משתה החתונה על הארץ

חגיגת החתונה אינה נשארת בתוך האולם.

"וָאֵרֶא אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים, וְהִנֵּה סוּס לָבָן [...] " — המילים האלה עומדות בפתח התגלות יט. "וְהַצְּבָאוֹת אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם רָכְבוּ אַחֲרָיו עַל סוּסִים לְבָנִים, לְבוּשִׁים בּוּץ לָבָן וְטָהוֹר." — זה היה יט:יד. הכלה לא נשארה אל השולחן בעוד החתן יוצא לרכוב כדי לפנות את השדה. היא רכבה עִמּוֹ. וכעת, כשהשדה מפונה ומשתה החתונה החל, אין החתן והכלה פורשים אל החדר הנסתר למסע ירח דבש מבודד. הם נוטלים על עצמם את שלטונם המשותף על הארץ.

1,000 שנים תמימות.

חגיגת החתונה משתרעת על פני מילניום שלם. חתונת השה אינה רגע; היא הסדר החדש של היקום, שבו הבעל מנהיג את הבריאה עם האישה לצידו. כל ממלכה בארץ, כל אומה, כל שבט, כל מטר מרובע של אדמה שהפולש החזיק בה 6,000 שנה, פועלים כעת תחת ידו של הגואל, והכלה יושבת לצידו.

מסע ירח הדבש פרוש על פני כל העולם.

מה תחיית הקדושים מעניקה באמת

"וָאֵרֶא כִסְאוֹת, וַיֵּשְׁבוּ עֲלֵיהֶם, וַיִּנָּתֵן לָהֶם הַמִּשְׁפָּט. וָאֵרֶא אֶת נַפְשׁוֹת הַנֶּהֱרָגִים בַּעֲבוּר עֵדוּת יֵשׁוּעַ וּבַעֲבוּר דְּבַר הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁתַּחֲווּ לַחַיָּה וְלֹא לְצַלְמָהּ, וְלֹא קִבְּלוּ אֶת הַתָּו עַל מִצְחָם וְעַל יָדָם. וַיִּחְיוּ וַיִּמְלְכוּ עִם הַמָּשִׁיחַ אֶלֶף שָׁנִים." (התגלות כ:ד).

קְרא את המילים האלה לאט. וַיִּחְיוּ וַיִּמְלְכוּ עִם הַמָּשִׁיחַ אֶלֶף שָׁנִים.

הכתוב אינו מתאר עולם הבא שמיימי ומבודד. הוא מתאר שלטון — ebasileusan, הפועל של מלוכה — החופף לתקופת 1,000 השנים על הארץ. הקדושים אינם במצב המתנה עד שתחל הנצח. הם מנהלים ממלכה. הם יושבים על כיסאות. הם מפעילים משפט. מסע ירח הדבש של החתן והכלה הוא גם הכתרה של חבורת הכלה; גם כל מי שסירב לתָו ושמר על האמונה בשבוע ה־70, מקבל כיסא ותיק של סמכות.

זוהי התשובה למשל שיֵשׁוע סיפר בלוקס יט. אדם רם־מעלה הלך אל ארץ רחוקה לקבל ממלכה ולשוב. בטרם יצא, נתן לכל אחד מעבדיו 10 מָנים — סכום כסף — ואמר להם: "סְחַרוּ עַד בּוֹאִי." כששב והממלכה בידו, קרא לעבדיו ליתן דין וחשבון. הראשון הרוויח על ה־10 המקוריים עוד 10. "הֵיטַבְתָּ, עֶבֶד טוֹב. יַעַן הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט, הֱיֵה שַׁלִּיט עַל עֶשֶׂר עָרִים." (לוקס יט:יז). השני הרוויח עוד חמישה. "וְאַתָּה, הֱיֵה שַׁלִּיט עַל חָמֵשׁ עָרִים." ההשקעה באירוסים הארוכים, שנפרעה בציות, נגמלה בערים.

הכיסאות שבהתגלות כ:ד עומדים בשורה אחת עם הקצאות עשר־הערים שבלוקס יט. כל קדוש נאמן ששירת באלמוניות במהלך האירוסים הארוכים, מולך כעת על שטח ממשי בממלכה הממשית על הארץ הממשית. פקיד הזוטר שנתן מ־10 בנאמנות מתוך עוני, מנהל מחוז. האם שהתפללה 30 שנה למען בנהּ, מנהלת אזור. הרועה של קהילה בת חמישה־עשר חברים בכפר נשכח, יושב בכיסא שסנטוריו של הפולש היו רוצחים כדי לזכות בו. כלכלת שלטונו של החתן היא היפוכה של כלכלת הפולש: נאמנות בקטן מולידה סמכות בגדול.

הנערפים עולים מתוך הקערות של שבוע ה־70 עצמו, הקדושים שסירבו לcharagma ואיבדו את ראשם בידי תליינֵי הפולש. הכתוב נותן להם את מושבם אל שולחן החתן כהבטחה המפורשת ביותר: הם מלכו עם המשיח אלף שנים. המהדי־אבדון הוֹציא אותם להורג בחרבו; גואלנו מקים אותם בידו ומושיב אותם על כיסאותיו.

דניאל ראה מאות שנים קודם לכן את אותו הדפוס. "וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד." (דניאל יב:ג). המשכילים — maskilim — שלימדו צדק בחלק האלים ביותר של שבוע ה־70, שהנהיגו את הנואשים והביאו רבים לאמונה למרות המחיר, מזהירים כעת. ה־144,000, השארית החתומה של ישראל, מהר ציון עושים את מלאכת ה־maskilim. הם עם השה. הם מולכים.

זוהי התחייה הראשונה, והכתוב חד־משמעי בנוגע למי שיש לו חלק בה. "אַשְׁרֵי וְקָדוֹשׁ הַחֹלֵק בַּתְּחִיָּה הָרִאשׁוֹנָה. עֲלֵיהֶם אֵין לַמָּוֶת הַשֵּׁנִי שִׁלְטוֹן, כִּי אִם יִהְיוּ כֹּהֲנִים לֵאלֹהִים וְלַמָּשִׁיחַ, וְיִמְלְכוּ עִמּוֹ אֶלֶף שָׁנִים." (התגלות כ:ו). התחייה הראשונה היא הדלת אל המלוכה־יחד. כל מי שעובר דרכה, בטוח לתמיד מן המוות השני, ומושב לתמיד בממשל הארץ החדשה.

נקודת מבנה אחת חייבת להיאמר כאן, שכן קל לפסוח עליה. התחייה הראשונה שבהתגלות כ היא מושג איכותי — התחייה לחיים, אשר אין למוות השני שלטון עליה — ולא רגע יחיד ובלתי־מתחלק. הכתוב יודע סדר, taxis: "כָּל אִישׁ בְּסִדְרוֹ: הַמָּשִׁיחַ רֵאשִׁית, אַחֲרָיו אֲשֶׁר לַמָּשִׁיחַ בְּבוֹאוֹ." (אל הקורינתים א טו:כג). בתוך אותו סדר שוכנים שני רגעֵי תחייה לצדיקים. הראשון הוא ההילקחות אל תפר החותם השישי, כאשר כל חבורת הכלה מוקמת בבת אחת והחיים משתנים — הכנסייה של כל עידן וקדושי הברית הישנה יחדיו, ככלה אחת שלמה ולא לשיעורין. השני בא עם השיבה, ומאסף את אלה שבאו לאמונה לאחר ההילקחות ומתו לפני השיבה — אורחֵי החתונה, ובראשם הנערפים. שניהם שייכים לאותה תחייה ראשונה אחת — אַשְׁרֵי וקדוש, מחוץ להישג ידו של המוות השני. שני רגעים, אם כן, ולא הילקחות חלקית: הכלה אינה נאספת בגל ראשון ובגל שני, אלא נלקחת כגוף אחד, בעוד האורחים הם קטגוריה נבדלת הבאה לאמונה לאחר שנסגרה הדלת.

שתי שכבות הממלכה

לממלכת המילניום שתי שכבות, ושתיהן צריכות להיראות בבהירות.

השכבה העליונה היא כל חבורת המהוללים — ובתוכה שני מעגלים נבדלים, ולצדם השארית החתומה של ישראל. המעגל הראשון הוא הכלה במובן המדויק: הכנסייה האחת של יהודי ושל גוי מכל העידנים, שנאספה כביכורי החיטה בחותם השישי — קדושי כל עידן שלפני הכנסייה בכלל זה (קדושי הברית הישנה שהוקמו בתחיית המשיח בשנת 31 לספירה, ובכללם אברהם, משה, דוד, דניאל, הנביאים) — יחד גוף אחד, כלה אחת. המעגל השני הוא אורחֵי החתונה: אלה שבאו לאמונה לאחר ההילקחות — שני העדים, שהוקמו סביב יום 1293-1294, בראש, יחד עם קדושי הצרה שאיבדו את ראשם בידי החיה ועם אלה שבאותן השנים מתו באדון מסיבה אחרת. אורחֵי החתונה אינם המשך הכלה; הם מעגל נבדל של הגאולים, הקרואים אל משתה החתונה לאחר שנסגרה הדלת — מקום מאוחר יותר בתולדות הישע, לא מעמד נמוך יותר. שארית זו, ה־144,000, שעברו את שבוע ה־70 כעדים, חתומים מפני החרון אך לא מפני החיה, והלכו אחרי השה עד המוות (ט:ד; יג:טו; יד:ד), עומדת לצד שני המעגלים: לא בכלה ולא בין האורחים, אלא על אותו עץ זית, מורכבת בתפר באופן חתום, הוקמה עם הנערפים של כ:ד ועתה מהוללת לצד השה על הר ציון (יד:א). אך לכולם חלק בתחייה הראשונה: כולם בעלי גוף תחייה, כולם לבושים בּוּץ לבן, כולם יושבים על כיסאות באיזשהו ממשל טריטוריאלי שהוקצה להם תחת גואלנו.

שכבה עליונה זו נמצאת אצלו, ויש לה גישה אל השמיים ואל הארץ. כך ישב אלוהים פעם על כיסאו במקדש ונשאר בכל זאת אלוהי השמיים: שלמה מתפלל שישמע "אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם" את אשר יתפללו בבית הזה (מלכים א ח:ל), ומיכיהו ראה את יהוה יושב על כיסאו, וכל צבא השמיים עומד עליו (מלכים א כב:יט). כך מולך יֵשׁוע על הארץ מן המקדש, וכלתו נמצאת אצלו, כי "כֵן נִהְיֶה תָמִיד עִם הָאָדוֹן" (תסלוניקים א ד:יז). המפוארים אינם כפותים בכוח הכובד כשם שאוכלוסיית הארץ כפותה. יש להם גישה אל שני המישורים. הם מולכים עמו על מלכים וממלכות (התגלות ה:י; כ:ד, ו); המשל מדבר על שררה על ערים (לוקס יט:יז, יט), אף שאינו אומר מי הם העבדים האלה. ירושלים החדשה יורדת רק לאחר המלכות (כא:ב).

השכבה התחתונה היא האנושות בת התמותה. וכאן נעשית התמונה עשירה יותר משמרבית התמונות הרווחות של המילניום מתירות.

שתי קבוצות של בני תמותה נכנסות אל המילניום חיות, ושלישית נולדת בו. ראשית, שארית בצרה של ישראל האורתודוקסי, שנאספה מן הסלעים ברגע שבו הכירו את גואלם — אולי כמה מאות אלפים, אולי יותר, בהתאם לחוצפת רדיפת הפולש בימים האחרונים של אלול 2034. הם יצאו מבצרה, הולכים אחר גואלנו ברגל אל מגידו, ומשם בחזרה אל ירושלים, מתאבלים על טעותם בת 2,000 השנה אך סוף־סוף בבית. הם גשמיים, בני תמותה, פוריים, והם יאכלסו מחדש את ארץ ישראל במילניום.

שנית, הניצולים מן האומות, הנכנסים לחיים במשפט העמים (מתי כה:לא-מו) ומכירים אותו רק בבואו — היצורים האנושיים המעטים יחסית שלא נטלו את התָו, לא השתחוו לחיה, ושרדו את הקערות. המלאך השלישי שבהתגלות יד הזהיר כי נטילת התָו פירושה שתיית יין חמת האלוהים; אלה שסירבו, ולוּ במחיר חיֵי נמלט בשבוע ה־70, נותרו בחיים כשהמלך שב. קערות החמה כוונו בדייקנות; חַסְרֵי התָו נשמרו מבעד ל־45 הימים הגרועים בתולדות האדם. הם יוצאים מן הימים האחרונים של שבוע ה־70 אל כוכב משונה תחת מלך חדש.

שלישית, ילדי המילניום — צאצאי שתי הקבוצות הראשונות, שנולדו בימי שלטון 1,000 השנים בבריאות ובאריכות ימים שלא נודעו כמותן. "לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא יְמַלֵּא אֶת יָמָיו, כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת, וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל." (ישעיהו סה:כ). אורך הימים שב אל מנהגי טרם המבול. מחלות האנושות הנפולה נסוגות. הארץ, שֻׁחְרְרָה מקול הפולש ומכבלי התנין, הופכת שוב למשהו הקרוב אל גן עדן, אם כי עוד לא נצחי.

ישראל קטנה בשני שלישים ממה שהייתה

בטרם ילווה הקורא את ישראל אל המילניום, יש ליתן דין וחשבון על מה שעלה לה סיום שבוע ה־70.

הנביא זכריה רשם מספר שמצמרר כל מי שקורא אותו. "וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ, נְאֻם יְהוָה, פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ, וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף, וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב. הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ. אָמַרְתִּי: עַמִּי הוּא; וְהוּא יֹאמַר: יְהוָה אֱלֹהָי." (זכריה יג:ח-ט).

שני שלישים מישראל מתים בשבוע ה־70. שני שלישים. השואה של המאה ה־20 המיתה כשליש מן העם היהודי באירופה. רדיפת שבוע ה־70 ממיתה שני שלישים מכלל העם היהודי על פני הכוכב. התנין, שׂנא את האישה משום שהילד יצא ממנה, שׁפך את שנות זעמו הנותרות על צאצאיה. התָו נאכף; המחנות נפתחים מחדש; התליינים יוצאים אל מלאכתם; ועד שתֵּרֵדנה הקערות, שני שלישים מישראל מתים.

השליש האחד ששרד הוא השארית שהנביאים תמיד צפו. פליטֵי בצרה, אנשי הצבא שעמדו איתן, המשפחות שהוסתרו באומות המערב או בסלעי הנגב — אלה הם השליש המובא באש. הם נכנסים אל המילניום מזוקקים — כסף שנבחן בכור — וכאלה שסוף־סוף קוראים בשם יהוה ושומעים אותו עונה בקול גואלנו שזה עתה פגשו. עַמִּי הוּא. הברית שראשיתה באברהם, שנמתחה 2,000 שנה בעקבות דחיית המשיח, שפרצה באבל גלוי בבצרה, מושבה כעת על כנה. ישראל היא של האדון. האדון הוא של ישראל. הבטחות הברית של הברית הישנה, שנדחו אך מעולם לא בוטלו, נעשות בנות־מימוש במלואן.

השארית האורתודוקסית של בצרה, אנשי הצבא שעמדו איתן ונלחמו לצידם — אלה הופכים לעם של יחזקאל מ עד מח, ובני צדוק ליד המזבח (יחזקאל מד:טו). הם מאכלסים מחדש את ארץ ישראל תחת משיחם המוכר־מחדש, בונים את מקדש המילניום ומקריבים את הקורבנות של סדר המקדש של יחזקאל (יחזקאל מג:יח-כז).

הנשיא בחזון יחזקאל

חזונו הגדול האחרון של יחזקאל, בפרקים מ עד מח, מתאר מקדש בירושלים, שמידותיו ופולחניו לא נתקיימו מעולם בשום מקדש של הברית הישנה. החזון הביך מפרשים 2,500 שנה, אך הוא נופל למקומו כשקוראים אותו כמקדש המילניום, קריאה שקולה: מרכז הפולחן של הממלכה המתחילה לאחר שׁישוב גואלנו.

המקדש עצום. הנשיא — nasi בעברית — המנהל ממנו, ממלא תפקיד מוגדר היטב. יש לו שטח מותר. הוא מקריב קורבנות בשם העם בימי ראש החודש ובשבתות. יש לו בנים, שלהם הוא מעניק נחלה מרכושו. הוא יוצא ובא דרך שער המזרח במועדים קבועים.

קְרא את הפרטים האלה בתשומת לב. לנשיא יש בנים. הנשיא מעניק נחלה. הנשיא מקריב קורבנות בעד עצמו ובעד העם.

נשיא זה אינו יֵשׁוע.

יֵשׁוע הוא המלך בעל גוף התחייה המולך מן המקדש בירושלים; אין לו בנים ביולוגיים במילניום, ומצב התחייה אינו כולל רבייה ביולוגית. יֵשׁוע אמר זאת במישרין: "הָרְאוּיִים לְהַשִּׂיג אֶת הָעוֹלָם הַהוּא וְאֶת הַתְּחִיָּה מִן הַמֵּתִים, לֹא יִשָּׂאוּ נָשִׁים וְלֹא יִנָּשְׂאוּ. כִּי לֹא יוּכְלוּ עוֹד לָמוּת, יַעַן הֵם כְּמַלְאָכִים. וְהֵם בְּנֵי אֱלֹהִים, בִּהְיוֹתָם בְּנֵי הַתְּחִיָּה." (לוקס כ:לה-לו). המוקמים אינם נושאים נשים, אינם מתרבים, אינם מתים. לנשיא של יחזקאל מה יש בנים. נשיא יחזקאל לפיכך אינו יצור מוקם.

הוא, תחת זאת, נשיא בן תמותה, ככל הנראה מבית דוד (ירמיהו לג:יז), המתמנה לנהל את ארץ ישראל הארצית כנציגו הנראה של המשיח. יחזקאל עצמו משרטט אותו: הוא עושה "בַּעֲדוֹ וּבְעַד כָּל עַם הָאָרֶץ פַּר חַטָּאת" (יחזקאל מה:כב), יש לו בנים שהוא נותן להם נחלה (מו:טז), והוא יושב בשער הסגור כנשיא לאכול לחם לפני יהוה (מד:ג). עברים ז:כז אומר על המשיח דווקא שאין הוא צריך להקריב בעד עצמו. יחזקאל לז:כב-כה ("מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם", "נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם") מצביע מעבר לו אל המשיח. הנשיא הממלא תפקיד זה משמש כמשנה־למלך של ישראל בימי המילניום, וגואלנו מעליו כמלך מלכי המלכים, המולך מן המקדש בירושלים (יחזקאל מג:ז).

זה פותר את מה שהביך את המפרשים. קורבנות המקדש ביחזקאל אינם קורבנות המתחרים בצלב. יחזקאל אמנם קורא להם מכפרים (כִּפֶּר, מג:כ, כו; מה:טו, יז, כ): כפרה פולחנית "לְטָהֳרַת הַבָּשָׂר" (עברים ט:יג), לא הכפרה הנצחית, שהיא בצלב לבדו. ספר העברים מכריע בשאלה זו אחת ולתמיד: "כִּי בְקָרְבָּן אֶחָד הִשְׁלִים לָנֶצַח אֶת הַמְקֻדָּשִׁים." (עברים י:יד). שקורבנות מקדש המילניום מצביעים גם הם אחורה אל גולגותא, זוהי פרשנות; יחזקאל עצמו אינו משתמש במילות זיכרון. הם משמשים טיהור טקסי לאוכלוסייה בת התמותה החיה בנוכחותו של אל קדוש שנראה־כעת וזקוקה לטיהור פולחני כדי לבוא בשערי המקדש.

הנשיא מקריב אותם בשם העם. הוא בן תמותה. יש לו צאצאים. הוא מנהל את ישראל תחת גואלנו כרועה דָוִדי נאמן, התשובה לשורה הארוכה של מלכי דוד הכושלים של הברית הישנה. הוא מה שדוד היה אמור להיות, מה שחזקיהו הבחין בו, מה שיאשיהו שאף אליו — ככל הנראה בן תמותה לבית דוד הרועה סוף־סוף ובנאמנות את עמו, בציות למלך שמעליו.

המציאות הכפולה

הממלכה רצה לפיכך בשתי שכבות, ושתי השכבות מתקשרות.

כיסא המלכות עומד על הארץ. יחזקאל קובע את מקום כיסא האלוהים "בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם" (יחזקאל מג:ז), במקדש בירושלים, ומשם מולך גואלנו. ירושלים השמיימית אינה מרחפת מעל הארץ ב־1,000 השנים ההם; יוחנן רואה את העיר יורדת רק משעברו השמיים הישנים והארץ הישנה, "מוּכָנָה כְּכַלָּה הַמְקֻשֶּׁטֶת לְאִישָׁהּ" (התגלות כא:ב). עד היום ההוא הכלה אצלו (תסלוניקים א ד:יז); היכן היא שוכנת, הטקסט אינו אומר. כך היה גם במקדש: אלוהים ישב על כיסאו בבית אשר בציון ונשאר אלוהי השמיים, כי "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם" לא יכלכלוהו, "אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א ח:כז). כיצד נראית נוכחות כפולה זו במצב התחייה, הטקסט משאיר פתוח. הגאולים נמצאים אצל החתן, והמשתה מתחיל בבואו (מתי כו:כט); כמה זמן הוא נמשך, הטקסט אינו אומר.

על פני הארץ — על אדמתו המחודשת של כוכב שאוקיינוסיו נרפאו ומדבריותיו פורחים — חיה אוכלוסיית בני התמותה, עובדת, נושאת נשים, מגדלת ילדים, נוטעת כרמים, בונה בתים. ירושלים שעל הארץ היא בירת המלכות התחתונה הזו, והמלך במקדש, והנשיא של יחזקאל כמשנה־למלך של ישראל, ושאר האומות מיוצגות בידי ממשלותיהן שלהן תחת שלטונו העל־מקיף. על המלכים והממלכות האלה מולכת הכלה עמו (ג:כא; כ:ו): שנים ה־10 על "שְׁנֵים עָשָׂר כִּסְאוֹת" לשפוט "אֶת שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (מתי יט:כח), העבדים הנאמנים על 10 ערים ועל חמש (לוקס יט:יז-יט). "מַחֲנֵה הַקְּדוֹשִׁים וְהָעִיר הָאֲהוּבָה" של הסוף (כ:ט) יכולים להיות גם ישראל סביב המקדש בירושלים; הטקסט אינו מכריע בכך.

שתי המלכויות מחוברות. אחת לשנה עולה כל אומה לרגל אל ירושלים להשתחוות בחג הסוכות. זכריה רשם את הדרישה 700 שנה לפני המשיח. "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם." (זכריה יד:טז-יז).

הסוכות הופך לעלייה לרגל האוניברסלית. האומות עולות אל ירושלים לעבוד את גואלנו יחדיו. הן מטפסות אל המקדש, שבו מוקרבים הקורבנות. החג מאחד את העמים סביב המלך בירושלים.

נהר זורם מתחת מפתן המקדש בירושלים, מזרחה אל ים המלח, ומרפא את המים המרים וממתיק אותם. "וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ, אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם, יִחְיֶה." (יחזקאל מז:ט). הגיאוגרפיה של הכוכב נעשתה מחדש בידי רעידת האדמה של הקערה השביעית; כעת מושבים האדמה והים אל פוריותם תחת ידו של המלך. עצים משני עברי הנהר נותנים פרי מדי חודש, ו"וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה." (מז:יב). הכלה רואה שהקללה שעל האדמה אשר החלה בעדן הוסרה במידה ניכרת.

1,000 השנים והניסיון האחרון

המילניום רץ 1,000 שנים של שלום, צדק, פוריות, ונוכחותו הנראית ובלתי־מתווכת של גואלנו המולך מן המקדש בירושלים ובאמצעות נשיא ישראל שתחתיו. הזאב שוכן עם השה. הארי אוכל תבן כבקר. "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי." (ישעיהו יא:ט). מלאה הארץ דעה את האדון כמים לים מכסים.

אך המילניום נגמר בניסיון אחרון שיחתום לתמיד את סיפור האדם.

"וְכַאֲשֶׁר יִתַּמּוּ אֶלֶף הַשָּׁנִים, יֻתַּר הַשָּׂטָן מִמַּאֲסָרוֹ. וְיָצָא לְהַתְעוֹת אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, אֶת גּוֹג וְאֶת מָגוֹג, לְקַבְּצָם לַמִּלְחָמָה; וּמִסְפָּרָם כְּחוֹל הַיָּם." (התגלות כ:ז-ח).

התנין משׁוחרר. לאחר 1,000 שנים חתום בתהום, מקבל הפולש חלון פעולה אחרון וקצר. מדוע? משום שהמילניום הוליד מיליארדי צאצאים אנושיים מן האומות ששרדו — ילדי ילדיהם של ניצולי שבוע ה־70 — שגדלו תחת שלטונו הנראה של גואלנו, אך מעולם לא בחרו בו אישית בשום מצב שבו החלופה הייתה ממשית. הם חיו בעולם שבו קול הפולש נעדר. הם צייתו לגואלנו משום שגואלנו היה הבחירה המתבקשת בעולם שבו היה הבחירה היחידה. האב, בצדקתו המושלמת, נותן להם הזדמנות אחרונה לחשוף אם ציותם היה אהבה ממשית או אך היעדר חלופה.

התנין משׁוחרר. הוא נוסע אל האומות שבארבע כנפות הארץ ומקבץ אותן — גוג ומגוג, כינוי השואב מיחזקאל לח-לט אך מתפקד כאן כשם כללי לאומות המתקוממות — לצבא אחרון אחד. מספר הצבא הוא כחול הים. הן צועדות על ירושלים.

זוועת הרגע הזה היא העומק שהוא חושף על אודות לב האדם. הצאצאים שחיו בגן עדן — תחת שלטונו הנראה של גואלנו, עם המקדש בירושלים והנשיא המולך בצדק והארץ הפורחת — עדיין ניתנים להסטה. רטוריקת התנין פועלת. הם צועדים נגד המלך שהאכיל אותם, ריפא אותם, ונתן להם 1,000 שנים של שלום שלא נודע כמותו. השקר שגואלנו עריץ והתנין משחרר, מוצא אחיזה פעם אחרונה אחת בלבבות אנושיים שגדלו תחת חסד ומעולם לא נאלצו להיאבק עליו.

הסוף קצר. "וַתֵּרֶד אֵשׁ מֵאֵת אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתָם. וְהַשָּׂטָן אֲשֶׁר הִתְעָה אֹתָם הֻשְׁלַךְ בַּאֲגַם הָאֵשׁ וְהַגָּפְרִית, אֲשֶׁר שָׁם גַּם הַחַיָּה וּנְבִיא הַשֶּׁקֶר, וְיֵעַנּוּ יוֹמָם וָלַיְלָה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים." (התגלות כ:ט-י).

האש יורדת מן השמיים. הצבא מתאכל. התנין נתפס ומושלך אל אגם האש, שבו שתי החיות כבר 1,000 שנה. ניסיונו האחרון של הפולש חלף. התנין, נביא השקר והחיה נמצאים כעת יחדיו לנצח במקום אשר הוכן להם.

כיסא הדין הלבן הגדול

בית דין אחרון אחד מתכנס בטרם תיגלינה השמיים והארץ החדשים. "וָאֵרֶא כִסֵּא לָבָן גָּדוֹל, וְאֵת הַיֹּשֵׁב עָלָיו. מִפָּנָיו נָסוּ הָאָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם, וְלֹא נִמְצָא לָהֶם עוֹד מָקוֹם. וָאֵרֶא אֶת הַמֵּתִים, קְטַנִּים וּגְדוֹלִים, עֹמְדִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. וַיִּפָּתְחוּ סְפָרִים, וַיִּפָּתַח סֵפֶר אַחֵר, הוּא סֵפֶר הַחַיִּים. וַיִּשָּׁפְטוּ הַמֵּתִים כְּפִי הַכָּתוּב בַּסְּפָרִים, כְּפִי מַעֲשֵׂיהֶם." (התגלות כ:יא-יב).

זוהי התחייה השנייה — תחיית המשפט לאלה שלא היה להם חלק בראשונה. לפני הכיסא עומדים המתים, הקטנים והגדולים, וספר החיים פתוח; שיש ביניהם הכתובים בו, הטקסט אינו שולל (כ:יב, טו). הספרים נפתחים. המוות ושאול — מקומות מושבם של המתים שלא האמינו — נותנים את מתיהם. הספרים רושמים כל מעשה. ספר החיים רושם כל שם הכתוב בו.

"וְכָל אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא כָּתוּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים הֻשְׁלַךְ בַּאֲגַם הָאֵשׁ." (כ:טו). המשפט חגיגי ומוחלט. כל נפש שדחתה את גואלנו — על פני כל עידן, כל תרבות, כל תקופה — מקבלת את גזר הדין כפי מעשיה. איש אינו יכול לטעון לאי־ידיעה, כי הספרים חושפים מה עשו באמת ומה ידעו. גזר הדין צודק, והוא לתמיד.

המוות ושאול עצמם מושלכים אז אל אגם האש. "זֶהוּ הַמָּוֶת הַשֵּׁנִי." (כ:יד). המבנים שהחזיקו את המתים שלא האמינו, מבוטלים. אין עוד להם מקום ביקום.

הסדר הישן נחתם. הפולש ומשרתיו וכל נפש אנושית שבחרה בהם, נמצאים לעד באגם האש. הכלה והחתן וגאולי כל עידן עומדים על מפתנו של מה שבא לאחר מכן.

בדרך אל הבריאה החדשה

1,000 השנים נחתמו. התנין באגם האש עם שתי החיות. כיסא הדין הלבן הגדול הוציא את גזר דינו. הארץ הישנה והשמיים הישנים נסו — הכתוב אומר במפורש כי "לֹא נִמְצָא לָהֶם עוֹד מָקוֹם" (כ:יא) — הם נמסו, ודבר חדש בא במקומם.

מה שנותר הוא חשיפת מה שהיה היעד של כל פרק מכל ספר של התנ״ך. השמיים החדשים. הארץ החדשה. הכלה המובאת אל עיר שהיא עצמה משכנה המושלם. גואלנו והגאולים המהלכים בבריאה שבה הקללה הוסרה לא במקצת אלא במוחלט. מוות, יגון, בכי, כאב — הכול חלף, לא נדחה, לא נוהל, חלף.

משתה החתונה שהחל בשובו והשתרע על פני המילניום, מתפשט כעת, אל הנצח עצמו. למסע ירח הדבש אין סוף. הבעל והאישה בבית.

הפרק הבא נכנס אל החשיפה האחרונה. ירושלים החדשה יורדת. השה הוא המקדש. נהר החיים זורם. עץ החיים נותן את פריו מדי חודש. פני האלוהים נראים בידי כלתו ללא צעיף, ללא מחיצה, ללא הפחתה.

הסיפור הקוסמי הגדול שב הביתה.