החותם החמישי והשישי: דם והשמיים המגוללים

ארבעת הפרשים השלימו את מלאכתם, ויש רגע של דממה בפתיחת החותם החמישי. אין פרש הרוכב. אין צבא הצועד. הארץ אינה במוקד.

המצלמה מסתובבת כלפי מעלה.

"וּכְפִתֹּחַ הַשֶּׂה אֶת הַחוֹתָם הַחֲמִישִׁי, רָאִיתִי מִתַּחַת לַמִּזְבֵּחַ אֶת נַפְשׁוֹת הַנִּשְׁחָטִים עַל דְּבַר אֱלֹהִים וְעַל הָעֵדוּת אֲשֶׁר הָיְתָה לָהֶם." (התגלות ו׳:9).

מתחת למזבח — למרגלות המקום שבו מוקרב דם — אין יוחנן רואה גופות אלא נפשות. הן בהכרה. הן מדברות. ומה שהן אומרות המתין אלפי שנים בדממת אולם המשפט השמימי כדי להיכלל ברשומה:

"עַד מָתַי, אֲדוֹן הַקֹּדֶשׁ וְהָאֱמֶת, אֵינְךָ שׁוֹפֵט וְנוֹקֵם אֶת דָּמֵנוּ מִיֹּשְׁבֵי הָאָרֶץ?" (ו׳:10).

זוהי זעקת עֵדֵי הגואל. זהו הרגע המשפטי שבו גואל הדם — גואל הדם שהופיע בפרק הקודם — שומע בישיבה רשמית את עדותם של אלה אשר את דמם הוא מחויב מתוקף תפקידו לנקום. החותם החמישי הוא הרגע שבו העניין הופך אישי.

כדי להבין את מה שהוא שומע, יש ללכת אחורה בעקבות אותו דם. הוא אינו מתחיל בהתגלות. הוא מתחיל בעמוד השני של בראשית, ומאז הוא זועק מן האדמה.

עדותו של הבל

הדבר הראשון שעשה הדור האנושי השני, לאחר הנפילה, היה רצח.

קין הביא מנחה מן השדה. הבל הביא מנחה מבכורות צאנו. אדוני שעה אל מנחת הבל ודחה את מנחת קין, וקין — במקום להביא למחרת מנחה טובה יותר — לקח את אחיו אל השדה והרגו. האלימות הראשונה שלאחר הנפילה הייתה אלימות הקנאה הדתית. הדם הראשון שנשפך היה דמו של עובד אלוהים.

אדוני בא לחפש. "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" וקין השיב בשורה אשר מאז הדהדה בכל מעשה כיסוי: "לֹא יָדַעְתִּי; הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?"

תשובת אדוני היא השורה הנחוצה כאן: "מֶה עָשִׂיתָ! קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה." (בראשית ד׳:10).

המילה העברית לצועק היא צָעַק — מונח משפטי, זעקתו של מי שנעשה לו עוול והוא פונה אל רשות עליונה כדי לקבל תיקון. דם, בדמיון העברי, אינו רק נוזל. דם הוא עֵד. כאשר הוא נשפך שלא בצדק, הוא מדבר. הוא אינו חדל לדבר. הוא מצטבר כנגד הרוצח ומערכתו עד אשר יגיע הגואל.

ספר העברים נוטל זאת בשיא טיעונו ויוצר ניגוד שיהיה מרכזי לחותם החמישי. "אַךְ אַתֶּם קְרַבְתֶּם אֶל הַר צִיּוֹן וְאֶל עִיר אֱלֹהִים חַיִּים, אֶל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁבַּשָּׁמַיִם [...] וְאֶל רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר הֻשְׁלְמוּ, וְאֶל מְתַוֵּךְ הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה, יֵשׁוּעַ, וְאֶל דַּם הַהַזָּאָה הַמְדַבֵּר טוֹב מִדַּם הֶבֶל." (העברים י״ב:22-24). שני קולות מדברים מתוך דם: זה של הבל, הזועק לנקמה; זה של המשיח, הזועק לרחמים. החותם החמישי הוא הרגע שבו שתי הזעקות מגיעות לאותו אולם משפט.

דמו של הבל עודנו מתחת למזבח. העניין עודנו פתוח.

העקבות דרך הנביאים

לך מהבל קדימה ועקבות הדם נמשכות ברציפות לאורך הברית הישנה.

זכריה בן יהוידע — כהן במקדש, שנסקל למוות בין האולם ולמזבח בפקודת המלך יואש, אותו מלך אשר את אביו הציל בעודו תינוק. דבריו האחרונים נרשמו בדברי הימים ב׳ כ״ד:22: "יֵרֶא אדוני וְיִדְרֹשׁ." ישוע עצמו הזכיר את זכריה זה במתי כ״ג:35, ומתח את הקו מהבל ועד זכריה והאריך אותו קדימה — "לְמַעַן יָבוֹא עֲלֵיכֶם כָּל דָּם נָקִי הַנִּשְׁפָּךְ עַל הָאָרֶץ, מִדַּם הֶבֶל הַצַּדִּיק וְעַד דַּם זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָה אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בֵּין הַהֵיכָל וְלַמִּזְבֵּחַ." העקבות הן עקבות אחת. הדם הוא ספר חשבונות אחד.

ישעיהו, על פי המסורת, נוסר לשניים בימי המלך מנשה. ירמיהו הושלך לבור, ולאחר מכן נסקל במצרים. נביאי אדוני היו, דור אחר דור, האנשים אשר את קולותיהם ממלכות הארץ היו אמורות לשמוע יותר מכל והיו מוכנות ביותר להשתיק. העברים י״א מסכם את הרשימה: "נִסְקְלוּ בָאֲבָנִים, נֻסְּרוּ, נֻסּוּ, מֵתוּ לְפִי חֶרֶב. הֵם נָעוּ בְּעוֹרוֹת כְּבָשִׂים וְעִזִּים, בְּמַחְסוֹר, בִּלְחָץ וּבְעִנּוּי. הָעוֹלָם לֹא הָיָה כְּדַאי לָהֶם."

דמם הלך מתחת למזבח. דבר ממנו לא נשכח.

ואז בא סטפנוס, העד הראשון של הברית החדשה — שנסקל מחוץ לירושלים בשנת 34 לספירה, השנה שזוהתה קודם לכן כעצירה הרשמית של שעון השבוע ה־70. שאול מטרסוס החזיק את גלימות הסוקלים. דבריו האחרונים של סטפנוס, שנרשמו במעשי השליחים ז׳, היו הד מודע לדברי המשיח עצמו על הצלב: "אֲדוֹנִי, אַל תָּשֵׁת לָהֶם אֶת הַחֵטְא הַזֶּה." סטפנוס התפלל לרחמים על רוצחיו. דמו הלך מתחת למזבח עם השאר.

לאחר סטפנוס העקבות מואצות. יעקב, אחי יוחנן, נערף בידי הורדוס אגריפס הראשון. יעקב, אחי ישוע, הושלך מפינת המקדש ונחבט למוות. פטרוס, נצלב ברומא, על פי המסורת הפוך לפי בקשתו שלו. פאולוס, נערף מחוץ לרומא בימי נירון. רשומות תחילת המאה השנייה מזכירות את איגנטיוס, פוליקרפוס, קדושי ליון, קדושי קרתגו. ההיסטוריה של אוסביוס נקראת, בקטעים ארוכים, כרשימת קורבנות.

ואז מתגלגלות המאות הלאה. הרדיפות בימי דיוקלטיאנוס. מסע הצלב האלביגנזי. קדושי הרפורמציה. למעלה מ־40,000 המאמינים שנהרגו בטבח ליל ברתולומיאוס בשנת 1572. רצח העם הארמני. הרציחות ההמוניות של נוצרים במחנות העבודה הסובייטיים ובמרכזי החינוך המחדש המאואיסטיים, שבהם מעריכים כעת כי במאה ה־20 מתו יותר מאמינים על אמונתם מאשר בכל המאות שקדמו לה יחד.

פתח את רשומות העידן הנוכחי והעקבות נמשכות. נוצרים שנערפו על חופי לוב. רועים שנכלאו בצפון קוריאה. כנסיות שהופצצו בניגריה ובפקיסטן. מאמינים בקהילות בית מחתרתיות בסין הנפגשים במרתפים בשלוש לפנות בוקר, ביודעם את מה שהם מסכנים. עקבות הדם שהחלו בהבל נמשכות ברציפות עד עשׂוֹר ימינו. מזבח אלוהים באולם המשפט השמימי נושא משקל מצטבר אשר הדמיון האנושי אינו יכול לתפוס במלואו.

והשבוע ה־70, כאשר ייפתח, יוסיף לאותו משקל יותר מכל מאה בודדת שקדמה לו.

מדוע הגואל ממתין

הזעקה מתחת למזבח — עד מתי? — היא השאלה הכואבת ביותר בתנ״ך. זוהי זעקתו של כל קדוש נרדף, זעקתו של כל הורה אשר ילדו נלקח בשל הבשורה, זעקתה של כל קהילה אשר נאלצה לקבור את רועה הצאן שלה. זוהי השאלה אשר, עבור מאמינים רבים, זעזעה את האמונה בחוזק רב ביותר. מדוע אלוהים ממתין?

התשובה שנותן בית הדין השמימי מדויקת, והיא ניתנת בפסוק הסמוך ביותר.

"וַיֻּתַּן לְכָל אֶחָד מֵהֶם גְּלִימָה לְבָנָה אֲרֻכָּה. וְנֶאֱמַר לָהֶם כִּי עֲלֵיהֶם לָנוּחַ עוֹד זְמַן מְעַט, עַד אֲשֶׁר יִשְׁלַם גַּם מִסְפַּר עַבְדֵי הַמִּשְׁנֶה שֶׁלָּהֶם וַאֲחֵיהֶם, הָעֲתִידִים לְהֵהָרֵג כְּמוֹתָם." (ו׳:11).

שני דברים ניתנים. גלימה לבנה — בגד הכלולות, האישור הפומבי של חפות וניצחון. הגלימה היא התשובה הראשונה: גזר הדין עליך כבר ניתן. דמך אינו אבוד. שמך נמצא בצד המלך. הגלימה ניתנת לפני שמגיעה הנקמה. החתן אינו מותיר את עדיו ממתינים לבגדי הכלולות עד אשר יושלם אולם המשפט; הוא מלביש אותם עתה.

אך התשובה השנייה קשה יותר. נוּחו עוד זמן מעט, עד אשר יישלם המספר. יש מספר קבוע של עדים אשר האב מנה. גואלנו לא יפעל עד אשר ייפול האחרון. מדוע?

משום שגואל הדם, בדין העברי, היה מחויב להמתין עד אשר יושלם העניין. הוא לא יכול היה לנקום רצח חלקי. העדות המלאה חייבת הייתה להיות בידיו. כל קול שיעיד נגד הרוצח חייב היה להישמע בטרם יבוצע גזר הדין. האב, השלם בעיתויו, קבע כי העניין נגד המשבר עוד אינו שלם. יש קדושים אשר דמם עוד צריך להישפך, בשבע השנים החותמות, אשר עדותם תהיה העדים האחרונים נגד ממלכת המשבר. כאשר ייפול האחרון בהם, ייסגר העניין.

זה קשה לשמיעה, והספר הזה אינו מעמיד פנים שאין זה כך. המחיר שמשלמת הכלה תמורת גזר הדין השלם של הגואל הוא מחיר העדים האחרונים. החתן אינו אדיש למחיר זה. הוא זה אשר דמו שלו היה הדם הראשון של הברית החדשה. הוא בכה עם כל קדוש שנפל. אך הוא גם זה היודע כי עניין שלא הושלם מוליד דין שלא הושלם, ודין שלא הושלם מותיר את המשבר עומד בפרצה אחרונה שבחוק. השלמת העדות היא השלמת גזר הדין. הגלימה הלבנה ניתנת עתה, בטרם גזר הדין, כהבטחת החתן שאין מות עד לשווא. בגד הכלולות בשמיים הוא הקבלה על הדם שנשפך על הארץ.

ואז נפתח החותם השישי, והתשובה באה.

השמיים כמגילה

"וְרָאִיתִי כְּפִתֹּחַ הַשֶּׂה אֶת הַחוֹתָם הַשִּׁשִּׁי, וְהִנֵּה רַעַשׁ גָּדוֹל הָיָה, וְהַשֶּׁמֶשׁ קָדְרָה כְּשַׂק שֵׂעָר, וְהַיָּרֵחַ הָיָה כְּדָם, וְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם נָפְלוּ אַרְצָה, כַּאֲשֶׁר תְּאֵנָה תַּשְׁלִיךְ פַּגֶּיהָ בְּהִנָּעֵר בְּרוּחַ עַזָּה. וְהַשָּׁמַיִם נָסוֹגוּ כִּמְגִלָּה נִגְלֶלֶת. וְכָל הֶהָרִים וְכָל הָאִיִּים נֶעְתְּקוּ מִמְּקוֹמָם." (ו׳:12-14).

זה שונה מכל אשר הביאו ארבעת הפרשים. ארבעת החותמות הראשונים היו אסון מדיני וכלכלי. החותם החמישי היה רגע של אולם משפט ללא תוצאה ארצית. החותם השישי נפתח, וכוכב הלכת עצמו מתעוות.

רעש גדול — סייסמוס מגאס — עולמי, לא אזורי. השמש קודרת. הירח אדום. הכוכבים נופלים. השמיים עצמם מתגוללים אחורה כמגילה, מקופלים — ופרט זה מכה, כי מה שמתקפל הוא אדריכלות הרקיע, הגבול הנראה בין שמיים וארץ. הרים ואיים מוסטים ממקומם. השלד הגאולוגי של כוכב הלכת מתחלף.

קוראים אחדים ניסו לקרוא זאת כהגזמה פיוטית של אירוע קטן יותר. קריאה זו אינה שורדת את המגע עם מה שראה יוחנן. הממדים הקוסמיים הם העיקר. גואלנו מכריז, בלשון שהשתמשו בה הנביאים במשך מאות שנים — יואל השתמש באותה דימוי, ישעיהו השתמש בו — כי יום אדוני הגיע. אותו יום. היום אשר אליו הצביעו נביאי הברית הישנה במשך 1,000 שנים. היום שבו שמיים וארץ רועדים יחד משום שהמלך נע.

התגובה בשטח היא הרגע רב המשמעות ביותר בכל הקטע. קרא אותה בעיון:

"וּמַלְכֵי הָאָרֶץ וְהַגְּדוֹלִים וְהָעֲשִׁירִים וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַגִּבּוֹרִים וְכָל עֶבֶד וּבֶן חוֹרִין הִתְחַבְּאוּ בַּמְּעָרוֹת וּבֵין סַלְעֵי הֶהָרִים. וַיֹּאמְרוּ אֶל הֶהָרִים וְאֶל הַסְּלָעִים: נִפְלוּ עָלֵינוּ וְהַסְתִּירוּנוּ מִפְּנֵי הַיֹּשֵׁב עַל הַכִּסֵּא וּמֵחֲרוֹן אַף הַשֶּׂה. כִּי בָא הַיּוֹם הַגָּדוֹל שֶׁל חֲרוֹן אַפּוֹ, וּמִי יוּכַל לַעֲמֹד?" (ו׳:15-17).

שבע קבוצות של בני אדם. מן החזקים ביותר ועד הדלים ביותר. הם מתחבאים יחד. הבונקרים והערים התת-קרקעיות של האליטה המודרנית — המתקנים המוגנים שבנו העשירים במשך עשׂוֹרים — מתבררים כחסרי תועלת מול גואל המסיט את ההרים עצמם. ואלה המתחבאים אומרים דבר אשר במשך כל שנות כוחם סירבו לאומרו: חרון אף השה. הם נוקבים בשמו לראשונה בחייהם בצורה נכונה. הם יודעים מי בא. הם יודעים שאינם יכולים לעמוד.

אך שים לב למה הם מתפללים. הם אינם מתפללים לרחמים. הם מתפללים שהסלעים ייפלו עליהם. הם מעדיפים למות מאשר לעמוד מול הפנים שעל הכיסא. אפילו בנקודה זו — כשהקוסמוס מתפרק והתשובה לכל חוסר אמונתם עומדת במלואה לנגד עיניהם — אין הם רוצים לחזור בתשובה. הקושי כה עמוק.

הכלה מובאת הביתה

הספר מסב את עינו מן המלכים האחוזים בהלה, ומה שהוא מראה לאחר מכן הוא החתן העושה את אשר המתין החתן לעשות 2,000 שנה.

פרק ז׳ נפתח בשני חזיונות. אין אלה בהכרח שני רגעים עוקבים בזמן. אלה שתי זוויות מבט על אותו חלון בתולדות הגאולה — כשתי תמונות של אותה סצנה ממצלמות שונות.

החזיון הראשון הוא על הארץ. "וְאַחֲרֵי כֵן רָאִיתִי אַרְבָּעָה מַלְאָכִים עֹמְדִים עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. הֵם הֶחֱזִיקוּ אֶת אַרְבַּע רוּחוֹת הָאָרֶץ, לְבַל תִּשַּׁב רוּחַ עַל הָאָרֶץ, אוֹ עַל הַיָּם אוֹ עַל כָּל עֵץ." (ז׳:1). הדין מוחזק. "אַל תְּחַבְּלוּ בָּאָרֶץ וְלֹא בַּיָּם וְלֹא בָּעֵצִים, עַד אֲשֶׁר נַחְתֹּם אֶת עַבְדֵי אֱלֹהֵינוּ עַל מִצְחָם." (ז׳:3). 144,000 מ־12 שבטי ישראל נחתמים — 12,000 לכל שבט. אין אלה ההמון הגדול המופיע לאחר מכן. הם שארית ישראל יראת־האלוהים: העם שהנביאים מותירים שוב ושוב בעברו האחר של דין — האנשים הנאנחים והנאנקים על התועבות ולכן מקבלים תו על מצחם בטרם תיפול המכה (יחזקאל ט׳:4), העם העני והדל החוסה בשם ואשר לא יימצא בפיו לשון תרמית (צפניה ג׳:12-13), הפה הכוהני שתורת אמת הייתה בו ועוולה לא נמצאה בשפתיו (מלאכי ב׳:6), הכתובים בספר הזיכרון היראים את יהוה (מלאכי ג׳:16), ושארית נחלתו אשר הוא נושא את עוונה מפני שנשבע חסד לאבות (מיכה ז׳:18-20). שמבנה התגלות ט׳:4 — פגיעה רק במי שאין לו החותם — הוא מבנה יחזקאל ט׳:6, אין זה מקרה; זהו אותו שירות.

לפני התפר הם יראי אלוהים ובה בעת קשי־לב כלפי ישוע, ופאולוס אומר את שניהם במשפט אחד: "קְשִׁי־לֵב בָּא עַל־יִשְׂרָאֵל מִקְצָתוֹ, עַד כִּי־יִכָּנֵס מְלֹא הַגּוֹיִם" (אל הרומאים י״א:25). מקצתו — כלומר לא חסרי אמונה כלפי אלוהים; עד כי — כלומר עם קץ המונח בסדרו של אלוהים ולא באיטיותם. נתנאל הוא הדיוקן: "בֶּן־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֵין־בּוֹ רְמִיָּה" (יוחנן א׳:47), ממתין, המודה על אות אחד וזוכה לראות את השמים פתוחים (א׳:49-51). בתפר נפקחות עיניהם, והמצוקה עצמה דוחפת אותם לשם: "אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל־מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר־יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי; בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי" (הושע ה׳:15). אז הם נמנים כדרך שישראל נמנה — בכופר, כדי שלא יהיה בהם נגף (שמות ל׳:12) — ונחתמים לקראת הבא. (שהושע ה׳:15 נותן את הסיבה לאותה הודאה מאוחרת — המצוקה הדוחפת אותם לבקש את פניו: שקול.)

הם אינם נלקחים אפוא בחטיפה, ובכך אינם עומדים מחוץ לעץ. הם הענפים הטבעיים הראשונים השבים אל עץ הזית שלהם (אל הרומאים י״א:24), מורכבים בשעת התפר, באופן משלהם: חתומים ומונחים על הארץ למען העדות שתבוא. החותם מסמן אותם לאותה מלאכת משכילים, העדות הנמשכת לישראל בדפוס הגואל של אל הרומאים י״א:26. מה שמבדיל אותם מן הכלה אינו דרגתם אלא שעתם ומשימתם; מה שמחבר אותם אליה הוא השורש שעליו הם עומדים.

החזיון השני הוא במקום אחר לגמרי. "אַחֲרֵי כֵן רָאִיתִי וְהִנֵּה הָמוֹן רַב אֲשֶׁר אִישׁ לֹא יָכוֹל לִמְנוֹתוֹ, מִכָּל הַגּוֹיִם וְהַשְּׁבָטִים וְהָעַמִּים וְהַלְּשׁוֹנוֹת, עוֹמְדִים לִפְנֵי הַכִּסֵּא וְלִפְנֵי הַשֶּׂה, מְלֻבָּשִׁים גְּלִימוֹת לְבָנוֹת וְכַפּוֹת תְּמָרִים בִּידֵיהֶם. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל: הַיְשׁוּעָה לֵאלֹהֵינוּ הַיֹּשֵׁב עַל הַכִּסֵּא וְלַשֶּׂה!" (ז׳:9-10).

המון רב אשר איש לא יכול היה למנותו. מכל אומה, שבט, עם, לשון. עומדים לפני הכיסא. מלובשים גלימות לבנות. אוחזים כפות תמרים.

אין אלה אותה קבוצה כמו 144,000. ה-144,000 נחתמים על הארץ, מזוהים לפי שבט, 12,000 לכל שבט. המון זה אינו ניתן לספירה, רב-לאומי, כבר באולם הכיסא, כבר בלבן. הם משהו אחר.

אחד הזקנים שואל את יוחנן ישירות: "אֵלֶּה הַמְלֻבָּשִׁים גְּלִימוֹת לְבָנוֹת, מִי הֵם וּמֵאַיִן בָּאוּ?" יוחנן מותיר זאת לו — "אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲדוֹנִי." והזקן נותן את התשובה:

"אֵלֶּה הֵם הַבָּאִים מִן הַצָּרָה הַגְּדוֹלָה; וְהֵם כִּבְּסוּ אֶת גְּלִימוֹתֵיהֶם וְהִלְבִּינוּ אוֹתָן בְּדַם הַשֶּׂה. עַל כֵּן הֵם לִפְנֵי כִּסֵּא אֱלֹהִים וְעֹבְדִים אוֹתוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה בְּהֵיכָלוֹ. וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכִּסֵּא יִפְרֹשׂ אֶת אָהֳלוֹ עֲלֵיהֶם. לֹא יִרְעֲבוּ וְלֹא יִצְמְאוּ עוֹד [...] וֵאלֹהִים יִמְחֶה כָּל דִּמְעָה מֵעֵינֵיהֶם." (ז׳:14-17).

הבינוני היווני לבאים — hoi erchomenoi — אינו סימן של זמן אלא שם של מעמד. כך מכנה ספר זה את חבורותיו: "המנצח" (ב׳:11 ושש פעמים אחר כך), "יושבי הארץ", "השומרים את מצוות האלוהים" (י״ד:12), "המכבסים את שמלותיהם" (כ״ב:14). האחרון מכריע, שכן הוא עומד לצד ז׳:14: אותו כיבוס, כאן בצורה המוגמרת, שם בבינוני, על אותו סוג של בני אדם. והמקבילה הצורנית הקרובה ביותר היא ט״ו:2, שם "המנצחים מן החיה" כבר עומדים וכבר ניצחו. "הבאים-מן-הצרה-הגדולה" הוא אפוא תואר של מוצא, והוא משיב בדיוק על שאלת הזקן: מאין באו?

גם ה״א הידיעה אינה מצריכה עוד תחבולה. "הצרה, הגדולה" נושאת את הצורה הכפולה שבה מציב ספר זה שמות פרטיים: "העיר, הגדולה", "הזונה, הגדולה", "התנין, הגדול", "היום, הגדול" (ו׳:17), ובז׳:13 עצמו "השמלות, הלבנות". זהו תואר, לא הפניה לאחור אל תקופה שנזכרה קודם — כתובי המקור המשוערים דווקא חסרים את ה״א הידיעה (מתי כ״ד:21; דניאל י״ב:1; התגלות ב׳:22). השם מכסה את מצוקת אחרית הימים בשלמותה, שמחציתה השנייה היא מידתה החריפה ביותר. שלם ושיא אינם אפוא מבנה עזר של ספר זה; זו הדרך שבה הספר מכנה.

מה מתגלה אם כן? תמונה המוצבת על התפר ונאמרת מתוך הקץ. רק "הם עומדים לפני הכיסא" הוא בהווה; כל שאחריו הוא בעתיד — הסוכה, לא רעב, לא צמא, הדמעות הנמחות — ומשפטים אלה שבים מילה במילה בכ״א:3-4. התמונה היא שיירה שהובאה הביתה, לא רשימת הרוגים: ישעיהו מ״ט:10 נותן את הרעב, את הצמא ואת מבועי המים, ישעיהו ד׳:6 את הסוכה מפני החורב. והשמלות המכובסות הן מעשה מוגמר בדם השה, לא בדמם שלהם.

מי עומדים שם? הכלה, המובאת הביתה — החבורה המלאה של אלה שכבר נתפארו ברגע החטיפה, מתי כל המאות שקמו לתחייה עם החיים שהשתנו. היא שם, והיא שם הראשונה. אך הכתוב אינו אומר שהיא עומדת שם לבדה, וספר זה אף אינו צריך לומר זאת. הספר מכיר מוטיב של השלמה: "לָנוּחַ עוֹד זְמַן מְעַט, עַד־מְלֹאת מִסְפַּר חַבְרֵיהֶם" (ו׳:11). מי שבא מאוחר יותר דרך הדלת, מגיע אל אותו מקום. מה שז׳:9-17 נותן אינו אפוא תצלום מתוארך אלא שם ויעד: אלה הנמלטים מן הצרה הגדולה, וכך יסתיים הדבר עמם. תיארוך החטיפה אינו תלוי בחזיון זה — הוא תלוי במקומו של התגלות ז׳ במגילה, בהבטחה לפילדלפיה ובהודעת ההגעה של י״ב:11-12.

העילות ללכת הביתה לפני השעה

שני עדים, מלבד ההבטחה לפילדלפיה עצמה, מעגנים את העניין עבור הכלה הערה המובאת הביתה לפני שנופל החותם השביעי.

הראשון בא מן המשיח עצמו, שנרשם בלוקאס. "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִכְבַּד לְבַבְכֶם בְּכָל עֵת בְּשִׁכָּרוֹן וּבְסֹבֶא וּבְדַאֲגוֹת הַחַיִּים, וּפֶן יָבוֹא עֲלֵיכֶם הַיּוֹם הַהוּא בְּפֶתַע. כִּי כְּפַח יָבוֹא עַל כָּל יֹשְׁבֵי פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. עַל כֵּן שִׁקְדוּ בְּכָל עֵת וְהִתְפַּלְּלוּ כִּי תֵחָשְׁבוּ רְאוּיִים לְהִמָּלֵט מִכָּל הַדְּבָרִים הָעֲתִידִים לִקְרוֹת, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי בֶּן הָאָדָם." (לוקאס כ״א:34-36). הפעלים מדויקים: קטאכסיותטה אקפיגיין — להיחשב ראויים להימלט (הנוסח הביקורתי גורס קטיסכיסטה, "להיות מסוגלים"). ישוע אינו אומר לתלמידיו לעמוד ביום; הוא אומר להם להימלט ממנו. לעמוד לפני בן האדם לא כניצול, אלא כמי שנלקח לפני שנסגר הפח. ההבטחה לפילדלפיה בנויה על אותה מילה ממש.

העד השני הוא האישור החזיוני בהתגלות י״ב. האישה העטויה שמש יולדת בן זכר אשר נחטף אל אלוהים ואל כיסאו (י״ב:5). הפועל הוא הרפאזו — אותה מילה שמשתמש בה פאולוס באל התסלוניקים א׳ ד׳. הפרק מתאר לאחר מכן את התנין אשר, זועם, יוצא למלחמה בשארית זרע האישה, השומרים את מצוות אלוהים ויש להם עדות ישוע המשיח (י״ב:17). ההרפאזו מתרחש; התנין פונה אל היתר. הבן נחטף אל הכיסא — דפוס החטיפה, הכלה, אותו המון העומד לפני הכיסא בהתגלות ז׳ — והאישה נמלטת לאחר מכן אל המדבר, השארית הנשמרת דרך הצרה.

שני עדים מחוץ להתגלות ז׳ עצמה — לוקאס כ״א והתגלות י״ב — מתכנסים לאותה מסקנה. הכלה הערה מובאת הביתה בהרפאזו לפני שנופל האורגה. ההבטחה לפילדלפיה היא ההיחלצות. התגלות ז׳:9-17 היא התמונה החזיונית של ההיחלצות שכבר התרחשה.

נותר לומר דבר על פאולוס, פן ייאלץ טקסט מוכר לשאת משקל רב מן הראוי לו. "כִּי לֹא יְעָדָנוּ אֱלֹהִים לְחָרוֹן אַף, אֶלָּא לְהַשִּׂיג אֶת הַיְשׁוּעָה." (אל התסלוניקים א׳ ה׳:9) אינו אמירה של עיתוי אלא אמירה של מעמד. הוא אינו אומר מתי נמלטת הכלה מן החרון, אלא שאין לה חלק בו — וזאת משום שהחתן כבר רוקן את כוס החרון. האורגה שהגיעה לה נפלה עליו בגת שמנים, נשתתה עד תום; על כן היא אינה מיועדת לחרון אף. זוהי אמת עשירה ומנחמת כשלעצמה, אך אין היא קובעת את מועד החטיפה. המתי — החותם השישי — והאיך — ההילקחות בתפר שבו הופך הוֹי לחרון — נשענים על ההבטחה לפילדלפיה, על מיקום התגלות ז׳ לפני השופרות, ועל התמונה הכפולה של התגלות י״ב. אל תבלבל את תורת הכוס שרוקנה עם מחוג שעון; הפסוק מדבר על יחס הכלה אל החרון, ולא על השעה.

דממת חצי שעה

שלושה מועמדים למתי בסביבות 2028-2029 (טווח) הציע פרק ב׳. חג השבועות, י״ז בחשוון (היום שבו נכנס נח לתיבה), או חג הסוכות. הם נמנו ללא דוגמטיות. האב שמר ידיעה זו לעצמו. מה שכן ברור, מתוך מבנה החותמות ומתוך התכנסות לוקאס כ״א והתגלות י״ב, הוא שהכלה — המון מלא אחד — באה הביתה בתוך החותם השישי, לפני שנופל החותם השביעי.

כאשר אכן נופל החותם השביעי, מה שבא אז הוא אחת השורות המכות ביותר בכל הספר.

"וּכְפִתֹּחַ הַשֶּׂה אֶת הַחוֹתָם הַשְּׁבִיעִי, הָיְתָה דְּמָמָה בַּשָּׁמַיִם כַּחֲצִי שָׁעָה." (התגלות ח׳:1).

דממה של חצי שעה. הדממה היחידה מסוגה בספר. אולם הכיסא — אשר רעם בהשתחוויה, בכרובים הקוראים קדוש, קדוש, קדוש, בשיר החדש של הכתרת השה, בזעקת העדים מתחת למזבח — נדם.

מדוע?

קרא דממה זו במקומה במבנה, ולאחר מכן קרא אותה כשהכלה ליד הכיסא, ושתי התשובות מתכנסות. מבנית, החותם השביעי אינו נושא דין משלו; הוא מביא דממה בשמיים — תפר הסף שבו הושלם איסוף הכלה בתוך החותם השישי, השתחוויית סצנת אולם הכיסא הגיעה לשיאה, והשמיים נדמים בטרם ייפתחו דיני השופרות על יושבי הארץ. זוהי הקריאה הנושאת. אך באותה דממה נופל דבר אשר המבנה לבדו אינו נוקב בו. החתן זה עתה הביא הביתה את כלתו. 2,000 שנות האירוסין נסגרו. הכלה מכל אומה ולשון עומדת לראשונה לנגד פניו. מובן מאליו שדממת הסף היא גם הרגע שלוקח החתן לשם כך.

היקום כולו עוצר את נשימתו, לא משום שהמתח שלפני השופרות בלתי נסבל, אלא משום שהחתן מקבל את פני כלתו. הכרובים שותקים. הזקנים נדמים. צבאות המלאכים אשר שרו ללא הרף עוצרים. הבעל, אשר במשך 2,000 שנה לימין האב המתין לרגע זה, מביט בהמון הלבן וההמון מביט בו בחזרה, ובמשך חצי שעה נותנים להם השמיים זאת.

הגואל יקום שוב. השופרות יישמעו. המרדף הארוך יחודש. אך לא בטרם קיבל החתן את פני שלו.

זוהי אינה קישוטיות סנטימנטלית של הטקסט. זהו רגעה הראשון של הכלה באולם הכיסא, ודממת חצי השעה היא דרכו של המסמך לומר לנו שגואלנו לא שכח למען מה היה כל זה. החותמות והשופרות והקערות אמיתיים, והם הכרחיים, והגואל יבצע אותם במלוא ידו. אך מאחורי כולם — תחתם, סביבם, מניע אותם — עומד חתן אשר זה עתה לקח את כלתו אל נוכחותו ולא יניח לשלב הבא להתחיל בטרם התרחש מפגש זה.

דממת חצי השעה היא המוקד הרגשי של כל מסע הגואל. הוא עושה את כל זה למענה. וכאשר היא סוף סוף מגיעה, הוא עוצר.

בדרך אל השופרות

החותם החמישי הזין את זעקת העדים אל הרשומה. החותם השישי השיב ברעידה הקוסמית ובהתכנסות איסוף הכלה בידי החתן. החותם השביעי נפתח בדממה של חצי שעה — דממת הסף שבה מקבל הבעל את פני כלתו הביתה.

מה שמתרחש לאחר מכן אינו הסוף. מה שמתרחש לאחר מכן הוא המרדף הארוך. השופרות עומדים להישמע. ששת הראשונים נשמעים לפני השיקוץ; האוי של השישי נמשך עד עליית העדים השמימה, ורק אז מביא השופר השביעי את שיא הצעד האחרון הדחוס של הגואל. החתן מחזיק את כלתו לצדו. ה-144,000 חתומים על הארץ. וחבורה מובחנת — אורחי הכלולות של פרק מאוחר יותר, אלה שיבואו לאמונה לאחר החטיפה — עודנה נאספת תחת הסערה. אין אלה יתר הכלה אשר עוד צריכה להבשיל; הכלה הובאה הביתה במלואה, המון מלא אחד. הם קטגוריה משלהם, נקצרים לאחר שנסגרה הדלת, ועד שובו. הגואל פונה אל מלאכת פירוק תשתית המשבר חלק אחר חלק, ומפשיט את ממלכתו מעמודי התמך שלה עד שלא נותר דבר לחיה לרשת.

השופרות עומדים להתחיל. החתן, עם כלתו לצדו ודממת חצי השעה עודנה חמה באולם הכיסא, מתחיל את המרדף אחר היתר.