ולה מחויבת כל פרשנות. (מתועד היטב.)

ובכל זאת יושׂם הדבר במשך מאות שנים גם אחרת. בצפון אפריקה התפרצה במאה הרביעית המחלוקת עם הדוֹנָטִיסטים, שלאחר תקופת רדיפות רצו כנסייה טהורה והוציאו מן הכלל את מי שכשל בעת הרדיפה. המפליא: שני הצדדים הביאו את המשל הזה ושניהם קיבלו "שדה = עולם"; המחלוקת נסבה על היישום. הדונטיסטים נימקו: העשב הרע גבר, אם כן על האמיתיים להיבדל ממנו עתה. אוגוסטינוס סתר זאת: הפרדה בטרם עת אסורה עד הקציר; הכנסייה הנראית נשארת corpus permixtum, גוף מעורב, ודווקא הלהיטות להפריד בטרם עת מסגירה את העשב הרע שבך עצמך. (מתועד היטב.)

הקו השקול הוא זה. המשל עוסק בראש ובראשונה בקיום זה לצד זה של בני המלכות ובני הרע בעולם הזה, ובסכנת דין-הפרדה אנושי מוקדם ויהיר. אך היישום נוגע בהכרח גם בקהילה המעורבת: גם שם דומים זוּנִין וחיטה זה לזה, גם שם אין אדם יכול להפריד את האמיתי מן השקרי בלא שגיאה לפני הקציר. (קריאה שקולה.) אך מי שמשתמש בו כדי לבטל כל משמעת-קהילה, מיישמו לא נכון, שכן במקום אחר הברית החדשה דווקא מצַווה לטפל בחטא גלוי ובלתי-מתחרט (קורינתים א 5:13; מתי 18:15–17). הירונימוס ראה את המתח הזה כבר ופתרוֹ כך: המשל אוסר את הדין הנמהר על מקרים מסופקים, לא את תוכחת האשמה הגלויה. זה האיזון, וערבובו היה שורש לפילוגי-קהילה רבים. (מתועד היטב.)

האם אני דומה לחיטה, או שאני חיטה?

עתה נופל המשפט פנימה, והוא נופל על כותב פרק זה לפני שהוא נופל עליך.

כל חודו של הזוּנִין הוא שהוא דומה לחיטה. עד שתֵּצֵא השיבולת, אין הוא נבדל מן הדגן האמיתי. הוא עומד ביניהם, שותה את אותו הגשם, חש את אותה השמש, כפוף באותה הרוח — והיית מחזיק אותו לחיטה. ההבדל מתברר אך בשיבולת. בפרי. ועד שיגיע הדבר לכך, איש אינו יודע בוודאות.

אם כן עליי לשאול את עצמי את השאלה, ואין לי מנוס. האם חיטה אני, או זוּנִין? האם אני נושא דגן באמת, או רק דומה לו? אני יודע כמה היטב אני יכול לדמות לחיטה. אני עומד בין הדגן — בקהילה, בתפילה, בחברה הנכונה. אני שר את אותם השירים, אני נוקט באותן המילים. אך המשל אינו שואל אם אני עומד בין החיטה. הוא שואל אם אני נושא דגן.

ולא החטא הגס הוא המאיים עליי כאן. לא שברחתי, קיללתי, גנבתי. זהו דבר תמים-מראה הרבה יותר, ודווקא משום כך מסוכן יותר: ההליכה-עם-הזרם. הדמיון. העמידה-לצד בלא פרי. להיות כל השבוע עסוק בדברים הנראים טוב ואינם נושאים דבר. לצמוח שנה אחר שנה בין הדגן בלא להוציא אי-פעם שיבולת משלי. זהו הזוּנִין שבי — לא החטא המחפיר שלעולם לא הייתי מעז, אלא ההיענוּת המהוגנת, חסרת-הפרי, הדומה לחיטה כל כך עד שאני עצמי כבר אינני רואה את ההבדל.

שמור על הסדר טהור. השאלה אינה אם אני נושע. זו אינה מונחת כאן בשדה; היא איתנה במשיח — מי שבו הוא, חיטה הוא, זרוע בידו. השאלה שהזוּנִין שואל אותי היא שאלת הסוכן: מה אני עושה במה שהופקד בידי? שכן אפשר — והכתוב אומר זאת נחרצות — שאדם נושע ובכל זאת אינו נושא פרי. לא עניין השייכוּת, אלא מה עשית בחייך אחרי שזרע אותך בשדהו.

החזק את שני הנתיבים האלה חדים זה מזה; כל חום הפרק תלוי בכך. הברית החדשה מציירת לא תוצאה אחת, אלא שלוש, ומי שמערבבן שומע גזר-דין מוות במקום שמצלצלת חלוקת פרסים. ראשית: אי-ההיוושעוּת — מי שמעולם לא היה במשיח, העשב הרע הנאסף ונשרף. זה גורל הזוּנִין. כאן מתהפכת התמונה מסוג למידה: בשיבולת ניכר מה חיטה ומה זוּנִין, והדגן שבשיבולת מודד מה נשאה החיטה. למי שחיטה הוא, חלות האחרות, והן עומדות חדות זו לצד זו בקורינתים א 3. "אִם-יַעֲמֹד מַעֲשֵׂה אִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה עָלָיו יְקַבֵּל שְׂכָרוֹ. וְאִם-יִשָּׂרֵף מַעֲשֵׂהוּ יַפְסִיד אֹתוֹ אַךְ הוּא עַצְמוֹ יִוָּשַׁע אַךְ כְּמוֹ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (3:14–15). שם לפניך שתי דמויות החיטה: נושע בלא שכר, ונושע עם שכר. האחד בא אל האסם בשיבולות ריקות, ניצל כאיש הרץ מבית בוער בלא דבר בידיו. האחר בא נושׂא, עם דגן, עם שכר שהאדון רואה לנכון לחלקו מתוך שמחתו.

ושם מציב לי הזוּנִין את הראי הלא-נוח. ההבדל בין שתי האחרונות הוא ההבדל בין הגבעול שאך צמח לגבעול שגם נשא דגן. ישועתי אינה עומדת לדיון; היא במשיח ואינה נסוגה. אך פריי, הזוהַר שבו אזהר עוד מעט או החֶסֶר שאחוש לאורו — זה כן עומד על כף המאזניים, בכל בחירה שאני עושה היום. ואין זו שאלה ליום הקציר בלבד; זו שאלה לשבוע הירוק הרגיל הזה שבו עוד ניתן להוציא את השיבולות.

מחלב אל דגן

האיגרת אל העברים מבהירה היכן נפרדים זוּנִין וחיטה. הכותב מוכיח את קוראיו — מאמינים, אנשים העומדים בשדה — על שנשארו תקועים. "תַּחַת אֲשֶׁר הָיָה עֲלֵיכֶם לִהְיוֹת מְלַמְּדִים לְפִי אֹרֶךְ הַזְּמָן עוֹד אַתֶּם צְרִיכִים שֶׁיְּלַמֵּד אֶתְכֶם אִישׁ רֵאשִׁית יְסוֹדוֹת דִּבְרֵי אֱלֹהִים וַתִּהְיוּ צְרִיכִים לְחָלָב וְלֹא לְמַאֲכָל בָּרִיא" (עברים 5:12). ואז התמונה הנוגעת בכול: המזון המוצק הוא לבוגרים, "אֲשֶׁר מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל חוּשֵׁיהֶם מְלֻמָּדִים לְהַבְחִין בֵּין-טוֹב לָרָע" (5:14).

חיים אלה הם חממה, גן-ילדים של הנצח. אתה כאן כדי לצמוח — מחלב אל מזון מוצק, מזרע אל שיבולת, מן העמידה-לצד אל הנשׂיאה. החיטה אינה נשארת ירוקה לעד; היא מבשילה, מוציאה שיבולת, נושאת דגן. והזוּנִין? גם הוא צומח עמה, גבוה ממש כמותה, ירוק ממש כמותה, אך כשבא הפרי להופיע, אין לו אלא זרעים קטנים, ריקים, שחורים.

וזה חותך, שכן עמידה-במקום אינה מצב נייטרלי. מי שנשאר אצל החלב, מי שמסרב להבשיל, דומה יותר ויותר לזוּנִין — לא משום שהוא עושה את הרע, אלא משום שהוא נמנע מן הטוב. האדון לא זרעך כדי שתישאר נֶבֶט נצחי. הוא זרעך כדי שתישא דגן.

ככל שגבוהה הקריאה, כן שחורה הסטייה

כאן מוכרחה ליפול מילה הנשמעת קשה, והיא נשמעת קשה משום שההוד כה גדול. חשוב לְמה אתה קרוא: לזהור כשמש. לא להיות גבעול עשב, לא מספר באסם, אלא לזרוח בזוהַר שהאב עצמו מניח בך. ודווקא משום כך הסטייה כה חמורה.

ככל שגבוהה הקריאה, כן שחור הסחף ממנה. מי שקרוא אל העפר, מאבד מעט אם הוא נשאר בעפר. אך מי שקרוא לזהור כשמש, ובמקום זאת בוחר בהליכה הנוחה עם הזרם, בצורה בלא פרי — הוא מותיר מאחור הוד שהוצע לו ביד אביו. זוהי הטרגדיה של המאמין חסר-הפרי: לא שהוא נופל אל אגם האש — חיטה הוא, הוא נאסף פנימה — אלא שהוא בא פנימה בשיבולות ריקות, בעוד היה קרוא לזהור.

שכן האב רוצה לראותך זוהר. וכאשר אתה אז, שנה אחר שנה, בוחר בלא-כלום המהוגן, אזי אינך מתחמק רק מחובה — אתה מחמיץ הוד שהוא הכין במיוחד למענך. חודו של פרק זה אינו איום של שופט האורב לשגיאותיך. הוא דאגתו של אב הרואה את ילדו מפליג אל קציר ריק, בעוד הוא יודע כיצד היה יכול לזהור.

ההפרדה, ואז שוב השמש

ואז בא הקציר, והמשל נעשה כֵּן על מה שהוא מביא — תחילה ההפרדה, אך לא כמילה אחרונה.

"יִשְׁלַח בֶּן-הָאָדָם אֶת-מַלְאָכָיו וְלִקְּטוּ מִמַּלְכוּתוֹ אֵת כָּל-הַמִּכְשֵׁלוֹת וְאֵת כָּל-פֹּעֲלֵי הָאָוֶן. וְהִשְׁלִיכוּ אֹתָם אֶל-תַּנּוּר הָאֵשׁ שָׁם יִהְיֶה הַבְּכִי וַחֲרֹק הַשִּׁנָּיִם" (13:41–42). הנה זה, במלוא החומרה, ואינני עוקף זאת, שכן גם האדון לא עשה כן. ההפרדה אמיתית, והיא נוראה. הקוצרים הם מלאכים — לא אתה, לא הכנסייה. הבכי וחרוק השיניים אינם צער המתחרט; הם זעם חסר-האונים של מי שננעל בחוץ, מאוחר מכדי לשוב.

אך ראה עתה היכן נופל המשפט, שכן האדון אינו עוצר בכך. מיד אחר האש, בנשימה אחת, הוא שב אל הזוהַר: "אָז יַזְהִירוּ הַצַּדִּיקִים כַּשֶּׁמֶשׁ בְּמַלְכוּת אֲבִיהֶם מִי אֲשֶׁר אָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע" (13:43). שמע את המבנה: האש אינה עומדת בקץ. השמש עומדת בקץ. האדון מצייר את הדין — ביושר, בלא המתקה — ואז מניח לו להיעלם מאחורי אור החיטה שנאספה פנימה. המילה האחרונה אינה "תנור." המילה האחרונה היא "שמש."

העמקה — זוהרים כשמש (דניאל 12:3)

משפט הסיום של המשל אינו דימוי תלוש אלא רמיזה מכוונת. "אָז יַזְהִירוּ הַצַּדִּיקִים כַּשֶּׁמֶשׁ בְּמַלְכוּת אֲבִיהֶם" (13:43) אוחז ישירות בדניאל 12:3: "וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד." דניאל 12 הוא דבר-התקומה הצלול ביותר של הברית הישנה — הוא מדבר על ההקיצה מן העפר, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות עולם (12:2). (מתועד היטב.)

הקשר הדוק באורח בולט. הפועל היווני שבו בוחר האדון כאן ל"זהור" (eklampō, "לקרון") מופיע בכל הברית החדשה אך במקום זה — נדירוּת שאינה מקרה, אלא מצביעה את הקורא אל דניאל. והנושאים מתאימים זה לזה: "הצדיקים" אצל מתי עונים ל"המשׂכילים" ול"מצדיקי הרבים" של דניאל. (מתועד היטב שזוהי רמיזה ישירה לדניאל 12:3.)

מה משמעות הדבר: החיטה שנאספה אינה נעלמת באסם בעילום-שם, אלא הולכת ומאירה בהוד שמימי. זהו אותו קו העובר בכל הכתוב — מפני משה שזרחו ברדתו מן ההר, ועד ההבטחה כי אנו "נֶחֱלָף [...] מִכָּבוֹד אֶל-כָּבוֹד" (השווה קורינתים ב 3:18). (קריאה שקולה שהבטחת ה"זוהר" מבטיחה לחיטה חלק פעיל בזוהַר אלוהים עצמו, ולא רק אחסון בטוח.) המשל הפותח כה בפיכחון מסתיים באור התקומה: צדיקים הזוהרים כשמש, לעד, במלכות אביהם.

וכך עליך לשאת משל זה. לא כאיום המשתק אותך, אלא כקריאה המרוממת אותך. ההפרדה אמיתית — לא טישטשתי אותה — אך אין היא היעד; היא הציר שאחריו הולכת החיטה לזהור. השאלה אינה אם תיכנס — זו איתנה. השאלה היא בכמה דגן בידך.

העמקה — Anomia: הרֶשע המצטבר

המלאכים מלקטים "אֵת כָּל-הַמִּכְשֵׁלוֹת וְאֵת כָּל-פֹּעֲלֵי הָאָוֶן" (13:41). המילה היוונית לרֶשע היא anomia — החיים מחוץ לתורת אלוהים וכנגדה, לא עברה בודדת אחת אלא הלך-נפש המניח את התורה כשלמות בצד. זוהי מילה אופיינית למתי (7:23; 13:41; 23:28; 24:12), והבחירה כאן מקראית במכוון: היא מצלצלת עם תהלים 37, העוסק דווקא באי-קנאה בהצלחת פועלי האוון, משום שאותה הצלחה חולפת — בדיוק תֵּמת הסבלנות-עד-הקציר של משל זה. (קריאה שקולה.)

דקדוקית עומדים "המכשלות" (סתמי) ו"פועלי האוון" (זכר) זה לצד זה, אך הקריאה הרווחת היא ששניהם מציינים את אותם בני אדם בשני צדדים: אלה המכשילים אחרים וגם חיים בעצמם בלא תורה. פסוק 42 מאשר: "וְהִשְׁלִיכוּ אֹתָם אֶל-תַּנּוּר" — בבני אדם המדובר. (קריאה שקולה.)

וכאן נוגע המשל בקו גדול יותר. פאולוס מדבר בתסלוניקים ב 2 על "סוֹד הָרֶשַׁע" הפועל כבר (to mystērion tēs anomias, 2:7) ומתגבש בקץ בדמות אחת, "אִישׁ הַחֵטְא" (2:3; הנוסח הביקורתי גורס "אִישׁ הָרֶשַׁע"). הקשר ממשי: מתי ופאולוס חולקים את השורש anomia וגם את הציפייה שהרֶשע מצטבר בקץ ההיסטוריה — במתי 24:12 הדבר אמור במפורש: "וּבַעֲבוּר אֲשֶׁר יִרְבֶּה הָרֶשַׁע תִּפּוֹג אַהֲבַת רַבִּים." אך תלוּת ספרותית ישירה אין להוכיח; זו לשון וציפייה קרובות, לא ציטוט. (שנוי במחלוקת אם יש תלות ישירה; אך התהודה התֵּמתית בלתי ניתנת להכחשה.) משל העשב הרע מראה את קציר אותו רֶשע; תסלוניקים ב מראה את שיאו בדמות אחת. שני מבטים על אותה מציאות.

העשב הרע אינו נסבל למען עצמו

יש עוד חוט אחד, שכן הוא שומר אותך ממסקנה מוטעית. אתה עשוי לחשוב: אם העשב הרע נשאר עומד עד הקציר, אם כן כנראה הרע אינו מציק כל כך לאדון. ההפך הוא הנכון. העשב הרע אינו נסבל למען עצמו. הוא נסבל למען החיטה.

שמע את האדון אומר זאת בעצמו: "לֹא פֶּן-תְּעַקְּרוּ גַּם אֶת-הַחִטִּים בְּלַקֶּטְכֶם אֶת-הַזּוּנִין. הַנִּיחוּ לִשְׁנֵיהֶם לִגְדֹּל יַחַד עַד-הַקָּצִיר" (13:29–30). הסיבה לדחייה אינה אדישות; הסיבה היא הגנה על הטוב. מי שמנכש עתה, גורף עמו את הדגן האמיתי. לכן ממתין האדון. לא משום שאין זה אכפת לו, אלא משום שדווקא כן אכפת לו — למען החיטה.

וראה מה משמעות אותה דחייה למי שעוד עומד בשדה. זוהי אֶרֶךְ-אַפּוֹ של אלוהים בזמן. לזוּנִין אין היא מבשרת טוב — הוא ייאסף בקץ וייׂשרף בכל זאת. אך למי שחיטה הוא ועוד אינו נושא פרי, היא משמעה הכול: הזמן הנתון כדי להתחיל בכל זאת לשאת, כדי לנצל את השבועות הירוקים שעוד יש לך.

העמקה — זריעת הזוּנִין כחבּלה

שאדם זרע מתוך נקמה זוּנִין בשדה זולתו הייתה פשע מוכּר בעולם העתיק — ועל כך יש עדות אמיתית, שמורה. המשפטן הרומי אוּלפּיָאנוּס, הכלול ב-דִיגֶסטָה של יוסטיניאנוס, דן במקרה, החוזר אל המשפטן קֶלסוּס מראשית המאה השנייה, שבו אדם זורע זוּנִין או שיבולת-שועל בר בגידולו העומד של אחר כדי להשחיתו. המשפט הרומי טיפל בכך כעוול בר-תביעה: הבעלים או החוכר יכול לתבוע פיצויים. (מתועד היטב.)

כאן ראוי יושר, שכן ההצגה העממית מפריזה. לא הייתה זו תקנת-עונשים נפרדת שהפלילה את זריעת הזוּנִין בשמה; היה זה מקרה שנפל תחת הדין הקיים על נזק לרכוש. פרשנים ישנים דיברו על "פשע תחת המשפט הרומי" בלא ציון מקור; צדקו שטקסט כזה קיים, אך ההפניה המדויקת הוספה רק מאוחר יותר. (קריאה שקולה.) מה שנשאר בעינו — ויפה נקשר אל המשל — הוא שהמשפט הרומי כיסה דווקא את הנזק שנגרם clam, "בחשאי": בדיוק המעשה הלילי, השקט, של האויב "בִּישֹׁן הָאֲנָשִׁים."

אם מעשה כזה היה שגרתי בימי ישוע או דווקא נשמע כדבר חריג, פחות ודאי; משקיף אחד מן המאה ה־19 בארץ ישראל לא מצא איש שאי-פעם שמע על זריעת זוּנִין בזדון. (שנוי במחלוקת.) אולי שמעו אפוא השומעים כאן מעשה מזעזע — מה שמדגיש אך את רשעת האויב. מי זה זורע רעל בלחם זולתו, בחושך, ומסתלק בגנֵבה? אך מי שחפץ ברע למען הרע. זהו אויב המשל כולו.

חיֵה כחיטה

מה תעשה אפוא, היום, בשדה שבו עומד העשב הרע בין הדגן והקציר עוד לא בא? המשל אינו נותן תחושה מעורפלת אלא עמדה צלולה בעלת שלושה צדדים — שלושתם נולדים מאותו הוד אחד שבו נפתח הפרק.

צפֵּה לעשב הרע. זה מציל אותך מן המרירות המכלה מאמינים כה רבים. הנח שיעמוד זוּנִין בין החיטה — אל תתפלא, אל תהיה צינִי כשתיתקל בו, כאילו היה השדה אמור לזהור ואתה רוּמַּית. מי שתובע כנסייה טהורה, תובע דבר שאלוהים נותן אך בקץ העולם, ונעשה בדרך ממורמר, קשוח, וחשוד בעצמו.

אל תעשה את מלאכת המלאכים. לא לך לטהר את השדה, לעבור עם המגל בקהילה ולעקור את הנראה לך כעשב רע. אותה מלאכה למלאכים, ביום הקציר. עינך אינה חדה דיה; היית עוקר חיטה. הנח להפרדה הסופית במקום שהיא שייכת — בידי אלוהים — והתעסק בשיבולת שלך.

ודאג שתישא פרי. שכן שם, ורק שם, מתברר ההבדל בין חיטה לזוּנִין — לא בהיכן אתה עומד, אלא בדגן שבשיבולתך. חיֵה כחיטה בתוך העשב הרע: הבשֵׁל, צמח מחלב אל מזון מוצק, הוצא שיבולת, שא את הפרי שלמענו זרעך. אל תהיה ההולך-עם-הזרם המהוגן הנראה טוב ואינו נושא דבר; היה הדגן הכפוף כבד תחת פרי עצמו, שכן זה נכנס אל האסם וזוהר.

ועשה זאת מוחשי, שכן נשׂיאת פרי אינה תחושה אדוקה אלא בחירה יומית. אלה שעות שבועך, שאתה יכול למלא בדברים הנראים טוב ואינם נושאים דבר, או בדברים המוציאים דגן באמת. התפילה שאיש אינו רואה, השירות שאיש אינו מונה, האהבה שאתה נותן במקום שלא בא אחריו מחיאות כפיים — זוהי ההבשלה הנסתרת שבה נוצרת השיבולת. הזוּנִין והחיטה עומדים על אותה חלקת קרקע, תחת אותה שמש, באותה קהילה; ההבדל אינו נוצר במה שהם מבחוץ, אלא במה שצומח מבפנים. שאל את עצמך אם כן מה דגן הוּצָא בך השבוע, והאם היה שם. שכן זוהי שאלת הסוכן, והיא חוזרת ועוברת מדי יום.

ושמע, לבסוף, את הדלת הפתוחה, שכן פרק זה אינו מסתיים אצל התוכחה אלא אצל החסד. עוד אין קציר. השדה עוד עומד ירוק, האסם עוד לא ננעל. אולי אתה מזהה בעצמך את הזוּנִין — את ההליכה-עם-הזרם, את הדמיון, את חוסר-הפרי העסוק, את השנים שצמחת בלא לשאת. אזי אין זו המילה המרשיעה אותך; זו המילה הקוראת לך. שכן היום עוד תוכל להתחיל לשאת פרי. עוד לא מאוחר מדי, והעת להתחיל ולהבשיל היא עכשיו.

שכן לשם מתנקז הכול, התמונה שבה נפתח הפרק ושבה חתם האדון עצמו את המשל: הקציר נאסף, האסם מלא, האור דלוק. ובאותו אור עומד אתה, לא עוד גבעול בין 1,000 גבעולים, אלא זקוף, בשל, נושא — ואתה זוהר כשמש במלכות אביך. לכך אתה קרוא. למען זה היה כל העמל. מי אשר אוזניים לו לשמוע ישמע.