ארכיטקטורת בבל: מנמרוד ועד המלך השמיני

הדרקון הושלך אל הארץ. מעט זמן יש לו, והוא יודע זאת. מה שהוא עושה לאחר מכן, ב־42 החודשים החותמים של ההיסטוריה האנושית, הוא הזיוף המתואם ביותר שאי פעם הורכב — לא מאולתר ברגע נפילתו, אלא מתוכנן לאורך אלפי שנים, מתורגל בכל ממלכת עולם ששירתה אי פעם את תוכניתו, וכעת מופעל בצורתו הסופית. כדי לראות מה הוא בונה, יש לעקוב אחר הארכיטקטורה ממקורה.

זה מתחיל במגדל בבקעה.

קוד המקור: בבל

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה! וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ!" (בראשית יא:1-4).

קרא את ארבעת הפסוקים הללו בעין של אדריכל, ותוכנית הקבע של הפורץ פרושה בלשון בהירה. עיר אחת. ריכוז אחד של כוח אנושי. מגדל אחד אשר ראשו בשמים — חפץ אדריכלי אחד המאתגר ישירות את הממלכה האלוהית. נעשה לנו שם — זהות אחת, המוגדרת על ידי מפעל הבנייה עצמו. פן נפוץ — התנגדות אחת לרצון האלוהי למלא את הארץ במשפחות וגויים מגוונים. ריכוזיות, התרסה כלפי שמים, מינוי עצמי, אנטי־הפצה. ארבעה עמודי תווך של תכנון הפורץ, כולם נראים לעין בעיר הראשונה שהוא בנה דרך האנושות לאחר המבול.

האדריכל של מפעל זה היה, על פי בראשית י:8-10, איש ושמו נמרוד — גיבור ציד לפני יהוה, מייסד בבל והערים ארך, אכד וכלנה בארץ שנער. הניב העברי לפני יהוה הוא לִפְנֵי יהוה — בפניו של יהוה. נמרוד לא צד חיות. הוא צד בני אדם, ובנה ממלכה בעימות מכוון עם האלוהים אשר זה עתה שפט את העולם במים. המגדל עצמו היה, כפי שחוקרים יודעים כיום מתעודות אסטרונומיות בבליות, כמעט בוודאות זיגוראט שתוכננה לתצפית ולפולחן שמיימי — במה למגע אנושי עם אלי השמים, תוך עקיפת האלוהים אשר דיבר מתוך עדן. זה היה הניסיון הראשון של הפורץ לבטל את ההפצה של בראשית א ואת המשפט של בראשית ג במחווה אדריכלית אחת.

יהוה ירד. "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת." (בראשית יא:6). התגובה האלוהית קולעת: אנושות מאוחדת במרד נגד אלוהים אינה ניתנת לעצירה תפקודית ברעתה שלה. רחמי בלילת הלשונות לא היו עונש על שאיפתנות. הם היו הגנה על המין מפני השמדה עצמית מוחלטת. הלשונות חולקו. העמים נפוצו. המגדל ננטש.

אך התוכנית שרדה.

אותה רוח שהפיחה חיים בבבל מצאה בכל מאה אבנים חדשות. מצרים של הפרעונים, שבנו קברי שמים משלהם וקראו לעצמם אלים. אשור של סנחריב, אשר לעג לאלוהי ישראל מעל חומות ירושלים. בבל של נבוכדנצר, אשר בנה מחדש את בבל מילולית וכפה על האומות צלם זהב אחד בבקעת דורא. כל ממלכת עולם עוקבת הושיטה יד אל אותם ארבעה עמודי תווך: כוח מרוכז, ארכיטקטורה מתריסה כלפי שמים, זהות ממנה עצמה, אוניברסליות אנטי־הפצה. השמות השתנו. התוכנית לא.

הפורץ בונה את בבל זה 4,000 שנה. התגלות יג היא המקום שבו הוא משלים אותה.

פסל דניאל: שבע הממלכות באבן

600 שנה לפני המשיח חלם מלך בבלי, נבוכדנצר שמו, חלום שאיש בחצרו לא יכול היה לפרשו. הגולה העברי דניאל הוזעק פנימה. מה שדניאל אמר למלך עיצב את הראייה הנבואית של כל דור מאז.

"אַתָּה מַלְכָּא חָזֵה הֲוַיְתָ וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא. צַלְמָא דִּכֵּן רַב וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקָבְלָךְ וְרֵוֵהּ דְּחִיל. הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ. שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל רַגְלוֹהִי מִנְּהֵן דִּי פַרְזֶל וּמִנְּהֵן דִּי חֲסַף." (דניאל ב:31-33).

חמישה חומרים. כל אחד ייצג ממלכת עולם עוקבת אשר תשלוט בארץ מימי דניאל ועד שמלך המלכים יגיע. דניאל זיהה את ראש הזהב כבבל של נבוכדנצר עצמו (ב:38). החזה והזרועות של כסף ירשו את בבל — האימפריה המדית־פרסית אשר כבשה אותה בשנת 539 לפנה״ס. הבטן והירכיים של נחושת ירשו את מדי־פרס — האימפריה היוונית של אלכסנדר הגדול. רגלי הברזל ירשו את יוון — האימפריה הרומית, הארוכה ביותר והעמידה ביותר מבחינה אדריכלית מבין הארבע.

ואז משתנה מבנה הפסל. הרגליים הן ברזל טהור. אך כפות הרגליים הן ברזל מעורב בחומר. ואצבעות הרגליים הן מאותו תערובת ברזל־וחומר, 10 במספר.

קרא את התכונות הללו בקפידה. הפרשנות הרווחת חלפה על פניהן במשך מאות שנים. הרגליים הן ברזל בלבד — רומא בצורתה הקיסרית, שולטת מבירה אחת, חוק אחד, דוקטרינה צבאית אחת. אך כפות הרגליים הן ברזל מעורב בחומר טיט, והכתוב נותן תיאור קולע: "וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּא מִנְּהֵן פַּרְזֶל וּמִנְּהֵן חֲסַף מִן קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵה תְבִירָה. דִּי חֲזַיְתָ פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא מִתְעָרְבִין לֶהֱוֹן בִּזְרַע אֲנָשָׁא וְלָא לֶהֱוֹן דָּבְקִין דְּנָה עִם דְּנָה הֵא כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם חַסְפָּא." (דניאל ב:42-43).

כפות הרגליים אינן רומא. כפות הרגליים יורשות את רומא. הן משמרות את הברזל — האופי המרסק הנמשך מרומא — אך הן מעורבות בדבר אחר. דבר שביר. דבר שאינו נדבק. כפות הרגליים הן הכוח הפוסט־רומי אשר המשיך את הברזל הזה בממלכה אחת של חוק ואמונה, וקלט לתוכה עמים "בזרע אנשא" (דניאל 2:43) — דרך המרת דת, נישואין ושפחות — מבלי שהפכו אי־פעם לאחד.

אותו כוח שלט, היסטורית וטריטוריאלית, את התקופה הרצופה הארוכה ביותר של כל כוח יחיד בעידן הפוסט־נוצרי על ארצות מזרח הים התיכון והמזרח התיכון — האימפריה האסלאמית, בצורות הח'ליפות העוקבות שלה. מן האחיזה בבבל ובירושלים בסביבות 637 לספירה ועד כניעת ירושלים בשנת 1917 (העוגנים על שני הצירים, עם מקורותיהם: אלגוריתם האלוהים, נספח ד), כמעט 13 מאות שנה של שליטה על ישראל, מצרים, הלבנט והארצות שמזרחה — כפות רגלי הפסל. ברזל מעורב בחומר. ברזל הסמכות המרסקת וההישג הצבאי; חומר העמים שנבלעו בממלכה בזרע אנשים — ערבי ופרסי, תורכי וברברי, סוני ושיעי — ומעולם לא נעשו לאחד. הם מתערבים, אך אינם נדבקים. 13 מאות שנה החזיקו כפות הרגליים מעמד — מפולגות פנימית, שולטות חיצונית, מולכות על עצם האדמה שעליה ישוב המלך.

האצבעות הן השלב הסופי, המפולג. 10 במספר, מאותו חומר ברזל־וחומר ככפות הרגליים, אך כעת מובחנות — 10 ממלכות הקמות מהתפרקות המבנה הקודם, כל אחת משמרת את אופי הברזל־חומר אך מולכת בנפרד. "וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל [...] תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא." (ב:44).

האצבעות הן התצורה הפוליטית האחרונה של הפורץ. הן 10 המלכים של התגלות יז:12. הן 10 הקרניים על ראש הדרקון. הן קואליציית הברזל־וחומר הסופית אשר תמלוך על הארץ דרך ח'ליפות האנטיכריסט במהלך השבוע ה־70. והן התצורה אשר האבן שהותזה בלא ידי אדם תכה בכפות הרגליים, ותרסק את כל הפסל מן הקרקע ולמעלה ותהפוך כל ממלכת עולם מבבל ועד האצבעות למוץ אשר תישא הרוח.

החיה מן הים

עם פסל דניאל ביד אפשר כעת לקרוא את אשר ראה יוחנן בפטמוס.

"וָאֵרֶא חַיָּה עֹלָה מִן הַיָּם וְלָהּ שֶׁבַע רָאשִׁים וְעֶשֶׂר קְרָנַיִם וְעַל קַרְנֶיהָ עֲשָׂרָה כְתָרִים וְעַל רָאשֶׁיהָ שֵׁם גִּדּוּפִים." (התגלות יג:1).

הים הוא, בלשון נבואית, אי־היציבות הוולקנית של האומות — "הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן!" (ישעיהו יז:12). מתוך אותו רעש, בשלב האמצעי הקטסטרופלי של השבוע ה־70, עולה החיה הסופית. יש לו שבעת הראשים שנראו בדרקון, כעת מורכבים על גוף פוליטי אחד. יש לו 10 קרניים, כל אחת מוכתרת, כל אחת מייצגת אחד מ־10 מלכי אצבעות דניאל. הממלכה נבנתה.

שבעת ראשיו מייצגים את שבעת הביטויים הקיסריים של תוכנית בבל של הפורץ לאורך כל ההיסטוריה. התגלות יז:10 נותנת את הספירה מנקודת מבטו של יוחנן: "וְהֵם שִׁבְעָה מְלָכִים חֲמִשָּׁה נָפְלוּ וְהָאֶחָד יֶשְׁנוֹ וְהָאַחֵר עוֹד לֹא בָא וְכַאֲשֶׁר יָבֹא עָלָיו לְהִשָּׁאֵר זְמַן מְעָט." עד אשר יוחנן כתב מפטמוס, סביב 95 לספירה, חמש ממלכות עולם כבר קמו ונפלו ככלים של תוכנית הפורץ — מצרים, אשור, בבל, מדי־פרס ויוון. האחד ישנו — רומא, אימפריית רגעו של יוחנן עצמו, ודומיטיאנוס נושא דגלה. ההרים הם הממלכות; המלכים הם נושאי דגלן בעתים שקבע אלוהים. והאחר עוד לא בא — הראש השביעי. הרו הוא הכוח הפוסט־רומי אשר יירש את המחצית המזרחית של האימפריה וישלוט בארצות ישראל 13 מאות שנה, בדמויות מתחלפות, עד שאיבד את ירושלים בשנת 1917: הממלכה האסלאמית. מלכו הוא נושא הדגל האחרון של אותה ממלכה: האנטיכריסט, בראש הח'ליפות האחרונה, הנגיד הבא של דניאל 9:26-27. הוא נשאר זמן מעט: שבע השנים של השבוע ה־70, 2027–2034. 13 המאות שייכות להר, הזמן המעט למלך.

ואז השמיני. "וְהַחַיָּה אֲשֶׁר הָיְתָה וְאֵינֶנָּה הִיא עַצְמָהּ הַשְּׁמִינִית וְהִיא מִן הַשִּׁבְעָה וְהוֹלֶכֶת לַאֲבַדּוֹן." (יז:11). המלך השמיני אינו ממלכת עולם חדשה. הוא השביעי השב, והמילים כפולות. הממלכה הייתה (בדמותה האחרונה האימפריה העות'מאנית), איננה (מאז כניעת ירושלים ב-9 בדצמבר 1917; הח'ליפות נפלה שבע שנים אחרי נפילת בגדאד, ב-1924), ושבה בעת שקבע אלוהים. המלך, האנטיכריסט הסופי, מקבל את מכת המוות בחרב, מילולית, ומושב מן המוות בשלב האמצע של השבוע ה־70, בימים שלפני יום 0: כך הוא השמיני, מן השבעה. זהו מה שאליו מצביעים הפצע האנוש וריפויו בהתגלות יג:3 ויג:14, והפרק הבא חוקר את הפצע ההוא.

גוף החיה מורכב מממלכות העולם הקודמות שאותן ירש. "וְהַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי דּוֹמָה לְנָמֵר וְרַגְלֶיהָ כְּרַגְלֵי דֹב וּפִיהָ כְּפִי אַרְיֵה." (יג:2). השווה לדניאל ז:4-6: האריה היה בבל, הדוב היה מדי־פרס, הנמר היה יוון. החיה הסופית יורשת את מהירות יוון, את הרעב הזולל של מדי־פרס, את השאגה הקיסרית של בבל — ומוסיפה את כפות רגלי הברזל־וחומר שלה המרסקות. "וַיִּתֵּן לָהּ הַתַּנִּין אֶת כֹּחוֹ וְאֶת כִּסְאוֹ וְשִׁלְטוֹן גָּדוֹל." (יג:2). הפורץ, שהושלך מן השמים, מוסר את מלוא הסמכות הארצית של הדרקון למבנה הפוליטי־צבאי הסופי הזה. הממלכה היא של הדרקון. הפנים על הכס הן אנושיות.

ההיפוך השטני: המהדי

כדי להבין את הפנים האנושיות שהדרקון מציב על כסו האחרון, יש להביט אל הנוף התיאולוגי שממנו תעלינה אותן פנים. הפורץ אינו בונה כלאחר יד. הוא בונה היפוך — זיוף המתוכנן בקפידה כה רבה עד שהוא, נקודה אחר נקודה, עונה על הציפיות הממשיות של העולם הדתי שאליו הוא מכוון.

מילת זהירות נחוצה תחילה, שכן הדפים הבאים יעקבו אחר משבר אחרית הימים דרך הציפיות של עולם דתי מסוים אחד. לעקוב אחר הכיוון שממנו דמות עשויה לעלות אינו זהה להכרזה שעם או אמונה הם אותה דמות — וספר זה אינו עושה את האחרון. שני דברים חייבים להישמר ברציפות לנגד העיניים. ראשית: החפיפה המבנית שהספר עומד לפרוש היא ממשית, אך זוהי חפיפה עם מערכת של ציפיות, לא כתב אישום נגד האנשים שנושאים אותן. שנית — וזה מכריע — הדמות בקצה המסלול הזה אינה נשארת כלל בתוך אותה דת. היא מסיימת בכך שהיא מציבה את עצמה כאלוהים ותובעת פולחן לעצמה, מה שהאמונה שממנה עלתה אוסרת לחלוטין. עד אשר היא חשופה במלואה, היא אינה עוד, בשום מובן ניתן לזיהוי, מוסלמית; ההטעיה שהיא מנהלת מקבצת אנשים מכל רקע — חילוני, נוצרי בשם, ודתי מכל סוג — והפולחן שהיא מצווה הוא, בטענתה, חב לאיש מלבד לעצמה. האנטיכריסט של הכתוב אינו מוגדר בסופו של דבר על ידי הדת שממנה בא, אלא על ידי מה שהוא מכחיש: שישוע הוא המשיח, בן האלוהים (יוחנן א ב:22). אחוז בשתי הנקודות לעת שהזיהוי מתחדד; הספר מתכוון לראשונה כפרשנות, לעולם לא כהאשמה, והוא מתכוון לשנייה כלב העניין עצמו.

האסכטולוגיה הנוצרית מזהירה מפני אנטיכריסט. האסכטולוגיה היהודית מזהירה מפני ארמילוס. האסכטולוגיה האסלאמית, לעומת זאת, מצפה לדמות התואמת כמעט שורה אחר שורה את האנטיכריסט המקראי, אך מצפה לה תחת שם אחר וכמושיע הגיבור במקום המטעה. הוא נקרא המהדי — המודרך הישר. הן האסלאם הסוני והן השיעי מצפים לו, בפרטים שונים. הוא יעלה מן הכאוס בקץ העידן. הוא יאחד את העולם המוסלמי המפולג תחת דגל אחד. הוא יכבוש את ירושלים. הוא ימלוך משם שבע או תשע שנים. הוא ינצח את אויבי האסלאם במלחמה אחרונה. הוא יחנוך ח'ליפות עולמית.

החפיפה המבנית עם האנטיכריסט המקראי הדוקה כל כך עד שאין צורך בשכתוב למטרות הפורץ. אותה דמות המתוארת בדניאל ובהתגלות כמטעה העולה מן האזור הפוסט־רומי, כובש שלושה מתוך 10 מלכים, מפר את הברית בנקודת האמצע של השבוע ה־70, מציב את השיקוץ בירושלים, ותובע פולחן — אותה דמות היא, שורה אחר שורה, הדמות שעבורה מתפללים מיליארדי מוסלמים. הדרקון אינו צריך להמציא את משיחו. עליו רק לאשר את זה שכבר מצפים לו.

במחצית הראשונה של השבוע ה־70 עולה דמות זו. מדיניות הפורץ בתקופה זו היא סבלנות. המהדי אינו מגיע בדרישה לפולחן. הוא מגיע בשלום. הוא מאחד את העולם המוסלמי המקוטע זה זמן רב — החומר של סוני ושיעי, של ערבי ופרסי, של תורכי ומצרי — תחת ח'ליפות אחת משוקמת, ומשיג בתוך שנים מעטות את מה שלא השיג שום מנהיג מוסלמי ב־14 מאות שנה. אבל מאוחד אינו אחד. מטרה משותפת ואויב משותף מעמידים אפילו יריבים בשורה אחת; אך אין הם נדבקים בשל כך. "מתערבים יהוו בזרע אנשא ולא להון דבקין דנה עם דנה" (דניאל 2:43). כל עוד האויב קיים, הממלכה חזקה; בלעדיו היא חוזרת לחלקיה — נדונה להישבר בדיוק ברגע שבו נראה כי הגיעה לאחדותה הגדולה ביותר. עבור העולם המוסלמי הוא גיבור הנבואה. עבור המערב, מותש מהתמוטטות כלכלית ואסון אקולוגי, הוא המנהיג היחיד היכול לייצב את המזרח התיכון ולשקם את שרשראות האספקה העולמיות המרוסקות. הם סובלים את סדר היום הדתי שלו למען הסדר שהוא משיב.

הוא מחזק בעוצמה מכרעת את הברית בת שבע השנים. דניאל ט:27 רושם זאת: "וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד." הסוס הלבן יוצא בחותם הראשון, נושא קשת בלא חיצים, מנצח בדיפלומטיה. שלוש שנים וחצי קוראת לו התבל עושה שלום.

ואז מופרת הברית. מה שמתרחש בהפרה ההיא — ההתנקשות, התחייה, השיקוץ, הסימן — חוקר הפרק הבא. אך תחילה עוד פיסת ארכיטקטורה אחת. הדרקון הכין את אסטרטגיית ירושלים שלו זה 13 מאות שנה, והמבנה עומד כיום על האדמה שעליה יציב המלך את רגליו.

כיפת הסלע: הכתובת שהחזיקה מעמד 13 מאות שנה

הבט אל מה שעומד מאז 691/692 לספירה על הר הבית בירושלים. כיפת הסלע — המקדש מוזהב הכיפה התופס את המיקום המדויק שבו עמדו פעם מקדש שלמה ומקדש הורדוס — נושאת, מסביב לפנים של הקשתות המתומנות שלה, כתובת ערבית בפסיפס. הכתובת היא אחד הטקסטים המונומנטליים הקדומים ביותר ששרדו מן האסלאם.

היא אומרת, בין השאר: "המשיח, ישוע, בן מרים, אינו אלא שליח של אללה [...] האמינו אפוא באללה ובשליחיו, ואל תאמרו 'שלושה' — חדלו! מוטב לכם. כי אללה הוא אל אחד; חלילה לרוממות הדרו שיהיה לו בן [...] הוי אנשי הספר, אל תפריזו בדתכם."

קרא את המילים הללו לאט. אין זו תיאולוגיה מעורפלת. זוהי הכחשה מדויקת, נקודה אחר נקודה, של כל טענה נוצרית מרכזית על זהותו של ישוע. הוא אינו אלא שליח. הוא אינו אלוהים. אל תאמרו "שלושה" — חדלו. השילוש נדחה. חלילה להדרו שיהיה לו בן. יחס האב־בן בלב הבשורה הנוצרית מוכחש. אל תפריזו בדתכם. ההודאה הנוצרית עצמה היא הטעות.

קרא כעת יוחנן א ב:22-23: "מִי הוּא הַכַּזְבָן אִם לֹא הַמְכַחֵשׁ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא הַמָּשִׁיחַ? זֶה הוּא הָאַנְטִיכְרִיסְט הַמְכַחֵשׁ אֶת הָאָב וְאֶת הַבֵּן. כָּל הַמְכַחֵשׁ אֶת הַבֵּן גַּם הָאָב אֵין לוֹ." השליח יוחנן, הכותב באותה מאה שבה תיבנה הכיפה לימים, נותן את ההגדרה הפורמלית של אנטיכריסט בשני משפטים. רוח האנטיכריסט מכחישה שישוע הוא המשיח. היא מכחישה את האב ואת הבן. על פי הגדרה זו, כיפת הסלע היא הביטוי האדריכלי של רוח האנטיכריסט — והיא עמדה 13 מאות שנה ישירות על מיקום המקדש העתידי, דגל קבוע של היפוך תיאולוגי הנעוץ בעצם האדמה שעליה ישוב החתן להציב את רגליו.

האנטיכריסט של התגלות יג לא ימציא דת חדשה. הוא יפעיל, בגופו שלו, את התיאולוגיה אשר כבשה את הר הבית מאז המאה השביעית. הראש השביעי והמלך השמיני הם ההשלמה הפוליטית־צבאית של תוכנית תיאולוגית הכתובה כבר בפסיפס על הסלע שאותו ישיב גואלנו.

בדרך אל ההפרה

הארכיטקטורה במקומה. הפורץ בונה את בבל זה 4,000 שנה, דרך שבע ממלכות עולם, אל עבר קואליציית הברזל־וחומר הסופית הזו. המהדי עולה. הברית נחתמה. התבל קוראת לו עושה שלום. הכיפה עומדת על ההר. הכתובת על הקיר. שבעת הראשים מורכבים על גוף של חיה אחת, ו־10 קרניים מוכתרות על ראשו, מוכנות לתת לו את כוחן.

אך חיה בתנועה זקוקה למלווה דתי, והפורץ הכין אחד. תוכנית הדרקון מעולם לא הייתה למלוך דרך האנטיכריסט לבדו. התוכנית הייתה מלכתחילה שתי חיות הפועלות בצוותא — פוליטית ודתית, מהדי ועיסא, חרב ונס, צלם וסימן.

הפרק הבא עוקב אחר הפרת הברית. נביא השקר עולה אל הבמה. המהדי מוכה בימים שלפני פורים. שלושה ימים חולפים באפלה. הוא קם, והוא אינו עוד האיש שנפל. אז, בפורים, מוצב השיקוץ ומוסר הקורבן התמידי: יום 0. הצלם מדבר. הסימן נפרש. התבל כורעת.

הפורץ בנה את בבלו.

הוא עומד להציב את מלכו השמיני על הכס.