הקערות: חלון הסיום

דממת מחצית השעה חלפה. השופרות חלפו. עין הסערה נסגרה. המלאך השביעי תקע, ומן הכס הוכרז גזר הדין כאילו כבר בוצע. עתה מתחיל הצעד המבצע.

"וָאֵרֶא אוֹת אַחֵר בַּשָּׁמַיִם, גָּדוֹל וְנִפְלָא: שִׁבְעָה מַלְאָכִים וּבְיָדָם שֶׁבַע הַמַּכּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת. כִּי בָּהֶן תִּתֹּם חֲרוֹן אֱלֹהִים." (התגלות טו 1).

חרון אלוהים מגיע אל תומו. המילה ביוונית היא etelesthē — נשלם, מאותו שורש כמו Tetelestai, המילה שזעק מושיענו מעל הצלב. על הצלב הושלם מחיר הגאולה. בקערות מושלם ביצוע הגאולה. שניהם השלמות של אותו מיזם אחד עצמו: רכישת השדה מחדש וטיהור הפולש מן הקניין.

שבעה מלאכים עומדים בהיכל השמימי, לבושים פשתן טהור וחגורות זהב על חזם — מדי הכהונה של אלה שיצאו מן המזבח. אחד מארבעת הכרובים מוסר להם שבע קערות זהב "מְלֵאוֹת חֲרוֹן הָאֱלֹהִים הַחַי לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים" (טו 7). ההיכל מתמלא עשן מכבוד אלוהים, והטקסט מוסר הערה ראויה לציון: "וְלֹא יָכֹל אִישׁ לָבוֹא אֶל הַהֵיכָל עַד אֲשֶׁר תִּכְלֶינָה שֶׁבַע הַמַּכּוֹת שֶׁל שִׁבְעַת הַמַּלְאָכִים." (טו 8). אולם הכס עצמו נחתם למשך הקערות. שום מליצת יושר אינה נשמעת. שום רחמים נוספים אינם מחולקים. בית הדין סיים את ענייני העניין. הביצוע יתקדם עד תומו ללא הפסקה.

המלאכים יורדים.

עקרון גושן

לפני שנשפכת הקערה הראשונה, יש להבין תחילה עיקרון הפועל מאז מצרים ושבקערות הופך לבלתי מותנה. כאשר הכה האדון את מצרים ב־10 המכות, שרטט קו גאוגרפי. "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב, לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ." (שמות ח 18). המכות נפלו על מצרים; גושן נותרה בלתי נגועה. הברד ניתך על מצרים; בגושן היו שמים בהירים. החושך כיסה את מצרים שלושה ימים; בגושן היה אור במשכנותם. האדון לא רק שפט את אויביו; הוא בה בעת הגן על עמו באותה זירת המשפט עצמה.

עקרון גושן מתעצם בקערות. תשתית הפולש מושמדת; האישה במדבר מוזנת. נאמני הפולש סובלים את המכה במלואה; 144 האלפים החתומים על מצחם עוברים דרכה בלתי נגועים. כלכלת הפולש קורסת; שמורי הגואל אינם חסרים דבר. אותו כדור ארץ חווה שתי מציאויות מנוגדות באותה השעה. הקערות מכוונות בדייקנות. הגואל אינו פוגע בעמו שלו בעודו פוגע באויביו. גאוגרפיית החסד וגאוגרפיית החרון נמתחות זו לצד זו, והאב יודע בדיוק מי היא מי.

זה מה שהכריז מראש המלאך השלישי של פרק יד. המסומנים שותים את יין חרון אלוהים בלתי מהול. הבלתי מסומנים נשמרים. הקערות הן שפיכת אותו היין, מכוילת לפי הרשימה המדויקת של אלה שבחרו בפולש על פני המלך.

ארבע הקערות הראשונות: תשתית הפולש מנופצת

ארבע הקערות הראשונות נופלות ברצף מהיר. במקום שהשופרות פגעו בשליש — ששת הראשונים לפני השיקוץ, ואוי השישי נמשך עד עליית העדים השמימה — הקערות פוגעות בכול בימים דחוסים. המתמטיקה השתנתה. אין עוד שום מנה שמוּרה לאזהרה. הגואל אינו עוד בונה את העניין; הגואל מבצע את גזר הדין.

"וַיֵּלֶךְ הָרִאשׁוֹן וַיִּשְׁפֹּךְ אֶת קַעֲרָתוֹ עַל הָאָרֶץ, וַתְּהִי שְׁחִין רַע וּמַזִּיק בַּאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם תָּו הַחַיָּה וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לְצַלְמָהּ." (טז 2).

לא שחין באופן כללי. לא מגפות. שחין רע ומזיק — המילה ביוונית היא helkos kakon kai ponēron, רע וזדוני — באנשים אשר עליהם התו. הקערה הראשונה מכוונת מבחינה רפואית. כל אדם הנושא את הcharagma פורץ בשחין משחית גוף ומייסר. כל אדם בלא התו נותר בלתי נגוע. מערכת אות הקלון של הפולש, שתוכננה לאכוף את שליטתו הכלכלית, הפכה למגדלור מכוון למכה הראשונה של הגואל. התו מזהה את נושאו לביולוגיה האלוהית הדוחה אותו. נאמני הפולש לומדים — מאוחר מדי — שאות הקלון על ידם הימנית ועל מצחם איננו רישיון לחיות, כי אם מטרה על גופם.

"וַיִּשְׁפֹּךְ הַמַּלְאָךְ הַשֵּׁנִי אֶת קַעֲרָתוֹ בַּיָּם, וַיְהִי לְדָם כְּדַם מֵת. וַתָּמָת כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר בַּיָּם." (טז 3).

לא שליש מן הים, כמו בשופר השני. כל הים. כל נפש חיה. האוקיינוסים מקבלים את צבעו ומרקמו של דם מת — קרוש, נרקב, חסר חיים. סחר הים נעצר. מאגרי הדגה מתים. הביו-מסה של מיליארדי הטונות בקרקעית הים מתפרקת בעת ובעונה אחת, ופולטת גזים רעילים אל האטמוספרה החופית. ערי החוף של הפולש, שבהן מתגורר רובו הגדול של אוכלוסיית העולם, הופכות בלתי ראויות למגורים. הימים, שסיפקו רבע מן החלבון העולמי ונשאו 60,000 ספינות סוחר, מתים.

"וַיִּשְׁפֹּךְ הַמַּלְאָךְ הַשְּׁלִישִׁי אֶת קַעֲרָתוֹ בַּנְּהָרוֹת וּבְמַעְיְנוֹת הַמַּיִם, וַיִּהְיוּ לְדָם." (טז 4).

מי המתוקים הולכים אחר הים. עתה לא שליש. כולם. כל נהר, כל מעיין, כל שכבת מים — דם. המלאך השלישי מכריז את היסוד המשפטי של המכה: "צַדִּיק אַתָּה, יְהוָה [...] כִּי כֹּה שָׁפַטְתָּ. יַעַן אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דַּם קְדוֹשִׁים וּנְבִיאִים, גַּם דָּם נָתַתָּ לָהֶם לִשְׁתּוֹת, כִּי רְאוּיִים הֵם לְכָךְ." (טז 5-6). חשבונו של הגואל מדויק. ממלכת הפולש שפכה את דם הקדושים; ממלכת הפולש שותה עתה דם תחת מים. הlex talionis — עין תחת עין — נאכפת בקנה מידה פלנטרי. מלאך המים אינו מתנצל על המכה. המלאך מעיד על צדקתה.

"וַיִּשְׁפֹּךְ הַמַּלְאָךְ הָרְבִיעִי אֶת קַעֲרָתוֹ עַל הַשֶּׁמֶשׁ, וַתֻּתַּן לָהּ עֹז לִצְרֹב אֶת בְּנֵי הָאָדָם בָּאֵשׁ. וַיִּצָּרְבוּ בְּנֵי הָאָדָם בְּחֹם גָּדוֹל. וַיְגַדְּפוּ אֶת שֵׁם הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן עַל הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה, וְלֹא שָׁבוּ לָתֵת לוֹ כָּבוֹד." (טז 8-9).

הקערה הרביעית פוגעת בשמש. לא בהחשיכה, כפי שעשה השופר הרביעי, כי אם בהגבירה. ניתן לשמש עוז לצרוב — kaumatizō, הפועל המשמש לשריפה בקדחת. טמפרטורת פני כדור הארץ מטפסת. שארית הצמחייה ששרדה את השופרות נובלת. הבלתי מסומנים, מוגנים בעקרון גושן, מוצאים את מימיהם ומחסיהם נשמרים; המסומנים נצלים חיים בערים שאיבדו את הקירור ואת החשמל ואת מי השתייה שלהן כולם באותו השבוע.

ותגובת המסומנים, בשעה זו, נרשמת בבהירות מצמררת. הם גידפו את שם האלוהים. הם לא שבו. המלאך השלישי הכריז מראש שיין החרון יימזג בלתי מהול. המסומנים השורדים את ארבע הקערות הראשונות מכפילים את נאמנותם לפולש. הם מקללים את האלוהים הפוגע בהם. גזר הדין נחתם, לא רק ביד הגואל כי אם בהודאתם שלהם.

ארבע קערות. תשתית הפולש — גופות נאמניו, הימים, הנהרות, האקלים — הושמדה באופן שיטתי. העולם הבוקע מארבע הקערות הראשונות הוא בלתי ראוי למגורים לכל מי שאיננו אלה אשר מושיענו שומר.

הקערה החמישית: הכס מחשיך

"וַיִּשְׁפֹּךְ הַמַּלְאָךְ הַחֲמִישִׁי אֶת קַעֲרָתוֹ עַל כִּסֵּא הַחַיָּה, וַתֶּחְשַׁךְ מַלְכוּתוֹ. וַיְנַשְּׁכוּ אֶת לְשׁוֹנָם מִכְּאֵב. וַיְגַדְּפוּ אֶת אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְלַל כְּאֵבָם וּבִגְלַל שְׁחִינָם, וְלֹא שָׁבוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם." (טז 10-11).

הקערה החמישית מכוונת, כמו הראשונה, אך מטרתה שלטונית. הגואל שופך את הקערה על כס החיה — על מושב הממשלה העולמית של הפולש בירושלים הכבושה. הממלכה מחשיכה. המילה ביוונית היא eskotōmenē — חשוכה לחלוטין, מושחרת. אין זה חושך פיוטי; זוהי קריסת מערכת.

שלוש שנים וחצי פעל משטר הפולש על הeikon — הצלם המדבר — ועל רשת השידור העולמית שנשאה את תיאולוגייתו, את צוויו, את הוצאותיו להורג אל כל מסך על פני כדור הארץ. הקערה החמישית מכבה את האורות. לא כל כך בהשמדת החומרה, כי אם בפגיעה בכס עצמו: הפיקוד המרכזי, המושב השלטוני, גרעין השידור. רשת הפולש מושחרת מן הראש ולמטה. הצלם חדל לדבר. התעמולה חדלה לשדר. מערכת השליטה הכלכלית חדלה לעבד. הממלכה שהייתה מלאה קול הפולש, מלאה עתה חושך.

באותו החושך בני ממלכתו נושכים את לשונם. הביטוי גולמי. הם בכאב כה רב — מן השחין של הקערה הראשונה, מן ההתייבשות של השנייה והשלישית, מן החום של הרביעית — עד שהם נושכים בייסורי מוות דרך בשרם שלהם. ובחושך, מוקפים בשברי המערכת שהבטיחה את ישועתם, הם מגדפים את אלוהי השמים. הם איבדו את מושיעם הכוזב, והם מקללים את האמיתי. הקשיות עתה קבועה.

מבנה הפיקוד של הפולש משותק. המנגנון המבצע שניהל את רדיפת השבוע ה־70 ירד אל מצב לא מקוון. שמורי הגואל, שחיו תחת אותו מנגנון שלוש שנים וחצי, צופים כיצד אורות מענֵיהם כבים עיר אחר עיר.

הקערה השישית: הפרת מתייבש

"וַיִּשְׁפֹּךְ הַמַּלְאָךְ הַשִּׁשִּׁי אֶת קַעֲרָתוֹ עַל הַנָּהָר הַגָּדוֹל, נְהַר פְּרָת. וַיִּיבְשׁוּ מֵימָיו, לְמַעַן תִּכּוֹן הַדֶּרֶךְ לַמְּלָכִים הַבָּאִים מִמִּזְרַח שָׁמֶשׁ." (טז 12).

הפרת — הנהר שמסמן מאז אברהם את הגבול המזרחי של הארץ המובטחת, הנהר שמתוכו שוחררו ארבעת המלאכים הכבולים בשופר השישי — מתייבש. הגואל מסיר את המחסום הגאוגרפי שהפריד את הברית המזרחית מן הזירה המערבית. דרך המלכים מן המזרח מוכנה. שאר הכוחות הצבאיים של ברית הפולש זורמים מעבר לאפיק הנהר היבש, אל זירת הכינוס.

הבא בעקבותיו אינו אסטרטגי; הוא על-טבעי. "וָאֵרֶא יוֹצְאוֹת מִפִּי הַתַּנִּין וּמִפִּי הַחַיָּה וּמִפִּי נְבִיא הַשֶּׁקֶר שָׁלֹשׁ רוּחוֹת טְמֵאוֹת כִּצְפַרְדְּעִים. כִּי הֵן רוּחוֹת שֵׁדִים הָעֹשׂוֹת אוֹתוֹת וַתֵּצֶאנָה אֶל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְכָל תֵּבֵל, לֶאֱסֹף אוֹתָם לַמִּלְחָמָה שֶׁל הַיּוֹם הַגָּדוֹל לֵאלֹהִים הַכֹּל יָכוֹל." (טז 13-14).

שלוש רוחות טמאות כצפרדעים. הצפרדעים הן במקרא המכה השנייה של מצרים, שהועלו בידי חרטומי מצרים כפלא מזויף ולאחר מכן נשפטו בידי האדון. עתה בוקעות שלוש רוחות צפרדע מפיות השילוש המתועב — התנין, החיה, נביא השקר — ויוצאות כשליחים על-טבעיים אל מלכי הארץ. תפקידן לאסוף את המלכים. לא לברית אסטרטגית. למלחמה. למלחמה של היום הגדול לאלוהים הכל יכול.

מלכי הארץ, מגויסים בידי תעמולה שֵׁדית של אחרון מנהיגות הפולש שנותרה, צועדים אל ישראל. הם מאמינים שהם נענים לקריאה צבאית אחרונה למחוץ את ההתנגדות. למעשה הם מוּנעים בידי הגואל אל השדה שבו ציפתה גת היין שלהם מאז הבציר השלישי של פרק יד. "כִּי בָּשְׁלוּ עֲנָבֶיהָ." בציר היין של ממלכת הפולש עומד להידרך.

הטקסט משבץ, בטז 15, משפט מאמר אחד יחיד ומדהים: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא כְּגַנָּב. אַשְׁרֵי הַשּׁוֹקֵד וְשׁוֹמֵר אֶת בְּגָדָיו, לְבַל יֵלֵךְ עֵרֹם וְיִרְאוּ אֶת עֶרְוָתוֹ." קול הגואל חותך דרך הכינוס השדי כחרב. אנוכי בא כגנב. הקדושים השוקדים — הכלה שכבר נאספה, בציר אורחי החתונה הנאסף עתה, 144 האלפים על הר ציון — מוזכרים שבוא החתן קרוב. לשון הגנב היא לשון שעת ההפתעה של הכלה. החתונה קרובה.

המלכים נאספים אל מקום. "וַיֶּאֱסֹף אוֹתָם אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא בְּעִבְרִית הַר מְגִדּוֹן." (טז 16). הר מגידו — הר מגידו, הבקעה האסטרטגית בצפון ישראל שבה נלחמו קרבות הענק של הברית הישנה. המלכים באים. הלגיונות באים. אחרון הארסנל הצבאי של הפולש מתכנס בשדה שציפה לשעה זו מאז שרו עליה הנביאים לראשונה.

אך לפני הקרב, עוד קערה אחת.

הקערה השביעית: כֻּלָּה

"וַיִּשְׁפֹּךְ הַמַּלְאָךְ הַשְּׁבִיעִי אֶת קַעֲרָתוֹ בָּאֲוִיר. וַיֵּצֵא קוֹל גָּדוֹל מִן הַהֵיכָל בַּשָּׁמַיִם, מִן הַכִּסֵּא, לֵאמֹר: נִהְיָה." (טז 17).

Gegonen — נִהְיָה, קרה, הושלם. הקול מן הכס — אותו קול שהכריז על מסירת ממלכות העולם בשופר השביעי — מבטא את ההשלמה. החרון אשר תם בטו 1, בוצע עתה בטז 17. המשפטי והפיזי השיגו זה את זה. גזר הדין שנכתב באולם הכס נראה עתה על הארץ.

הבא בעקבותיו הוא הקטע האלים ביותר בכל הספר.

"וַיְהִי קוֹלוֹת וּרְעָמִים וּבְרָקִים. וַיְהִי רַעַשׁ גָּדוֹל אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא הָיָה מֵאָז הֱיוֹת אָדָם עַל הָאָרֶץ: רַעַשׁ כָּזֶה, גָּדוֹל כָּזֶה." (טז 18). הרעש הגדול בתולדות האדם. שלד הגאולוגיה של כדור הארץ, שכבר רעד בחותם השישי, מפרכס עתה בעוצמה העולה על כל אשר נרשם מאז נח. "וַתִּבָּקַע הָעִיר הַגְּדוֹלָה לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְעָרֵי הַגּוֹיִם נָפָלוּ." בירת הפולש — ירושלים תחת המהדי-אפוליון — נבקעת לשלושה. וערי הגויים נפלו. כל עיר. בכל העולם. מרכזי הערים של הציוויליזציה האנושית, קתדרלות הסחר והמרד של הפולש, קורסות בעת ובעונה אחת.

"וְבָבֶל הַגְּדוֹלָה בָּאָה לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהִים, וַיִּתֵּן לָהּ אֶת כּוֹס יֵין חֲרוֹן אַפּוֹ." (טז 19). זונה-כלת הפולש, שהוכרזה כנפולה בידי המלאך השני של פרק יד, באה עתה לזיכרון ברגע הביצוע הפיזי. הכוס נמזגת במיוחד עבורה. משפטה יתואר לפרטיו בהתגלות יז ויח, אך הקערה השביעית מסמנת את הרגע שבו גזר דינה מבוצע בגאוגרפיה של כדור הארץ.

"וְכָל הָאִיִּים נָסוּ, וְהֶהָרִים לֹא נִמְצָאוּ עוֹד." (טז 20). הארכיטקטורה היבשתית מסתדרת מחדש. איים נעלמים מתחת לים או עולים ממנו; רכסי הרים נמוכים או נעים. פני כדור הארץ מוכנים לממלכה חדשה שלא תישא את צלקות הפולש הגאולוגיות.

"וּבָרָד גָּדוֹל, כְּכִכַּר זָהָב מִשְׁקַל כָּל אֶחָד, יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם עַל בְּנֵי הָאָדָם. וַיְגַדְּפוּ בְּנֵי הָאָדָם אֶת הָאֱלֹהִים בִּגְלַל מַכַּת הַבָּרָד, כִּי גְדוֹלָה מְאֹד הָיְתָה מַכַּת הַבָּרָד." (טז 21). אבני ברד כמשקל ככר — כ־45 קילוגרם לאחת. אחרון התותחנות של הגואל ניתך מן השמים על המסומנים הנותרים. בניינים ששרדו את הרעש מתפוררים. שאר חיילי הפולש, הנאספים בהר מגידו, מופגזים באבן בגודל גופות אדם. והמסומנים שעודם חיים, מגדפים את האלוהים בנשימתם האחרונה. הקשיות מוחלטת. הם מתים מקללים.

מי שמניח פרק זה לצד יהושע ו רואה את אותו מבנה. שישה ימים הקיף ארון הברית פעם אחת את יריחו הסגורה, ולחומה לא קרה דבר. ביום השביעי הקיפו שבעה כוהנים ובידם שבעה שופרות שבע פעמים, והחומה נפלה תחתיה (יהושע ו 5, 20). כך מתנבאים שני העדים 1,260 יום, לא יותר ולא פחות, וממלכת הפולש נשארת עומדת. רק כאשר השלימו את עדותם (יא 7) נשמע השופר השביעי, נראה ארון הברית בהיכל (יא 19), ויוצאים שבעת המלאכים ובידם שבע המכות האחרונות, שבהן כָּלְתָה חמת אלוהים (טו 1). המצור נמשך שבעה ימים, והשביעי הוא הסיום. גם הברד הולם את התמונה: אבני ברד מן השמים מזכיר התנ״ך פעם אחת בלבד, במסע שאחרי יריחו (יהושע י 11). והחומה נפלה בלי איל ניגוח. כך נופלת גם ממלכת הפולש: באפס יד (דניאל ח 25), כשהחיה נתפסת בשובו של המלך (יט 20). היכן שהדימוי נעצר, כתוב בההתגלות נפתחת, Excurs I·5 על פרקים טו-טז.

הספירה לאחור: 1,290 עד 1,335

הקערות נפלו ברצף דחוס בתוך חלון הסיום של השבוע ה־70. דניאל קיבל בפרקו האחרון שתי ספירות ימים מסוימות שמעגנות חלון זה בדייקנות. "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם, יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים. אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה." (דניאל יב 11-12).

מן השיקוץ — שהוקם בפורים 2031, כאשר הוסר התמיד, ימים לאחר תחייתו הכוזבת של המהדי-אפוליון — 1,290 ימים נוחתים בראשית חודש אלול בשנת 2034, בלוח שספר זה מונה לפיו: לוח שעון העל, כללי החישוב הקבועים המוחלים על מניין השנים האמיתי, כתחזית למה שייתן לוח תצפיתי של מגל הירח הנראה והאביב. מאותה נקודת התחלה 1,335 ימים נוחתים 45 ימים מאוחר יותר, בהושענא רבה, כ״א בתשרי, בראשית נובמבר 2034 — היום שלפני שמיני עצרת. בחלון 45 הימים שבין שני סימנים אלה נופלים, אחרי תחיית העדים והשופר השביעי, הקערות, ובימים האחרונים — שובו של המלך; יום 1,335 הוא היום האחרון האפשרי, יום השישי שלפני השבת שבה מתחילה מלכות 1,000 השנים. בכ-41 הימים שנותרו אחרי עליית העדים השמימה דוחס הגואל את שבע הקערות לכדי צעד סיום המוסר את ממלכת הפולש להשמדה ומכין את הארץ לבואו הפיזי של המלך.

כאן מוכרח ספר זה להשמיע בקול את ההנחה שלו עצמו, שכן היא ניתנת למבחן ואיננה ראויה לאותיות הקטנות. על הלוח הרבני המוסכם — המחזור הנוהג מאז הלל השני, במאה הרביעית, הלוח שלפיו מחשב כל בודק-חשבון בן ימינו — נוחתות הספירות האלה אחרת: פורים 2031 נופל שם ב-9 במרץ, היום ה-1,290 שאחריו ב-19 בספטמבר 2034, שהוא ו׳ בתשרי, והיום ה-1,335 ב-3 בנובמבר, שהוא כ״א בחשוון — 30 יום מעבר להושענא רבה, הנופלת על אותו לוח ב-4 באוקטובר. ההפרש הוא בדיוק חודש ירחי אחד, והוא נוקב במדויק במה שמודל זה מניח: שהלוח האמיתי — שעליו לקרב את הלוח התצפיתי של הבית השני — משבץ בחלון זה, בסיכומו של דבר, חודש אחד יותר מן לוח המוסכמה: הוא מעבר באביב 2031 ובאביב 2034, ולוח המוסכמה רק באביב 2033. הנחה זו ניתנת למבחן, והיא שוקלת שתי שנים באותה מידה. באביב 2031 נושא החודש המעובר את הפסח האמיתי אל תחילת מאי, חודש אחרי הרבני; באביב 2034 שוב, מפסח שלוח המוסכמה מניח ב-4 באפריל. בשתי הפעמים זה מאוחר, אך לא בלתי-אפשרי; מי שמכנה את השנה האחת בלתי-נתפסת, חייב לכנות כך גם את האחרת. לספירה עצמה אין 2031 משנה דבר, בתנאי אחד: השיקוץ נופל בפורים כפי שהעם חוגג את החג, יהיה אשר יהיה מה שיחליטו הצופים באותו אביב. זוהי הנחה שנייה: הספירה מתחילה על הלוח הנחוג, הרבני, ומסתיימת על האמיתי. בספירה עקבית על לוח אחד יוצאים 1,305 ימים (רבני) או 1,307 (השעון, מפורים ב-6 באפריל 2031); רק שני הלוחות יחד נותנים 1,335. הספירה תלויה ב-2031 וב-2034 יחד, לעומת 2033. ולמצער ראוי לציון שעמדות שנות העיבור התקניות של המחזור עצמו, כשהן מוחלות על מניין השנים האמיתי של לוח שעון זה — השנה שלוח המוסכמה מכנה 5794 היא, על שעון העל, 5999 —, מעברות בדיוק את אותו אביב של 2034. וספירה-מחדש זו מגיעה עוד צעד אחד הלאה. על המחזור המעוגן בבריאה גם השנה 5996 היא שנת עיבור, כך שהחודש שהלוח הרבני מכנה אדר ב-2031 הוא, על פי המניין האמיתי, אדר הראשון. ספור 1,335 ימים מן הפורים שנחגג באותו אביב, והחשבון נוחת — במדויק, עד היום, בהילוך מלא של המולד וכללי הדחייה — ב-3 בנובמבר 2034: הכ״א בתשרי של שנת 6000, הושענא רבה על פי המניין האמיתי. השיקוץ פוגע בחג כפי שהעם חוגג אותו; הספירה נסגרת בחג כפי שהאב מונה אותו. מי שמחשב אפוא את הספירות על לוח המוסכמה, מוצא לא טעות אלא את ההנחה עצמה. והיא ניתנת למבחן מראש: המניין האמיתי מצפה לחודש מעובר באביב 2031 ובאביב 2034, ולא ב-2032 וב-2033. המכריעות לסגירה הן 2033 ו-2034; אם העיבור הראשון נופל ב-2032 במקום ב-2031, הסגירה עומדת בעינה, אך הזיהוי של הלוח האמיתי עם שעון העל מאבד את משענתו. המילה האחרונה היא של עובדה נצפית אחת: שעורת אדר 2034.

ומשום שהצטלבות זו עם עמדות העיבור של המחזור המטוני מרשימה, יש לצרף אליה באותה נשימה שלוש הסתייגויות. הראשונה היא שיעור הבסיס. חמש מתוך 19 העמדות במחזור המטוני משחזרות את הדפוס כולו — בערך אחת מתוך ארבע. הוסף את המנוף השני — שיוך ההתחלה והסוף לשני הלוחות, קריאה אחת מתוך ארבע — והמספר המצטבר הוא בערך 1 מתוך 15. עמדת עיבור שמתאימה אינה אפוא נדירה די הצורך כדי לבסס דבר בכוח עצמה; היינו מוצאים אותה גם בחלק ניכר מן העיגונים השרירותיים. השנייה היא טיב האישור. המבחן מחשב לפי מניין השנים המעוגן בבריאה, שהוא בדיוק מה שעומד כאן לדיון; הוא חולק אפוא את הנחות הכרונולוגיה שהוא בוחן. בכך הוא אישוש מבפנים, לא ראיה חיצונית — הוא יכול לכנות את המודל עקבי, לא אמיתי. השלישית היא המרווח. הדחיות, כללי הדחייה של המולד, נותנות מרווח של יום אחד, כך שכל נחיתה בחלון זה ראוי שתיקרא ב-±1 יום. מה שנותר הוא הצטלבות ראויה לציון, לא מוצג ראיה. היא חותמת את הספירה; היא אינה נושאת אותה.

הברכה של דניאל על המגיע ליום 1,335 מדויקת. אשרי המחכה והמגיע ל-1,335 הימים. זהו הפועל של ישעיהו ל 18, אַשְׁרֵי כָּל־חוֹכֵי לוֹ, ושל חבקוק ב 3, אִם־יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה־לוֹ; צפניה ג 8 מעמיד אותו ביום שבו הוא קם לאסוף גויים. הברכה אינה למי ששורד את החלק הראשון של השבוע ה־70 ומת בקערות. הברכה היא למי שמגיע ליום 1,335 — למי שהגואל שומר אותו דרך כל חלון 45 הימים. עקרון גושן מחזיק את הקדושים דרך הקערות. הבלתי מסומנים הולכים דרך אבני הברד הניתכות והארץ המתפרצת כפי שהלכו העברים דרך ים סוף — מוגנים, מוזנים, נשמרים — ורואים את המלך יורד בימים שלקראת יום 1,335, לכל המאוחר ביום ההוא עצמו.

בדרך לבצרה

הקערות נפלו. תשתית הפולש הושמדה. נאמניו מתים, גוססים, או מפוזרים. כסו חשוך. רשת הפיקוד שלו לא מקוונת. צבאותיו נאספו בהר מגידו, ממתינים לקרב שהם מאמינים כי יוכלו לנצח בו. עירו נבקעה לשלושה חלקים. גאוגרפיית כדור הארץ הסתדרה מחדש תחת הרעש השביעי.

אך המהדי-אפוליון ונביא השקר עודם בשדה. התנין עודנו על הארץ, זועם על האישה אשר את חטיפתה (harpazō) לא יכול לעצור. מלכי מזרח השמש חצו את הפרת היבש (טז 12, הקו של בראשית י״ד) והצטרפו לברית המערבית בהר מגידו, עם צבא הסוסים והשריונים, האש, העשן והגפרית מן השופר השישי (ט 13-21, הקו של יחזקאל ל״ח-ל״ט): טבעת אחת עם שני נתיבי אספקה, נאספים יחד בהר מגידו (טז 14-16). ממלכת הפולש פצועה אך טרם מתה.

הנותר הוא העימות הפיזי. מושיענו עומד לעלות על סוסו הלבן. השמים עומדים להיפתח. גואל הדם עומד לרכוב אל שדה הקרב בלבושו מוכתם מגת היין, החרב מפיו מוכנה לדבר, והכלה לצדו לבושה בפשתן עדין. מלכי הארץ אינם יודעים את הבא. התנין יודע אך אינו יכול לעצרו.

הפרק הבא הולך אחר החתן מן השמים הפתוחים, מטה דרך בצרה שבה ציפתה האישה במדבר, אל בקעת מגידו שבה נאספו המלכים, ואל שער אגם האש שבו עומדות שתי חיות הפולש להיות מושלכות חיות.

החתונה לא תחל בטרם יפוּנֶה השדה.

הגואל רוכב.